דוד המלך פותח את המזמור של יום השבת כך:
מה פירוש המילה "טוב"? דוד המלך אינו אומר "מצווה להודות", ואינו אומר "חובה להודות". הוא אומר "טוב להודות". וכך גם אנו אומרים בסוף ההלל: "כי לך טוב להודות". מה עומק המילה הזאת?
כדי להבין, נלך למקום אחר בתורה שבו מופיעה המילה "טוב", וננסה ללמוד ממנו. בפרשת בראשית כתוב על אדם בלי אישה: "לא טוב היות האדם לבדו". ונפסק בגמרא שאסור לאדם לעמוד בלא אישה, שנאמר "לא טוב היות האדם לבדו". האדם לבדו איננו טוב. וכשאדם זוכה ומוצא אישה, אומר שלמה המלך במשלי: "מצא אשה מצא טוב".
הנה כי כן, ה"טוב" נמצא כשמוצאים אישה. מה פירוש הדבר? למה כשאדם מוצא אישה הוא מוצא "טוב"? ואולי מתוך זה נבין גם מדוע "טוב להודות לה'".
נוסיף עוד שתי שאלות. בברית המילה אנו אומרים, על פי הגמרא במסכת שבת: "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". ארבעה דברים מוזכרים כאן: ברית מילה, תורה, חופה ומעשים טובים. מה הקשר ביניהם? לא מזכירים שבת, לא תפילין, לא מצוות אחרות. ועוד שאלה מפורסמת: מדוע "מעשים טובים" באים דווקא אחרי החופה? הרי היה ראוי לומר "לתורה ולמעשים טובים", ואחר כך "לחופה".
הדרשנים אומרים על כך תירוץ נפלא: המעשים הטובים האמיתיים מתחילים רק אחרי החתונה. עד אז הכל הכנה, והמעשים הטובים באמת הם הבית. אבל נראה שיש כאן גם מהלך עמוק יותר.
ושאלה שלישית. ביציאת מצרים ראה בורא העולם שאין בידי ישראל שום מצווה, "ואת ערום ועריה". באיזו זכות ייגאלו? נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות: דם מילה ודם פסח, כמו שנאמר "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". למה דווקא שתי המצוות האלה?
ועוד: אלה שתי מצוות העשה היחידות שיש בהן כרת. כרת פירושו שהאדם חותך את עצמו מבורא העולם. כשאדם עובר עבירה, מובן שהוא נכרת. אבל מי שרק לא עשה מצווה, איך הוא נכרת? מה מיוחד במילה ובפסח? ועוד: התורה עצמה מחברת אותן, "וכל ערל לא יאכל בו". מי שאינו מהול, אפילו באונס, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, אינו אוכל מן הפסח. לא מצאנו שערל לא ישמור שבת, לא יתחתן, לא יביא קרבנות אחרים. רק הפסח נאסר עליו. מה הקשר בין ברית מילה לקרבן פסח?
שאלה ראשונה: מדוע אדם בלא אישה "לא טוב", ומה פירוש "טוב להודות"?
שאלה שנייה: מה הקשר בין ברית, תורה, חופה ומעשים טובים, ולמה בסדר הזה?
שאלה שלישית: מה הקשר בין ברית המילה לקרבן הפסח?
נתחיל ביסוד הראשון. לפני רבי עקיבא איגר באה שאלה: בברית מילה שהאב לא היה בה, מי יברך את הברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"? הסבא או הסנדק?
רבי עקיבא איגר השיב על פי הגמרא במסכת נדרים, המביאה את הפסוק:
יש בגמרא שני פירושים במילה "בריתי": ברית מילה, או ברית התורה, שהרי גם התורה נקראת ברית. שואלים המפרשים: אם הפירוש הוא תורה, מובן "יומם ולילה", התורה שלומדים יומם ולילה. אבל אם הפירוש ברית מילה, מה שייך כאן "יומם ולילה"? הברית נעשית פעם אחת, ביום!
מביא רבי עקיבא איגר בשם בעל "עוללות אפרים" תירוץ נפלא: אכן "בריתי" היא ברית מילה, ו"יומם ולילה" הוא התורה. הכוונה היא שבלי ברית מילה אי אפשר לזכות ללמוד תורה. ברית המילה היא ההכנה ללימוד התורה, כי על ידי המילה החיצונית זוכה האדם למילה הפנימית. ולכן פסק רבי עקיבא איגר שהסבא יברך, כיוון שגם הוא חייב ללמד את בן בנו תורה, וברית המילה היא ההכנה לתורה.
נעבור ליסוד השני. בקשר שלנו עם בורא העולם יש "סור מרע" ויש "עשה טוב". נתחיל ב"סור מרע": מהי העבירה החמורה ביותר? בשולחן ערוך באבן העזר מבואר שפגם הברית, השחתת הזרע לבטלה, חמור מכל העבירות שבתורה. אבל כשפותחים את הרמב"ם, מוצאים שלשון הרע הוא העוון הגדול, כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. האם יש סתירה בין הרמב"ם לשולחן ערוך?
