מזמור לתודה הוא המזמור שכל יהודי אומר כשלבו מלא הכרת הטוב, וקרבן התודה הוא הקרבן שהביאו בבית המקדש מי שנעשה לו נס. בפנינים שלפניכם נגלה כמה כוח טמון במזמור הקצר הזה, למה אומרים אותו בשמחה ובניגון, ומה מלמדים אותנו המצות והחמץ של קרבן התודה. כל פנינה קצרה, ואפשר לומר אותה בשולחן שבת, בסעודת הודיה או בשמחה, ולהוסיף עוד קצת תודה לעולם.
רבים בדורנו אומרים מזמור לתודה וזוכים לישועות נפלאות. מה סוד כוחו?
בעלי התוספות על התורה כתבו שהמילה "מודים" עולה בגימטריה מאה, ללמדך שכל האומר "מודים" כראוי, כאילו קיים מאה ברכות. וכך הביא גם רבי חיים פלאג'י בשם החיד"א.
ומזמור לתודה הוא דווקא המזמור המאה בספר תהילים. לא לחינם. מובא בלבוש שבימי דוד המלך מתו מאה איש בכל יום, משום שלא הודו לה' כראוי. ובתורה כתובות בפרשת התוכחה קללות רבות, והטעם מפורש:
כשהקדוש ברוך הוא היטיב עמנו ולא שרנו ולא הודינו לו, באו הקללות. ולכן תיקן דוד המלך מאה ברכות בכל יום. ומזמור ק' הוא בחינת מאה ברכות: "עבדו את ה' בשמחה", כשטוב לכם, שמחו והודו לה'. יש בכוחו לבטל את הקללות ולפתוח מאה שערי ברכה. לכן כדאי לאומרו בכוונה, בהתלהבות ובשירה.
לומר בקצרה: "מודים" בגימטריה מאה, ומזמור לתודה הוא המזמור המאה. ההודיה היא תיקון חוסר השמחה, ולכן היא סוגרת שערי צרה ופותחת מאה שערי ברכה.
על שנות חייה של שרה אמנו דרשו חז"ל: "בת ק' כבת כ'". ובעלי הרמזים מצאו כאן רמז נפלא: ק' ו-כ' הם גם מספרי מזמורים בתהילים.
מזמור כ' הוא המזמור שאומרים בעת צרה: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה". כל יהודי יודע כמה כוח יש במזמור הזה, וכמה התלהבות ובקשה יוצאות מן הלב כשאומרים אותו. ומזמור ק' הוא מזמור לתודה.
וזה הרמז: "בת ק' כבת כ'" – באותה התלהבות, באותו רגש ובאותה כוונה שאתה אומר את מזמור כ' כשאתה צריך ישועה, אמור גם את מזמור ק', מזמור לתודה, כשה' הושיע אותך. ויותר מזה: כמו שמזמור כ' מועיל בעת צרה, דע לך שגם מזמור ק' יש בכוחו לעזור ולהושיע.
לומר בקצרה: "בת ק' כבת כ'" – את מזמור ק', מזמור לתודה, צריך לומר באותה התלהבות שבה אומרים את מזמור כ', "יענך ה' ביום צרה". ולשניהם יש כוח לישועה.
כשהציע אליעזר לאברהם להשיא את בתו ליצחק, ענה לו אברהם, כמובא ברש"י: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך. אליעזר צדיק, וקיבל את הדברים והלך לשליחותו.
אבל כמה פסוקים אחר כך אומר לו לבן: "בּוֹא בְּרוּךְ ה', לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ". אם התורה כתבה זאת, סימן שכך היה באמת. איך נהפך אליעזר מארור לברוך?
נסתכל רגע קודם. כשאליעזר רואה שה' הצליח דרכו ומצא את רבקה, מה הוא עושה?
ומובא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא, היו זהירים לברך אותי על כל דבר, ואם תהיו זהירים לברך אותי, אף אני אבוא ואברך אתכם, שנאמר "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". מי שמברך את ה' מכל לבו, נעשה בעצמו ברוך. אליעזר אמר "ברוך ה'", ומיד נקרא "ברוך ה'".
וזה כוחו של מזמור לתודה בעת צרה: אדם מברך את ה' ומודה לו, והקדוש ברוך הוא בא ומברך אותו.
לומר בקצרה: אליעזר אמר "ברוך ה'" – ומיד נקרא "ברוך ה'". מי שמברך את הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מברך אותו.
התפרסמה סגולה: אדם שבאה עליו צרה – ילד שנפל, אבידה, מחלה – פותח ואומר מזמור לתודה, וזוכה לישועה. רבים תמהים: מה שייך להודות דווקא בשעת צרה?
