מי שיעבור על כל התורה הקדושה ויחפש את הפועל "להודות", במובן של אדם המודה לה' על דבר מסוים, יגלה דבר מפתיע: הוא מופיע פעם אחת בלבד.
אמנם המילה מופיעה בעוד מקומות. אצל יהודה נאמר "יהודה אתה יודוך אחיך": אחיך יודו לך שאתה ראוי למלוכה, וימליכו אותך עליהם. אבל שם זו הודאה לאדם, לא לה'. יש בתורה גם קרבן תודה, יהודי שבא ומקריב קרבן לה'. אבל לא נאמר שם על מה הוא מודה.
הפעם היחידה שבה כתוב בתורה שאדם הודה לה' על דבר מסוים, היא אצל לאה אמנו:
ועל מה הודתה לאה? על כך שזכתה להביא לעולם עוד ילד יהודי. זו הייתה ההודיה שלה. ואמרו חז"ל במדרש: לאה תפסה פלך הודיה, ועמדו ממנה בעלי הודיה. יהודה בנה הודה במעשה תמר, ודוד המלך ודניאל יצאו ממנה, וכולם היו בעלי הודיה.
מכאן נלמד כמה חשוב שכל יהודי יודה לקדוש ברוך הוא על כך שזכה להביא ילד לעולם.
ואכן, מצאנו בהלכה ובמנהג ישראל ארבעה מקומות שבהם מודים על ילד יהודי שנולד.
המקום הראשון: ברכת הטוב והמטיב. דין מפורש בגמרא ובשולחן ערוך, שבלידת בן מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב". מיד כשנולד הילד ושומעים את הבשורה, מברכים. ובספר "יסוד ושורש העבודה" מאריך לבאר שבשעה זו צריך האדם להרגיש בכל לבו ונפשו את המתנה הגדולה שנתן לו בורא עולם, ולהודות לו הודיה גדולה מאוד. ויש בזה מנהגים שונים בין העדות.
המקום השני: סעודת שלום זכר. בה אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על הילד שיצא ממעי אמו בשלום.
המקום השלישי: הברית. בברית המילה, אחרי הברכה האחרונה "אשר קידש ידיד מבטן", אומרים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ומה עניין "הודו" לברית מילה? מבואר בפוסקים שהילד יצא ממעי אמו כמי שיוצא מבית האסורים, והרי יוצא מבית האסורים הוא אחד מארבעה שחייבים להודות. לכן אומרים "הודו לה' כי טוב".
ומבואר שם עוד דבר מעניין. בהלכה כתוב שיש להקפיד לכתחילה שיהיו עשרה אנשים בברית מילה. ומדוע? אחד הטעמים: הברית היא גם הודיה לקדוש ברוך הוא על שזכינו לילד יהודי, והודיה צריכה להיות בפני עשרה, כמו שכתוב "וירוממוהו בקהל עם".
המקום הרביעי: ברכת אשר יצר. בברכה זו יש הנוהגים לסיים: "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". מה פירוש "אפילו שעה אחת"? מבאר הטור שהכוונה לשעת הלידה. אילו לא היה נפתח פיו של התינוק לנשום, ואילו לא היה נסתם הטבור, לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. אחד נפתח ואחד נסתם, וזה הנס שבכל לידה.
נמצא שארבע פעמים אנחנו מודים על נס הלידה: בברכת הטוב והמטיב, בסעודת שלום זכר, בברית המילה ובברכת אשר יצר.
בפרשת וישלח אנו רואים עד כמה חי יעקב אבינו בכל לבו ונפשו הודיה על ילדיו. לפני המפגש עם עשו הוא מתפלל:
יעקב מרגיש: ריבונו של עולם, עשית איתי חסדים גדולים, ואני קטן מכולם. עברתי את הירדן רק עם מקלי, ועכשיו זכיתי למשפחה גדולה, לילדים. הכל חסד ה', הכל מתנה.
