🎶 פניני הודיה – פסוקי הודיה ושירה

עשרים ושש פנינים קצרות על פסוקי התודה והשירה שבתהילים, בהלל ובתפילה, ועל הכוח שלהם להביא ישועה, שמחה וקרבת ה'
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

פסוקי ההודיה והשירה מלווים אותנו בכל יום: בפסוקי דזמרה, בהלל, בהבדלה ובברכת המזון. אנחנו אומרים אותם פעמים רבות, ולפעמים שוכחים כמה אוצרות טמונים בהם. בספר הזה אספנו פנינים קצרות על הפסוקים האלה, וכל אחת מהן היא רעיון שלם שאפשר לומר בשולחן שבת, בסעודת מצווה, בשמחה או בשיעור קצר. פסוק אחד שמאירים אותו כראוי יכול לשנות את כל הדרך שבה אנחנו אומרים תודה.

הודיה שמביאה ישועה

מהולל אקרא ה' – תודה עוד לפני הישועה

🎧 להאזנה 1:
🎧 להאזנה 2:

יש מנהג בישראל: מי שנמצא בצרה, אומר מזמור לתודה, ועל ידי זה נושע. איפה המקור למנהג? בעל ה"בני יששכר" מבאר את הפסוק שבהלל:

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה תהילים קיח, כא

"כי" פירושו לפעמים "כאשר". אודך כאשר עניתני, כלומר: אני מודה לך עוד כשאני בתוך העינוי, בתוך הצער. ותכף על ידי זה – "ותהי לי לישועה".

וכן כתב שם על הפסוק "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהילים יח, ד): לכאורה הסדר הפוך, קודם נושעים ואחר כך מהללים. אלא, כך מבארים המדרש ורש"י, אני מהלל את ה' עוד לפני הישועה, כי אני בטוח בה, ובזכות זה אני נושע. האדם הנבון אינו צריך לבקש רק בדרך בקשה; הוא משבח את ה' שהוא רופא חולים, ומתוך השבח באה הישועה.

ויש בזה גם רמז מתוק: כשבאה צרה, אדם צועק "אוי, ויי". אמר הפסוק: רוצה להינצל מן ה"אוי"? מהולל אקרא ה' – התחל להלל על כל הטוב שיש לך, ו"מן אוי ביי" תיוושע.

לומר בקצרה: מי שמודה לה' עוד בתוך הצרה, פותח בעצמו את שער הישועה. במקום "אוי" – הלל.

עזי וזמרת קה – ביטחון לפני, שירה אחרי

🎧 להאזנה:

יש פסוק שנכתב שלוש פעמים בתנ"ך: בשירת הים, בישעיהו ובתהילים, ואנחנו אומרים אותו גם בהבדלה:

עָזִּי וְזִמְרָת קָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה שמות טו, ב; ישעיהו יב, ב; תהילים קיח, יד

פסוק שנכתב שלוש פעמים – כוחו אדיר. כך ביאר הגאון רבי ראובן קרלנשטיין בספרו "יחי ראובן": "עזי" – החוזק שלי, הביטחון שלי, הוא בה' לבדו, שיביא את הישועה. "וזמרת קה" – וגם אחרי שהישועה באה, אני מודה ומזמר לו. ואז "ויהי לי לישועה" – הישועה מובטחת. יהודי שבוטח בה' לפני הישועה, ומודה לו אחריה, מובטח שה' יחיש את ישועתו.

אבל לכאורה קשה: בני ישראל שרו אחרי שנבקע הים. איך אפשר לומר שהזמרה היא שהביאה את הישועה? התשובה: כבר לפני הנס, כשנאמר להם "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", הם הכינו את הלב לשיר לה' כשתבוא הישועה. ההחלטה מראש להודות – היא עצמה הביאה את הישועה. וכך גם אצלנו: מי שמקבל על עצמו שכאשר ייעשה לו נס יאמר מזמור לתודה, יכתוב את הנס ויזכור אותו, יראה כמה זה פועל.

לומר בקצרה: "עזי" – לבטוח בה' לפני הישועה; "וזמרת קה" – להחליט כבר עכשיו להודות אחריה. מי שעושה את שניהם – "ויהי לי לישועה".

משולש ההודיה: עבר, הווה ועתיד

🎧 להאזנה:

על אותו פסוק, "עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה", הביא הגאון מווילנה שלושה פירושים, כנגד שלושת המקומות שבהם הוא כתוב.

על העבר. "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹקֶיךָ" (דברים י, כא): מי שמהלל את ה' על הטובות שעשה לו, זוכה שה' ימשיך לעשות עמו חסדים. כך אמרו חז"ל: "נותן הודיה על שעבר, וצועק לעתיד לבוא".

על ההווה. "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" (תהילים יג, ו): אני בוטח כל כך בחסד ה', עד שכבר עכשיו אני רואה בעיני רוחי את השמחה ואת סעודת ההודיה שאעשה.

על העתיד. "הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (ירמיהו יז, יד): אני מקבל על עצמי שכאשר תבוא הישועה, לא אומר "כוחי ועוצם ידי" ולא "מקרה", אלא אהלל את ה' ואפרסם את חסדו.

