ביום שבו בת זוכה להיכנס לעול תורה ומצוות, להיות בת מצווה, בת כשרה למלך מלכי המלכים, נעמוד על הכוח המיוחד של בנות ישראל. ראוי להתבונן בו ולהודות על החלק המיוחד שנתן להן הקדוש ברוך הוא.
לפני מתן תורה ציווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו, כמו שכתוב:
חז"ל דרשו את כפל הלשון: "בית יעקב" – אלו הנשים, "בני ישראל" – אלו האנשים. ושאלו: מדוע פתח הכתוב דווקא בנשים, ודיבר איתן תחילה?
לפני שנענה, נעמוד על שאלה נוספת. "כה תאמר" – בלשון רכה, "ותגיד" – דברים קשים כגידים. לנשים בלשון רכה, ולאנשים דברים קשים. שואל האור החיים הקדוש: לא מצינו שה' שינה את דבריו בין השליחויות, אלא לשון אחת לכולם יחד, אנשים ונשים. ומשה רבנו ודאי לא שינה מלשון ללשון, שהרי כתוב "אלה הדברים אשר תדבר" – לא פחות ולא יותר. ועוד: מה קשה כאן בכלל? כל הדברים האלה מחיים את הנפש!
ויש שתירצו דבר נפלא: אותם דיבורים עצמם נתפסו אצל האנשים כדברים קשים כגידים, ואצל הנשים כדברים נעימים.
משל למלך שמרדו בו שני עבדים. אמר להם המלך: הנני מוחל לכם, ואמנה אתכם לשרים בביתי. עבד אחד היה כסיל, ושמח בלבד. והשני היה חכם, וירדו דבריו לחדרי בטנו כמדקרות חרב: איך אוכל להיות שר בבית אדוני, אחרי שפשעתי כנגדו?
כך כאן. כשאמר הקדוש ברוך הוא "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", נזכרו האנשים כיצד היו משוקעים בטומאה במצרים, מעורבים בעבודה זרה ובכשפי מצרים, והיה להם הדבר קשה כגידים: איך יעשו זאת? האם יעמדו בזה? ואולי יפגעו בכבוד המלך?
אבל הנשים בתמימותן ראו רק את המעלה, והרגישו נעימות. זו דרכן הנפלאה של הנשים: לראות תמיד את טוב ה' בכל מקום, ולהאמין תמיד שה' אוהב אותן ורוצה בטובתן. הן ראו את היופי שבדבר, את הנפלאות ואת אהבת ה'. ולכן אצלן זו הייתה אמירה בלשון רכה ונעימה.
נחזור לשאלה הראשונה: למה פתח הכתוב בנשים? כותב רבנו בחיי בלשונו הנפלאה:
במה כל כך גדול כוחן של הנשים, עד שהן סיבה לתורה, ולכן הקדוש ברוך הוא מדבר איתן תחילה?
מבאר הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, על פי שאלה נוספת בפסוק: למה כתוב "בית יעקב" ולא "בנות יעקב", כמו שבהמשך כתוב "בני ישראל"? והוא מסביר במשל נפלא.
חולה זקוק לתרופה, ויש שתי דרכים לתת לו אותה. הדרך הראשונה, הפשוטה: לוקחים כפית ונותנים לו את התרופה. הדרך השנייה: מציבים בחדר מכשיר שמפיץ אדים עם חומר התרופה, ולאט לאט האוויר נכנס לריאות של החולה.
בדרך הראשונה יש חיסרון: הכל תלוי בחולה. אם יסכים לבלוע – יבריא. לא יסכים – יישאר חולה. יזכור לקחת בזמן – יבריא. ישכח – יישאר חולה. בדרך השנייה התרופה פועלת תמיד. רוצה או לא רוצה, היא חודרת לתוכו בעל כורחו.
האב מלמד את בנו תורה. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" – וזה תבלין נפלא. אבל הוא תלוי בילד. ירצה – ילמד, יעלה ויתעלה. לא ירצה – לא ילמד, ולא יתקן את מידותיו.
אבל לאם יש תבלין אחר. האם אינה מלמדת תורה, היא יוצרת אווירה של בית של תורה. בית שבו מעריכים את לומדי התורה. בית ששמחים בו כשמגיעה שבת קודש, מתרגשים בחנוכה מאור הנרות ומן הניסים, ובפסח מנקים את הבית ומרגישים את החירות. האם בונה בית שבו התורה נכנסת אל הילד כמו אוויר לנשימה.
לכן כתוב "כה תאמר לבית יעקב". ההשפעה של הנשים היא דרך הבית, שיוצר אווירה של מצווה.
כך נבין גם את הפסוק הנפלא:
יש כאן שלושה הבדלים. למה אצל האב כתוב "מוסר" ואצל האם "תורה"? לכאורה הדברים הפוכים. למה אצל האב כתוב "שמע", לשון פעולה, ואצל האם "אל תטוש", רק שלא יעזוב? ומהי בכלל "תורת אמך", הרי התורה נמסרה בעיקר לאנשים?
לפי דברינו ההבדל מובן. מוסרו של האב בא על ידי דיבור: הבן שומע מאביו המלמד אותו, ולשם כך הוא צריך לשמוע ולהבין. אבל אצל האם – "אל תטוש תורת אמך". תורתה אינה בדרך לימוד, אלא היא מנחילה אותה לילדיה דרך אהבת התורה שהיא מחדירה בלבם, דרך הדוגמה האישית ומעשיה הטובים, ודרך הכבוד שהיא נותנת ללימודו של בעלה ושל בניה.
