אהבת ה' והשמחה בו הן לב לבה של היהדות, וההודיה היא השער הפתוח אליהן. מי שמודה, רואה את הטוב; מי שרואה את הטוב, שמח; ומי ששמח בבוראו, אוהב אותו. הפנינים שלפניכם קצרות, כל אחת רעיון אחד שלם, כדי שיהיה קל לומר אותן בשולחן שבת, בסעודה, בשמחה או בשיעור קצר, ולהדליק בלב השומעים ניצוץ של שמחה ואהבה לבורא עולם.
בכל יום אנו אומרים בקריאת שמע:
שואל השפת אמת: כיצד ייתכן ציווי לאהוב? אהבה היא רגש שבלב. האם יכול אדם לאהוב משהו רק משום שציוו עליו?
והתשובה, אומר השפת אמת, טמונה בשאלה עצמה. הקדוש ברוך הוא אינו מצווה דבר שאין האדם מסוגל לו. דווקא משום שנאמר "ואהבת", אנו יודעים שבלב כל יהודי טמון כוח מיוחד לאהוב את הבורא. המצווה היא לעורר את האהבה החבויה ולטפח אותה.
ובמה מעוררים אותה? רבותינו הראשונים כתבו שהדרך היא ההתבוננות בחסדי ה': בגוף שברא לנו, בכל פרט ופרט בבריאה, ובכל טובה שהוא עושה עמנו. כך כתבו הסמ"ג, חובת הלבבות בשער אהבת ה', הספורנו, הראשית חכמה והשל"ה. ככל שמתבוננים בטובו, כך האהבה שבלב מתעוררת מעצמה.
לומר בקצרה: התורה לא מצווה אותנו ליצור אהבה מאין, אלא לגלות אהבה שכבר נמצאת בלבנו. והמפתח לגלות אותה: להתבונן בחסדי ה'.
ברמב"ם יש סתירה מעניינת. בספר המצוות הוא כותב שאהבת ה' מושגת על ידי לימוד התורה, ולכן אחרי "ואהבת" נאמר "והיו הדברים האלה על לבבך". ואילו בהלכות יסודי התורה הוא כותב שהדרך לאהבתו היא ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים, "כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך". אז מהי הדרך?
מבאר הרב אביגדור מילר: שתיהן נכונות, אבל יש סדר. "מן המורגש יגיע אל המושכל". קודם מתבוננים במה שרואים ומרגישים, ומשם מגיעים אל מה שאינו נראה. והראיה: הדבר היחיד שחייבים להודות עליו מן התורה בלי מחלוקת הוא המזון – "ואכלת ושבעת וברכת". ואילו על ברכת התורה נחלקו הראשונים אם היא מן התורה. כי על מה שמרגישים בחושים, הלב מכיר טובה בקלות.
ולכן לפני קריאת שמע אנו אומרים שתי ברכות: "יוצר אור" – ההתבוננות בשמש, בירח ובכוכבים; ואחריה "אהבת עולם" – אהבת התורה. ורק אז: "ואהבת".
לומר בקצרה: קודם "יוצר אור" ואחר כך "אהבת עולם": מתחילים בהכרת טובה על מה שרואים ומרגישים – גם כלפי ההורים, בני הבית והחברים – ומשם מגיעים לאהבת ה' ותורתו.
חובת הלבבות כותב שתכלית כל המצוות היא אהבת ה'. ובכל זאת, אנשים רבים אומרים: "איך עושים את זה? זו עבודה גדולה".
עצה קלה מאוד נתן הרב אביגדור מילר לתלמידיו: לומר בפה מלא פעם אחת ביום "אני אוהב אותך, ריבונו של עולם". בהתחלה זה יהיה אולי רק מן השפה ולחוץ, אבל אחרי כמה ימים הדבר ישפיע, והלב יתחיל להרגיש. ומי שיאמץ עצה זו, היה מסיים, יופתע לטובה בעולם האמת, כשיראה כמה חשובים שם הרגשות הזעירים האלה.
והרב יצחק זילברשטיין מוסיף: אם בשעת האמירה יחשוב על חסד מסוים שקיבל מה', המילים יקבלו טעם ורגש, ויעוררו את האהבה הטמונה בעומק לבו של כל יהודי.