וכך גם ב"עשה טוב". ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ושם הכרובים, שעליהם שורה השכינה. ומה הם הכרובים? צורת איש ואישה. מכאן שקדושת איש ואישה היא בחינת קודש הקודשים, וכמו שכתבו הספרים שאין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג. ומצד שני, אנו אומרים בכל בוקר "ותלמוד תורה כנגד כולם". תלמוד תורה הוא מצוות העשה הגדולה ביותר. אם כן, מה הדבר הגדול ביותר: תורה או קדושה?
על כך אומר הגאון מווילנה יסוד עצום: דע, יש לאדם שתי בריתות עם בורא העולם. ברית הלשון וברית המעור, כלומר ברית המילה. את שתיהן צריך לשמור מאוד. את ברית המילה שומרים שלא לפגום בקדושה. את ברית הלשון שומרים שלא לדבר לשון הרע. ובשתיהן יש גם "עשה טוב": בברית המילה מביא האדם לעולם ילדים צדיקים, ובברית הלשון, כשהוא לומד תורה ומודה לה', הוא בורא מלאכים.
סור מרע: שמירת הקדושה. עליה אמר השולחן ערוך שפגמה חמור מכל.
עשה טוב: הזיווג הקדוש, "קודש הקודשים", המביא ילדים צדיקים לעולם.
סור מרע: שמירה מלשון הרע. עליו אמר הרמב"ם שהוא כנגד כולם.
עשה טוב: תלמוד תורה והודיה לה', "ותלמוד תורה כנגד כולם".
ומעתה אין סתירה. הרמב"ם מדבר על הפוגם בברית הלשון, והשולחן ערוך על הפוגם בברית המילה. תלמוד תורה הוא הגדול שבברית הלשון, וקדושת הזיווג היא הגדולה שבברית המילה. שניהם אמת.
ומכאן מובן גם מה שאנו אומרים בברכת המזון: "על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו". מדוע מזכירים דווקא ברית ותורה? מביא המשנה ברורה שבזכות ברית ותורה זכינו לארץ ישראל. וביאור הדבר: ארץ ישראל היא בחינת העולם הבא, "נחלת ה'". ואיך זוכים לעולם הבא? על ידי חיבור לבורא העולם. ואיך מתחבר האדם לבורא העולם? בשתי הבריתות, ברית המילה וברית התורה. ברית פירושה חיבור.
עכשיו נבין את הקשר בין ברית המילה לקרבן פסח. בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, והם צריכים זכות. מה הזכות? ברית עם בורא העולם, בשתי הבריתות. ברית המילה: ישראל נימולים. וברית הלשון: מקריבים קרבן פסח, והפה מתחיל לספר בנפלאות ה'.
ולמה ההודיה היא עיקר ברית הלשון? נבין זאת מדברי המגן אברהם. ידוע שיש שש זכירות שצריך לזכור בכל יום. היכן זוכרים את מעשה מרים? אומר המגן אברהם שבברכת "אהבה רבה", כשאומרים "להודות לך", יזכור שלא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע. וזו זכירת מעשה מרים.
נתבונן במרים הנביאה. התורה מספרת עליה שני דברים. בפרשת בשלח היא קוראת לכל הנשים לשירת הים, וכולן יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. וגם מסופר עליה שדיברה לשון הרע. למה דווקא שני הדברים האלה? כי מרים לא רק קראה לנשים לשיר. כל מהות חייה הייתה שירה למלך מלכי המלכים. הפה שלה היה כולו להודות לבורא העולם. ופה קדוש כזה שחטא בלשון הרע, זה עוון חמור מאוד. לכן היה כל כך חמור אצלה.
וכך אומרים לפני התפילה: "הריני מזמן את פי להודות ולשבח את בוראי". לא אומרים "הריני מזמן את עיני" או "את רגלי". את הפה! כי הפה לא נברא אלא להודות לבורא העולם. זו ברית הלשון: הברית עם בורא העולם להודות לו ולהלל את שמו.
ועכשיו מתבארים הדברים. אמר רבי עקיבא איגר שאי אפשר להגיע לברית הפנימית בלי הברית החיצונית. בלי ברית המילה אין ברית הלשון. ולכן "כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה", כי התורה היא ברית הלשון. ולכן "כל ערל לא יאכל בו": קרבן הפסח הוא כנגד ברית הלשון, הפה שנברא להודות. ומי שאין לו ברית חיצונית, אין לו ברית הלשון, ולכן הוא פסול לקרבן הפסח.
הבנו את החצי הראשון. עכשיו נבין את החצי השני: חופה ומעשים טובים. ולשם כך נשאל עוד שאלה. אומרת הגמרא: השרוי בלא אישה, שרוי בלא תורה. מה פירוש הדבר? הרי אנו רואים בחורים רבים שלומדים תורה!
הביאור הוא שגם בתורה יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. יש תורה של סור מרע, כמו שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". כשאדם לומד תורה, המחשבות הרעות בורחות ממנו. וכשהאדם מתלונן שיצרו גדול, אומר לו בורא העולם: יש לך תורה, ובה תוכל להילחם.