בסוף ספר חרדים כתב שכמו שיש רופא שמרפא בממון רב, ויש מי שמרפא בעשבים פשוטים בדרך סגולה, כך יש גם סגולות לרפואת הנפש. ואחת מהן: לכוון בשירת הים שאומרים בכל יום, ולאומרה בשמחה רבה, כאילו באותה שעה יצא ממצרים. ולמה? משום שמובא במדרש שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלים לו על כל עוונותיו.
וכך מצינו אחרי שירת דבורה. לפניה כתוב "וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע", ואחריה כתוב רק "וַיַּעֲשׂוּ" – כי בשירה נמחלו העוונות הקודמים, ונחשב כמו התחלה חדשה. ובשירת הים כתוב "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת", ודרש הכלי יקר: אל תקרי "מחולות" אלא "מחילות".
הרבה פעמים הייסורים באים בגלל עוונות. אבל אדם שאומר מזמור לתודה מכל הלב, ומתבונן בכל החסדים שה' עשה עמו עד היום – עוונותיו נמחלים, וממילא מסתלקת הצרה ובאה הישועה.
לומר בקצרה: מי שנעשה לו נס ואומר שירה – נמחלים עוונותיו. וכשנמחלים העוונות, אין סיבה לצרה. לכן מזמור לתודה בשעת צרה מביא ישועה.
מובא בספרים שאישה שמגיעה שעתה ללדת תאמר מזמור לתודה, וזו סגולה ללידה קלה. והסימן: "לתודה" אותיות "תולדה". אבל מה הקשר?
בראש השנה תוקעים מאה קולות, ומובא בתוספות שהם כנגד מאה הקולות שבכתה אם סיסרא. ובמדרש תנחומא מובא שגם היולדת צועקת מאה קולות בשעת הלידה. הצער של היולדת הוא בחינת הקללות, ובחינת אותה בכייה.
כיצד מבטלים קללות? כבר ראינו: בימי דוד מתו מאה איש בכל יום, ודוד תיקן מאה ברכות, מאה הודיות בכל יום. ובראש השנה, "יום תרועה", אנו מריעים לה', כמו שנאמר במזמור לתודה "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ". מאה תקיעות של הודיה כנגד מאה קולות של בכי.
ולכן דווקא מזמור לתודה, המזמור המאה, יכול להפוך את מאה הקולות של היולדת לשערי ברכה, ותזכה ללדת בשעה טובה ומוצלחת.
לומר בקצרה: "לתודה" אותיות "תולדה". מאה קולות של צער מתבטלים במאה הודיות, ולכן מזמור לתודה, המזמור המאה, הוא סגולה ללידה קלה.
שאלה נפלאה: אדם רוצה להודות לה', ואומר "מזמור לתודה". אבל בכל המזמור אין אפילו פעם אחת "אני מודה"! "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ", "עִבְדוּ", "בֹּאוּ", "הוֹדוּ לוֹ" – הוא רק קורא לכל העולם להודות. ואיפה ההודיה שלו?
וכן שאלו על "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום": "הללו את ה' מן השמים" – אתה קורא לכולם להלל, ואתה עצמך?
אלא זו ההודיה האמיתית. כשאדם מלא הכרת הטוב עד שלבו מתפוצץ, פורצת ממנו מעצמה הקריאה: כולם, בואו! תראו כמה טוב ה'! "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה".
ולכן מי שנעשה לו נס מביא קרבן תודה עם ארבעים לחמים – כדי שיזמין רבים לאכול איתו, ויספר להם. ולכן עושים סעודת הודיה וקוראים לכולם. ובחנוכה מדליקים נרות בפתח, לפרסם את הנס לכל העולם. כך נראה יהודי שמודה באמת.
לומר בקצרה: מי שמודה באמת אינו מסתפק בתודה שלו – הוא קורא לכל העולם להודות. כשקורה לך נס, ספר ופרסם, כדי שעוד יהודים יודו לה'.
אמרו בגמרא: כל המשמח חתן וכלה, כאילו הקריב קרבן תודה, שנאמר "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת... מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'". מה הקשר בין שמחת חתן וכלה לקרבן תודה?
המהרש"א מבאר שעיקר שמחת חתן וכלה היא להזכיר להם את חסד המקום, את הבריאה הנפלאה הזאת של חתן וכלה, שיש בה ששון ושמחה, גילה ורינה, דיצה וחדווה. כשאדם מכיר כמה חסד ה' עמו – הוא שמח.
ומה עניינו של קרבן תודה? כבר ראינו שמזמור לתודה אין בו "אני מודה", אלא קריאה לכולם להודות. ההודיה השלמה היא לגרום לאחרים להכיר בטובת ה'.