נדמה לרגע: ילד ניגש לאביו ואומר לו "אבא, אני אוהב אותך". כמה נחת יש לאב! בצלם אלוקים נברא האדם, וגם לבורא עולם, כביכול, יש נחת גדולה כשאנו אומרים לו: "אני אוהב אותך, תודה רבה".
לומר בקצרה: כשקורה לך חסד, אחרי "תודה" תוסיף: "ריבונו של עולם, אני אוהב אותך". המילים מעוררות את הלב, ואין שיעור לנחת שהן גורמות למעלה.
קושיה ידועה מובאת בספר הכוזרי: מדוע פותחים עשרת הדיברות ב"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"? לכאורה היה מתאים יותר לומר "אשר בראתי שמים וארץ".
אחד הביאורים הנפלאים: הכרת הטוב על יציאת מצרים גדולה יותר מהכרת הטוב על הבריאה. כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא ברא אותו בשביל כל הברואים. גם אני נהנה ממנו, וכמובן שאני חייב להודות. אבל טובה שנעשתה במיוחד בשבילי מחייבת הכרת טוב עמוקה הרבה יותר. ויציאת מצרים היא טובה שנעשתה במיוחד לעם ישראל.
וכך גם בחיי כל יהודי. מלבד הבריאה ומלבד יציאת מצרים, לכל אחד יש "אשר הוצאתיך" פרטי משלו: המקום שבו ראה השגחה פרטית, שבו ה' הוציא אותו מצרה במיוחד בשבילו.
לומר בקצרה: מי שרוצה להרגיש אהבת ה' מיוחדת, שיתבונן ב"אשר הוצאתיך" הפרטי שלו – בפעם שבה ראה בעיניו שה' עשה משהו רק בשבילו.
מובא בספרים שהייתה שיחה אחת ששינתה את חייו של רבי יחזקאל לוינשטיין, יותר מכל שיחה אחרת. ומה היה בה?
אמרו חז"ל על התכלת שבציצית: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכיסא הכבוד". ובכל זאת, אנשים רבים רואים ציצית ולא מתעוררים כלל לכיסא הכבוד. מדוע? כי כל מה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כדי לעזור לנו – עוזר רק למי שמתבונן. בלי התבוננות, אפשר לראות את הדבר הנשגב ביותר ולהישאר בדיוק אותו אדם.
מכאן הבין שאנו עושים מצוות רבות, אבל אם לא נחפש בכל מצווה ובכל מאורע איך הוא מקרב אותנו לבורא עולם, איך הוא מוסיף לנו אמונה ואהבה – נישאר במקומנו. רק כך מתקדמים.
לומר בקצרה: המצווה מקרבת רק את מי שמתבונן בה. כדאי לשאול בכל מצווה ובכל מקרה: מה זה מוסיף לי באמונה ובאהבת ה'?
אמרו חז"ל במסכת מנחות: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ודרשו: אל תקרא "מה" אלא "מאה".
ידוע שבכל מקום שחז"ל אומרים "אל תקרא", יש קושי בפסוק, והדרשה באה לתרץ אותו. מה הקושי כאן? הפסוק אומר "מה ה' שואל מעמך" – כאילו זה דבר קטן וקל. והרי בפסוק הזה כלולה כל עבודת ה': ליראה, ללכת בדרכיו, לאהבה ולעבוד בכל הלב. איך אפשר לומר שזה קל? והרי כתוב "אם תבקשנה ככסף... אז תבין יראת ה'".
באו חז"ל ואמרו: אל תקרא "מה" אלא "מאה". דע לך שיש דרך קלה, נוחה ונעימה להגיע לכל השלמות. מהי? להודות לה' מאה פעמים ביום על כל הטוב שעשה לך. מתוך ההודיה מגיעים ליראת שמים, לאהבת ה' וללכת בדרכיו. ואז באמת, כל עבודת ה' היא "מה" – דבר קל.
לומר בקצרה: "מה ה' שואל מעמך" – "מאה". מאה הודיות ביום הן הדרך הקלה והנעימה להגיע לכל עבודת ה'.
כשחזקיהו המלך חלה ונרפא, כתב מכתב תודה לה', ואמר בו:
כל המפרשים נזקקו לבאר: מה פירוש "לא אראה את ה'"? הרי הקדוש ברוך הוא אינו דבר שרואים בעיניים.
