בכל פרשה בתורה מסתתרת פנינה של הודיה. לפעמים היא בשם הפרשה עצמו, לפעמים במילה אחת מוזרה, ולפעמים בהלכה קטנה שנראית כאילו אין לה קשר לתודה. מי שמחפש – מוצא. כאן נאספו פנינים קצרות על פרשיות השבוע, כל אחת רעיון אחד שלם, שאפשר לומר בשולחן שבת ולשמח בה את המסובים.
משה רבנו הוא סמל הכרת הטוב. הוא הכיר טובה ליאור, לעפר הארץ וליתרו. ומי שמכיר טובה לבני אדם ולבריאה, מגיע להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.
משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא "כבד פה וכבד לשון אנכי". ומתי נהיה כבד פה? כשהיה ילד קטן בבית פרעה, הושיט ידו אל הגחלת במקום אל הזהב, ונכווה בפיו. ומאז עברו כשמונים שנה – והוא עדיין מגמגם. והרי הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים! למה לא ביקש: רבונו של עולם, אם אתה שולח אותי לגאול את ישראל, רפא את פי?
ויש מבארים: משה רבנו רצה להמשיך לגמגם, כדי לזכור את הנס. אדם רגיל שוכח מה שקרה לו לפני שמונים שנה. אבל מי שמגמגם – כל גמגום מזכיר לו מחדש את הנס שניצל בבית פרעה. משה רבנו בחר לחיות עם הגמגום, כדי לחיות עם הכרת הטוב.
שאלה נשאלה לחתם סופר: יש שיטה בתוספות ש"אף הן היו באותו הנס" מחייב נשים גם במצוות מן התורה. והרי תפילין – מטרתן לזכור יציאת מצרים, "למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", והנשים היו באותו הנס, ובכל זאת הן פטורות!
ענה החתם סופר: התפילין אינן רק זכר ליציאת מצרים. עיקרן הוא חוק האוהבים – כל אוהב שם חותם של אהבת חברו על ליבו ועל זרועו, כמו שנאמר "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה". ולכן אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, שכתוב בהן אהבתו לישראל, ובתפילין שלנו כתובה אהבתנו לה' – פרשת שמע, שאין בה זכר ליציאת מצרים כלל.
אז למה מזכירים בהן את יציאת מצרים? כי זה מה שמעורר את האהבה – לזכור את החסד שעשה עמנו. וזה יסוד גדול: תכלית האדם היא לאהוב את ה', והדרך לכך היא לזכור את החסדים. מי שלא שוכח את החסדים – מתמלא אהבת ה'.
על הפסוק "זה קלי ואנוהו" אמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. היו רואים בעיניהם ומצביעים באצבע: "זה קלי". שואל הנצי"ב: למה אמרו חז"ל דווקא "שפחה"? אולי את המילים האלה אמרו הצדיקים שבדור?
ותשובתו עמוקה ויסודית לחיים. מי שאומר: רק כאשר "זה קלי" – כשאני רואה באצבע שה' טוב ומיטיב ועושה נפלאות – רק אז "ואנוהו", אשבח אותו – הוא במדרגה של שפחה. הוא משבח רק כשטוב לו.
אבל הצדיקים נוהגים אחרת, כמו שאמר דוד המלך: "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" – גם במידת הרחמים וגם במידת הדין, גם כשטוב וגם כשקשה. הם יודעים שהקדוש ברוך הוא תמיד טוב ומיטיב, גם כשלא רואים זאת באצבע.
יתרו בא אל המדבר, מברך את ה', נותן למשה עצה נבונה – ומשה מקבל אותה. ואז, רגע לפני מתן תורה, כתוב: "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו". למה שילח אותו דווקא עכשיו?
מי שלא עבר את שעבוד מצרים, לא יכול להיות שותף לשמחת מתן תורה. "ועבדום וענו אותם" – ורק אחר כך "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". פעמים רבות, כדי לקבל מתנות ושפע, צריך לעבור קודם ייסורים. "טוב לי כי עניתי – למען אלמד חקיך".
