בשולחן ערוך, בהלכות ראש חודש, נפסק שמותר לעשות מלאכה בראש חודש. ובכל זאת, נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום הזה, מנהג טוב הוא.
מדוע דווקא נשים? בפרקי דרבי אליעזר מובא הטעם: לפי שלא רצו הנשים לתת את נזמיהן לבעליהן במעשה העגל. לכן נתן להן הקדוש ברוך הוא את שכרן, שיהיו משמרות את ראשי החודשים יותר מן האנשים.
אבל כאן מתעוררת שאלה ידועה. מה הקשר בין זה שהנשים לא נתנו את תכשיטיהן לעגל, לבין שמירת ראש חודש? הרי אלה שני עניינים שונים לגמרי.
נבאר את הדברים באופן נפלא. כשהנשים סירבו לתת את נזמיהן לעגל, נשארה שאלה פתוחה. כולם תהו: למה הן לא נתנו? האם משום שליבן מלא אהבה לבורא עולם, ולא היו מוכנות לתת דבר לעבודה זרה? או אולי פשוט משום שהן אוהבות מאוד תכשיטים, ולא הסכימו להיפרד מהם?
הספק הזה עמד בעינו עד שמשה רבנו הכריז על נדבת המשכן:
ומה קרה אז? אומרת התורה: "ויבאו האנשים על הנשים". מבאר הרמב"ן שהנשים באו ראשונות, והאנשים נטפלו אליהן. כשהגיע הזמן לתת לה', הנשים הקדימו את כולם.
ויותר מזה מצינו. כתוב בתורה:
מבאר הרמב"ן שהנשים באו צבאות צבאות, קהל גדול, ונאספו אל פתח אוהל מועד לתת את מראות הנחושת שלהן בנדבת ליבן. מראות הנחושת היו יקרות להן מאוד, ובכל זאת נתנו אותן בשמחה, ומהן נעשו הכיור וכנו.
עכשיו התברר הדבר לעיני כל ישראל. אותן נשים שלא נתנו דבר לעגל, באו בהמוניהן לתת את היקר להן ביותר למשכן. אם כן, ברור שסירובן לעגל לא נבע מאהבת תכשיטים. הוא נבע מאהבתן את בורא עולם.
ומוסיפים בעלי התוספות, בפירוש "דעת זקנים": המשכן הוקם בראש חודש ניסן. לכן קיבלו הנשים את ראש חודש ניסן, ואגב כך את כל ראשי החודשים של השנה. ביום שבו נגלתה אהבתן לה', ביום הקמת המשכן, שם ניתן להן שכרן.
ונבאר באופן נוסף, נפלא ביותר, על פי דברי הבן איש חי. בספרו, בשנה השנייה, פרשת ויקרא, הוא עומד על פסוק מוזר בקהלת:
מה פירוש הפסוק? מבאר הבן איש חי: "ואשה בכל אלה לא מצאתי" – "אלה" רומז לחטא העגל, שבו אמרו "אלה אלוקיך ישראל". בחטא הזה לא מצאתי אשה. הנשים לא נכשלו בו.
"לבד ראה זה מצאתי" – המילה "זה" בגימטריה שתים עשרה, כנגד שנים עשר ראשי החודשים שבשנה. והמילה "ראה" רומזת לראש חודש, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "החודש הזה לכם": כזה ראה וקדש. נמצא שבראש חודש מצאתי לנשים חלק יותר מן האנשים.
ועוד דורש הבן איש חי את הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה". זכתה האשה בראש חודש, שהוא "ראש" ו"עטרה" לחודש, ולכן היא עטרת לבעלה.
ועוד דורש הבן איש חי את הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". מי הם הבונים? אלו תלמידי החכמים, שנקראים בונים, כמו שדרשו חז"ל: "אל תקרי בניך אלא בוניך". האנשים מברכים בכל בוקר "שלא עשני אשה", וכביכול יש כאן "מאסו הבונים". אבל באמת היא "היתה לראש פינה", כי זכתה בראש חודש, מה שלא זכו בו האנשים.
ננסה להעמיק בדברי הבן איש חי. למה דווקא בראש חודש האשה שמחה ומודה לה' במיוחד?
האיש נמשל לשמש, והאשה ללבנה, כמו בחלום יוסף: "והנה השמש והירח". ויש בזה עוד עומק. החלק החזק באיש הוא המוח, והחלק החזק באשה הוא הלב. וכבר רמזו בזה: "לבנה" מלשון לב.
והנה בדרך כלל העולם מונה את הזמנים לפי השמש יותר מאשר לפי הירח. אבל מצוות קידוש החודש, שציוותה התורה, נקבעה לפי הלבנה. מכאן שהתורה מכבדת כאן את הלבנה יותר מן השמש. והלבנה היא הלב, ו"רחמנא ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב.
בזה שלא פרקו הנשים את נזמיהן לעגל, הראו הנשים את ליבן הטהור לעבודת הבורא. לכן נפלא הדבר שהן שמחות ומודות לה' דווקא בראש חודש. בראש חודש רואים שהקדוש ברוך הוא מחשיב את הירח, את הלב, ושם מתגלה אהבתו וחשיבותו לנשים.
זו השמחה וזו ההודיה בהולדת בת, וזו השמחה בבת מצווה. הבת מביאה לעולם לב טהור, לב שיודע לאהוב את ה' ולתת לו את היקר ביותר בשמחה. כמו אותן נשים שבאו ראשונות לנדבת המשכן, ונתנו את מראותיהן בנדבת ליבן.
יהי רצון שנזכה שלבת הזאת יהיה לב טהור, כמו שביקש דוד המלך:
לב מלא אהבת ה', לב מלא שמחה והודיה למלך מלכי המלכים. אבינו שבשמיים, שברא את הלב ונתן בו את היכולת לאהוב אותו, שמח בכל לב שפונה אליו באהבה. נאהב אותו גם אנחנו בכל ליבנו, ונגדל את בנותינו לאהבה הזאת, ויזכנו ה' לראות בהן נחת ושמחה כל הימים.