🌷 לשבח ולהודות בהולדת הבת

למה לא מברכים "הטוב והמטיב" על בת, מדוע ההודיה עליה גדולה כל כך, הסעודה בקריאת השם, ו"קודש הלולים" על פרי הבטן
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

אין דבר ממהר את החסד כמו הודיה

נפתח במציאה נפלאה, מן המציאות שאדם חייב להכריז עליהן. בספר המידות של המגיד מדובנא, בשער התפילה, כתוב דבר נפלא מאוד:

יקר בעיני ה' תפילות ישראל, ויערב לפניו כל תהילה וכל תחינה שאנחנו מכינים לפני כבודו. כי אין דבר ממהר מטת חסד מאתו בעולם, כמו הכרת טובה וההודאה עליה.
המגיד מדובנא, ספר המידות, שער התפילה

אין דבר שמביא מהר כל כך שפע של חסד מאת ה', כמו להודות לו על חסדיו עמנו. ומסיים המגיד: ולכן הפליגו חז"ל בעונשו של המתעלם והמתעצל מן הברכות.

כמה שפע יורד על ידי הודיה לבורא עולם! ובשמחות, לצערנו, הרבה פעמים אין לאנשים דבר תורה של הודיה לומר. לכן כדאי לאסוף ולסדר כמה דברים על ההודיה והשמחה בהולדת בת.

למה לא מברכים "הטוב והמטיב" על בת?

שאלה שכל אחד שואל את עצמו: כשנולד בן, תיקנו חז"ל לברך "הטוב והמטיב". ומדוע כשנולדה בת לא מברכים? וכי לא צריך להודות לקדוש ברוך הוא על בת?

על השאלה הזו עמד הגאון רבי משה שטרנבוך, ואמר דבר נפלא. הולדת בת ובן שונה מכל דבר טוב אחר שקורה לאדם. על כל דבר טוב צריך להודות לה'. אבל כאן, כל אדם שנודע לו שאשתו מעוברת, כבר יש לו שמחה רבה. ועל השמחה ההיא עדיין אין מברכים, משום שלא תיקנו חז"ל ברכה אלא כשהדבר נגמר והגיע לשלמותו. כמו שאין מברכים "שהחיינו" על בגד עד שהוא מוכן וראוי ללבישה.

כשהגיעה שעת הלידה ונולד בן, נוספה לו שמחה גדולה, ועל תוספת השמחה הזאת תיקנו ברכה. כשנולדה בת, לפי מה שבדעת בני אדם לא גדלה שמחתו מעבר למה שכבר שמח. וברכה צריכה תוספת של שמחה. לכן לא תיקנו חז"ל ברכה.

אבל ודאי שהודיה גדולה צריכה להיות לאדם על כך. ובאמת, צריך הוא להודות כבר על עצם מה שנודע לו שאשתו מעוברת.

הכניסו בחסדו, הוציאו בחסדו

כך כתוב במדרש תמורה שבאוצר המדרשים: "עת ללדת" כנגד "הודו לה' כי טוב". כיון שנולד האדם, אביו ואמו נותנים הודאה גדולה לקדוש ברוך הוא. המדרש מתאר את כל שלבי יצירת הוולד, ארבעים יום ותשעה חודשים, ואחר כך יציאתו לאוויר העולם בצער ובחבלי לידה, ויוצא בשלום. ולכן ראוי ליתן הודאה גדולה לה', שנאמר "הודו לה' כי טוב": הכניסו בחסדו, בראו בחסדו, הוציאו בחסדו. ולולא חסדו לא היה העולם נברא, שנאמר "אמרתי עולם חסד יבנה".

נולדה עובדת ה'

בספר "יסוד ושורש העבודה" מצאנו דברים נפלאים בנושא:

✨ שמחתו של אדם גדול

שמעתי, כותב בעל "יסוד ושורש העבודה", על אדם גדול ומפורסם, שכאשר נולד לו בן זכר היה שמח שמחה גדולה, ואמר: נולד עבד לבורא יתברך שמו. כי מן הסתם, כשיגדל הילד, יבוא ממנו נחת רוח לבורא יתברך שמו, שהרי רוב עמנו, עם קדוש, כשרים ועובדי ה'.

