חז"ל אומרים במסכת ברכות, וכך נפסק בשולחן ערוך: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. כלומר, צריך לברך על הרעה באותה שמחה שמברכים על הטובה, משום שגם הרעה היא באמת טובה.
ואם כן, שאלה מעניינת מאוד: למה תיקנו חז"ל על הרע ברכה אחרת, "ברוך דיין האמת", ועל הטוב "הטוב והמטיב"? אם גם הרע הוא טוב, נברך על הכל "הטוב והמטיב"!
ובאמת אומרת הגמרא במסכת פסחים, שלעתיד לבוא יברכו גם על הרע "הטוב והמטיב":
אבל בעולם הזה מברכים על הרע "דיין האמת". מדוע? נאמרו בזה שלושה תירוצים, וכל אחד מהם נפלא ביותר.
נוסח הברכות נתקן לפי ההכרה החושית, ולא לפי ההכרה השכלית. השכל יודע שמטרת הרע היא להביא טובה, אבל החוש אינו מרגיש זאת.
אדם שזכה בפרס גדול, אדם שנולד לו ילד, מרגיש שמחה אדירה בכל גופו. ואדם שקרה לו דבר רע, גם כשהוא מבין בשכלו שזה לטובה, הוא לא רוקד ולא מרגיש שמחה בכל איבריו. בשכל הוא מבין, בחוש הוא לא מרגיש. וחז"ל תיקנו את הברכות לפי הרגש, לפי מה שהלב מרגיש, ולא לפי השכל.
והגאון רבי רפאל אויערבך הביא לכך ראיה מן הגמרא במסכת יומא. משה רבנו תיקן לומר בתפילה "הא-ל הגדול הגבור והנורא". בא ירמיהו ואמר: נכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו? ולא אמר "נורא". איך ייתכן? וכי לא האמין ירמיהו שהקדוש ברוך הוא גדול, גיבור ונורא? מסבירה הגמרא: ודאי שידע, אלא מתוך שיודעים בקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
מה הכוונה? הם ידעו בשכל שה' נורא, אבל לא הרגישו זאת בחוש. הם ראו את בית המקדש עולה באש, ולא הרגישו את ה"נורא". לכן לא אמרו כך בתפילה. מכאן למדנו שהתפילה והברכה נתקנו לפי מה שמרגישים, ולא רק לפי מה שמאמינים.
תירוץ שני אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, מתוך דין בהלכות ברכות. יש תפוח מרוסק שאוכלים התינוקות. יש בו טעם של תפוח אמיתי, ובכל זאת אמר שמברכים עליו "שהכל נהיה בדברו" ולא "בורא פרי העץ". מה חסר? הרי זה תפוח טעים ונפלא.
אלא שכדי לברך על דבר, לא מספיק שיהיה בו התוכן והטעם של הפרי. צריך גם שהפרי יהיה ניכר לעיניים.
וכך הייסורים. אמנם הם באים לטובה, והתוכן שלהם הוא טוב. אבל המראה שלהם, הצורה שלהם, היא של דבר רע. ובשביל ברכה לא מספיק תוכן וטעם, צריך גם מראה. ומה רואים? רואים רע. לכן על דבר רע מברכים "ברוך דיין האמת".
ותירוץ שלישי: כאשר קורה לאדם דבר רע, הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שירגיש כאילו קיבל עכשיו סוכריה. עליו לקבל את הדבר בשמחה, אבל לא להרגיש שקיבל מתנה מתוקה.
ומדוע? משום שפעמים רבות מטרת הרעה היא לעורר את האדם: לחזור בתשובה, להתבונן, לצפות לגאולה, ולקנות עוד הרבה מידות טובות. אילו היה האדם מרגיש שקיבל סוכריה, לא הייתה הרעה משיגה את מטרתה. לכן תיקנו חז"ל לברך על הרע "ברוך דיין האמת".
בשלושת התירוצים יסוד אחד: באמת הכל לטובה, ולעתיד לבוא נברך על הכל "הטוב והמטיב". אבל בעולם הזה הברכה הולכת אחרי מה שהלב מרגיש, אחרי מה שהעין רואה, ואחרי מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנלמד מן הקושי.
"ברוך דיין האמת" איננה ברכה של כעס או של ייאוש. היא ברכה של אמונה: אנחנו מכריזים שהקדוש ברוך הוא דן דין אמת, ושגם מה שנראה רע בא ממנו. בשכל אנחנו יודעים שהכל לטובה, ובלב אנחנו מקבלים את הקושי, ומשתדלים ללמוד ממנו את מה שה' רוצה שנלמד.
הקדוש ברוך הוא הוא אבינו האוהב, וכל מעשיו לטובתנו, גם כשאיננו מרגישים זאת. יהי רצון שנזכה כולנו לקבל באהבה את כל מה שהוא שולח לנו, שזו מידה מעולה עד מאוד, ושנזכה במהרה ליום שבו נראה בעינינו את הטוב שבכל דבר, ונברך על הכל "הטוב והמטיב".