מי שמחזיק בשלושת הקווים האלה – מודה על מה שהיה, רואה כבר עכשיו את התודה שתבוא, ומקבל על עצמו להודות בעתיד – יש לו "חזקה" של שלושה פסוקים: "ויהי לי לישועה".

לומר בקצרה: להודות על העבר, לראות בעיני הרוח את התודה בהווה, ולקבל על עצמנו להודות בעתיד – זה משולש ההודיה שמביא ישועה.

מגדיל ישועות מלכו

🎧 להאזנה:

שירת דוד כתובה פעמיים בתנ"ך: בספר שמואל ובתהילים. אחד ההבדלים המפורסמים ביניהן הוא בסופה. בשמואל כתוב "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ", ובתהילים "מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ". ובברכת המזון אנו אומרים בשבת "מגדול" ובחול "מגדיל".

לכאורה "מגדול" מתאים יותר: המלך עושה ישועות גדולות. מה פירוש "מגדיל"? מישהו שמגדיל עוד קצת, ועוד קצת?

המלבי"ם מבאר על פי הפסוק שלפניו:

עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם ה' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ תהילים יח, נ–נא

כפי רוב ההודיה, כך גדלה הישועה. הישועות של ה' יכולות לגדול ולגדול, והאדם הוא שגורם לכך. איך? "על כן אודך" – ככל שהוא מודה יותר, הישועה שלו הולכת וגדלה.

לומר בקצרה: "מגדיל ישועות" – הישועה גדלה לפי מידת ההודיה. כל תודה נוספת מגדילה עוד את הישועה.

להפוך את הקללה לברכה

🎧 להאזנה:

ה' מבטיח לנו: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (דברים כג, ו). איך זוכים שבמקום צרות יבואו ברכות?

מובא בספרים שהתשובה רמוזה במילה עצמה. לשון הקודש היא לשונו של הבורא, ומכל אות וכל צורה של מילה אפשר ללמוד. נכתוב את המילה קללה: ק–ל–ל–ה. ועכשיו "נהפוך" אותה, כמו שכתוב "ויהפוך", ונקרא אותה מהסוף להתחלה: ה–ל–ל–ק. יוצא "הלל ק'" – הלל מאה, כמניין האות ק'.

רוצה להפוך את הקללה לברכה? הלל את ה' מאה פעמים ביום. אמור את מאה הברכות שלך בכוונה, ברגש, בהכרה שכל דבר טוב בא ממנו, ואמור לו תודה רבה באמת. על ידי "הלל ק'" הקללה מתהפכת ונעשית ברכה, ואדם כזה נעשה "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת" (משלי כח, כ).

לומר בקצרה: הפוך את המילה "קללה" ויצא "הלל ק'". מאה ברכות בכוונה ובתודה הופכות את הקללה לברכה.
כשהצער נעשה שיר

אפתח בכינור חידתי

🎧 להאזנה 1:
🎧 להאזנה 2:
אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי תהילים מט, ה

איזו חידה פותחים בכינור? רבי יהונתן אייבשיץ ב"יערות דבש" מבאר: זו החידה שכל העולם שואל – למה באים עליי צרות? כמו שממשיך הפסוק: "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע".

והתשובה – בכינור. כינור שהמיתרים שלו רפויים, אפשר לפרוט עליו מהבוקר עד הלילה, ולא ייצא שום צליל. כדי שיצא ממנו ניגון, צריך למתוח את המיתרים חזק. כך הוא היהודי: הצער מותח אותו, וממנו עולה השיר. הצרות מעוררות אותו להתפלל כראוי, ולהתבונן גם בכל הטוב שיש לו ושעד היום לא שם לב להודות עליו.

ועוד: בפסוקי דזמרה אנו אומרים "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹקֵינוּ בְכִנּוֹר" (תהילים קמז, ז). שם ה' הוא מידת הרחמים – ועליה תודה; "אלוקינו" הוא מידת הדין – ועליה דווקא כינור! מובא בספר "נפשי חולת אהבתך": כשה' מביא על אדם דבר קשה, למרות שהוא אוהב אותו מאוד, יש שם מתנה מתוקה עוד יותר. לכן לא די לומר תודה – צריך לנגן. וכך ממשיך הפסוק: "הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר" – גם העננים השחורים באים רק כדי להביא גשם של שפע.

לומר בקצרה: כינור מנגן רק כשמותחים את המיתרים. מי שמקבל את הקושי באהבה, חייו נעשים כינור מלא שירה.

למה שרו בתוף?

🎧 להאזנה:

בשירת הים יצאה מרים הנביאה עם כל הנשים "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו, כ). למה דווקא תוף? למה לא כינור או עוגב?

התוף הוא כלי מיוחד: הוא משמיע קול רק כשמכים עליו. כך הייתה שירת הים. כל השירה נבעה מן השעבוד והצרות שהיו לפני כן. אילולא הצרה, לא היה על מה לשיר. לכן לקחו דווקא תוף, כאילו אמרו: ה' היכה בנו בהתחלה, ובזכות זה אנחנו זוכים עכשיו לשיר לו.

ומכאן גם שמה של מרים. במדרש כתוב שנקראה מרים על שם "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם", כי נולדה כשהמצרים מיררו את חיי ישראל. אבל אם כן, היו צריכים לקרוא לה "מָרָה". למה "מרים"? כי כל מהותה של מרים הייתה לקחת את המרירות ולהפוך אותה לשירה. המָר נהפך למרים – היא הרימה את כולם לשיר לבורא עולם.