הרד"ק מביא את פירושו של רבנו סעדיה גאון: הכוונה להודיה. "כי ראות הכל הוא ההודאה והשבח לפניו, וההתבוננות בדרכיו". חזקיהו אמר: חשבתי שאמות, ולא אוכל עוד להודות לה' בעולם הזה. כי בעולם הזה, הדרך היחידה "לראות" את ה' היא להודות לו.
לומר בקצרה: בעולם הזה אי אפשר לראות את ה' בעיניים, אבל אפשר לראות אותו בהודיה. מי שמודה – רואה את ה'.
היכן יש לנו מקור בתורה שמי שמודה מקבל עוד? בשירת האזינו נאמר: "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם". מהו "נבל"? כתב הרמב"ן: מי שמשלם רעה למי שהיטיב עמו. כמו נבל הכרמלי, שדוד שמר על כל אשר לו, והוא סירב לגמול לו טובה.
ומהו "ולא חכם"? שאינו מבין את הנולד. חכמה פשוטה היא: מי שמודה – מקבלים עוד. מי שאינו מודה – אינו מקבל. אם אחת אמרה פעם שהיא אינה מבינה מדוע צריך להסביר את זה כל כך: כשהבת שלה מודה לה, היא רוצה לתת לה שוב; וכשהיא אינה מודה, הרצון לתת נחלש.
וכך כתב האברבנאל: "הטובה והחשובה שבמידות האדם היא היותו גומל טובה לאשר היטיב לו". כאשר האדם משיב תודה, הוא מוסיף ברצון הנותן ובכוחו להוסיף לו עוד שפע. וכשנמנע מלהודות, הוא מתיש את כוחו ומבטל רצונו להיטיב. לכן אמרו חז"ל שאין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמונה, ובעוון עזות פנים הגשמים נעצרים.
לומר בקצרה: החכם מבין שתודה פותחת את השער לעוד טובה. ככל שאנו מודים יותר, כך אנו מורידים עוד ועוד שפע לעולם ולנו.
אמרו בגמרא: "גדול העונה אמן יותר מן המברך". והדבר תמוה: המברך אמר ברכה שלמה והזכיר את שם ה', ומי שענה אמר מילה אחת בלבד. איך הוא גדול ממנו?
ביאר התפארת שלמה מראדומסק: אדם קם בבוקר ומברך "פוקח עיוורים", "מלביש ערומים" – מודה על העיניים שלו ועל הבגדים שלו. זה נפלא. אבל גדול ממנו מי שרואה שלחברו יש עיניים, בגדים וגוף בריא, ושמח בטובתו ומודה לה' עליה. הוא זוכה לא רק להודות, אלא לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מכל הלב.
וזה מה שנאמר בתהילים: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" – אל תודו רק על הטוב שלכם, אלא על החסד שה' עושה עם העולם כולו.
לומר בקצרה: מי שמודה לה' על הטוב של חברו – גדול ממי שמודה על הטוב של עצמו. הוא מודה וגם אוהב.
בבגדי הכהונה כל בגד כיפר על חטא אחר, והמעיל, שכולו תכלת, כיפר על לשון הרע. מדוע דווקא הוא?
ביאר רבי אהרן קוטלר: תכלת דומה לים. אנשים אוהבים לשבת ולהסתכל על הים – המרחב הכחול, היופי, השלווה. אבל אם ניקח כוס מים אחת מן הים ונתבונן בה, מה נראה? מים עכורים, בלי צבע ובלי יופי. זה מה שעושה המדבר לשון הרע: לוקח נקודה אחת באדם ומתרכז בה. אילו הסתכל על האדם כולו, היה רואה ים נפלא של מעלות.
וזה גם ההפך הגמור מהודיה. כתב המגן אברהם על "וקרבתנו לשמך הגדול... להודות לך": לא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע. מי שאינו מודה, תופס נקודה רעה אחת בחייו ושוכח את כל השאר. אבל מי שמסתכל על החיים כולם – לקום בבוקר, להתפלל, בריאות, משפחה – רואה ים של טוב.