ובמפגש עצמו נפגשים שני עולמות. עשו אומר "יש לי רב", ויעקב אומר "יש לי כל". איך הגיע יעקב לדרגה כזאת? הפסוק מספר:
משפט אחד שמבטא את כל מהותו של יעקב אבינו: הקדוש ברוך הוא נתן לי את הילדים האלה במתנת חינם. וכך כותב האור החיים בפרשת ויחי, על דברי יוסף "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה":
נתבונן מה פירוש הדבר. רחל אמנו אמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ומפרש רש"י: מכאן שמי שאין לו בנים חשוב כמת. זה צער נורא. ולעומת זאת, אדם שיש לו ילדים, זה אושר ושמחה שנתן לו בורא עולם. אושר ושמחה בעולם הזה, ואושר ושמחה לנצח, שהרי כל המצוות שעושה הילד נחשבות גם לאביו.
זו המתנה הגדולה ביותר שיכול הקדוש ברוך הוא לתת לאדם: ילד יהודי. השאלה היא רק כמה חי האדם את המשפט "הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך".
מי שחי כך, בכל פעם שיש לו הנאה מילדיו, כשהם משמחים אותו וגורמים לו נחת, הוא מרגיש: תודה לך, בורא עולם, על הילדים שחננת אותי. מודה אני לך עליהם. אלה חיים מסוג אחר לגמרי. בכל שמחה, בכל בן שנולד ובכל נכד שנולד, הוא מרגיש שבח והודיה למלך מלכי המלכים.
וביותר נכון הדבר אצל האישה. כל יומה של אם סובב סביב הילדים: לדאוג להם, לשמח אותם, ליהנות מהם. ואם היא חיה בכל פעם "הפעם אודה את ה'", הרי שכל חייה מלאים קשר עם בורא עולם ואהבה אליו. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל מאדך": על כל דבר שנתן לך, הודה לו ואהוב אותו.
אבל אם חס ושלום אדם לא מרגיש שהילדים הם מתנה, ונדמה לו "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", חסר לו קשר אדיר עם בורא עולם. הדבר מנתק אותו ממנו.
ונחזור ללאה אמנו. ההודיה שלה לא הייתה רגע אחד. כל חייה חיה הודיה לקדוש ברוך הוא על הבן שנולד לה. לכן קראה לו "יהודה": כדי שבכל פעם שתקרא בשמו, תזכור "הפעם אודה את ה'". לא רק עכשיו, אלא כל הזמן, בכל פעם שתהיה לה שמחה ממנו.
ומה זכתה בזכות זה? עמדו ממנה בעלי הודיה. יהודה, שעליו נאמר "יהודה אתה יודוך אחיך". ומבארים המפרשים: יודוך, שימליכו אותך עליהם, ושיצא ממך מלך המשיח. בזכות שתפסה לאה פלך הודיה, זכתה ליהודה, לדוד המלך, ולמלך המשיח.
וכנראה שזה גם עניינם של כל המנהגים האלה, השלום זכר והברית וכל השאר: ללמד אותנו לחיות חיים של הודיה לקדוש ברוך הוא על כל מה שנתן לנו.
הפעם היחידה בתורה שבה אדם מודה לה' על דבר מסוים, היא כשלאה אמנו הודתה על ילד יהודי שנולד: "הפעם אודה את ה'". ויעקב אבינו, כשנשאל "מי אלה לך", ענה: "הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך".
הילד הזה הוא מתנת חינם מאת הקדוש ברוך הוא. יזכו ההורים לחיות כל ימיהם בהודיה עליו, ובכל שמחה שתהיה להם ממנו להרגיש: מודים אנחנו לך, ה', על הילד שחננת אותנו.
הקדוש ברוך הוא נותן לנו את המתנה הגדולה ביותר, ומבקש מאיתנו רק לזכור מי הנותן. וכל פעם שאנחנו מודים לו על ילדינו, אנחנו מתקרבים אליו ואוהבים אותו יותר. ה' יזכנו תמיד להודות לו מכל הלב על הילדים אשר חנן אותנו, ולראות מהם רוב נחת.