לומר בקצרה: התוף מנגן רק כשמכים עליו, ומרים הפכה את המרירות לשירה. גם אנחנו יכולים להפוך כל מרירות לשיר לה'.

אך טוב וחסד ירדפוני

🎧 להאזנה:
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים תהילים כג, ה–ו

יש כאן סתירה. "טוב וחסד" – דבר נפלא. אבל "ירדפוני"? רודפים אחרי מי שבורח! מי בורח מטוב וחסד? היה צריך לומר "טוב וחסד ימצאוני".

מובא בשם הגאון רבי אברהם גנחובסקי ביאור נפלא, מתוך הפסוק שלפני כן: "כוסי רוויה". יש אנשים שהכוס שלהם ריקה, ויש שהכוס שלהם חצי מלאה. דוד המלך אומר: הכוס שלי מלאה עד גדותיה בחסדי ה'. ומי שמרגיש כך, יודע שגם מה שרודף אחריו בחיים – הקשיים, הייסורים, הבעיות – אינם צרות. "אך טוב וחסד ירדפוני": מה שנראה כרודף אחריי, הוא בעצמו טוב וחסד.

ואדם כזה זוכה ל"ושבתי בבית ה'". כל העולם כולו נעשה אצלו בית ה' – הבית הנפלא של בורא עולם.

לומר בקצרה: מי שכוסו מלאה בחסדי ה', יודע שגם מה שרודף אחריו בחיים אינו אלא "טוב וחסד".

שנות ראינו רעה

🎧 להאזנה:
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה תהילים צ, טו

האדמו"ר מספינקא היה שואל: מה פירוש "ראינו רעה"? וכי רק ראינו? הרי הרגשנו את הצער בבשרנו! ועוד: ההפך מעינוי אינו שמחה אלא הטבה; היה צריך לומר "היטב לנו כימות עניתנו".

והיה מבאר: אנו מאמינים שכל הנהגת ה' היא טובה וברכה, ואין בה רע כלל. הטובה הייתה שם תמיד. רק "ראינו רעה" – נדמה לנו שבא רע. לכן אין מבקשים "היטב לנו", כי הטוב כבר היה; מבקשים "שמחנו" – תן לנו לשמוח בטוב שהיה שם כל הזמן.

👑 המלך והיועץ

יועץ של מלך היה אומר על כל דבר: "הכל לטובה". פעם נפצע המלך ברגלו בציד, והיועץ אמר כדרכו: "הכל לטובה". כעס המלך והשליך אותו לבור. המשיך המלך לבדו ביער, ונתפס בידי שבט פראים שרצו להורגו – אך כשראו את הפצע ברגלו, חששו מבשרו ושחררו אותו. חזר המלך לבור ואמר: "צדקת, הפצע הציל את חיי". אמר היועץ: "וגם הבור הציל אותי; אילו הייתי איתך, הייתי נהרג".

לומר בקצרה: "שנות ראינו רעה" – רק נדמה היה לנו שזה רע. אנו מבקשים לשמוח בטוב שהיה שם תמיד.

שמחה כמו ימי העינוי

🎧 להאזנה:

על אותו פסוק, "שמחנו כימות עניתנו", יש עוד שאלה: וכי מי שסבל עשרים שנה מבקש לשמוח רק עשרים שנה, ואחר כך לחזור לסבל? הרי מבקשים שמחה כל החיים!

אלא, יש בימי העינוי מעלה עצומה. אמרו חז"ל: מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (מסכת סוטה ה ע"ב). קרבן הוא מלשון קירבה, ואין דבר שמקרב את האדם לה' כמו הצער. בשעת העינוי הלב נשבר, האדם מתפלל מכל לבו ומרגיש שה' קרוב אליו.

וזו הבקשה: "שמחנו כימות עניתנו" – תן לנו שמחה שתהיה כמו אותם ימים. לא שמחה שמרחיקה ומשכיחה, אלא שמחה שיש בה אותה קרבת ה' שהייתה בימי הצער – שמחה מלאה הודיה ואהבה. וכך כתוב לפני כן: "שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" – על החסד נרנן ונשמח, כל ימינו.

לומר בקצרה: בימי הצער הלב קרוב לה'. אנו מבקשים שמחה שתהיה קרובה לה' כמו אותם ימים – שמחה של הודיה.
בשערי התודה

המפתח לשער השמיים

🎧 להאזנה 1:
🎧 להאזנה 2:

יעקב אבינו עמד במקום המקדש, עוד לפני שנבנה, ואמר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז). מקום המקדש הוא שער השמיים – גם כשהמקדש אינו קיים. ומה המפתח לשער הזה? מגלה לנו הפסוק:

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה תהילים ק, ד

ההודיה פותחת את השערים. לכן כשיהודי מגיע לכותל המערבי, אל שער השמיים, אין דבר נפלא יותר מאשר להודות שם.