לומר בקצרה: אל תסתכל על הכוס, הסתכל על הים. מי שרואה את התמונה כולה – לא ידבר לשון הרע על חברו, ותמיד ימצא על מה להודות.
במשנה באבות נאמר: "בן תשעים לשוח". פשוטו, שבגיל תשעים האדם מתכופף. אבל רבנו יונה מבאר פירוש נפלא: "לשוח" – מלשון שיחה, לספר בנפלאות ה'. אדם שעבר הרבה בחייו יכול להראות לכולם את יד ה'.
יהודי זקן שעבר את השואה, את המעפילים ואת מלחמות ישראל, ירד בשלווה במדרגות כשנשמעו פיצוצים בזמן מלחמה. שאלו אותו: אינך מפחד? אמר: את המוות ראיתי מול עיניי פעמים רבות, ובכל פעם ה' שמר עליי. אילו רצה לקחת אותי, היו לו הזדמנויות רבות. הוא השאיר אותי כי הוא רוצה שאהיה כאן, והוא ישמור עליי גם הלאה.
אבל לספר נפלאות ה' לא צריך דווקא מאורעות גדולים. לפעמים צריך רק להסתכל אחרת על מה שקורה. למשל: אנשים מחפשים פרחים בלילה בגינות, בסוף חודש ניסן, כדי לברך ברכת האילנות. מחזה פשוט – ובו כל החשיבות שעם ישראל נותן להודיה.
לומר בקצרה: מי שלומד להסתכל על חייו בעין רעננה, רואה פתאום השגחה בכל פינה – ויש לו מה לספר מנפלאות ה'.
מסופר על רבי שלמה זלמן אויערבך שהלך ברחוב בפורים, ויהודי איחל לו "פורים שמח". אחרי שהשיב לו, אמר למלווהו: באמת יהודי צריך להיות שמח לא רק בפורים, אלא כל השנה. ומניין? פתח את השולחן ערוך אורח חיים, בסעיף האחרון. שם מסיים הרמ"א: "וטוב לב משתה תמיד".
ולא לחינם סיים כך. כמו שבמקדש היו שני תמידים, כך פתח הרמ"א בתמיד – "שויתי ה' לנגדי תמיד" – וסיים בתמיד – "וטוב לב משתה תמיד". יהודי צריך להיות תמיד בשמחה, כמו אחרי משתה.
אבל איך? נדייק במשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". לא "המסתפק בחלקו", אלא השמח. והדרך לשמוח: להתבונן כל יום מחדש במה שיש לך, ולא לראות בו דבר מובן מאליו. לכן תיקנו את ברכות השחר בבוקר – כדי להרגיש כבריאה חדשה, כאילו קיבלתי עכשיו את החיים במתנה. יש לי אוכל ואני שבע, יש לי בית, יש לי ספר ללמוד בו, אני בריא – ועל כל אלה אני מודה.
לומר בקצרה: השולחן ערוך פותח ב"תמיד" ומסיים ב"תמיד". והדרך לשמחה תמידית: לא להסתפק במה שיש, אלא לשמוח בו – כאילו קיבלת אותו היום.
רבי חיים מוולוז'ין שאל את רבו הגאון מווילנה: בתחילת תנא דבי אליהו כתוב שהקדוש ברוך הוא "שמח בחלקו". אצל אדם זה מובן – יש לו בית קטן, והוא שמח בו. אבל בורא עולם, שלו הכסף ולו הזהב, מה שייך לומר שהוא שמח בחלקו? מה חסר לו?
ענה לו הגר"א: בשירת האזינו נאמר "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". מכל האומות, החלק שה' בחר לו הוא עם ישראל. והקדוש ברוך הוא שמח בחלקו – שמח בעם ישראל בכל מצב שהוא. "השוכן אתם בתוך טומאתם" – גם כשאינם במיטבם, השכינה עמהם.
וכשאנו רואים כמה בורא עולם אוהב אותנו ושמח בנו – "ישמח ה' במעשיו" – ממילא מגיע גם הצד השני: "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם".
לומר בקצרה: החלק של ה' הוא אנחנו, והוא שמח בנו תמיד. מי שמרגיש את זה – אינו יכול שלא לשמוח בו.