ואף כשנולדה נקבה, יש גם כן לשמוח, שאף מנקבה תבוא נחת רוח ליוצרנו, שמשבחים לבורא יתברך שמו.

ובאמת אנו רואים שאצל הנשים ההודיה גדולה מאוד, הרבה יותר מאשר אצל הגברים. כבר בתורה מצאנו כך. הגברים, על הים, שרו "אז ישיר". והנשים לא רק שרו, אלא יצאו בתופים ובמחולות, בכלי זמר, ושרו בהתלהבות גדולה הרבה יותר.

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת שמות טו, כ

והרי ההודיה לקדוש ברוך הוא היא מן הדברים שגורמים לו נחת רוח עצומה. כמו שאנו מברכים בכל יום: "הבוחר בשירי זמרה". הקדוש ברוך הוא בוחר בשירה. ההודיה היא התענוג של בורא עולם.

ומובא בספרים על "ותצאן כל הנשים אחריה": מאז מרים ועד היום, כל הנשים יוצאות אחריה, בדרכה, לשורר ולהודות לקדוש ברוך הוא. ובעזרת ה' גם הבת הזאת תלך בדרכה, ותביא הרבה נחת רוח לקדוש ברוך הוא.

כשנולדת בת, צריך לשבח הרבה את הקדוש ברוך הוא, כי בעזרת ה' יבוא מן הבת הזאת הרבה תענוג לבורא עולם, כשתלך בדרכי אבותיה ואמותיה ותשורר לו.

סעודה בשעת קריאת השם

בספר "המאור הגדול" מובא דבר נפלא: אפילו בשעה שקוראים שם לבת שנולדה, מצווה לשמוח ולעשות סעודה. ויש לכך רמז בפסוק: "קראי מועד אנשי שם". כאשר קוראים לאדם שם, ראוי לקרוא מועד, לעשות סעודה.

ולמה? כי בשעה זו באה נשמה קדושה מן העולם העליון. הנשמה באה בשעת קריאת השם, כמו שכתוב על דרך הרמז: "נפש חיה הוא שמו". מתי יש נפש חיה? כשיש לו שם. ולכן ראוי לשמוח ולהודות לקדוש ברוך הוא על הנשמה הקדושה שהגיעה.

ועל פי זה ביארו את מה שנהגו בכמה מקומות להמתין עד שבת קודש לקריאת שם הבת. כיון שיש מצווה לשמוח ולעשות סעודה, ובימי החול אנשים טרודים ואין פנאי לעשות סעודה, ממתינים לשבת, כדי שיהיה זמן לעשות סעודה ולהודות לקדוש ברוך הוא. וזה כמו שמצינו בשבת הגדול, שנקבע דווקא בשבת, כדי שיתאספו רבים ויספרו בניסי ה'.

הטובה הגדולה שבטובות

ונביא את דבריו הנפלאים של הגאון הצדיק רבי משה רוזנשטיין, המשגיח:

הגדולה שבטובות שמגיעות לאדם מאת הבורא יתברך, טובה שאין כמוה בעולם, שהיא טובה גשמית ורוחנית יחד, היא המתנה הטובה שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם: בנים ובנות.
רבי משה רוזנשטיין

הבנים והבנות הם התענוג הגדול, שמרווה את האדם רוב עונג ושמחה ונחת רוח, יותר מכל התענוגים שבעולם, כל ימי חייו. והם נותנים לאדם עוז ועצמה לסבול ולעבוד כל ימי חייו. וראה כמה משתוקק האדם למתנה הזאת, וכמה צער ועגמת נפש יש למי שחסרה לו.

