בפרשת ויקרא כתוב פסוק מפורסם:
שאור, כלומר חמץ, ודבש, כלומר דברים מתוקים, אין מקריבים לה'. אבל מיד ממשיכה התורה: "קרבן ראשית תקריבו אותם". ומבאר רש"י: "קרבן ראשית" הם שתי הלחם שמביאים בעצרת, בחג השבועות, והם חמץ; והביכורים, שמביאים מפירות מתוקים, כמו תאנים ותמרים, והם בכלל "דבש". את אלה מותר להביא לבית המקדש, אף שיש בהם חמץ ודבש.
שואל הרמב"ן (בפרשת צו): מדוע לא אמר הכתוב גם "וקרבן תודה"? כל היודע יודע שבקרבן תודה היו מביאים ארבעים לחמים, ועשרה מהם חמץ. אם התורה מונה את המקרים שבהם מותר להביא חמץ לבית המקדש, ומזכירה רק את הביכורים ואת שתי הלחם, מדוע לא כתבה גם את קרבן התודה?
ומתרץ הרמב"ן שאין זו שאלה כלל. הכתוב אמר "ואל המזבח לא יעלו", ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום. הוא רק טעון תנופה, ואינו עולה על המזבח. ולכן פשוט שאין בזה שום חידוש.
אבל על כך מקשה הטור בפירושו על התורה: הרי גם שתי הלחם של שבועות אינם עולים על המזבח! גם אותם מניפים ומחלקים לכהנים, וגם את הביכורים נותנים לכהנים. ובכל זאת התורה הוצרכה להתיר אותם. אם כן, מה ההבדל? כמו שהתורה התירה את שתי הלחם ואת הביכורים, הייתה צריכה להתיר גם את לחמי התודה.
ובאחד מפירושי הרמב"ן מובא תירוץ נפלא מאוד. יש הבדל עצום בין החמץ שבקרבן תודה לבין החמץ שבחג השבועות.
בשבועות מביאים קרבן שתי הלחם. אגב שתי הלחם מביאים גם קרבנות בהמה, אבל העיקר הוא הלחם. וכך בביכורים: גם הם טעונים קרבן, אבל העיקר הוא הביכורים. הקרבן כולו נקרא על שם החמץ והפירות: "קרבן שתי הלחם", "קרבן ביכורים".
בקרבן תודה העיקר הוא הקרבן עצמו, הבהמה שעולה על המזבח. ואגב הקרבן מביאים גם לחמים. הלחם טפל לקרבן, והקרבן אינו נקרא על שמו.
ולכן, כאשר העיקר הוא הלחם, והקרבן כולו מקבל את שם החמץ, היינו חושבים שחמץ לא יבוא כלל לבית המקדש, ואפילו הבהמה שמביאים עמו. לכן התורה הוצרכה לחדש ולהתיר. אבל בקרבן תודה, שהעיקר בו הוא הקרבן והלחם רק נלווה אליו, ודאי מותר, והתורה לא הוצרכה לכתוב זאת.
ועכשיו נעבור לדבר יפה בדרך המוסר ועבודת ה'. מדוע באמת דווקא בקרבנות של הודיה לקדוש ברוך הוא מותר להקריב חמץ ודברים מתוקים?
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". החמץ, שתופח ומתנפח, רומז על הגאווה. הדבש, המתוק, רומז על התאווה. ולכן אין ראוי להביא אותם על המזבח.
אבל הנה, הביכורים הם הודיה לקדוש ברוך הוא על הפירות. שתי הלחם הם הודיה על התבואה החדשה. וקרבן תודה הוא כולו הודיה. ודווקא בהם מותר להקריב את החמץ ואת המתוק. למה?
נסביר. לאכול גלידה, למשל, אינו דבר נעלה כל כך. זו הנאה של תאווה. אבל אם האדם הופך את הגלידה לעבודת ה', ואם הוא כבר נהנה, הוא אומר: תודה רבה לקדוש ברוך הוא שברא דברים טובים וטעימים כאלה, הרי ההנאה עצמה נעשית קרבן.
כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא על כל דבר שיש לו, על כל מעלה שיש לו ועל כל מדרגה שזכה לה, הכל נהפך לעבודת הודיה. ואז אפשר להקריב גם מזה קרבן לה'.
זהו מוסר השכל גדול. נכון, מן הגאווה צריך לברוח. אבל כאשר כבר נהנים, וכאשר יש דברים טובים, יש בהם קצת "חמץ" וקצת "דבש", וגם אותם אפשר להפוך לעבודת ה'. איך? על ידי שנודה לקדוש ברוך הוא על הדברים הטובים האלה.
אבינו שבשמיים נותן לנו כל כך הרבה טוב, ומלמד אותנו שאפילו ההנאות הפשוטות ביותר יכולות לקרב אותנו אליו. יזכנו ה' להודות לו בכל לבנו, על הגדול ועל הקטן, ולהפוך כל טעם מתוק שבחיינו לשיר של תודה לבורא העולם, שברא לנו דברים טובים כאלה להנות בהם.