"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". בשעה טובה ומוצלחת נכנסים לבית חדש, ונשאלת השאלה: מה יש כאן מבחינת התורה? האם חנוכת הבית היא רק שמחה משפחתית, או שיש בה מצווה? כדי לענות נצא למסע קצר: נתחיל בקרקע של ארץ ישראל, נעבור אל העצים הנטועים בה, ונגיע אל הבית עצמו.
מעשה באברך שזכה בהגרלה של "דירה למשתכן". חבריו צחקו עליו: מתי כבר ייצא מזה משהו? מכל הזכיות האלה, מתי ייבנה בניין? עד שתיכנס לדירה, אמרו לו, כבר תצטרך לתת אותה לבת שלך, כשתגיע לפרקה. ספק מי ייכנס ראשון, אתה או הבת שלך!
אבל הוא התפלל הרבה, וכעבור שנה בלבד קיבל טופס 4 להיכנס לדירה. פלאי פלאים. הוא עצמו ידע שבדרך הטבע חבריו צדקו. אבל חסדי ה' היו עליו, וכל התהליכים נצרו. ואת ההצלחה תלה בכך שלמד בעיון רב את המעלה הגדולה של קניית קרקע בארץ ישראל.
כשמגיע יעקב אבינו לארץ ישראל, הפעולה הראשונה שהתורה מספרת עליה היא קנייה:
לכאורה, מה זה משנה לנו? למה צריך לספר לנו שיעקב קנה חלקת שדה, ועוד בכמה כסף קנה אותה? מבאר האבן עזרא שם משפט מדהים: הכתוב בא להודיע שיש מעלה גדולה לארץ ישראל, ומי שקונה בה חלק – כאילו קונה חלק בעולם הבא.
הרב נבנצל ממחיש זאת בציור: נניח שהיה עורך דין שמוכן לתת לך חותמת בטאבו על חלקה בגן עדן, עם חותמת של נציג בורא עולם. כמה היית משלם על זה? והנה האבן עזרא הוא שמעיד: הקונה קרקע בארץ ישראל, כקונה חלקה בעולם הבא. כמובן, כשקונה לשם מצווה.
וכמה חבל כשאנשים שוכחים זאת. כמה כסף ועמל משקיעים אנשים עד שקונים קרקע – לפעמים עשר שנות עבודה. ואם כבר משקיעים כל כך, כדאי לדעת מה קונים: לא רק נכס, אלא חלק בעולם הבא.
מן הקרקע נעבור לעצים. בכל ליל שבת אנו שרים "אשת חיל", ושם כתוב:
שימו לב שהפסוק מתחלק לשניים. את השדה – היא קנתה. שדה מוכן, שכבר עבדו בו וזרעו בו. אבל כשהגיעה לכרם, היא לא קנתה כרם מוכן. "מפרי כפיה נטעה כרם" – היא בעצמה נטעה. מה ההבדל?
אותו רעיון מצינו בפרשת המשכן: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". מבאר הגאון רבי חיים קניבסקי: "בידיה" – היא בעצמה. מצווה שאדם יכול לעשות בעצמו, לא עושים על ידי שליח. הנשים לא שלחו את בעליהן, אלא טוו בעצמן והביאו בעצמן את התרומה למשכן.
ומה הקשר לכרם? יש מצווה לטעת עצים בארץ ישראל, כמו שכתוב בתורה במפורש:
וכך מפורש באור החיים: יש מצוות עשה מן התורה לטעת עצים בארץ ישראל. ודווקא עצי מאכל, עצי פרי. על ירקות ותבואה לא נאמרה מצווה זו. ולכן אשת החיל, את השדה לתבואה קנתה מוכן; אבל כשהגיעה לכרם, לעצים, באה בעצמה ונטעה. כי המצווה היא עצם המעשה – לחפור באדמה ולטעת עץ בארץ ישראל.
מעשה ביהודי שבנו בניין ליד ביתו. קבלן העבודה אמר לו: בקש מן המנהל שייתן לך כמה עצים במתנה, כפיצוי על אי הנוחות. המנהל הסכים: קנה עצים, הבא קבלה, ואני אשלם.
