הדברים שלפנינו מובאים בגיליון "מתיקות השבת" לפרשת תזריע–מצורע. פרשת תזריע עוסקת באריכות רבה בדיני טומאת הצרעת. רק בתחילת הפרשה יש פסוקים מעטים שעוסקים ב"אשה כי תזריע", פרשת היולדת.
ולכאורה, מה עניין יולדת אצל מצורע? אין שום קשר ביניהם. פרשת היולדת היא הפרשה השמחה ביותר, כי הלידה מביאה לתכלית הגדולה של הבריאה, "לא תהו בראה, לשבת יצרה". ואילו פרשת המצורע היא מן הפרשות העצובות ביותר בתורה, שעוסקת במחלות של הגוף והנפש. מדוע נסמכו זו לזו?
ועוד יש לשאול על לשון הפסוק:
מדוע נאמר "תשב בדמי טהרה", ולא פשוט "דמיה טהורים"? ועוד: אם הדמים טהורים, מדוע נאסר עליה בימים האלה לאכול קודשים ולבוא אל המקדש?
אלא כך יש לבאר. האשה צריכה לשבת בימים האלה, שלושים ושלושה יום, ולהתבונן. על מה? על הדמים, על הילד שנוצר מדמיה. אלה ימים של התבוננות בחסדי ה'. ואם נולדה לה בת, יש לה שישים ושישה ימים כאלה.
למה כשנולדת בת צריך להתבונן יותר בחסדי ה'? יש בזה כמה טעמים.
הטעם הראשון: לאיש יש רמ"ח איברים, ולאשה יש יותר, כמו שאמרו חז"ל. אם כן, בבת יש יותר חסדים להתבונן עליהם, ולכן צריך יותר ימים.
הטעם השני: הבת הזאת תגדל ותהיה בעצמה אם לילדים. גם היא תצטרך לדעת להתבונן בחסדים האלה. לכן כבר בלידתה יושבת אמה זמן כפול, כדי שכשתגדל הבת תספר לה האם כמה הודתה לה'. האם נותנת דוגמה אישית. רק אם האם משקיעה בזה הרבה, היא תזכה להדריך גם את בתה להעריך את החסדים שתקבל כשתהיה אם.
הטעם השלישי: הבת מוסיפה נפשות רבות בעולם. לכן ראוי לשבת עליה זמן כפול בהודיה.
והטעם הרביעי הוא טעם חזק מאוד. עיקר תפקידו של הבן הוא תורה, ועיקר תפקידה של הבת הוא תודה, להודות לה'. כך מצינו אצל מרים אחרי קריעת ים סוף:
הגברים שרו בפה, והנשים עלו עוד יותר, ושרו גם בתופים ובמחולות. "ותצאן כל הנשים אחריה": כל הנשים, מאז ועד היום, הולכות בדרכה של מרים, שרות ומודות לה'.
היות שזה תפקידה של הבת, מיד כשהיא נולדת צריך להשקיע בזה זמן רב. לכן אמה יושבת זמן כפול, שישים ושישה יום, להתבונן בחסדי הבורא.
וההתבוננות הזאת היא מצווה של האשה יותר מן האיש, משום שאצלה נוצר הוולד, ובגופה נעשים כל הניסים הנפלאים של יצירתו. ומכאן אף למדו חז"ל בקל וחומר על תחיית המתים, כמובא במסכת ברכות.
ומה עליה לעשות בימים האלה? בכל יום היא מודה על חסד אחר, עד שמונה חסדים כמניין ימי טהרתה. ואלו החסדים, למשל:
ולמה אסור לה לאכול בשר קודשים ולבוא למקדש בימים האלה? דומה הדבר למה שאמרו חז"ל, שעם הארץ אסור לאכול בשר. כי לא ניתנה רשות לשחוט בהמה לאכילה אלא למי שיש בו דעת להכיר את קונו על ידי אכילתו.
כך גם האשה אינה אוכלת בשר קודשים עד שתמלא את עצמה בדעת, בימים הקצובים להתבונן בחסדי ה'. רק אז תוכל לאכול בקדושה. ורק אחרי שהיא מוכנה, היא מביאה את קרבנה. וכבר ביארו ספר החינוך והאברבנאל שקרבן היולדת הוא קרבן של הודיה לה'. אחרי שהתמלאה הודיה בימים שבהם ישבה והתבוננה, היא באה להודות במקדש.
על פי כל זה מובן באופן נפלא מדוע פרשת היולדת ופרשת ברית המילה קודמות לפרשת המצורע. כי ה' מקדים רפואה למכה. התורה מלמדת את האדם דעת: רצון ה' הוא שהאדם יעסוק בתורת היולדת, ילמד תורה עם תודה, ישמח בבנו ויודה לה' על הגוף ועל הנשמה שלו ושל בנו.
ומי שאינו עוסק בתורת היולדת, לוקה בצרעת. כי הצרעת באה מקלקול הדמים. מי שאינו מודה לה' על הדמים, דמיו מתקלקלים ופורחים על גופו נגעים.
ועוד מובא בספר "שמירת הלשון", על הפסוק "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית": "לאמר" מלמד שהכהן אומר לו דברי כיבושין, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. ומכלל לאו אתה שומע הן: אם הנגעים באים על לשון הרע, אומר לו הכהן, צא ועסוק בלשון הטוב. השתמש בפיך כדי להודות לה' על כל איבריך, על הגידים ועל הדם שזורם בליבך ובכל גופך.
יהי רצון שנזכה להודות לה' על ילדינו הנחמדים, להתבונן בחסדי ה' שבבריאה, ולקיים "זה אלי ואנוהו".
אבינו שבשמיים יוצר בכל יום מחדש ניסים נפלאים, בכל ילד ובכל איבר שבו. הוא נותן לאם את הזכות לראות את הניסים האלה מקרוב, ולשיר לו כמו מרים. נתבונן באהבתו, נודה לו על כל חסד וחסד, ונאהב אותו בכל ליבנו.