ואם כן, מי שמשמח חתן וכלה ומביא אותם להכיר בחסדי ה' עליהם – עושה בדיוק את מה שקרבן התודה עושה: מרבה הודיה לה' בעולם.
לומר בקצרה: לשמח חתן וכלה פירושו לעורר אותם להכיר בחסד ה' עליהם. ומי שגורם לאחרים להודות – כאילו הביא קרבן תודה.
בשיר המעלות שאנו שרים לפני ברכת המזון כתוב:
למה הכפילות? ולמה "היינו שמחים", בלשון עבר?
הביאור, ויש לו רמז גם בפירוש המצודות: הגויים יראו את שמחת ישראל וישאלו – למה הגדיל ה' לעשות עם אלה כל כך הרבה טוב? ויענו ישראל: הגדיל ה' לעשות עמנו, כי "היינו שמחים". עוד בגלות, בצרות, שמחנו בקדוש ברוך הוא, שמחנו בישועות הקטנות. ומי ששמח על מעט, בונה כלי לקבל הרבה.
ומכאן נבין את דברי השולחן ערוך: מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. למה זו סיבה לנגן אותו כבר היום? כי מי יזכה לשיר אותו לעתיד לבוא? מי ש"היינו שמחים" – מי שכבר היום, בגלות, רואה את חסדי ה' ומודה עליהם בשמחה.
לומר בקצרה: "הגדיל ה' לעשות עמנו" – למה? כי "היינו שמחים" גם בגלות. מי ששר היום מזמור לתודה בשמחה, הוא שיזכה לשיר אותו בגאולה.
שוב בדברי השולחן ערוך: "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה". בפשטות: הוא חשוב כל כך שיישאר לעולם, ולכן מנגנים אותו. אבל יש כאן עומק נוסף.
אמרו חז"ל על "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה": "שר" לא נאמר אלא "ישיר" – מכאן לתחיית המתים מן התורה. ושואל המהר"ל: למה דווקא בשירה רמזה התורה לתחיית המתים? ומבאר: אין זה סתם רמז, אלא ללמדך שמי ששר היום – בונה את תחיית המתים שלו.
נשתמש במשל: לעתיד לבוא ייתנו לכל יהודי לשיר, ויאמרו לו: שיר את מה ששרת בחייך. מי ששר לבורא עולם בחייו, ימשיך לשיר. ומי ששתק כל ימיו – מה יוכל לשיר אז?
וזו כוונת השולחן ערוך: לעתיד לבוא הכל יתבטל, ורק יודו וישירו לה'. אז התחל לשיר כבר היום!
לומר בקצרה: "אז ישיר" – מי ששר היום, ישיר גם לעתיד לבוא. לכן אומרים מזמור לתודה בניגון: מתאמנים כבר עכשיו על השיר של הגאולה.
יש נוהגים, כשקונים חפץ חדש ומברכים "שהחיינו", לאחוז את החפץ ביד בשעת הברכה. קנו כיסא – אוחזים בכיסא. קנו מזגן – מפעילים אותו ומברכים. בהלכה זה לא נזכר, אבל יש לכך מקור נפלא.
בסוכות ציוותה התורה: "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'... וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר... וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וביאר הרמב"ן שזה זמן שמחה על שה' ברך אותך בכל תבואתך, וארבעת המינים הם דוגמה מן התבואה שאספנו.
התורה יכלה לומר: לך לבית הכנסת והודה על האסיף שבשדה. אבל היא אמרה: קח בידך דוגמה מן התבואה, ואז הלל והודה. כשרואים את המתנה מול העיניים, אוחזים ומנענעים אותה, הלב מתעורר הרבה יותר לשיר ולהודות.
ומכאן הנהגה טובה: כשמברכים "שהחיינו" או אומרים מזמור לתודה על דבר טוב, נחזיק אותו ביד או נעמיד אותו מול העיניים, נרגיש את חסד ה', ואז נאמר בלב מלא "כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
לומר בקצרה: בסוכות לוקחים את התבואה ביד ואז מהללים. כך גם אנחנו: כשמודים על מתנה, נחזיק אותה ביד, ונרגיש את החסד.
יש אנשים שמחזיקים "פנקס הודיה" ורושמים בו את כל הטובות: זכיתי לרפואה, ראיתי השגחה פרטית, ה' עזר לי בעניין פלוני. מה, לדעתכם, היה כתוב בפנקס ההודיה של דוד המלך? על מה הודה יותר מכל?
המלבי"ם מבאר דבר מתוק: "כן אברכך בחיי" – אינני מברך אותך על החיים עצמם, אלא על החסד שאני יכול לשבח אותך. "בשמך אשא כפי" – כשאני נושא כפיים בתפילה, אינני מבקש על צורכי העולם הזה, אלא שאזכה להודות לשמך.