הוא קנה עצים, וחשב להזמין פועל שיטע אותם ולצרף גם את זה לחשבון. שאל מכריו מי מכיר פועל לעבודה כזו. ניגש אליו מישהו ואמר: אתה נורמלי? לבקש מאחרים שיטעו? "מפרי כפיה נטעה כרם"! קח את כל המשפחה, את כל הילדים, וחפרו בעצמכם. סוף סוף יש לך הזדמנות בחיים לטעת עצים בארץ ישראל!
כך עשו. כל המשפחה למדה את הסוגיה, ואחר כך הלכו וחפרו, ונטעו שלושה עצי זית. ומשנטעו – ממילא כבר לא ביקש מן הקבלן לשלם. אם זו מצווה, ואני עשיתי אותה בידיים, למה שאמכור אותה? מצוות לא מוכרים.
עבר כשנה, והבניין עמד להיגמר. אמר היהודי לקבלן: כשגומרים בניין יש מצווה להודות לקדוש ברוך הוא. אולי תתרום לחוברת על הודיה לה', ונחלק אותה לכל הדיירים כמתנה לרגל סיום הבנייה? הקבלן שמח מאוד, ונתן תרומה גדולה פי עשרה ממה שהיו עולים העצים. החוברת חולקה לכל הדיירים בהדפסה צבעונית יפה. אילו היה לוקח את הכסף על העצים – היה נגמר בזה. אבל משעשה את המצווה בעצמו – זכה לפי עשרה.
ויש בזה גם עומק. על פי הקבלה, עץ מאכל הוא משכן לשכינה. ולכן המצווה היא דווקא בעץ פרי.
יהודי אחד בנה בית בעצמו, כמו קבלן פרטי, ולא הצליח לקבל טופס 4 מן העירייה. כל פעם דרשו ממנו משהו אחר: ריצוף מסביב לבית, שביל, תיקון כאן ותיקון שם. הוא נאלץ אפילו למשוך חשמל ממקום אחר, ועדיין הדבר לא נגמר.
יעצו לו: לך וטע עצי פרי בגינה שלך, וכוון לשם המצווה שהתורה ציוותה. למד את הסוגיה, וטע. השכינה תבוא לשם. הוא נטע כמה עצים יפים לפני ט"ו באב, שהוא היום האחרון שבו אפשר לטעת ולהספיק לחשב את השנה הראשונה של ערלה. ותוך כמה חודשים הסתדרו כל הבעיות, והכל נעלם. פלאי פלאים.
ולמה? כי "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". במקום שהשכינה שורה – באה הברכה. ומי שעדיין לא זכה לטעת עץ פרי בארץ ישראל, עדיין יש לו זמן להספיק.
הנה חידה שכדאי לשאול כל יהודי: איפה יש לנו בתפילה הזדמנות להודות לה' על כך שאנו גרים בארץ ישראל? לא כל יום חג. ובכל זאת, בכל בוקר, בפסוקי דזמרה, אנו פותחים ב"הודו לה' קראו בשמו". ועל מה מודים שם? ממשיכים וקוראים: "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר: לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם".
כל בוקר, כל יהודי, מכל מגזר, פותח את התפילה ב"הודו לה'" – והדבר הראשון שהוא מודה עליו הוא ארץ ישראל.
וכתב ספר חרדים: לא די לגור בארץ ישראל, אלא צריך לשמוח במגורים בארץ ישראל. כי עיקר המצווה היא השמחה בקיומה. יש ליהודי מצווה להיות שמח על שהוא גר בארץ ישראל. ומכאן עצה לכל מי ששואל איך להיות שמח: דבר ראשון, אתה גר בארץ ישראל. אפילו בלי לעשות דבר, בכל רגע ורגע אתה מקיים מצווה. התפקיד שלך הוא רק לשמוח בה.
שואל הזוהר הקדוש שאלה: בתהילים פרק ב כתוב "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". ובתהילים פרק ק כתוב "עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה". אז איך עובדים את ה' – ביראה או בשמחה?
ומתרץ הזוהר תירוץ מעניין: בזמן שעם ישראל נמצא בחוץ לארץ – "עבדו את ה' ביראה". ובזמן שעם ישראל נמצא בארץ ישראל – "עבדו את ה' בשמחה". וכך משמע בהקשר של הפרקים: פרק ב מדבר על "למה רגשו גוים", על הגלות והאויבים. ואילו לפני פרק ק באים המזמורים "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ... תגל הארץ", מזמורים על ארץ פורחת. בזמן שעם ישראל בארצו – עבודת ה' צריכה להיות בשמחה.
