ז' באדר הוא יום מיוחד: ביום הזה נולד משה רבנו, ובאותו יום עצמו, כעבור מאה ועשרים שנה, נפטר. ובשבת שסמוכה לימים האלה אנו קוראים פרשת זכור. ויש כאן דבר נפלא שמחבר את יום ההולדת, את משה רבנו ואת מלחמת עמלק.
בירושלמי (מסכת ראש השנה פרק ג) ובילקוט שמעוני מובא: כשבא עמלק להילחם בישראל, את מי לקח להילחם? אילו חיילים בחר?
עמלק היה מכשף, והוא בחר לחזית אנשים שהיום הוא יום ההולדת שלהם. למה? כי יום ההולדת הוא היום שבו המזל של האדם מאיר. ביום הזה הוא נולד לעולם, ואין לו יום מאיר יותר. קשה מאוד להרוג אדם ביום שבו מזלו בתוקפו, כי היום עצמו עוזר לו.
ומה עשה משה רבנו? ערבב את המזלות, כמו שכתוב "שמש ירח עמד זבֻלה". וכך בטלה התחבולה של עמלק.
אם כך, שואלים המפרשים שאלה גדולה. כידוע, בז' באדר נולד משה רבנו ובז' באדר נפטר. ואם "לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו", איך ייתכן שמשה רבנו נפטר דווקא ביום שבו נולד, ביום שבו מזלו מאיר יותר מכל?
מתרץ רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו דברי חלומות (אות כ), דבר נפלא:
הנה התשובה. אצל עמלק, אצל מי שאינו עובד ה', המוות הוא אבדון, אסון נורא. ולכן ביום שמזלו מאיר זה לא יקרה לו. אבל אצל יהודי עובד ה', המוות אינו דבר רע כלל. זה דבר נפלא. הוא זוכה להתקרב אל בורא עולם, להרגיש את אהבתו פי כמה וכמה, לשמוח בעולמות העליונים ולהתענג על ה'.
לכן אצל הצדיקים, אדרבה, דווקא ביום שבו מזלם מאיר – ביום ההולדת – הם עולים למעלה. וכך משה רבנו נפטר באותו יום שבו נולד.
לפי זה נוכל להבין דבר מתוק בגמרא (מגילה יג ע"ב). המן הפיל פור, ונפל הגורל בחודש אדר. שמח המן שמחה גדולה. למה? אמר: נפל לי פור בחודש שבו מת משה. ולא היה יודע שבחודש אדר גם נולד משה.
לכאורה עדיין לא מובן. נניח שבאדר גם נולד משה – הרי בכל זאת נפטר בו! למה זה מבטל את שמחתו של המן?
לפי מה שאמרנו, הדבר מבואר. המן לא ידע שבאדר גם נולד משה רבנו. ואם משה נפטר באותו יום שנולד, סימן שאצלו הפטירה אינה יום רע, אלא יום של אור אדיר, יום שבו זכה להידבק בה' ולהתענג עליו. אם כן, חודש אדר אינו חודש שבו יורד מזלם של ישראל, אלא חודש שבו מזלם של ישראל מאיר עד מאוד. זה מה שלא ידע המן.
מה נוכל ללמוד מהדבר המתוק הזה? דבר ראשון: כמה צריך יהודי להודות בכל יום בברכת "שלא עשני גוי", ולהיות זורח ושמח בשמחה אדירה על שהוא יהודי. כל יום ויום הוא מתקרב אל היום שבו יזכה להתענג על ה' ולהידבק בבורא עולם.
כמה נפלא להיות יהודי! כך אנו אומרים בכל פעם שמסיימים לימוד: "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות... הם רצים לבאר שחת, ואנו רצים לחיי העולם הבא". כמה צריך לומר את המילים האלה בכוונה, מעומק הלב.
ועוד דבר נפלא יש כאן. גם כשמגיע זמנו של אדם לעזוב את העולם, אצל יהודי זה מזל טוב ולא מזל רע.
מסופר על רבי אביגדור מילר, שביום שבו נפטר התחיל למנות את כל חסדי ה' יתברך שהיו עמו מתחילת חייו, כל מה שזכר, עד אותו יום. הוא הלך ומנה, ומנה, ומנה.
ולמה עשה כך? כי כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך. צריך האדם לאהוב את ה' גם בשעה שהוא נותן את נפשו. ולכן ביום הפטירה התחזק באהבת ה', ומנה את חסדי ה' עמו מיום היוולדו ועד אותו היום.
יום ההולדת הוא היום שבו מזלו של האדם מאיר. עמלק ידע זאת, ולכן בחר לחזית אנשים ביום הולדתם. ומשה רבנו נפטר דווקא ביום שנולד, כי אצל צדיק הפטירה היא עלייה ואור. יום ההולדת של יהודי הוא יום לשמוח בכך שאנו יהודים, שכל יום מקרב אותנו אל ה', ולמנות את חסדי ה' עמנו מיום שנולדנו ועד היום הזה.
ה' יזכה את כולנו לזכור את חסדיו עמנו, להרגיש את השמחה הגדולה שאנחנו יהודים, ולדעת שכל יום מקרב אותנו אל היום שבו נזכה להתענג על ה'. ונדע את האור הגדול שיש בחודש אדר, חודש שבו מזלם של ישראל מאיר בזכות משה רבנו. אבינו שבשמיים אוהב אותנו מיום היוולדנו, ונאהב אותו בכל לבנו ובכל נפשנו.