💗 ההודיה והשמחה בהולדת בת

מדוע היהדות נקבעת לפי האם, מה מודה האשה בברכת "שעשני כרצונו", וכמה שמחה יש בבת שליבה פתוח לאהבת ה'
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

מי שלועג על הבת

נפתח בדבריו הנפלאים של בעל "פלא יועץ", בערך "בת". הוא כותב שראה מנהג רע במקומות אחדים: כשנולדת לאדם בת, מרבים העם לצחוק ולהתלוצץ עליו, עד שמי שנולדה לו בת אינו מוצא מקום להיחבא מפני הליצנות שרודפת אחריו.

ועל כך כותב הפלא יועץ: קורא אני עליהם "לועג לרש חרף עושהו". כי אין פלא שהקדוש ברוך הוא הוא שנותן בנים למי שירצה ובנות למי שירצה. נמצא שהמלגלג על הולדת הבת, כנגד ה' הוא מדבר, מלבד איסור הליצנות.

אנחנו רוצים לראות איך בורא עולם תמיד נותן דברים טובים. גם בהולדת בת יש הרבה מאוד על מה להודות. ויש דברים שבהם יש להודות על בת אפילו יותר מאשר על בן.

שאלה ליד מיטת התרומה

פעם, בשעת תרומת דם, שאל יהודי שעדיין לא זכה לשמור תורה ומצוות שאלה יפה מאוד. ביהדות, כהונה ולוויה הולכות אחרי האב. כהן הוא מי שאביו כהן, לוי הוא מי שאביו לוי. ואילו אם אדם יהודי או לא, זה נקבע לפי האם.

וכך לומדים מן התורה:

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי דברים ז, ג–ד

מכאן למדו שבת ישראל שנישאה לגוי, הבן שנולד לה נקרא "בנך", והוא יהודי. אם כן שאל: אם הייחוס הולך אחרי האב, כמו שרואים בכהונה ובלוויה, למה ביהדות עצמה זה לא הולך אחרי האב? שאלה נפלאה. ננסה לענות עליה.

"שעשני כרצונו"

אומרת הגמרא במסכת ברכות:

גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: "נשים שאננות קמנה שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי".
ברכות יז ע"א; ישעיה לב, ט

למה כוחן של נשים גדול? נבאר על פי מה שביאר הרב הירש את ברכת "שעשני כרצונו". ברכות השחר הן ברכות של הודיה, לא ברכות של צידוק הדין. כשהאשה אומרת "שעשני כרצונו", היא באה להודות לה'. על מה? מבאר הרב הירש: היא מודה על היותה קרובה לתכלית. "שעשני כרצונו" – שעשני קרובה לרצונו יותר מן האיש.

תכלית הכל: אהבת ה'

מהי התכלית? לאן אנו צריכים להגיע בעולם? מבאר בעל "חובות הלבבות", בשער אהבת ה', שכל מה שקדם בספרו, כל המידות הטובות וכל החובות, כולם מעלות ומדרגות שעולים בהן אל אהבת ה'. אהבת ה' היא התכלית והסוף, ואין מדרגה למעלה ממנה.

ולכן כתב משה רבנו בתורה, מיד אחרי "שמע ישראל":

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ דברים ו, ה

ומיד אחר כך: "והיו הדברים האלה". מבאר רש"י: מהי האהבה? "והיו הדברים האלה", שמתוך כך אתה מכיר בהקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו. נמצא שכל התורה כולה היא הדרך להגיע לאהבת ה'.

והנה נתבונן במציאות. אשה יכולה, אם רק יכוונו אותה לכך, להגיע בקלות לאהבת ה' עצומה. ליבה משתפך בשירה לה', בהודיה לה', ברגש עצום ובשמחה אדירה לבורא עולם. רואים זאת בכל מקום שעוסקים בו בהודיה: הנשים מתחברות לזה הרבה יותר. אצל הגברים, המוח חזק, אבל הלב לא תמיד חזק כל כך.

ולכן עיקר מצוות האשה הן מצוות לא תעשה. תפקידה העיקרי הוא לשמור על עצמה, לא להתקלקל, ולא להרוס את הלב הנפלא שקיבלה מבורא עולם. האיש לעומת זאת צריך מאמץ רב כדי להגיע לאהבת ה'. בשביל זה קיבל תרי"ג מצוות, ואולי יזכה להגיע אליה.

אלמנה שביקשה אריכות ימים

נביא סיפור על אשה שליבה היה מלא אהבת ה'.

🕯️ "כדי שאזכה לברך עוד ברכה"

רבי יוסף חיים זוננפלד היה רגיל ללכת בכל יום שישי לבקר את המסכנים שבעיר. פעם אחת, בסוף הסיור, הגיע אל אשה אלמנה. כשרצה להיפרד, ביקשה ממנו: "רבי, ברך אותי". בירך אותה שלא תסבול שום צער ומכאוב.

אמרה לו: "רבי, ברך אותי באריכות ימים ושנים". הרב התפלא. היא הייתה חולה מאוד, סבלה ייסורים רבים, ולא יכלה אפילו לדאוג לעצמה. למה היא מבקשת אריכות ימים?

