מדוע מניחים תפילין? בשו"ת חתם סופר מובאת שאלה מעניינת מאוד, שנשלחה אליו מאת יהודי אחד.
הקדמה קצרה: בעניין קריאת המגילה אמרו חז"ל שנשים חייבות בה, "שאף הן היו באותו הנס". ויש דעות שהסברה הזאת, "אף הן היו באותו הנס", היא סברה מן התורה, שיכולה לחייב נשים גם במצוות עשה שהזמן גרמן.
על כך שאל השואל: הרי המקור שממנו לומדים שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן הוא התפילין. ומה הטעם של מצוות תפילין? כתוב בתורה במפורש:
אם כן, מטרת התפילין היא לזכור את יציאת מצרים. והרי גם הנשים היו באותו הנס של יציאת מצרים, ואף על פי כן הן פטורות מתפילין. נלמד מכאן, אמר השואל, שבכל מצוות עשה שהזמן גרמה, אף על פי שהיו באותו הנס, הן פטורות.
החתם סופר משיב לו תשובה נפלאה. הוא אומר: אינני מסכים עם ההנחה שלך, שמטרת הנחת התפילין היא לזכור את יציאת מצרים. ובלשונו:
זה דרכם של אוהבים: כל אחד נושא עליו סימן, חותם, של אהבתו לחברו. וכך כתוב בשיר השירים:
אדם שאוהב את חברו, שם אותו כחותם על לבו וכחותם על זרועו. ולכן אמרו חז"ל שגם הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, וכתובה בהם אהבתו את ישראל. ובתפילין שלנו כתובה אהבתנו אותו, וקבלת עול מלכותו ויחודו. זו פרשת "שמע ישראל" ו"ואהבת", ושם לא נזכרה יציאת מצרים כלל.
התפילין הם חותם האהבה. על הזרוע, כנגד הלב, ועל הראש, אנחנו נושאים את הסימן שאנחנו אוהבים את ה' ושייכים לו.
ואם כן, מדוע נזכרת בתפילין יציאת מצרים? כאן מחדש החתם סופר יסוד נפלא: גם זכירת יציאת מצרים מעוררת את האהבה. כשזוכרים את החסד שעשה ה' עמנו כשיצאנו ממצרים, מתעוררת האהבה אליו.
לכן יציאת מצרים היא רק "סניף" בעלמא, ענף ולא שורש. בשעה שאנחנו כותבים על חותם לבנו "ואהבת את ה' אלוקיך", אנחנו מזכירים גם את יציאת מצרים, משום שהיא מעוררת את האהבה.
ומכאן התשובה לשאלה. מי שפטור מעיקר המצווה, לא נתחייב בסעיף שלה, אף על פי שהיה באותו הנס. אין לחייב את הנשים בתפילין מטעם "אף הן היו באותו הנס", כי עיקר התפילין איננו זכר לנס, אלא חותם של אהבה. וזכירת הנס היא רק סעיף.
שונה הדבר בפסח, בחנוכה או בפורים. שם עיקר המצווה נתקן כדי לזכור את הנס, ולכן "אף הן היו באותו הנס" מחייב אותן.
למדנו מדברי החתם סופר שמטרת הנחת התפילין היא מחוק האוהבים: אנחנו אוהבים את ה', ושמים אותו על לבנו ועל ראשנו. ולמה זוכרים בהן את יציאת מצרים? כי הדבר שעוזר לאדם לעורר את האהבה, הוא לזכור את החסד שעשה עמו.
ומכאן יסוד גדול לכל החיים. אהבת ה' היא מטרת חיינו. כך כתוב בחובות הלבבות, שאהבת ה' היא הדרגה הגבוהה ביותר, תכלית האדם בעולמו. "ואהבת את ה' אלוקיך" הוא תכלית כל המצוות. ואיך זוכים לזה? על ידי שזוכרים את החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו. מי שאינו שוכח את החסדים, מתמלא אהבת ה'.
היום מתחיל בר המצווה להניח תפילין. ומה הן התפילין? אומר החתם סופר: זה דרך האוהבים, לשאת כל אחד חותם של אהבת חברו על עצמו, כמו שנאמר "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה". גם הקדוש ברוך הוא מניח כביכול תפילין, ובהן אהבתו לישראל. ובתפילין שלנו כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך".
ולמה מזכירים בהן את יציאת מצרים? כי מי שזוכר את חסדי ה', מתמלא אהבה אליו. יזכה בר המצווה שבכל בוקר, כשיניח את התפילין על לבו ועל ראשו, יזכור את חסדי ה' ויתמלא אהבה אליו.
הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה גדולה, וחותם האהבה שלו עלינו בכל יום. ה' יזכנו לזכור תמיד את החסדים שעשה עמנו, ולהיות מלאים אהבת ה' בכל לבנו.