עכשיו נעשה חשבון. מי שגר בארץ ישראל מקיים מצווה. מי שקנה קרקע בארץ ישראל, נוספה לו מצווה שנייה, כדברי האבן עזרא. אבל מה לגבי בית? האם בבית שאדם גר בו, ששייך לו, יש מצווה שלישית?
המצווה הראשונה, עצם השהייה בארץ, קיימת אפילו אצל תייר. כך אמרו חז"ל: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". ודרך אגב, לא כתוב "ארבע אמות חדשות". יש מטיילים שמחפשים בכל פעם מקום שעוד לא היו בו, כדי לקיים "ארבע אמות חדשות"; אבל אין בזה שום הבדל. כל ארבע אמות בארץ ישראל – מצווה.
אבל השאלה על הבית נוגעת למעשה. הורים רבים בגיל שישים ושבעים נושאים חובות כבדים, אחרי שעזרו לילדיהם לקנות דירות. אולי ימכרו את הדירה, יסגרו את החובות, ויגורו בשכירות? אם אין מצווה דווקא בבית משלך – למה להתאמץ?
בשו"ת באר שבע נשאלה השאלה: האם סעודת חנוכת הבית היא סעודת מצווה או סעודת רשות? והשיב: יש לחלק בדבר. אם הבית בארץ ישראל – הרי זו סעודת מצווה. ובחוץ לארץ – סעודת רשות.
והביא ראיה מן הירושלמי (סוטה פרק ח). בתורה כתוב שלפני המלחמה עומד הכהן ואומר:
מה פירוש "לחנכו"? לגור בו. יש מצווה מן התורה לגור בבית שבנה בארץ ישראל. ומי שבנה בית ועדיין לא זכה לגור בו, חוזר מן המלחמה כדי לקיים את המצווה הזו. וממשיך הבאר שבע: הסעודה שעושים לגמרה של מצווה זו, סעודת חנוכת הבית, היא סעודת מצווה.
ועוד כתב שם: לכתחילה עדיף לבנות בית מאשר לקנות. שהרי במשנה (ברכות) כתוב: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים – אומר ברוך שהחיינו". לגבי כלים כתוב "קנה", ולגבי בית כתוב "בנה". בכלים אין עניין דווקא בחדשים. אבל בבית, כשבונים בית חדש מוסיפים עוד בית בארץ ישראל.
אמנם יש בזה סוגיה לא פשוטה, שגם רבנים גדולים דנו בה: מה עדיף, עוד בתים או עוד שטחים ירוקים ועצים? פעם היו בתים מוקפים עצים, והיום כל מטר יקר וכמעט לא נשארו פינות ירוקות. השאלה הזו מורכבת, ונשאיר אותה במקומה. אבל עיקר הדבר ברור: בניית בית בארץ ישראל, והמגורים בו, הם מצווה.
הירושלמי מלמד שהמצווה אינה רק לבנות, אלא לגור. מי שבנה ולא גר, אפילו אם יגור בו יהודי אחר, לא השלים את המצווה. ומכאן שאלה מעשית שהרבה זוגות צעירים נוגעים בה. זוג צעיר אינו יכול לקנות דירה באזור המרכז, שמחירה מיליונים. מה עושים? קונים דירה בעיר רחוקה, משכירים אותה, ושוכרים דירה במרכז. האם בזה מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל בשלמות?
נתבונן בלשון התורה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה". כפי שמבאר הרמב"ן, יש כאן שתי מצוות: לרשת את הארץ, שתהיה בשלטון ישראל; ולשבת בה. ומה פירוש "וישבתם"?
אברהם אבינו אומר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם". שואל רש"י: גר או תושב? ומבאר: אם תרצו – אני גר, ואשלם לכם בשמחה. ואם לא – אהיה תושב, ואקח את המגיע לי מן הדין. מכאן ש"תושב" בתורה הוא אדם בעל זכויות בקרקע, בעל הבית במקום.
וגם "ישיבה" מלשון "יישוב הדעת": דבר קבוע, מסודר, נעים. משל לעשיר גדול שמכר את ביתו וגר כל ימיו בבתי מלון, טס ממקום למקום. יש לו הכל – ואין לו חיים. אין לו מקום קבוע. ומי שגר בשכירות מכיר את זה: כל כמה שנים צריך לעבור דירה, הילדים מתרגלים לחברים חדשים ולבית ספר חדש, וחוזר חלילה. אדם רוצה קביעות.