בראש השנה אנו אוכלים ראש של דג ומבקשים "שנהיה לראש ולא לזנב". פירוש יפה יש בזה: "לראש" – שנזכה לעשות את רצון אבינו שבשמים.
ועל כך פתגם יפה שאמרה אם לילדיה: מי שכל חייו רוצה למלא את רצונו שלו – תמיד מתאכזב, כי אף פעם אי אפשר לקבל הכל, וחייו מלאים תסכולים. אבל מי שמטרתו בעולם היא למלא את רצון ה' – תמיד יהיה מאושר. כי בכל מצב, טוב או קשה, יש לו מה לעשות לרצון ה'.
וכך כתב הרמח"ל במסילת ישרים: מי שרצונו לעשות את רצון ה' שמח אפילו בייסורים, כי הוא מקבלם באהבה ומודה עליהם.
לומר בקצרה: מי שרוצה רק את רצונו – מתאכזב תמיד. מי שרוצה את רצון ה' – שמח תמיד, כי בכל מצב אפשר לעשות אותו.
בסוף מסכת יומה אמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: מקוה ישראל ה'. מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". פשוטו של הפסוק: תקוות ישראל היא ה'. ורבי עקיבא דרש: מקווה טהרה. האם זה מקרה?
הנה בהפטרת שבת שובה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", ומיד אחר כך: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב". מה הקשר בין תשובה לבין "אשור לא יושיענו"? אלא שהתקווה לה' עצמה מטהרת. כך כתב הרמח"ל בדרוש קצר על "לישועתך קויתי ה'": "ותקוותו היא טהרתו, מקוה ישראל ממש".
וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין: הספנים רובם חסידים. מדוע? כי הם בלב ים, במקום סכנה, ומקווים כל הזמן לישועת ה'. הקיווי עצמו הופך אותם לחסידים.
לומר בקצרה: "מקווה" ו"קיווי" – אותה מילה. מי שמקווה לה' באמת, התקווה עצמה היא המקווה שמטהר אותו.
במשלי נאמר: "תוחלת צדיקים שמחה". אבל במקום אחר במשלי נאמר: "תוחלת ממושכה מחלה לב" – ציפייה ארוכה שוברת את הלב. אז איך ציפייה גורמת לצדיקים שמחה?
מבאר רבנו יונה: הצדיקים אינם דואגים כשהתוחלת מתמשכת. הם שמחים בכל עת, כי הם מתענגים על עצם העבודה – לעבוד את האלוקים בתוחלת ובביטחון. כל רגע של ציפייה הוא עוד קיווי לה', עוד טבילה במקווה הטהרה.
ושאל הפחד יצחק: אם כן, אולי עדיף לצדיקים שהישועה לא תגיע? והשיב: לא, אל דאגה. כשהישועה תבוא, יחליפו את עבודת הביטחון בעבודת ההודיה. התלות בה', שהייתה לפני הבקשה בצורת ציפייה, נשארת אחרי מילוי הבקשה בצורת הכרת הטוב.
לומר בקצרה: לפני הישועה – מקווים לה' ושמחים בתקווה. אחרי הישועה – מודים לה' ושמחים בהודיה. כך הצדיק קשור לה' תמיד, ושמח תמיד.
פועל ערבי שבא לגזום ענפים מעל סוכה בערב יום כיפור, שאל את בעל הבית: מה אתם אוכלים בסוף הצום? אצלם, בסוף צום הרמדאן, עורכים סעודה גדולה. בעל הבית חשב והשיב: בעצם, אין לנו סעודה מיוחדת בסוף הצום. אבל יש לנו מצווה לאכול ולשתות בערב יום כיפור – לפני הצום.
ומה ההבדל? תשובה עמוקה ניתנה על כך: הגוי עורך סעודה בסוף הצום, כי הוא שמח שזה נגמר. היהודי עורך סעודה לפני הצום, כי הוא שמח שזכה להגיע ליום כה גדול, יום שבו הוא נדבק בקדוש ברוך הוא. הגוי שמח שהוא נפטר; היהודי שמח שזה מגיע.
וכך מצאנו גם בפסוק: "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו" – ומכאן למדו חז"ל לברך לפני לימוד התורה. יהודי שמח כל כך שהוא בא לעשות רצון ה', שהוא מודה עוד לפני שהתחיל.