ובפסוק יש שתי דרגות. "שעריו בתודה" – מי שעומד עדיין בשער, בחוץ, ועוד לא מכיר כל כך כמה טוב ה', מודה על הטוב שקרה לו. "חצרותיו בתהילה" – מי שנכנס פנימה, כבר מרגיש כמה טוב ה', ומשבח אותו על כל הנפלאות שבעולם. וכך בהמשך: "הוֹדוּ לוֹ" – להודות על הטוב; "בָּרְכוּ שְׁמוֹ" – לברך מתוך רצון להשיב טובה. ומה הברכה שאפשר לברך את הבורא? זו שאנו אומרים בברכת המזון: "יתברך שמך בפי כל חי" – שכל הבריות ירגישו את המתיקות של ה' ויברכו אותו.

לומר בקצרה: ההודיה היא המפתח לשער השמיים. בשער – תודה על הטוב; בפנים – תהילה על כל הנפלאות.

שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה

🎧 להאזנה:

ובספר "נזר התפילה" יש ביאור נוסף לכפל הלשון. מי שנעשה לו נס, יש עליו שתי מצוות, כמו שכתוב: "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" – להודות לה' עצמו, ולפרסם את הנס לפני בני אדם.

וכך מבאר ה"העמק דבר" (ויקרא ז, יג) בקרבן תודה: יש בו הקרבה, ויש בו ארבעים החלות – כדי לעשות סעודה גדולה ולפרסם את הנס לפני כולם. ודוד המלך אמר: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא... בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָםִ" (תהילים קטז, יז–יט).

ומעתה, כמה נפלא: "בואו שעריו בתודה" – בשער בית המקדש מוסר האדם את קרבן התודה. "חצרותיו בתהילה" – ואחר כך, בחצרות בית ה', הוא עורך את הסעודה ומהלל את ה' לפני רבים. כמו שאמר דוד: "אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ" (תהילים קט, ל).

לומר בקצרה: על נס יש שתי מצוות: להודות לה' – "שעריו בתודה", ולפרסם לפני רבים – "חצרותיו בתהילה".

ענו לה' בתודה

🎧 להאזנה:

בפסוקי דזמרה אנו אומרים "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה". "ענו"? וכי מישהו שאל אותנו שאלה? ובדומה, במקרא ביכורים כתוב "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כו, ה). מי שאל את מביא הביכורים?

רש"י מתרץ: "וענית – לשון הרמת קול". יש "עניה" שאינה תשובה לשאלה, אלא הרמת הקול. ולמה צריך לומר ביכורים בקול רם? כי הודיה צריכה לבוא מכל הלב – "אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי" – ואמירה בקול רם מעוררת את הלב ומרגשת אותו. וזה גם פירוש "ענו לה' בתודה": קרה לך נס, קרה לך דבר טוב? אמור את התודה בקול, לפני כולם.

🎫 הכרטיס שהגיע בבוקר

פעם ישב יהודי בכולל וסיפר: אתמול ביקש ממני זקן בבית אבות להשיג לו כרטיס נסיעה. אמרתי שאנסה. הבוקר, ביציאה מבית הכנסת, ניגש אליי אדם ואמר: "יש לי כרטיס מיותר, אולי תמצא לו שימוש?". הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי בקול: "ריבונו של עולם, כמה אתה גדול!". והאברכים שהקשיבו הבינו: הנה "ענו לה' בתודה" מתקיים מול עינינו.

לומר בקצרה: "ענו" – לשון הרמת קול. תודה שנאמרת בקול מעוררת את הלב ומפרסמת את חסדי ה'.

לשבח את הבורא במה שאוהבים

🎧 להאזנה:

פעם, בסעודת חג, הוגש שוקולד משובח במיוחד. אחד המסובים בירך "שהכל", טעם, ואמר: "אני מרגיש שעל דבר כל כך טעים, ברכת שהכל אינה מספיקה. צריך להודות יותר". אבל איפה מצאנו שעל דבר טעים צריך לשבח אחרת?

יש בהלכה דין "חביב קודם": אם הביאו לפניך אגוז ושזיף, ואתה אוהב יותר את השזיף – מברכים עליו תחילה. ולמה? ה"דרכי משה" מביא מה"כל בו", שאחד מתלמידי רבני צרפת כתב על רבו: כשהביאו לפניו בשר או דבר שחביב עליו יותר מן הפת, היה מברך עליו לפני ברכת המוציא, ואמר: "זה חביב עליי, ונוח לי לברך עליו תחילה, לשבח בו את קוני במה שאני אוהב".

ה"דרכי משה" מציין שאין המעשה הזה הלכה למעשה – אבל הרעיון נפלא. כשאדם משבח את הבורא על מה שהוא אוהב, הברכה יוצאת יותר מן הלב, ביותר אהבה ושמחה. ועל דבר שנהנים ממנו במיוחד – ראוי שגם הברכה תהיה מיוחדת, בכל הלב.

לומר בקצרה: "נוח לי לשבח את קוני במה שאני אוהב". על מה שאנחנו הכי נהנים ממנו – נברך מכל הלב.

אשרי העם יודעי תרועה

🎧 להאזנה:

אחרי תקיעת שופר אומרים בקהילות רבות:

אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ תהילים פט, טז–יז

מובא בספרים ביאור נפלא, שנותן כוח לכל השנה. לא כתוב "שומעי תרועה" אלא "יודעי תרועה". "תרועה" היא לשון הודיה ושירה, כמו "בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ". אשרי העם שיודעים להודות לה'.