איננו מבקשים ייסורים. אבל כשהם באים – כדאי מאוד להודות עליהם. ייסורים שמקבלים באהבה ומודים עליהם שווים פי כמה, והשפע שיורד אחריהם גדול הרבה יותר.
במזמור לתודה אנו אומרים "באו שעריו בתודה". יש בזה שני פירושים. האחד: כשאתם באים אל בית ה', פתחו בתודה – ולכן אנו פותחים את פסוקי דזמרה במזמור לתודה. והשני: כשאתם מלאים רגשי הודיה, אל תישארו איתם בבית – בואו אל שערי בית ה' והודו שם. "זה השער לה' צדיקים יבאו בו – אודך כי עניתני".
אבל היום אין בית המקדש. לאן נבוא? כאן מביא השל"ה הקדוש רמז נפלא. במנורה היה נר אחד, הנר המערבי, שכל הנרות פנו אליו. אמרו חז"ל (שבת כב ע"ב) שהוא היה עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל: בבוקר כל הנרות כבר כבו, ורק הוא נשאר דולק.
ואומר השל"ה: גם כשכל הנרות כבו, כשבית המקדש חרב – הנר המערבי, הכותל המערבי, נשאר דולק. שם השכינה עדיין שורה. ולכן כשיהודי מרגיש רגשי הודיה, המקום הנפלא ביותר לבוא אליו הוא הכותל המערבי – "באו שעריו בתודה".
ציוותה אותנו התורה שפרי העץ בשלוש שנותיו הראשונות לא נאכל – "שלש שנים יהיה לכם ערלים". מה טעם המצווה?
ספר החינוך מביא את דברי הרמב"ן: ראוי לכבד את ה' בראשית כל תבואתנו, ולא נאכל ממנה עד שנביא את הפרי לפניו – "קדש הלולים לה'". אבל הפרי בשלוש השנים הראשונות עדיין קטן, אין בו טעם וריח טוב, ורוב האילנות כלל לא נותנים פרי עד השנה הרביעית. בושה לבוא להודות למלך בפרי כזה. לכן ממתינים עד השנה הרביעית, כשהפרי טוב ויפה – ואז מודים ומהללים בו.
וכל זמן שלא הודינו – לא אוכלים. רק אחרי שהודינו לבורא עולם, אנו מוזמנים ליהנות. זהו יסוד לכל יהודי: יש לך משהו טוב? הדבר הראשון – להודות למלך מלכי המלכים. אחר כך נהנים.
שאלה מפורסמת: בלק, שרצה להזיק לעם ישראל, במה זכה שנקראה פרשה בתורה על שמו? ועוד: שתי פרשות פותחות במילה "וירא" – "וירא בלק בן צפור", "וירא אליו ה'". פרשת אברהם נקראת "וירא" ולא "אברהם", ואילו כאן הפרשה נקראת "בלק". מה ההבדל?
התשובה יפה. יש מצווה מדברי הנביא:
מצווה לזכור מה יעץ בלק, ואיך הקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידו – כדי שנדע כמה הוא אוהב אותנו. לכן נקראה הפרשה "בלק": בכל פעם שאומרים את שמה, מקיימים את הזכירה של חסדי ה'. על התגלות ה' לאברהם לא נצטווינו מצווה מיוחדת לזכור, ולכן שם הפרשה נשאר "וירא".
בפרשת פינחס, אחרי שהתורה מספרת שקורח נבלע באדמה, כתוב: "ובני קרח לא מתו". ומבארת הגמרא: מקום נתבצר להם בגיהנום, ועמדו עליו ואמרו שירה. אבל זה פלא – מי שנמצא בגיהנום, חי הוא או מת?
נלמד מה זה "לחיות". אומר דוד המלך בהלל: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה". לכאורה זו כפילות – אם לא אמות, ודאי אחיה! אלא שאפשר שלא למות ועדיין לא לחיות. לחיות זה דבר אחר: "חי חי הוא יודך" – חי הוא מי שמודה. ולכן אמרו חז"ל שרשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתם קרויים חיים.
ומכאן "ובני קרח לא מתו": נכון, הם נמצאים במקום ההוא – אבל הם אומרים שירה, הם מודים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא. ומי ששר ומודה – חי. לכן התורה יכולה לכתוב עליהם: לא מתו.
בפרשת ראה מונה התורה: "עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם". מה היא "תרומת ידכם"? מפרש רש"י: אלו הביכורים, שנאמר בהם "ולקח הכהן הטנא מידך". אבל למה כינתה התורה את הביכורים דווקא "תרומת ידכם"?
יש דין מיוחד בביכורים: לכתחילה אין מביאים אותם על ידי שליח, כי מצווה לקרוא עליהם "מקרא ביכורים" – "הודעתי היום לה' אלוקיך". ואת ההודיה הזאת רק האדם עצמו יכול לומר.
כתב האבודרהם: למה את כל התפילה שומעים מן השליח ציבור, ורק "מודים" כל אחד אומר בעצמו? כי אין הודיה על ידי שליח. הודיה היא עניין של רגש, לא של שכל; ורגש הכרת הטוב לא עובר דרך שליח. ומסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב בבית חולים בחוץ לארץ, וביקש ללמוד לומר "תודה" באנגלית כדי להודות לרופא בעצמו, ולא על ידי מתרגם.
לכן הביכורים הם "תרומת ידכם" – הקרבן שמגישים בידיים שלנו. ומכאן: מי שרוצה להודות לה' – שיפרט, שיאמר בפה מלא, שיעשה מזה עניין גדול, עד שהלב ירגיש כמה טוב אבינו שבשמיים.
"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה... ולאהבה אותו". ודרשו חז"ל: אל תקרי "מה" אלא "מאה" – מכאן חיוב מאה ברכות בכל יום, שתיקן דוד המלך. אבל איך אפשר לקרוא בתורה מילה אחרת?
מבאר הקונטרס "מתיקות ימי הפסח": בימי משה רבנו לא היה קשה להשיג אהבת ה' ויראתו – זה היה "מה", דבר קל. במשך הדורות ירדה קרירות לעולם, והלבבות כבר לא בערו כמקודם. עמד דוד המלך ותיקן מאה ברכות, כדי שעל ידי הדיבורים יימשכו הלבבות לאהבת ה'. ויש לכך רמז: אם מוסיפים את האות א' לתיבת "מה", יש בפסוק בדיוק מאה אותיות.
וגם בדורנו, כשהלבבות שוב התקררו, נתן לנו הקדוש ברוך הוא "מאה" חדשה: מזמור לתודה – הוא המזמור המאה בתהילים. רבים מעידים שמאז שהתרגלו לומר מזמור לתודה, כשהם זקוקים לישועה וכשהם זוכים לה, הם מרגישים איך אהבת ה' בוערת בליבם. נסו ותראו.
כל ילד שר "דוד מלך ישראל חי וקיים", ואומרים זאת גם בקידוש לבנה. מה פירוש "חי"? ובמה זכה דוד המלך שעליו דווקא שרים כך?
בפרשת שופטים כתוב: "על פי שנים עדים... יומת המת". והרי מי שמת כבר מת! אמרו חז"ל: מכאן שרשעים בחייהם קרויים מתים. ולמה? כי הרשע רואה חמה זורחת ואינו מברך "יוצר המאורות", אוכל ושותה ואינו מברך. מי שאינו יודע ליהנות, לשמוח ולהודות – אין בו חיות. וצדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים, כי הם מודים על הכל – "יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם".
ולכן "נשמת כל חי תברך" – הנשמה החיה מודה. "חי חי הוא יודך". והברכה השמונה עשרה, ח"י, בתפילת העמידה היא ברכת "מודים". ובהלכות ברכת הגומל עשו הפוסקים סימן לארבעה שצריכים להודות: "וכל החיים יודוך סלה" – חבוש, ייסורים, ים, מדבר. אין זה סימן בעלמא: מי שהוא חי – מודה.
ומי הודה יותר מכל אדם? דוד המלך. כל ימיו נלחם, נרדף וסבל – ובכל זאת שר ומודה. "אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". לכן עליו דווקא שרים: דוד מלך ישראל – חי וקיים.