זה היה בפנקס של דוד: "תודה, ריבונו של עולם, שזיכית אותי להודות לך". והתפילה שלו: "זכה אותי היום להודות לך בכל הלב". יהי רצון שגם אנחנו נזכה למעט מן ההרגשה הזאת.
לומר בקצרה: דוד המלך הודה יותר מכל על כך שזכה להודות. ההודיה עצמה היא המתנה הגדולה ביותר.
בהפטרת שבת שובה אנו קוראים:
אילו דברים לוקחים עמנו? באחד מפירושיו מבאר רש"י: "וקח טוב" – קח את הטוב שבפינו, את ההודיה, כמו שנאמר "טוֹב לְהֹדוֹת לַה'". ובזכות דברי ההודיה – "ונשלמה פרים שפתינו", הם נחשבים לנו כקרבן.
ולמה דווקא פרים? בקרבנות, העני מביא עוף, הבינוני כבש, והעשיר פר. אבל בדיבורים כולם יכולים להיות עשירים, כולם יכולים להביא פרים.
ואל תחשבו שזה רק תחליף. אמר דוד המלך: "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה, וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס". ומספרת הגמרא שאדם הראשון, ביום שנברא, ראה את העולם מחשיך ובכה כל הלילה. כשעלה השחר הבין שכך מנהגו של עולם, והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו – זה "מקרין מפריס". אומר דוד: ההודיה שלי טובה בעיני ה' יותר מן הקרבן ההוא של אדם הראשון!
לומר בקצרה: במילים של הודיה כל אחד יכול להביא פר, כמו העשיר. ודוד המלך מעיד שהתודה טובה בעיני ה' יותר מן השור של אדם הראשון.
קרבן התודה הוא קרבן פלא: מביאים עמו ארבעים לחמים, שלושים מצה ועשרה חמץ. בכל מקום או חמץ או מצה – וכאן שניהם יחד! מה העניין?
למה "יכבדנני" בשתי נונין? דרשו במדרש: כבוד אחר כבוד. ומבאר הכתב סופר: מי שמודה לה' על נס צריך להודות פעמיים. פעם אחת על ההצלה, ופעם שנייה גם על הצרה עצמה – על המחלה, על הסכנה – כי הוא מאמין שהכל מאת הקדוש ברוך הוא, והכל לטובה.
וזה הרמז בחמץ ובמצה. המצה רומזת לגאולה ולהצלה. החמץ רומז לדינים ולייסורים. המקריב תודה מודה על שניהם: על המצה ועל החמץ, על הישועה ועל הייסורים שקדמו לה.
לומר בקצרה: בקרבן תודה יש מצה וחמץ – הודיה על הישועה וגם על הצרה. "כבוד אחר כבוד": מי שמאמין שהכל לטובה, מודה על הכל.
על המזבח אסור להקריב שאור ודבש: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ובכל זאת יש שלושה מקומות שבהם מביאים חמץ ודבש, וכולם קשורים להודיה: לחמי התודה; הביכורים, פירות מתוקים משבעת המינים; ושתי הלחם בשבועות, הודיה על התבואה החדשה.
למה דווקא בהודיה? בספר החינוך מבואר שהשאור רומז לגאווה, והדבש לתאווה, והתורה מרחיקה אותם מן המזבח.
אבל יש מצב שבו גם השפע והמתיקות נעשים עבודת ה'. "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". אדם אוכל משהו מתוק, ואינו סתם נהנה – הוא מתרגש ומודה לה' על כל המתיקות שברא בעולמו. דבר כזה אינו מרוחק; הוא עצמו נחת רוח לה'.
לכן כשהשאור והדבש באים כדי להודות – הם עולים לריח ניחוח.
לומר בקצרה: חמץ ודבש אסורים על המזבח, חוץ ממקומות של הודיה. ההנאה והשפע, כשהם מביאים אותנו להודות, נעשים בעצמם קרבן.
מזמור לתודה הוא מזמור קצר, אבל יש בו את כל הלב. בכל פעם שאנחנו אומרים "כי טוב ה' לעולם חסדו", אנחנו מתאמנים על השיר שיישאר לנצח. אבינו שבשמים אינו צריך את הפרים שלנו ואת הלחמים שלנו – הוא רוצה את הלב השמח שלנו, את המילים הטובות, את הרצון שכל העולם יכיר כמה הוא טוב. נאהב אותו, נשמח בו, ונודה לו בניגון ובשמחה על המצה ועל החמץ, על הישועה ועל מה שקדם לה. ויזכנו ה' במהרה ש"יבואו שעריו בתודה", ונביא קרבן תודה בבית המקדש השלישי, בשמחה ובשירה.