ומה שכרם? "באור פניך יהלכון" – כמו אדם שמאיר פנים לחברו ונותן לו שפע, כך נמשך אליהם החסד מאור פני ה'. ולמה מגיע להם? כי "בשמך יגילון כל היום": הם מכירים ש"תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ", ותמיד אומרים "כִּי לַה' מָגִנֵּנוּ" – ההצלחה מה' ולא מזולתו. לכן הם שמחים כל היום, שזכו לבורא עולם הטוב והמטיב.

לומר בקצרה: "יודעי תרועה" – יודעים להודות. מי שמודה ושמח בה' כל היום, הולך באור פניו ומקבל ממנו שפע.
הודו לה' כי טוב

הודו לה' כי טוב – שמונה פירושים

🎧 להאזנה:
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ תהילים קלו, א

"כי טוב" – ארבעה פירושים. א. ההודיה עצמה טובה: טוב לאדם להודות, זה בונה אותו. ב. על הטוב שה' ברא בעולם. ג. ה' בעצמו הוא טוב. ד. אמרו חז"ל (פסחים קיח ע"א): ה' גובה את חובו של אדם מן הטוב שנתן לו – עשיר בשורו, עני בשיו – ובזה מתכפר לו.

"כי לעולם חסדו" – ועוד ארבעה. א. הרד"ק: חסדי ה' אינם לימים או לשנים כטובות בשר ודם, אלא לעולם, בלי הפסק; ומה שאנו מודים עד היום על קריעת ים סוף – גם זה המשך החסד. ב. חסדו הוא לכל העולם כולו. ג. על ידי שמודים "כי טוב", זוכים ש"לעולם חסדו" – שה' ימשיך לעשות עמנו חסדים עוד ועוד. ד. הרוקח: העולם נברא בחסד, כמו שכתוב "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".

ודבר מעניין: בפרק הזה, שחז"ל קוראים לו "הלל הגדול", המילה "הודו" מופיעה ארבע פעמים – וההודיה, כידוע, הולכת עם המספר ארבע.

לומר בקצרה: טוב להודות, ה' טוב, והוא עושה טוב. ומי שמודה "כי טוב" – זוכה ש"לעולם חסדו".

ויבטחו בך יודעי שמך

🎧 להאזנה:

מסופר על משגיח בישיבה ששאל את התלמידים: "מי יודע מה שמו של הקדוש ברוך הוא?". הוא הסביר: כתוב "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ" (תהילים ט, יא) – כדי לבטוח בה' צריך לדעת את שמו. ובכל בוקר אנו מבקשים בברכות התורה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך". אז מה שמו?

הבחורים עמדו נבוכים. אמר להם המשגיח: "אתם אומרים את זה שלוש פעמים ביום, בברכה עם שם ה'! בסוף ברכת מודים: 'ברוך אתה ה', הטוב שמך'. שמו של הקדוש ברוך הוא – טוב. הוא טוב, שמו טוב, וכל מהותו טוב".

לשם כך נברא העולם – כדי שנדע את שמו. לפעמים הטוב נסתר, וצריך עבודה כדי לראות אותו. אבל רק מי שיודע את שמו, ורואה כל הזמן את טוב ה', יכול באמת לבטוח בו ולהיות רגוע בכל מצב. ואיך זוכים לזה? על ידי "מודים". לא בכדי דווקא ברכת ההודיה מסתיימת ב"הטוב שמך": מי שמודה – לומד לדעת את שמו.

לומר בקצרה: שמו של ה' הוא "הטוב". מי שמודה – לומד את שמו, ומי שיודע את שמו – בוטח בו בכל מצב.

ואתה אמרת היטב איטיב עמך

🎧 להאזנה:

יעקב אבינו אומר בתפילתו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ" (בראשית לב, יג). רש"י עומד על כפל הלשון, ומובא בספרים דרשה נפלאה.

לכל יהודי יש בחירה: על מה להסתכל – על הצרות או על הטוב? "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י). הרשע מספר כל היום כמה קשה לו. הבוטח מספר כל היום כמה חסדים ה' עשה לו. לא שאין לו קשיים – אבל הוא בוחר להתמקד בנקודות האור. ועליו אומר ה': "ואתה אמרת היטב" – אתה אומר שאני טוב ומטיב? "איטיב עמך" – אני עוד אראה לך מה זה טוב. במידה שאדם מודד, מודדים לו.

🏥 לפני הניתוח

בספר "השמש בגבורתו" מסופר שהגאון רבי שמשון פינקוס ליווה חולה לבית חולים לפני ניתוח קשה. בערב שלפני הניתוח שאלה אותו: "מה עליי לחשוב עכשיו?". השיב: יש אומרים שבשעת סכנה יש לשוב בתשובה, ויש אומרים שיש להעלות במחשבה את כל הטובות שה' עשה עמך כל ימי חייך, להודות על כל אחת, ולומר: כל כך הרבה טובות עשית עמדי – עשה עמי עוד אחת. "וזו הדרך שנראית בעיניי. ואני אומר לך: ה' יעשה עמך עוד טובה, ותצאי בשלום".

לומר בקצרה: "ואתה אמרת היטב" – מי שאומר תמיד כמה ה' מיטיב לו, זוכה ש"איטיב עמך".

מפי עוללים ויונקים

🎧 להאזנה:
מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם תהילים ח, ג

הרד"ק נותן כאן עצה נפלאה: איך משביתים את היצר הרע ואת כל הדעות הכוזבות? התבונן בפה של התינוק היונק. הקדוש ברוך הוא עשה את מקור החלב בדיוק במידה: אילו היה רחב מדי – היה החלב שוטף והתינוק נחנק; אילו היה צר מדי – היה מתאמץ ולא מצליח. הכל בשיעור מדויק.

ואנחנו בימינו יכולים להוסיף: לתינוקות מחליפים תחליפי חלב לפי הגיל – לשלושה חודשים, לחצי שנה, לשנה. ואצל האם החלב משתנה מעצמו לפי צורך התינוק. ועד היום, עם כל המדענים, לא הצליחו לייצר תחליף שהוא ממש כמו חלב אם. מנסים לחקות את מה שקיים מול העיניים, ולא מצליחים. והבורא ברא זאת בלי לחקות אף אחד.

"יסדת עוז" – מי שמתבונן בכך, יש לו יסוד חזק להכיר שהכל בכוונה, ולא טבע ומקרה. ועל ידי היסוד הזה "להשבית אויב ומתנקם" – כל הדעות הכוזבות נשבתות ממנו. ומסיים הרד"ק: לאדם ניתנו בינה ושכל כדי להכיר את מעשי ה', ולהודות לו ולשבחו על הכל.

לומר בקצרה: פה של תינוק יונק מגלה חכמה וחסד שאין כמותם. ההתבוננות הזאת היא יסוד חזק לאמונה ולהודיה.
חיים של שירה

לא אמות כי אחיה

🎧 להאזנה:

בהלל אנו אומרים: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי קָהּ" (תהילים קיח, יז). כפל לשון: אם לא אמות – פשיטא שאחיה!

בספר "בינה לעתים" מבאר על פי מדרש תנחומא: רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. למה? כי רואה חמה זורחת ואינו מברך "יוצר אור", שוקעת ואינו מברך "מעריב ערבים", אוכל ושותה ואינו מברך. מי שרואה כל כך הרבה יופי ואינו מודה – נקרא מת. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר, ולא בחייהם בלבד אלא אף במיתתם הם מודים, שנאמר "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם".

ומכאן גם הפסוק בישעיהו: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ" (ישעיהו לח, יט). למה "חי" פעמיים? כי מי שמודה – חי פעמיים, מלא חיות. וזה "לא אמות כי אחיה": לא די שלא אמות, אלא אהיה אדם חי באמת. ואיך? "ואספר מעשי קה" – על ידי שאהיה עסוק תמיד בסיפור חסדי הבורא.

לומר בקצרה: מי שאינו מודה – כמו מת; מי שמודה – "חי חי". "לא אמות כי אחיה" – על ידי "ואספר מעשי קה".

אשרי יושבי ביתך

🎧 להאזנה:

אמרו חז"ל: כל האומר "תהילה לדוד" בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות ד ע"ב). מה יש במזמור הזה שמבטיח כך? ולמה מוסיפים לפניו "אשרי יושבי ביתך", ובסופו "ואנחנו נברך קה"?

אמרו בגמרא (סנהדרין צא ע"ב): "כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה". ומנין ש"יושבי ביתך" הם השרים, ולא הלומדים? אלא ברור היה לחז"ל: מי שלא שר ומודה בעולם הזה, לא יזכה לשיר בעולם הבא.

ומעתה מובן: מי שאומר "תהילה לדוד" ושם לב למה שהוא אומר – "בכל יום אברכך", "דור לדור ישבח מעשיך", "יודוך ה' כל מעשיך" – וחי כך, כבר עכשיו הוא בן העולם הבא. כי מה עושים בעולם הבא? שרים ומהללים את ה'. לכן הוסיפו בתחילה "עוד יהללוך סלה", ובסוף "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ קָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" – מי שמברך מעתה, יברך עד עולם.

לומר בקצרה: בעולם הבא שרים לה'. מי שמודה ושר כאן, שלוש פעמים ביום ב"אשרי", כבר עכשיו הוא בן העולם הבא.

בשאול מי יודה לך

🎧 להאזנה:

בתחנון אומרים את הפסוק: "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ" (תהילים ו, ו). דוד מבקש להישאר בחיים, כי במוות אין מי שיודה. אבל הרי ראינו שחז"ל אמרו: מי ששר בעולם הזה – ממשיך לשיר בעולם הבא! "ירננו על משכבותם" – גם כשהם שוכבים, הם ממשיכים להלל.

הרד"ק עומד על כך ומבאר: הגוף נשאר כאבן דומם, אבל הנשמה תעלה ותודה ותשבח בלי הפסק. ובכל זאת הצדיק רוצה לחיות, כי אינו דומה הלל בעולם הזה להלל בעולם הבא.

ולמה? על פי דברי ה"אור החיים" (במדבר טז, כב) מתבאר הדבר יפה: יש שבח שנותנים המלאכים, ולמעלה מהם שבח הנשמות שבעולם העליון. אבל למעלה מכולם – השבח שעולה מן הנשמות שבעולם הזה, בתוך הגוף, כשהן מתגברות לאהוב את ה' ולשבחו. זה החשוק ביותר לפני הבורא. וזה מה שאומר דוד: אם אמות, הגוף ירד לשאול – ואתה, ריבונו של עולם, רוצה שגם הגוף יודה לך.

לומר בקצרה: השבח היקר ביותר לפני ה' הוא זה שעולה מאדם בשר ודם, בתוך העולם הזה.

העולם נברא בשביל שירה

🎧 להאזנה:

כתב הרוקח: בעולם הבא אין אלא צדיקים יושבים ומודים לה' ונהנים מזיו השכינה. ובמדרש "אותיות דרבי עקיבא" נאמר: אילולא שירה וזמרה שישראל אומרים לפניי בכל יום, לא בראתי את עולמי, שנאמר "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תכלית האדם, בעולם הזה ובעולם הבא, היא לשיר לה'.

אבל הרי ידוע שתכליתו של יהודי היא לימוד התורה: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת"! איך זה מסתדר?

התשובה: התורה עצמה נקראת שירה. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט) – ולמדו חז"ל שהכוונה לכל התורה כולה. ומבואר בספר "שירי דוד" על פסוקי דזמרה: שירה היא מה שפורץ מן הלב כשהוא מתמלא אהבה לה' עד שאין לרגש מקום בפנים. והתורה היא הקשר הגדול ביותר שלנו עם ה'; כל מילה בה היא דביקות בו. לכן לימוד תורה מתוך אהבה הוא עצמו שירה.

ומכאן מובן מה שאמרו חז"ל (מגילה לב ע"א): "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה" – עליו נאמר "חוקים לא טובים". וכתב רבי עקיבא איגר במכתביו: הנעימה לדיבור היא כמו הנשמה לגוף.

לומר בקצרה: העולם נברא בשביל שירה, והתורה עצמה נקראת שירה. מי שלומד מתוך אהבה ובנעימה – שר לה' בכל מילה.

אהובים וידידים

🎧 להאזנה:

בתפילה אנו מכנים את עם ישראל בדרך כלל "בנים" – "המעביר בניו בין גזרי ים סוף" – או "ישראל". אבל פעם אחת יש להם תואר אחר: "עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵל, וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת". מתי ישראל נקראים "אהובים וידידים"? כשהם משבחים.

הרמב"ם כותב על התשובה: "אמש היה זה שנאוי לפני המקום... והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (הלכות תשובה ז, ו). התשובה הופכת את האדם לאהוב וידיד. ואמרו חז"ל: מי שנעשה לו נס ואומר שירה – נמחלים לו כל עוונותיו. נמצא שהשירה פועלת כמו תשובה. ולכן כשישראל שרו על הים, הם נעשו "אהובים וידידים" למלך מלכי המלכים.

וזה שאנו אומרים בברכת "אהבה רבה": "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול... להודות לך". על ידי ההודיה אנו מתקרבים אליו.

לומר בקצרה: כשישראל משבחים את ה' הם נקראים "אהובים וידידים". השירה מקרבת כמו תשובה.

ידידים בשירה קידמוך

🎧 להאזנה:

בפיוט "יום ליבשה" של רבי יהודה הלוי, ששרים בקהילות אשכנז בברית מילה, נאמר: "ידידים רוממוך, בשירה קידמוך". מה פירוש "קידמוך"? הרי ה' קרע את הים קודם, ורק אחר כך שרו!

📜 המלמד שבקצה העיירה

מסופר שהבעל שם טוב שלח שליח למסור דרישת שלום ל"רבי בער" באחת העיירות. השליח לא מצא שם רב בשם זה, עד שהפנו אותו למלמד תינוקות בקצה העיירה. עמד בחוץ ושמע את המלמד שואל: בפרק "ברכי נפשי" מתאר דוד את הבריאה כולה, ובאמצע פתאום: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים קד, כד) – ואחר כך ממשיך בתיאור. הרי מקומו בסוף! וענה: דוד לא יכול היה להתאפק. באמצע התיאור פרצה מפיו צעקה של התפעלות. אז הבין השליח שזה רבי בער שאליו נשלח – הוא המגיד ממזריטש.

ועל דרך זו ביאר רבי יחזקאל מקוז'מיר את שירת הים: באמצע תיאור הנס פורצת פתאום "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'", ואחר כך ממשיכים לספר. זה "בשירה קידמוך" – לא חיכו לסוף הסיפור; השירה פרצה מן הלב והקדימה. וכך פירש רש"י "אז ישיר" – "עלה בלבו שישיר".

לומר בקצרה: שירה אמיתית אינה מחכה לסוף; היא פורצת מן הלב באמצע – "מה רבו מעשיך ה'".

טועמיה חיים זכו

🎧 להאזנה:

בתפילת מוסף של שבת אנו אומרים "טועמיה חיים זכו". מובא בראשונים, בספר "כל בו", והובא להלכה במשנה ברורה, שמצווה לטעום מתבשילי שבת בערב שבת: כדי לתקן אותם כראוי, וכדי שייאכלו בשבת בתיאבון.

ואמרו צדיקים: יום שישי הוא משל לערב הגאולה, והשבת היא הגאולה. כמו שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת, כך בערב הגאולה ה' מטעים אותנו ממעדני הגאולה. ומה מעדן הגאולה? ההודיה והשמחה. כמו שכתוב בירמיהו, שלעתיד לבוא יהיו אומרים "הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת", ובישעיהו:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן... שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה ישעיהו נא, ג

לכן בדורנו, בערב שבת של הגאולה, ה' כבר נותן לנו לטעום מן ההודיה – כדי שנתקן אותה כראוי, וכשתבוא הגאולה נאכל את המעדן הזה בתיאבון.

