נפתח בסיפור נפלא על הגאון רבי שמשון פינקוס זכר צדיק לברכה, רבה של העיר אופקים.
פעם אחת הלך הרב פינקוס בשבילי העיר, וניגשה אליו אישה אחת. "האם יוכל הרב להתפלל על בני?" שאלה. "בשמחה", ענה הרב, ושאל לשמו.
אז הוציאה האישה עשרים שקלים והגישה אותם לרב: "זה בשביל הרב". "סליחה", אמר הרב פינקוס, "אני לא לוקח פדיונות". אבל האישה התחננה: "תיקח, תיקח". כשראה הרב עד כמה הדבר נוגע לנפשה, הסכים לקחת.
ומה עשה בכסף? אולי נתן אותו לצדקה? לא ולא. הוא נכנס למכולת, קנה עוגה טובה ובקבוק משקה, ישב, אכל ושתה. וכטוב לבו, עמד והתפלל על בנה של האישה בכל לבו.
מעשה מפליא. מה פשר הדבר? למה היה צריך הרב פינקוס לאכול לפני שהתפלל? את המקור למעשה הזה אפשר למצוא בתורה הקדושה עצמה.
כשרצה יצחק אבינו לברך את עשו בנו, אמר לו:
והדבר תמוה. לשם מה צריך יצחק לאכול לפני הברכה? מה חסר לו? יצחק אבינו היה עשיר גדול, והיה יכול לבקש מכל אחד מעבדיו שיכין לו מטעמים. ומה הקשר בין אכילה לברכה?
על כך כותב הרמב"ן:
חלילה, אין כאן שכר ואין כאן שוחד. יצחק רצה ליהנות מעשו, כדי שיתמלא לבו אהבה אליו. כי כדי לברך את השני באמת, צריך לאהוב אותו. ברכה שיוצאת מתוך אהבה, חלה הרבה הרבה יותר.
ראיה נפלאה לדבר יש בברכת כהנים. בכל יום מברכים הכהנים לפני שהם עולים לדוכן: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה".
והנה, היכן מצאנו שציווה הקדוש ברוך הוא את הכהנים לברך באהבה? בתורה כתוב רק "כה תברכו את בני ישראל". ועוד: כל מצווה ראוי לעשות באהבה, ובכל זאת איננו מברכים "להניח תפילין באהבה". מה מיוחד בברכת כהנים?
אלא למדנו מכאן יסוד גדול. הקדוש ברוך הוא ציווה לברך את עמו ישראל, וברכה אמיתית אפשר לתת רק באהבה. ברכה בלי אהבה, איננה ברכה כלל. וכך אמרו חז"ל:
ומבאר המהרש"א שם: לכן אין נותנים את הברכה אלא לטוב עין, משום שברכת המברך חלה כפי כוונת לבו. וזו כוונת ברכת כהנים, "לברך את עמו ישראל באהבה": בכוונה, בעין טובה וברצון הלב. כשיש אהבה, הברכה חלה.
ברכה אמיתית יוצאת מן הלב. ומה שפותח את הלב לברכה הוא אהבה, הנאה והכרת הטוב.
לפי זה נבין דבר נפלא. בקידוש, בשמחה, נוהגים להגיש הרבה אוכל, אוכל טוב ומשובח. למה? "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות". מטרת הלגימה היא שאחרי שהאורחים אכלו ושתו ונהנו, ייפתח לבם, ויברכו את בעל השמחה מכל הלב.
וכך גם בחתונה. אבי החתן ואבי הכלה מכינים סעודה גדולה ומשובחת, וכל האורחים נהנים ממנה. זה הרגע לברך. מלבד ברכת המזון שמברכים, ומלבד ה"מזל טוב" שאומרים, ראוי שכל אחד ואחד יברך את החתן ואת הכלה מכל לבו.
יש נוסח נפלא של "הרחמן" לחתן ולכלה, המובא בספר "חופת חתנים", שאפשר להוסיף בברכת המזון בסעודת החתונה. מברכים בו את החתן ואת הכלה בחיים ארוכים, בבריאות ושלום, בבנים ובנות, ושזיווגם יעלה יפה לאורך ימים ושנות חיים, באושר ובכבוד, מעתה ועד עולם.
ועצה טובה: לפני ברכת המזון יעמוד אחד המשתתפים ויאמר לכולם:
ואם אפשר, יחלקו לכל המסובים את נוסח ה"הרחמן" לחתן ולכלה, וכך כולם יברכו אותם מכל הלב.
זה דבר ששווה המון. אמרו חז"ל שאפילו ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך. ואם ברכת הדיוט כך, קל וחומר ברכה של יהודי שאכל ונהנה, בערב מיוחד של חתונה, ובירך מכל לבו. ברכה כזאת שווה הרבה מאוד.
כשביקש יצחק אבינו לברך את בנו, אמר לו: "ועשה לי מטעמים... בעבור תברכך נפשי". ומבאר הרמב"ן: לא שוחד ולא שכר, אלא כדי שתהיה נפשו קשורה בנפשו, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. ברכה חלה רק כשהיא יוצאת מלב אוהב.
הערב אכלנו מטעמים מבעלי השמחה, ולבנו מלא הכרת טוב. בואו ננצל את הרגע, ונברך את החתן ואת הכלה מכל הלב: שיזכו לבית נאמן בישראל, לבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ושזיווגם יעלה יפה לאורך ימים ושנים טובות.
הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו ישראל, ומצווה את הכהנים לברך אותם באהבה. וכשאנחנו מברכים זה את זה מתוך אהבה, אנחנו הולכים בדרכיו. יהי רצון שבזכות הברכות שיוצאות מכל הלב, יזכו החתן והכלה להקים בניין עדי עד, בית מלא אהבת ה' ואהבת תורה, ושנזכה כולנו לראות בשמחתם.