לגבי מוסר האב נאמר "שמע בני": אם הבן לא יטה אוזן, אם לא יפתח את פיו לבלוע את התרופה, המוסר לא יחדור אליו. אבל תורת האם אינה צריכה פעולה מצד הילד. היא כבר קיימת מן הרגע שהתינוק נולד, נספגת בדמו ובנשמתו. וכל מה שמבקשים מהילד הוא רק שלא יטוש אותה. היא ספוגה בבית יעקב, בביתו של הילד.
חז"ל אמרו: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה". אדם שמשמש תלמיד חכם גדול יותר מאדם שלומד איתו. הייתכן? ומסבירים: כשיהודי לומד עם תלמיד חכם, ההשפעה שלו מוגבלת לשעת הלימוד. אבל כשהוא זוכה לשמש תלמיד חכם, הוא נמצא לידו שעות ארוכות, עוקב אחר הליכותיו ומתרשם עמוקות ממעשיו. כל תנועה שלו היא לימוד בפני עצמו. כך מקבל הוא הרבה יותר ממי שלומד איתו בפועל. זהו הכוח האדיר של הנשים, כוחה של "שימושה של תורה".
מסופר שפעם קרא החפץ חיים בדחיפות לכמה מגדולי הרבנים, ותיאר בפניהם בכאב ובשברון לב את החורבן הרוחני הנורא שגרם הקומוניזם ברוסיה. תלמודי תורה ובתי כנסת נסגרו, מוסדות תורה ננעלו, ויהודים רבים נמשכו אחר הקומוניזם והלכו שבי אחריו, ועזבו את היהדות.
אמרו לו הרבנים: לצערנו אנחנו יודעים שכך הוא, אבל קצרה ידנו מלהושיע. אמר להם החפץ חיים: נסו להשפיע על יהודי המקום. אבל שימו לב לעצתי: אל תנסו לדבר עם האבות, כי זה לא יעזור. גם לא עם הילדים, כי הם קשורים להוריהם ועושים כמותם. נסו לדבר על לב האמהות, לשכנע אותן לשבת חזק ביראת שמיים ובקיום מצוות. אם תצליחו בזה – תצליחו להשפיע על כולם לחזור אל היהדות, אל החינוך הטהור ואל השורשים. בזכות הנשים יש סיכוי שייפתחו שוב בתי הכנסת ותלמודי התורה.
השיבו לו הרבנים: אמנם חשבנו שזו הדרך, וניסינו. אבל לצערנו התברר לנו שאיחרנו את המועד. גם הנשים כבר אינן רוצות לשמוע. החפץ חיים, שהיה אז זקן מאוד וחלש, קם ממקומו, נאנח אנחה שוברת לב ואמר: אם כן, מה יהיה? אם את הנשים כבר אי אפשר להחזיר – מה יהיה עם עם ישראל?
החפץ חיים ידע את מה שחז"ל אמרו כבר לפני שנים רבות: הנשים הן המסבבות את התורה והיראה. לכן הדרך להצלחה רוחנית עוברת דווקא דרך הנשים. ולכן כשבא הקדוש ברוך הוא לתת את התורה, הוא מתחיל בנשים, כי הן הסיבה לקיום התורה.
ובכל דור ודור, כל ראשית וכל שורש טוב שאתה מוצא, באים מכוחה של האישה. ביחידי סגולה אתה מוצא לא פעם שכוח האם היה גדול מכוח האב. וכבר נאמר הפתגם: אם אין אדם גדול, ראה אם גדולה. כל ראשית טובה שאתה מוצא בעולם, בישראל, הכל מן האישה:
חוה – אם כל חי. שרה – אם לנבואה. מרים – אם לישועה. נשי דור המדבר – אמהות לאמונה תמימה. דבורה – אם לגבורה ועוז. רות – אם למלכות. אסתר – אם להצלה. בת מתתיהו ויהודית – אמהות למסירות נפש. חנה ושבעת בניה – אם לקידוש השם. והנשים הצדקניות שבימינו – אמהות לאורו של משיח, במהרה בימינו.
"כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים, ולהן דיבר ה' תחילה. כי האישה רואה בתמימותה את טוב ה' בכל דבר, ולכן דברי התורה נעימים לה. והיא הסיבה לתורה: אביו של ילד מלמד אותו, אבל אמו בונה את "בית יעקב" – בית שבו התורה נכנסת כאוויר לנשימה. זו "תורת אמך" שהילד לעולם אינו עוזב.
יעזור ה' שבת המצווה, ששמחה ומאושרת היום בזכות הנפלאה שנפלה בחלקה – להיות בת מצווה, בת נאמנה למלך המבקשת לעשות את רצונו בעולם – תזכה להטמיע בלבה עמוק את התורה והמצוות. ובבוא היום תוכל להעביר אותן לדור הבא, ולבנות בית יעקב, בית שכולו ספוג באהבת ה', אהבת תורתו וקיום מצוותיו. אבינו שבשמיים אוהב אותה ובחר בה, ונאהב אותו בכל לבנו. אמן ואמן.