לומר בקצרה: הגוי חוגג כשהמצווה נגמרת, היהודי חוגג כשהיא מגיעה. אנו מודים ושמחים עוד לפני המצווה – על עצם הזכות לקיים אותה.
קושיה מפורסמת: השולחן ערוך כתב שעל הולדת בן מברכים "הטוב והמטיב", ועל הולדת בת לא כתב דבר. וכי אין שמחה בהולדת בת?
הביאור לפי גדר שמובא בתשובות הרשב"א: ברכת "הטוב והמטיב" נתקנה על טובה גשמית שיש בה שותפות לרבים. על שמחה שאינה כזו – מברכים "שהחיינו". בזמנם, הבן היה עוזר להוריו כשהזדקנו, ולכן בהולדתו יש טובה גשמית משותפת, ומברכים "הטוב והמטיב". הבת הייתה עוברת לבית בעלה, ולכן לא נאמרה עליה ברכה זו.
אבל מדוע לא כתבו שעל בת מברכים "שהחיינו"? כי אין כאן דין חדש. כל דבר שאדם שמח בו – מברך עליו "שהחיינו". השמחה בבת פשוטה כל כך, שלא היה צריך לכתוב אותה.
לומר בקצרה: על הבת לא כתבו ברכה מיוחדת – לא משום שאין בה שמחה, אלא משום שהשמחה בה פשוטה וברורה כל כך שאין צורך לכתוב אותה.
על ברכת "שלא עשני גוי" כתב בעל יסוד ושורש העבודה: יתן האדם אל לבו את גודל השמחה, שהבורא יצר אותו בתוך עם קדוש, ולא בין אחד העמים שעובדים לפסל ולעץ ואינם יודעים דבר מן הבורא ומתורתו הקדושה. ותגדל שמחתו עד שכמעט תתבטל מציאותו הגשמית מרוב התשוקה וההתלהבות.
והוא מוסיף: לא רק בשעת הברכה, אלא בכל שעות היום ראוי לכל מי שבשם ישראל יכונה לשים זאת אל לבו, לשמוח שמחה עצומה ולתת שבח והודיה לה'.
ובוודאי עבודת הלב של כוונה זו רצויה לפני הבורא יתברך מכל העבודות שאנחנו עם הקדוש עובדים אותו יתברך שמו, כי כוונה ושמחה זו כוללת כל האמונה הקדושה.
יסוד ושורש העבודה (תוכן הדברים)לומר בקצרה: יש עבודה שאפשר לעשות עשרים וארבע שעות ביממה: לשמוח שזכיתי להיות יהודי. והיא רצויה לפני ה' יותר מכל העבודות.
מסופר שבימי השואה לעג רוצח נאצי ליהודי: "מחר תברך 'שלא עשני גוי'? איך תברך, כשאתה רואה מה קורה לאחיך?" השיב לו היהודי: "מחר אברך בכוונה כפולה. אילו הייתי גוי, אולי הייתי רוצח כמוך. ברוך ה' שזכיתי לא להיות רוצח כמותך."
ומכאן לימוד גם לחיי היום יום. כשאנו הולכים ברחוב ורואים מראות שאינם צנועים, ואנשים רחוקים כל כך מצורת אדם – מה עושים? עושים את העבודה הנפלאה הזו: "מודה אני לפניך ששמת חלקי מאלה שמכירים אותך, אוהבים אותך ושמחים בך". דווקא מה שמכביד על העין יכול להפוך לרגע של שבח והודיה.
לומר בקצרה: דווקא כשרואים את ההפך – מרגישים כמה טוב חלקנו. כל מראה רע ברחוב יכול להפוך להודיה: ברוך ה' שאני מאלה שמכירים אותו.
מדוע ציווה הקדוש ברוך הוא לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה? כתב הרלב"ג על הפסוק "שלש רגלים תחוג לי בשנה": כדי שנראה שם את מציאות ה', ונקריב קרבן חגיגה, "שראוי לאדם לשמוח ולחגוג על היותו זוכה לעבוד את ה' ולהשיגו, כי זהו תכלית השלמות והשמחה".
נמצא שעיקר עבודת הרגלים הייתה לשמוח שזכיתי להיות יהודי – מאלה שמכירים את ה', אוהבים אותו ומודים לו. זו השלמות הנפלאה ביותר, וזו השמחה הגדולה ביותר. ובימינו, כשאין לנו בית מקדש, את השמחה הזו אפשר לחגוג בכל יום ובכל שעה.
לומר בקצרה: כל העלייה לרגל נועדה לדבר אחד: לחגוג את הזכות להכיר את ה'. זו תכלית השלמות – וזו תכלית השמחה.
קבוצה של גויים מארץ רחוקה ביקשה להיכנס לביתו של אחד מרבני ירושלים. הם סיפרו: אנו שומרים בהקפדה את שבע מצוות בני נח. התבוננו בהיסטוריה של העולם והגענו למסקנה ברורה שהבורא ברא את עולמו בעבור היהודים, ורצונו להיטיב עמהם על ידי המצוות. ולפני זמן, כשנסענו לארץ אחרת ופגשנו שם יהודים, לא יכולנו לעצור את רגשותינו מול מעלתם, ועשינו הכל כדי לעזור להם.
שאל הרב: ומה השאלה שבאתם לשאול? השיבו בפשטות: באנו לשאול מתי יתקיימו דברי הנביא ישעיהו – "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו". מתי נזכה לשרת את היהודים?
אם גויים מרגישים כך כלפי מעלתו של יהודי – כמה אנו עצמנו צריכים לשמוח ולהודות: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו".
לומר בקצרה: יש גויים שמבינים כמה גדולה מעלת היהודי, ומשתוקקים לשרת אותו. ואנו – האם אנו שמחים בכך כראוי?
בפרשת עקב נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". מלשון הפסוק נראה כאילו ברכת המזון קשורה דווקא בארץ ישראל. מדוע?
מובא בספרים ביאור נפלא: רגש ההודיה השלם מתעורר דווקא בארץ הקודש, ארץ "אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם": כשם שעיני ה' בארץ הזו תמיד והוא חפץ ביושביה, כך מתעורר בלב יושביה חפץ ואהבה לבורא עולם.
ויש לכך ראיות מן הפסוקים. "הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגוים, להודות לשם קדשך". ובמזמור "הודו לה' כי טוב" נאמר: "יאמרו גאולי ה'... ומארצות קבצם". וכן בישעיהו: "כי נחם ה' ציון... ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". בציון – נמצאת התודה.
לומר בקצרה: בארץ שעיני ה' בה תמיד, גם עינינו נפקחות לראות את טובו. ארץ ישראל היא ארץ התודה.
מובא בשם הרב פינקוס חידוש נפלא: שכר מצווה אינו קבוע, והוא תלוי באדם העושה אותה – אם עשאה לשמה, באיזו כוונה ובאיזו מדרגה. אבל מי שמזכה אחרים במצווה – שכרו נקבע לפי המדרגה הגבוהה ביותר של אותה מצווה, כאילו נעשתה בשלמות בכל פרטיה ודקדוקיה. ואולי זה רמוז בפסוק: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".
ובזה מובנים דברי חובת הלבבות בשער אהבת ה': אפילו אדם שיגיע בתיקון נפשו קרוב למעלת הנביאים, במידותיו הטובות ובאהבתו העזה לבורא, לא יגיע לזכויות מי שמורה לבני האדם את הדרך הטובה, שזכויותיו נכפלות בכל הימים ובכל הזמנים.
ובדורנו, כל מי שרק מתאמץ מעט יכול בקלות לזכות את הרבים. דרכים רבות פתוחות לפנינו לקרב ולהאיר. אשרינו מה טוב חלקנו!
לומר בקצרה: מי שמזכה אחרים – שכרו כאילו עשה את המצווה בשלמות הגבוהה ביותר. ובדורנו כל אחד יכול לזכות לכך, ועל כך עלינו להודות.
יהי רצון שנזכה לאהוב את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו, לראות את טובו בכל רגע ולהודות לו מאה פעמים ביום ועוד. שנשמח בחלקנו, שנשמח בחברינו, ושנשמח יותר מכל בכך שבחר בנו מכל העמים. וכשם שהוא שמח בנו תמיד, כך נשמח בו תמיד – "ישמח ה' במעשיו", ו"ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם".