המנהג אצל הספרדים הוא שכאשר נולדת בת, עושים סעודת הודיה. ואיך קוראים לה? זבד הבת. מה הקשר בין המילה "זבד" לבין הולדת בת?
המילה "זבד" מופיעה בתורה פעם אחת ויחידה, כשנולד ללאה בנה השישי:
אם כן, מה עניין "זבד", שנאמר על זבולון, לסעודה על הולדת בת?
נפתח בשאלה. כל מהותה של לאה היא הודיה. על כל ילד שנולד לה היא אומרת דבר של הודיה לקדוש ברוך הוא, ונותנת לו שם שמבטא את ההודיה. "הפעם אודה את ה'", "נתן אלוקים שכרי", "זבדני אלוקים אתי זבד טוב".
אבל כשנולדת לה בת, כתוב רק:
לא כתוב כלום. לא מילה אחת של הודיה. רש"י אומר שנקראה דינה משום שדנה לאה דין בעצמה. אבל איפה ההודיה? האם על בת לא מודים, חס ושלום?
ויש עוד דבר. אצל כל ילד כתוב "ותהר עוד ותלד בן". ואצל דינה לא כתוב "ותהר". אין הריון, אין לידה. רק "ואחר ילדה בת". למה?
מגלה לנו האבן עזרא סוד נפלא. על "ואחר ילדה בת" הוא כותב: יש אומרים שדינה וזבולון היו בבטן אחת. לא היה הריון נוסף. דינה נולדה יחד עם זבולון, באותו הריון, ואחריו.
ועל פי זה נבין מדוע לא נאמרה הודיה מיוחדת על דינה. לאה רצתה להודות לקדוש ברוך הוא גם על זבולון וגם על דינה, באותה הודיה. וכך אמרה: "זבדני אלוקים אתי זבד טוב".
נמצא שלאה הודתה לקדוש ברוך הוא גם על הבת. ההודיה על דינה כלולה במילה "זבד".
לכן אצל הספרדים, כשנולדת להם בת, עושים סעודת הודיה וקוראים לה "זבד הבת". כי כך הודתה לאה לקדוש ברוך הוא על בתה: היא אמרה "זבד טוב", ובו כללה את ההודיה על דינה. זה הסוד של השם "זבד הבת".
הקדוש ברוך הוא הוא שנותן את המתנות הטובות, בנים ובנות. וכמו לאה אמנו, שלא שכחה להודות גם על הבת, נודה גם אנחנו לאבינו שבשמיים על הבת שנתן לנו, "זבד טוב", ונגדל אותה באהבתו ובשמחה.