וזה היופי שבלשון התורה. לא כתוב "ותגורו בה", אלא "וישבתם בה" – שיהיה לך יישוב, מקום קבוע שלך, שתרגיש בו רגוע וטוב. ומכאן נראה לכאורה שאדם שמשכיר את דירתו וגר בשכירות, אינו מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל בשלמותה. זהו חידוש שצריך עיון ושאלת חכם להלכה למעשה. וודאי שמי שאין לו אפשרות – אנוס הוא, ומקיים את המצווה כפי יכולתו. אבל לכתחילה, יש מעלה גדולה לגור בבית שלך בארץ ישראל.
ויש כאן שאלה גדולה. פוסק הרמב"ם שיש כאלה שאינם יוצאים למלחמה כלל, לא רק שחוזרים מעורכי המלחמה: הבונה בית וחנכו, הנושא אשה, והמחלל כרם – אינם יוצאים עד תום שנה. שנאמר:
"לביתו" – בין לבית שבנה, בין לאשה שנשא, ובין לכרם שהתחיל לאכול מפירותיו. בכל אלה – שנה שלמה.
פעם, בחנוכת הבית של מישהו, נשאלה השאלה שזועקת מתוך הדברים: למה נותנים שנה שלמה לבונה בית? מי שבנה ועדיין לא חנך – מובן. אבל אדם שכבר גר בבית חודשיים, למה הוא פטור מן המלחמה? איזו זכות מיוחדת זו? וכי צריך שנה שלמה כדי להשלים את סידור הבית?
אלא נראה שהדבר דומה לנטע רבעי. כתוב: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'". וביאר החינוך את שורש המצווה: האדם מתעורר להלל את ה' בתחילת פריחת פירותיו, כדי שינוחו עליו נועם ה' וברכתו ויתברכו פירותיו. כך גם כאן: מצווה שנה שלמה לשמוח ולהודות לה' על שזכה לבית בארץ ישראל. בשביל זה הוא "נקי לביתו".
כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שיש מצווה מן התורה לשים לב לכל המתנות הרבות שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, ולחוש את השמחה בהן, כמו שכתוב "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". והוסיף, שחיסרון קיום המצווה הזו הוא סיבת הגלות והתוכחה, כמו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
ולמה העניין חמור כל כך? כי רק כשאדם חש את כל הטוב הנפלא שהקדוש ברוך הוא מעניק לו, יגיע להכרת טובה שלמה כלפיו, ויקבל עליו את מלכותו באהבה כראוי. וזו מטרת הבריאה.
ועל פי זה כתבו הפוסקים: מי שלא ערך סעודת חנוכת הבית מיד בכניסתו לדירה, יכול לקיים אותה במשך כל השנה הראשונה. כל השנה הראשונה! מה מטרת השנה? שנה שלמה היהודי צריך להתרגש. לא לומר "זהו, קניתי בית" ולהמשיך הלאה. את המשכנתא אתה משלם עשר שנים, אבל שנה שלמה – תתרגש, תשמח, ותודה לקדוש ברוך הוא שזכית: יש לך בית בארץ ישראל.
"ויקן את חלקת השדה" – הקונה קרקע בארץ ישראל, כקונה חלק בעולם הבא. "וישבתם בה" – לא רק לגור, אלא להתיישב: בית קבוע, שלך, בארץ הקודש. ולכן חנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצווה. והתורה פוטרת את הבונה בית מן המלחמה שנה שלמה, כי יש לו עבודה גדולה: לשמוח ולהודות לה' על הבית שזכה לו. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך".
יהי רצון שבעלי הבית יזכו לשמוח בביתם החדש שנה שלמה ועוד שנים רבות, ולהודות לה' בכל בוקר ב"הודו לה'" על הארץ הטובה שנתן לנו. ומי ייתן ובית זה יהיה מקום שהשכינה שורה בו, בית מלא תורה, שמחה והודיה. אבינו שבשמיים, שנתן לנו את ארצו ואת ביתנו בתוכה, אוהב אותנו אהבה רבה, ונעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב.