📜 פניני הודיה – פרשת השבוע

ארבע עשרה פנינים קצרות על ההודיה שבפרשיות התורה – משמות ובא, דרך בשלח ויתרו, ועד בלק, פינחס, ראה ושופטים – ועוד כמה פנינים לשולחן
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

בכל פרשה בתורה מסתתרת פנינה של הודיה. לפעמים היא בשם הפרשה עצמו, לפעמים במילה אחת מוזרה, ולפעמים בהלכה קטנה שנראית כאילו אין לה קשר לתודה. מי שמחפש – מוצא. כאן נאספו פנינים קצרות על פרשיות השבוע, כל אחת רעיון אחד שלם, שאפשר לומר בשולחן שבת ולשמח בה את המסובים.

ספר שמות

למה משה רבנו לא ביקש להתרפא מן הגמגום?

🎧 להאזנה:

משה רבנו הוא סמל הכרת הטוב. הוא הכיר טובה ליאור, לעפר הארץ וליתרו. ומי שמכיר טובה לבני אדם ולבריאה, מגיע להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא "כבד פה וכבד לשון אנכי". ומתי נהיה כבד פה? כשהיה ילד קטן בבית פרעה, הושיט ידו אל הגחלת במקום אל הזהב, ונכווה בפיו. ומאז עברו כשמונים שנה – והוא עדיין מגמגם. והרי הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים! למה לא ביקש: רבונו של עולם, אם אתה שולח אותי לגאול את ישראל, רפא את פי?

ויש מבארים: משה רבנו רצה להמשיך לגמגם, כדי לזכור את הנס. אדם רגיל שוכח מה שקרה לו לפני שמונים שנה. אבל מי שמגמגם – כל גמגום מזכיר לו מחדש את הנס שניצל בבית פרעה. משה רבנו בחר לחיות עם הגמגום, כדי לחיות עם הכרת הטוב.

לומר בקצרה: משה רבנו לא ביקש לרפא את הגמגום, כי כל גמגום הזכיר לו את הנס – הוא העדיף לזכור את החסד מאשר לדבר בקלות.

תפילין – חותם של אהבה

🎧 להאזנה:

שאלה נשאלה לחתם סופר: יש שיטה בתוספות ש"אף הן היו באותו הנס" מחייב נשים גם במצוות מן התורה. והרי תפילין – מטרתן לזכור יציאת מצרים, "למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", והנשים היו באותו הנס, ובכל זאת הן פטורות!

ענה החתם סופר: התפילין אינן רק זכר ליציאת מצרים. עיקרן הוא חוק האוהבים – כל אוהב שם חותם של אהבת חברו על ליבו ועל זרועו, כמו שנאמר "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה". ולכן אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, שכתוב בהן אהבתו לישראל, ובתפילין שלנו כתובה אהבתנו לה' – פרשת שמע, שאין בה זכר ליציאת מצרים כלל.

אז למה מזכירים בהן את יציאת מצרים? כי זה מה שמעורר את האהבה – לזכור את החסד שעשה עמנו. וזה יסוד גדול: תכלית האדם היא לאהוב את ה', והדרך לכך היא לזכור את החסדים. מי שלא שוכח את החסדים – מתמלא אהבת ה'.

לומר בקצרה: התפילין הן חותם של אהבה בינינו לבין ה', ויציאת מצרים כתובה בהן כי זכירת החסד היא שמעוררת את האהבה.

"ראתה שפחה על הים"

🎧 להאזנה:

על הפסוק "זה קלי ואנוהו" אמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. היו רואים בעיניהם ומצביעים באצבע: "זה קלי". שואל הנצי"ב: למה אמרו חז"ל דווקא "שפחה"? אולי את המילים האלה אמרו הצדיקים שבדור?

ותשובתו עמוקה ויסודית לחיים. מי שאומר: רק כאשר "זה קלי" – כשאני רואה באצבע שה' טוב ומיטיב ועושה נפלאות – רק אז "ואנוהו", אשבח אותו – הוא במדרגה של שפחה. הוא משבח רק כשטוב לו.

אבל הצדיקים נוהגים אחרת, כמו שאמר דוד המלך: "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" – גם במידת הרחמים וגם במידת הדין, גם כשטוב וגם כשקשה. הם יודעים שהקדוש ברוך הוא תמיד טוב ומיטיב, גם כשלא רואים זאת באצבע.

לומר בקצרה: מי שמשבח רק כשהוא רואה באצבע את הטוב – זו מדרגת "שפחה". הצדיק משבח תמיד, גם כשלא רואים.

למה שילח משה את יתרו לפני מתן תורה?

🎧 להאזנה:

יתרו בא אל המדבר, מברך את ה', נותן למשה עצה נבונה – ומשה מקבל אותה. ואז, רגע לפני מתן תורה, כתוב: "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו". למה שילח אותו דווקא עכשיו?

"אמר שלמה: לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. אמר הקדוש ברוך הוא: ישראל היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו יושב בתוך ביתו בשקט ובטח – ובא לראות בשמחת התורה עם בניי? לפיכך: וישלח משה את חתנו." מדרש

מי שלא עבר את שעבוד מצרים, לא יכול להיות שותף לשמחת מתן תורה. "ועבדום וענו אותם" – ורק אחר כך "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". פעמים רבות, כדי לקבל מתנות ושפע, צריך לעבור קודם ייסורים. "טוב לי כי עניתי – למען אלמד חקיך".

איננו מבקשים ייסורים. אבל כשהם באים – כדאי מאוד להודות עליהם. ייסורים שמקבלים באהבה ומודים עליהם שווים פי כמה, והשפע שיורד אחריהם גדול הרבה יותר.

לומר בקצרה: יתרו לא עבר את מצרים, ולכן לא היה שותף לשמחת מתן תורה. הקושי הוא הכלי לשפע – וכשמודים עליו, השפע גדל.

נר מערבי והכותל המערבי

🎧 להאזנה:

במזמור לתודה אנו אומרים "באו שעריו בתודה". יש בזה שני פירושים. האחד: כשאתם באים אל בית ה', פתחו בתודה – ולכן אנו פותחים את פסוקי דזמרה במזמור לתודה. והשני: כשאתם מלאים רגשי הודיה, אל תישארו איתם בבית – בואו אל שערי בית ה' והודו שם. "זה השער לה' צדיקים יבאו בו – אודך כי עניתני".

אבל היום אין בית המקדש. לאן נבוא? כאן מביא השל"ה הקדוש רמז נפלא. במנורה היה נר אחד, הנר המערבי, שכל הנרות פנו אליו. אמרו חז"ל (שבת כב ע"ב) שהוא היה עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל: בבוקר כל הנרות כבר כבו, ורק הוא נשאר דולק.

ואומר השל"ה: גם כשכל הנרות כבו, כשבית המקדש חרב – הנר המערבי, הכותל המערבי, נשאר דולק. שם השכינה עדיין שורה. ולכן כשיהודי מרגיש רגשי הודיה, המקום הנפלא ביותר לבוא אליו הוא הכותל המערבי – "באו שעריו בתודה".

לומר בקצרה: כמו הנר המערבי שנשאר דולק כשכל הנרות כבו, כך הכותל המערבי נשאר אחרי החורבן – ושם המקום להביא את התודה שלנו.
ספר ויקרא

למה אסור לאכול ערלה?

🎧 להאזנה:

ציוותה אותנו התורה שפרי העץ בשלוש שנותיו הראשונות לא נאכל – "שלש שנים יהיה לכם ערלים". מה טעם המצווה?

ספר החינוך מביא את דברי הרמב"ן: ראוי לכבד את ה' בראשית כל תבואתנו, ולא נאכל ממנה עד שנביא את הפרי לפניו – "קדש הלולים לה'". אבל הפרי בשלוש השנים הראשונות עדיין קטן, אין בו טעם וריח טוב, ורוב האילנות כלל לא נותנים פרי עד השנה הרביעית. בושה לבוא להודות למלך בפרי כזה. לכן ממתינים עד השנה הרביעית, כשהפרי טוב ויפה – ואז מודים ומהללים בו.

וכל זמן שלא הודינו – לא אוכלים. רק אחרי שהודינו לבורא עולם, אנו מוזמנים ליהנות. זהו יסוד לכל יהודי: יש לך משהו טוב? הדבר הראשון – להודות למלך מלכי המלכים. אחר כך נהנים.

לומר בקצרה: את הפרי הראשון הטוב מביאים קודם להלל לה', ורק אחרי ההודיה מותר ליהנות ממנו – כך הסדר בכל טוב שיש לנו.
ספר במדבר

במה זכה בלק שנקראה פרשה על שמו?

🎧 להאזנה:

שאלה מפורסמת: בלק, שרצה להזיק לעם ישראל, במה זכה שנקראה פרשה בתורה על שמו? ועוד: שתי פרשות פותחות במילה "וירא" – "וירא בלק בן צפור", "וירא אליו ה'". פרשת אברהם נקראת "וירא" ולא "אברהם", ואילו כאן הפרשה נקראת "בלק". מה ההבדל?

התשובה יפה. יש מצווה מדברי הנביא:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם... לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' מיכה ו, ה

מצווה לזכור מה יעץ בלק, ואיך הקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידו – כדי שנדע כמה הוא אוהב אותנו. לכן נקראה הפרשה "בלק": בכל פעם שאומרים את שמה, מקיימים את הזכירה של חסדי ה'. על התגלות ה' לאברהם לא נצטווינו מצווה מיוחדת לזכור, ולכן שם הפרשה נשאר "וירא".

לומר בקצרה: הפרשה נקראת "בלק" כדי שבכל פעם שנזכיר את שמה, נזכור איך ה' הציל אותנו ממנו – כי ה' רוצה שנזכור את חסדיו.

"ובני קרח לא מתו"

🎧 להאזנה:

בפרשת פינחס, אחרי שהתורה מספרת שקורח נבלע באדמה, כתוב: "ובני קרח לא מתו". ומבארת הגמרא: מקום נתבצר להם בגיהנום, ועמדו עליו ואמרו שירה. אבל זה פלא – מי שנמצא בגיהנום, חי הוא או מת?

נלמד מה זה "לחיות". אומר דוד המלך בהלל: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה". לכאורה זו כפילות – אם לא אמות, ודאי אחיה! אלא שאפשר שלא למות ועדיין לא לחיות. לחיות זה דבר אחר: "חי חי הוא יודך" – חי הוא מי שמודה. ולכן אמרו חז"ל שרשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתם קרויים חיים.

ומכאן "ובני קרח לא מתו": נכון, הם נמצאים במקום ההוא – אבל הם אומרים שירה, הם מודים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא. ומי ששר ומודה – חי. לכן התורה יכולה לכתוב עליהם: לא מתו.

לומר בקצרה: "לא אמות כי אחיה" – לא למות זה עדיין לא לחיות. חי הוא מי שמודה, ולכן בני קורח ששרו שירה "לא מתו".
ספר דברים

"תרומת ידכם" – הודיה בלי שליח

🎧 להאזנה:

בפרשת ראה מונה התורה: "עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם". מה היא "תרומת ידכם"? מפרש רש"י: אלו הביכורים, שנאמר בהם "ולקח הכהן הטנא מידך". אבל למה כינתה התורה את הביכורים דווקא "תרומת ידכם"?

יש דין מיוחד בביכורים: לכתחילה אין מביאים אותם על ידי שליח, כי מצווה לקרוא עליהם "מקרא ביכורים" – "הודעתי היום לה' אלוקיך". ואת ההודיה הזאת רק האדם עצמו יכול לומר.

כתב האבודרהם: למה את כל התפילה שומעים מן השליח ציבור, ורק "מודים" כל אחד אומר בעצמו? כי אין הודיה על ידי שליח. הודיה היא עניין של רגש, לא של שכל; ורגש הכרת הטוב לא עובר דרך שליח. ומסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב בבית חולים בחוץ לארץ, וביקש ללמוד לומר "תודה" באנגלית כדי להודות לרופא בעצמו, ולא על ידי מתרגם.

לכן הביכורים הם "תרומת ידכם" – הקרבן שמגישים בידיים שלנו. ומכאן: מי שרוצה להודות לה' – שיפרט, שיאמר בפה מלא, שיעשה מזה עניין גדול, עד שהלב ירגיש כמה טוב אבינו שבשמיים.

לומר בקצרה: הביכורים נקראים "תרומת ידכם" כי מביאים אותם בידיים, בלי שליח – וכך ההודיה: אי אפשר להודות דרך מישהו אחר.

"מה" – מאה, ומזמור מאה

🎧 להאזנה:

"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה... ולאהבה אותו". ודרשו חז"ל: אל תקרי "מה" אלא "מאה" – מכאן חיוב מאה ברכות בכל יום, שתיקן דוד המלך. אבל איך אפשר לקרוא בתורה מילה אחרת?

מבאר הקונטרס "מתיקות ימי הפסח": בימי משה רבנו לא היה קשה להשיג אהבת ה' ויראתו – זה היה "מה", דבר קל. במשך הדורות ירדה קרירות לעולם, והלבבות כבר לא בערו כמקודם. עמד דוד המלך ותיקן מאה ברכות, כדי שעל ידי הדיבורים יימשכו הלבבות לאהבת ה'. ויש לכך רמז: אם מוסיפים את האות א' לתיבת "מה", יש בפסוק בדיוק מאה אותיות.

וגם בדורנו, כשהלבבות שוב התקררו, נתן לנו הקדוש ברוך הוא "מאה" חדשה: מזמור לתודה – הוא המזמור המאה בתהילים. רבים מעידים שמאז שהתרגלו לומר מזמור לתודה, כשהם זקוקים לישועה וכשהם זוכים לה, הם מרגישים איך אהבת ה' בוערת בליבם. נסו ותראו.

לומר בקצרה: דוד המלך תיקן מאה ברכות כדי לעורר את האהבה, ובדורנו יש לנו "מאה" נוספת – מזמור מאה בתהילים, מזמור לתודה.

דוד מלך ישראל חי וקיים

🎧 להאזנה:

כל ילד שר "דוד מלך ישראל חי וקיים", ואומרים זאת גם בקידוש לבנה. מה פירוש "חי"? ובמה זכה דוד המלך שעליו דווקא שרים כך?

בפרשת שופטים כתוב: "על פי שנים עדים... יומת המת". והרי מי שמת כבר מת! אמרו חז"ל: מכאן שרשעים בחייהם קרויים מתים. ולמה? כי הרשע רואה חמה זורחת ואינו מברך "יוצר המאורות", אוכל ושותה ואינו מברך. מי שאינו יודע ליהנות, לשמוח ולהודות – אין בו חיות. וצדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים, כי הם מודים על הכל – "יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם".

ולכן "נשמת כל חי תברך" – הנשמה החיה מודה. "חי חי הוא יודך". והברכה השמונה עשרה, ח"י, בתפילת העמידה היא ברכת "מודים". ובהלכות ברכת הגומל עשו הפוסקים סימן לארבעה שצריכים להודות: "וכל החיים יודוך סלה" – חבוש, ייסורים, ים, מדבר. אין זה סימן בעלמא: מי שהוא חי – מודה.

ומי הודה יותר מכל אדם? דוד המלך. כל ימיו נלחם, נרדף וסבל – ובכל זאת שר ומודה. "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". לכן עליו דווקא שרים: דוד מלך ישראל – חי וקיים.

לומר בקצרה: חי הוא מי שמודה, ודוד המלך הודה יותר מכל אדם – לכן עליו שרים "חי וקיים".
עוד פנינים לשולחן

למה בברכת המזון האוכל בא בסוף?

🎧 להאזנה:

בברכה השנייה של ברכת המזון אנו מודים על ארץ חמדה טובה ורחבה, על יציאת מצרים, על הברית, על התורה, על החוקים – ורק בסוף "ועל אכילת מזון". והרי זו ברכה על האוכל! היה צריך להתחיל במזון, ואחר כך להוסיף עוד דברים.

נביא משל. קבלן ראה מגרש יקר במקום מבוקש, אבל כל רכושו לא הספיק לבנות עליו. הוא קבע פגישה עם משקיע עשיר, במסעדה יוקרתית. ישבו, אכלו מנות מצוינות, דנו – והגיעו להסכם. בסוף אמר המשקיע לקבלן: תודה רבה על העסקה, ותודה גם על האוכל. התודה על האוכל באה בסוף. למה? כי לא באו לאכול, באו לעשות עסקה. האוכל רק פתח את הלב.

וכך בבריאה. כתב הרמב"ן שאין לעליון חפץ בתחתונים, אלא שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. אבל כדי שהלב ייפתח להודות, צריך משהו טוב. לכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא אוכל טעים. הלב נפתח – ואנו מודים על הכל: על הארץ, על יציאת מצרים, על התורה. ובסוף גם על האוכל, שפתח את הדלת.

לומר בקצרה: האוכל אינו המטרה – הוא פותח את הלב להודות על הכל. לכן בברכת המזון הוא בא בסוף.

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" – למה בארמית?

🎧 להאזנה:

כולם מכירים את הסיפור (ברכות ס ע"ב): רבי עקיבא הגיע לעיר ולא נתנו לו מקום ללון. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ולן בשדה. בא אריה וטרף את החמור, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר – ועל כל אחד אמר שוב בארמית: "כל דעביד רחמנא לטב". בלילה באו גייסות ושבו את כל העיר. ואז אמר לתלמידיו בלשון הקודש: "לא אמרתי לכם, כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכל לטובה". למה בהתחלה בארמית ובסוף בעברית? וגם השולחן ערוך (סימן רל) כותב את ההלכה בלשון הקודש ומסיים בארמית: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

מובא בשם הבעל שם טוב: לפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה להביא לאדם טובה גדולה, והמקטרגים מעכבים אותה. מה הוא עושה? מלביש את הטובה בלבוש של רע. המקטרגים רואים רע ושותקים – והטובה מגיעה. ומי שמקבל באהבה, הלבוש נופל ונשארת הטובה.

וכתבו התוספות (ברכות ג ע"א) שאומרים קדיש בארמית, שלא יבינו המלאכים ויתקנאו בנו. ולכן כשעדיין נראה רע, אומרים בארמית – שהמקטרגים לא יבינו שיש כאן טוב. וכשהסתיים הסיפור והטוב כבר נגלה, אין ממה לחשוש – ואומרים בלשון הקודש: הכל לטובה.

לומר בקצרה: כשהטוב עוד מלובש ברע, אומרים "כל דעביד רחמנא לטב" בארמית, שהמקטרגים לא יבינו. כשהטוב כבר נגלה – אומרים בלשון הקודש.

התפילה של ימות המשיח

🎧 להאזנה:

אמרו חז"ל: כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, חוץ מתפילת ההודאה. וכי לאחר הגאולה יפסיקו להתפלל? הרי נצטווינו "ולעבדו בכל לבבכם", וזו תפילה!