ועוד הוא כותב: יתבונן האדם, אילו לא היה הקדוש ברוך הוא נותן לו את הטובה הזאת, אלא היה נותן לו יכולת לברוא בעצמו בן ובת בעמל ידיו, הרי היה מתאמץ מיד, בלי עצלות, בכל מיני עבודות קשות, שנים רבות, עד שיעלה בידו לברוא לו בן או בת, שיהיה לו מהם עונג ושמחה, ושיוריש להם את כל רכושו הגשמי והרוחני. ובלי ספק היה שמח בכך מאוד.

ואם כן, ראוי לאדם להכיר טובה לקדוש ברוך הוא שנתן לו את המתנה הנפלאה הזאת בלי עמל ויגיעה. וכמה חובה גדולה יש עליו לגמול טוב לעושה הטובה, להודות לו ולשמח את הבורא על המתנה הנפלאה שנתן לו.

קודש הלולים

ונסיים בדבר נפלא, שמלמד כמה ראוי לאדם להודות לקדוש ברוך הוא מיד בהתחלה. התורה מצווה על נטע רבעי: הפירות של השנה הרביעית הם קודש, ומעלים אותם לירושלים, "קודש הלולים", שיאכלו אותם הבעלים בירושלים ויהללו את ה'.

מה העניין בזה? כותב ספר החינוך: משורשי המצווה, שרצה ה' שיהיה האדם מתעורר להלל לשם ברוך הוא בתחילת התבכר פירות אילנותיו. בשלוש השנים הראשונות הפרי עוד לא ראוי. ובשנה הרביעית, כשהפרי מתחיל להיות ראוי, דבר ראשון, הלל את הקדוש ברוך הוא על הפירות שנתן לך. ולמה? כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו, ויתברכו פירותיו. כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו.

לומר בשמחה

אומר המגיד מדובנא: אין דבר ממהר את חסדי ה' כמו הכרת הטוב וההודיה. וכשנולדת בת, יש לשבח ולהודות לה' מאוד, כי ממנה תבוא נחת רוח לבורא עולם. מאז שיצאה מרים בתוף ובמחולות, "ותצאן כל הנשים אחריה", כל בנות ישראל הולכות בדרכה, לשיר ולהודות לה'.

וכמו נטע רבעי, שבו מהללים את ה' על הפרי הראשון כדי שיתברכו הפירות, כך גם אנחנו: על פרי הבטן הזה נעשה "קודש הלולים". נהלל את הקדוש ברוך הוא, ובזכות זה ינוח עלינו נועם ה' וברכתו, ותתברך הבת הזאת בכל טוב.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו בלי עמל את המתנה הגדולה ביותר, ומבקש מאיתנו רק לשבח ולהודות. יהי רצון שנודה לו תמיד מכל הלב, וינוח עלינו נועם ה' וברכתו, ויתברכו ילדינו בכל טוב, אמן כן יהי רצון.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. המגיד מדובנא, ספר המידות, שער התפילה: "אין דבר ממהר מטת חסד מאתו בעולם כמו הכרת טובה וההודאה עליה".
  2. הגאון רבי משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות, חלק ד): מדוע אין מברכים הטוב והמטיב בהולדת בת.
  3. מדרש תמורה (אוצר המדרשים): "עת ללדת" כנגד "הודו לה' כי טוב"; תהילים פט, ג: "עולם חסד יבנה".
  4. ספר "יסוד ושורש העבודה": "נולד עבד לבורא יתברך שמו", ואף בנקבה יש לשמוח.
  5. שמות טו, א; טו, כ: "ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת".
  6. ברכת "ישתבח": "הבוחר בשירי זמרה".
  7. ספר "המאור הגדול": סעודה בשעת קריאת השם; במדבר טז, ב: "קראי מועד אנשי שם"; בראשית ב, יט: "נפש חיה הוא שמו".
  8. ספר "שחוק היד": טעם המנהג להמתין לשבת לקריאת שם הבת.
  9. רבי משה רוזנשטיין, המשגיח: בנים ובנות, הגדולה שבטובות.
  10. ויקרא יט, כד: "קודש הלולים"; ספר החינוך, מצווה רמז (נטע רבעי).
▲
סיכום השיעור: לשבח ולהודות בהולדת הבת