בברכה השנייה של ברכת המזון אנו מודים על ארץ חמדה טובה ורחבה, על יציאת מצרים, על הברית, על התורה, על החוקים – ורק בסוף "ועל אכילת מזון". והרי זו ברכה על האוכל! היה צריך להתחיל במזון, ואחר כך להוסיף עוד דברים.
נביא משל. קבלן ראה מגרש יקר במקום מבוקש, אבל כל רכושו לא הספיק לבנות עליו. הוא קבע פגישה עם משקיע עשיר, במסעדה יוקרתית. ישבו, אכלו מנות מצוינות, דנו – והגיעו להסכם. בסוף אמר המשקיע לקבלן: תודה רבה על העסקה, ותודה גם על האוכל. התודה על האוכל באה בסוף. למה? כי לא באו לאכול, באו לעשות עסקה. האוכל רק פתח את הלב.
וכך בבריאה. כתב הרמב"ן שאין לעליון חפץ בתחתונים, אלא שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. אבל כדי שהלב ייפתח להודות, צריך משהו טוב. לכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא אוכל טעים. הלב נפתח – ואנו מודים על הכל: על הארץ, על יציאת מצרים, על התורה. ובסוף גם על האוכל, שפתח את הדלת.
כולם מכירים את הסיפור (ברכות ס ע"ב): רבי עקיבא הגיע לעיר ולא נתנו לו מקום ללון. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ולן בשדה. בא אריה וטרף את החמור, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר – ועל כל אחד אמר שוב בארמית: "כל דעביד רחמנא לטב". בלילה באו גייסות ושבו את כל העיר. ואז אמר לתלמידיו בלשון הקודש: "לא אמרתי לכם, כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכל לטובה". למה בהתחלה בארמית ובסוף בעברית? וגם השולחן ערוך (סימן רל) כותב את ההלכה בלשון הקודש ומסיים בארמית: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
מובא בשם הבעל שם טוב: לפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה להביא לאדם טובה גדולה, והמקטרגים מעכבים אותה. מה הוא עושה? מלביש את הטובה בלבוש של רע. המקטרגים רואים רע ושותקים – והטובה מגיעה. ומי שמקבל באהבה, הלבוש נופל ונשארת הטובה.
וכתבו התוספות (ברכות ג ע"א) שאומרים קדיש בארמית, שלא יבינו המלאכים ויתקנאו בנו. ולכן כשעדיין נראה רע, אומרים בארמית – שהמקטרגים לא יבינו שיש כאן טוב. וכשהסתיים הסיפור והטוב כבר נגלה, אין ממה לחשוש – ואומרים בלשון הקודש: הכל לטובה.
אמרו חז"ל: כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, חוץ מתפילת ההודאה. וכי לאחר הגאולה יפסיקו להתפלל? הרי נצטווינו "ולעבדו בכל לבבכם", וזו תפילה!
מבאר האבודרהם: התפילה במתכונתה של היום – בעיקר בקשת צרכים – היא שתתבטל. בגאולה לא יחסר לנו דבר, ולא יהיה על מה לבקש. נמשיך להתפלל, אבל רק נודה. ומובא בספרים איך ישתנה הנוסח: במקום "תקע בשופר גדול לחירותנו" – "נודה לך שתקעת בשופר גדול לחירותנו וקיבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ". במקום "השיבה שופטינו" – "נודה לך שהשבת שופטינו כבראשונה". במקום "את צמח דוד" – "נודה לך שהצמחת קרן דוד".
ומכאן מובן משהו נפלא: אי אפשר שבני אדם יתחילו פתאום להודות במקום לבקש. הקדוש ברוך הוא מכין את העולם לגאולה – ולכן דווקא בדורנו הולך ומתרבה אור ההודיה.
שבת אחר שבת, פרשה אחר פרשה, התורה חוזרת ולוחשת לנו את אותו סוד: לזכור את החסד, לספר אותו, להודות עליו – כי זה מה שעושה אותנו חיים. מי שמודה, אוהב; ומי שאוהב את ה', מרגיש בכל רגע כמה הוא אוהב אותו. יזכנו ה' להיות "חי חי הוא יודך", לשיר לפניו כמו דוד המלך בכל עת, ולראות במהרה את היום שבו כל תפילותינו יהיו רק תודה.