מבאר האבודרהם: התפילה במתכונתה של היום – בעיקר בקשת צרכים – היא שתתבטל. בגאולה לא יחסר לנו דבר, ולא יהיה על מה לבקש. נמשיך להתפלל, אבל רק נודה. ומובא בספרים איך ישתנה הנוסח: במקום "תקע בשופר גדול לחירותנו" – "נודה לך שתקעת בשופר גדול לחירותנו וקיבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ". במקום "השיבה שופטינו" – "נודה לך שהשבת שופטינו כבראשונה". במקום "את צמח דוד" – "נודה לך שהצמחת קרן דוד".

ומכאן מובן משהו נפלא: אי אפשר שבני אדם יתחילו פתאום להודות במקום לבקש. הקדוש ברוך הוא מכין את העולם לגאולה – ולכן דווקא בדורנו הולך ומתרבה אור ההודיה.

לומר בקצרה: בגאולה התפילה תהיה כולה הודיה. ההודיה שמתעוררת בדורנו היא ההכנה של העולם לגאולה.

שבת אחר שבת, פרשה אחר פרשה, התורה חוזרת ולוחשת לנו את אותו סוד: לזכור את החסד, לספר אותו, להודות עליו – כי זה מה שעושה אותנו חיים. מי שמודה, אוהב; ומי שאוהב את ה', מרגיש בכל רגע כמה הוא אוהב אותו. יזכנו ה' להיות "חי חי הוא יודך", לשיר לפניו כמו דוד המלך בכל עת, ולראות במהרה את היום שבו כל תפילותינו יהיו רק תודה.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שמות ד, י; שמות רבה א, כו: משה והגחלת.
  2. שו"ת חתם סופר, אורח חיים; תוספות, מגילה ד ע"א: "אף הן היו באותו הנס"; שמות יג, ט; שיר השירים ח, ו; ברכות ו ע"א: הקב"ה מניח תפילין.
  3. מכילתא, בשלח: "ראתה שפחה על הים"; הנצי"ב; שמות טו, ב; תהילים נו, יא; ברכות ס ע"ב.
  4. שמות יח, כז; משלי יד, י; המדרש על שילוח יתרו (מובא ברש"י ובפסיקתא); בראשית טו, יג–יד; תהילים קיט, עא.
  5. תהילים ק, ד; תהילים קיח, כ–כא; שבת כב ע"ב: הנר המערבי; של"ה הקדוש.
  6. ויקרא יט, כג–כד; ספר החינוך, מצוות ערלה, בשם הרמב"ן.
  7. במדבר כב, ב; בראשית יח, א; מיכה ו, ה.
  8. במדבר כו, יא; סנהדרין קי ע"א; תהילים קיח, יז; ישעיהו לח, יט; ברכות יח ע"א–ע"ב.
  9. דברים יב, ו ורש"י שם; דברים כו, ג–ד; אבודרהם: מודים דרבנן – "אין הודאה על ידי שליח".
  10. דברים י, יב; מנחות מג ע"ב: מאה ברכות; קונטרס "מתיקות ימי הפסח"; תהילים ק.
  11. דברים יז, ו; ברכות יח ע"ב: "רשעים בחייהם קרויים מתים"; תהילים קמט, ה; ישעיהו לח, יט; הלכות ברכת הגומל (שולחן ערוך אורח חיים ריט ונושאי כליו); תהילים לד, ב; קידוש לבנה.
  12. נוסח ברכת המזון; רמב"ן, שמות יג, טז.
  13. ברכות ס ע"ב; שולחן ערוך אורח חיים רל, ה; בשם הבעל שם טוב; תוספות, ברכות ג ע"א.
  14. ויקרא רבה ט, ז: "כל התפילות בטלות חוץ מתפילת הודאה"; תענית ב ע"א: "איזו היא עבודה שבלב"; אבודרהם.
▲
סיכום השיעור: פניני הודיה – פרשת השבוע