אמרה לו: "רבי יקר, פעם ביום באה לכאן אשה, מטפלת בי ומביאה לי כוס מים. ואני זוכה לברך את ה', זוכה להודות לו. האם לא כדאי לחיות עוד ימים ושנים כדי לומר עוד ברכה לבורא עולם, עוד הללויה, עוד אמן? ברכני, רבי, כדי שאזכה לברך את אבינו שבשמיים".

התרגשות גדולה אחזה ברבי יוסף חיים. דבריה ירדו אל תוך ליבו. כשיצא אמר: "ריבונו של עולם, רואה אתה כמה צודקת זו, המייקרת כל רגע ורגע בעולמך. כל ברכה וכל אמן תן לה אריכות ימים ושנים טובות, כדי שתזכה לברך עוד זמן רב". ויצא משם וקרא: "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו".

תפילין של יד ותפילין של ראש

לפי זה נבין נפלא למה היהדות נקבעת לפי האם ולא לפי האב. מבואר בספרים: האב נותן לילד את המוח, את כוח הלימוד. האם נותנת לילד את הרגש, את אהבת ה', את השמחה בקיום המצוות. כל אחד נותן לילד את הכוח החזק שבו. ועיקר היהדות הוא הלב, "רחמנא ליבא בעי". לכן היהדות הולכת אחרי האם.

ויש לזה רמז נפלא. יש תפילין של יד, כנגד הלב, ויש תפילין של ראש, כנגד המוח. על פי ההלכה, מותר להניח תפילין של יד בלי תפילין של ראש. אבל אין להניח תפילין של ראש בלי תפילין של יד. מדוע?

לב בלי מוח שווה הרבה מאוד. לב מלא אהבת ה', גם בלי הרבה ידיעות, הוא יקר מאוד. אבל מוח בלי לב, זה כבר לא שווה. לכן אין תפילין של ראש בלי תפילין של יד.

ואמנם בכהונה ולוויה, שעניינן מעשים ועבודה שעושים הגברים, הייחוס הולך אחרי האב.

עשו או יעקב?

נכון שבנים שמגיעים לאהבת ה' זוכים למדרגה גבוהה מאוד. אבל נשאל כל אחד: מה אתה רוצה, בן כמו עשו או בן כמו יעקב? ודאי יאמר: יעקב. נשאל אותו: למה? אם תצליח לחנך את עשו, הלוא שכרך יהיה גדול כל כך! יענה לך: תשמע, ציפור אחת ביד עדיפה על שתיים על העץ. מאין אני יודע אם אצליח? עדיף לי בן כמו יעקב, ובעזרת ה' יהיה לי בן צדיק.

כך ממש כשאדם זוכה לבת. יש לו הרבה מאוד לשמוח. הבת היא בבחינת יעקב: בקלות היא יכולה להגיע לאהבת ה'. "נשים שאננות, בנות בוטחות". היא יכולה להיות מלאה שמחה ואהבה לבורא עולם.

לומר בשמחה

עיקר הדבר בכמה משפטים: האשה מברכת "שעשני כרצונו", ומודה שהיא קרובה לתכלית, לאהבת ה'. האם נותנת לילד את הלב, ולכן היהדות הולכת אחריה. כמו תפילין של יד, שאפשר להניחן לבדן, כך הלב הוא העיקר. ובת היא מתנה של לב שיכול להתמלא בקלות באהבת ה'.

לא נשאר לנו אלא לברך את אבי הבת: שיזכה בעזרת ה' לגדל אותה לאהבת ה', לשמחה ולהודיה. ושתזכה גם היא לחנך את כל בניה ובנותיה, שגם הם ילכו בדרך הישר, מלאים יראת שמיים, אהבת ה' ומידות טובות.

אבינו שבשמיים נותן בנים ובנות, וכל מתנה שלו מלאה טוב. הוא שנתן באשה את הלב שיודע להתמלא באהבתו, והוא שמח בכל ברכה, בכל אמן ובכל הללויה שעולים מן הלב הזה. נשמח במתנתו ונודה לו בכל ליבנו, ויזכנו לראות את בנותינו מאירות באהבת ה' כל ימיהן.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. פלא יועץ, ערך "בת"; משלי יז, ה: "לועג לרש חרף עושהו".
  2. דברים ז, ג–ד: "כי יסיר את בנך מאחרי".
  3. ברכות יז ע"א: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים"; ישעיה לב, ט.
  4. הרב הירש: ביאור ברכת "שעשני כרצונו".
  5. חובות הלבבות, שער אהבת ה'.
  6. דברים ו, ה–ו, ורש"י שם על "והיו הדברים האלה".
  7. סיפור רבי יוסף חיים זוננפלד והאלמנה; תהלים צה, א: "לכו נרננה לה'".
  8. הלכות תפילין: תפילין של יד בלי של ראש.
▲
סיכום השיעור: ההודיה והשמחה בהולדת בת