אבל יש גם תורה של עשה טוב. התורה, כותב הרמח"ל בספר "דרך ה'", היא האמצעי הגדול ביותר להידבק בבורא העולם, ואין אמצעי גדול ממנה. וכך פירש רש"י על "ואהבת את ה' אלקיך": כיצד אוהבים? "והיו הדברים האלה על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר בהקדוש ברוך הוא ומידבק בדרכיו.
וכדי שהתורה של האדם תהיה תורה של עשה טוב, צריך קודם שגם ברית המילה שלו תהיה עשה טוב. שהרי על ידי הברית החיצונית זוכים לברית הפנימית. רק כשאדם זוכה לחופה, וברית המילה שלו נעשית עשה טוב, להביא ילדים צדיקים לעולם, אז גם התורה שלו יכולה להיות תורה של עשה טוב, של דבקות בבורא העולם.
זה פירוש "השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה": תורה של סור מרע יש לו. אבל תורה של עשה טוב, של דבקות, עדיין אין לו, כי ברית המילה שלו עדיין לא הגיעה לעשה טוב. כשהוא זוכה לאישה, הוא זוכה גם לתורה של עשה טוב.
ועכשיו נבין את הברכה בברית: "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה" – זה החלק של סור מרע. "ולחופה" – כאן הברית מגיעה לעשה טוב. "ולמעשים טובים" – מעכשיו גם התורה שלו והברית שלו יהיו עשה טוב. ולכן "מעשים טובים" בלשון רבים, ודווקא אחרי החופה: שיהיה כולו בבחינת עשה טוב.
וזה פירוש "מצא אשה מצא טוב". עד היום היה בבחינת סור מרע. עכשיו, כשמצא אישה, הוא מגיע לטוב: לחיבור, לדבקות, לאהבה. כל כולו נעשה עשה טוב.
למדנו מכאן דבר נפלא. מהו טוב? טוב הוא החיבור. טוב הוא האהבה. כך אנו אומרים "שים שלום טובה וברכה": השלום והטוב הולכים יחד, כי שניהם חיבור. וכך כותב המסילת ישרים בפרק הראשון:
וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר: "ואני קרבת אלקים לי טוב".
מסילת ישרים, פרק א"טוב" הוא השלמות, הדבקות, החיבור לבורא העולם. ומעתה מובן מה אומר לנו דוד המלך: "טוב להודות לה'". אם אתה מחפש דבר שיחבר אותך לבורא העולם, שלא תהיה רק בבחינת סור מרע, אלא דבוק בו באהבה, דע לך: "כי לך טוב להודות". כל המתבונן יראה שההודיה בונה את האדם, ומשנה את כל מהותו.
מסופר על אדם ששמע שיעור על ההודיה לה', הבין כמה הדבר חשוב, והחליט לקיים אותו בפועל. מאז התחיל להודות על כל דבר: על הבית, על המשפחה, על כל פרט קטן.
ויהי בליל שבת. הוא חוזר מבית הכנסת בחליפה מבריקה ובחולצה לבנה, הכל ערוך ונפלא, ומתיישב לשולחן. ופתאום קופצת בתו הקטנה על השולחן, השולחן מתמוטט עם כל מה שעליו, וכל המאכלים נשפכים עליו מכף רגל ועד ראש.
"בימים אחרים", סיפר, "אל תשאלו מה הייתי עושה. הבית היה רועד, והשכנים היו שומעים. אבל אחרי שהתרגלתי להודות, תפסתי את הילדה הקטנה ואמרתי: ריבונו של עולם, מודה אני לך על היצור הנפלא הזה! כמה עצוב הייתי אילו לא הייתה לי הילדה הזאת. מודה אני לך, מלך מלכי המלכים!"
אשתו שמעה זאת ושאלה בתדהמה: מי הרב הזה שעשה ממך אדם כזה? במקום צעקות שומעים כאן הודיות!
זה כוחה של ההודיה. היא מחברת את האדם לבורא העולם, וגם את בני הבית זה לזה. וזה סוד הבית היהודי: ברית, תורה, חופה ומעשים טובים, הכל כדי להגיע אל הטוב, אל החיבור והאהבה.
"לא טוב היות האדם לבדו", ו"מצא אשה מצא טוב". טוב פירושו חיבור ואהבה, "ואני קרבת אלקים לי טוב". לכן אחרי החופה באים "מעשים טובים": הבית היהודי הופך את הכל לעשה טוב. והדרך הגדולה ביותר להגיע לטוב הזה, להתחבר לה' ולהתחבר זה לזה, היא ההודיה: "טוב להודות לה'".
יזכו החתן והכלה לבנות בית של חיבור ושל אהבה, בית שבו הפה פתוח תמיד להודות לבורא העולם. אבינו שבשמיים שברא את האדם ונתן לו עזר כנגדו, נתן לנו גם את הפה כדי שנודה לו, ואין דרך טובה יותר להתקרב אליו ולאהוב אותו. "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", ויזכנו ה' להיות דבוקים בו באהבה כל הימים.