לומר בקצרה: ההודיה היא מעדן הגאולה. כמו שטועמים מתבשילי שבת בערב שבת, אנחנו טועמים כבר עכשיו מן התודה של הגאולה.

וכך נחתום: ה' ברא אותנו כדי שנשיר לו, ומחכה לשיר שעולה דווקא מאיתנו, בני אדם בשר ודם, מתוך החיים עצמם – מתוך השמחה וגם מתוך הצער. הוא האב הטוב, ששמו "הטוב", והוא מגדיל את ישועותיו לפי מידת התודה שלנו. נאהב אותו בכל לבנו, נודה לו בקול רם ובכל יום, על מה שהבנו ועל מה שעוד לא הבנו שהוא טוב. ויזכנו ה' לומר תמיד "אודך כי עניתני", ולשיר לו את השירה החדשה, במהרה בימינו.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. תהילים קיח, כא: "אודך כי עניתני"; תהילים יח, ד: "מהולל אקרא ה' ומן איבי אושע" – בני יששכר, מאמרי חודשי כסלו–טבת; מדרש שוחר טוב ורש"י שם.
  2. שמות טו, ב; ישעיהו יב, ב; תהילים קיח, יד: "עזי וזמרת קה"; הגאון רבי ראובן קרלנשטיין, "יחי ראובן".
  3. הגאון מווילנה: שלושה פירושים ב"עזי וזמרת קה" (וב"אדרת אליהו" על התורה); דברים י, כא; תהילים יג, ו; ירמיהו יז, יד; ברכות כח ע"ב: "נותן הודיה על שעבר וצועק לעתיד לבוא".
  4. שמואל ב כב, נא; תהילים יח, נ–נא; המלבי"ם שם.
  5. דברים כג, ו: "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה"; משלי כח, כ; הרמז "הלל ק'" – מובא בספרים.
  6. תהילים מט, ה–ו; רבי יהונתן אייבשיץ, "יערות דבש".
  7. תהילים קמז, ז–ח: "ענו לה' בתודה זמרו לאלוקינו בכנור"; ספר "נפשי חולת אהבתך".
  8. שמות טו, כ; המדרש על שמה של מרים על שם "וימררו את חייהם".
  9. תהילים כג, ה–ו; ביאור בשם הגאון רבי אברהם גנחובסקי.
  10. תהילים צ, יד–טו; האדמו"ר מספינקא: "שנות ראינו רעה".
  11. מסכת סוטה ה ע"ב: "כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלוקים רוח נשברה".
  12. בראשית כח, יז; תהילים ק, ד; תהילים קמה, י; ברכת המזון: "יתברך שמך בפי כל חי".
  13. ספר "נזר התפילה"; תהילים קז, ח; העמק דבר, ויקרא ז, יג; תהילים קטז, יז–יט; תהילים קט, ל.
  14. דברים כו, ה ורש"י שם: "וענית – לשון הרמת קול"; תהילים ט, ב.
  15. דין "חביב קודם"; דרכי משה (אורח חיים) בשם ספר "כל בו".
  16. תהילים פט, טז–יט: "אשרי העם יודעי תרועה".
  17. תהילים קלו; מסכת פסחים קיח ע"א; רד"ק; רוקח; תהילים פט, ג: "עולם חסד יבנה".
  18. תהילים ט, יא; ברכות התורה: "כולנו יודעי שמך"; ברכת מודים: "הטוב שמך".
  19. בראשית לב, יג ורש"י שם; תהילים לב, י; ספר "השמש בגבורתו" על הגאון רבי שמשון פינקוס.
  20. תהילים ח, ג; רד"ק שם.
  21. תהילים קיח, יז; ספר "בינה לעתים"; מדרש תנחומא, וזאת הברכה; תהילים קמט, ה; ישעיהו לח, יט.
  22. מסכת ברכות ד ע"ב; מסכת סנהדרין צא ע"ב; תהילים פד, ה; תהילים קמה; תהילים קטו, יח.
  23. תהילים ו, ו; רד"ק שם; אור החיים, במדבר טז, כב.
  24. רוקח; מדרש "אותיות דרבי עקיבא"; ישעיהו מג, כא; משנה אבות ב, ח; דברים לא, יט; ספר "שירי דוד" על פסוקי דזמרה; מסכת מגילה לב ע"א; מכתבי רבי עקיבא איגר.
  25. ברכת "אמת ויציב": "על זאת שבחו אהובים"; רמב"ם, הלכות תשובה ז, ו; ברכת "אהבה רבה".
  26. פיוט "יום ליבשה" לרבי יהודה הלוי; תהילים קד, כד; הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש; רבי יחזקאל מקוז'מיר; רש"י, שמות טו, א.
  27. תפילת מוסף לשבת: "טועמיה חיים זכו"; ספר "כל בו"; משנה ברורה; ירמיהו לג, יא; ישעיהו נא, ג.
▲
סיכום השיעור: פניני הודיה – פסוקי הודיה ושירה