מילה אחת של תודה יכולה לשנות שולחן שלם. מי שאומר דבר תורה של הודיה בסעודת שבת, בשמחה או בשיחה עם הילדים, לא רק מלמד רעיון יפה: הוא פותח את הלבבות סביבו להרגיש כמה טוב עושה עמנו הקדוש ברוך הוא בכל רגע. לפניכם פנינים קצרות, כל אחת רעיון אחד שלם, שאפשר לומר בכמה דקות ולזכור לכל החיים.
במזמור שיר ליום השבת אנו אומרים: "טוב להודות לה'". מה פירוש "טוב"? המשורר לא אמר שזו חובה או מצוה, אלא "טוב". מה הוא הטוב שבהודיה?
המהר"ל מגלה לנו מהו "טוב". ביום השני של מעשה בראשית לא נאמר "כי טוב", משום שבו נבדלו המים העליונים מן התחתונים. כשיש פירוד, אי אפשר לומר "כי טוב". הטוב הוא החיבור והאחדות, והפירוד הוא "לא טוב". לכן נאמר "לא טוב היות האדם לבדו": אדם נפרד אינו שלם. ולכן "מצא אשה מצא טוב": הוא מצא את החיבור.
ועכשיו נבין: "טוב להודות לה'". מי שמודה לה' מתחבר אליו. כך פירש רש"י את נוסח "מודים דרבנן": "על שאנו מודים לך", כלומר על שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך. ההודיה עצמה היא הדבקות.
לומר בקצרה: "טוב" פירושו חיבור. מי שמודה לה' מתחבר אליו, ולכן "טוב להודות לה'".
בשירת האזינו קורא משה לעם שאינו מכיר טובה: "עם נבל ולא חכם". מי שאינו מכיר טובה נקרא "נבל". מה הקשר בין כפוי טובה לבין נבלה, בהמה מתה?
מובא בספרים יסוד נוקב: מי שחסרה לו מידה טובה אחרת, כגון שהוא בעל גאוה או אכזרי, הרי הוא אדם שאינו שלם, וצריך תיקון והשלמה. אבל מי שאינו מכיר טובה למי שגמל עמו טוב, אינו בגדר אדם כלל.
ולכן הוא נקרא "נבל". בהמה שמתה נקראת נבלה, כי עד עכשיו הייתה חיה, ועכשיו ירדה לדרגת דומם. עלה שנושר מן העץ נקרא "עלה נובל", כי עד עכשיו היה צומח, ועכשיו פסק מלהיות צומח. כך מי שאינו מכיר טובה נופל מדרגת אדם. והנביא אומר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". אפילו לשור יש הכרה מסוימת במי שמאכיל אותו.
לומר בקצרה: כל מידה רעה היא חיסרון באדם, אבל כפיות טובה היא ירידה מדרגת אדם. להכיר טובה פירושו להיות בן אדם.
שנינו בגמרא שמלאכי השרת שאלו: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים", ואתה נושא פנים לישראל? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? כתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
כתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
ברכות כ ע"בלמה דווקא המצוה הזאת? מובא בספרים ביאור נפלא. אדם מכיר טובה משתי סיבות: או משום שהמתנה עצמה גדולה, או משום שהוא מעריך את הנותן. מי שמקבל ספר קטן מגדול הדור שהוא מעריץ, שמח בו יותר מבמתנה יקרה מאדם זר. המתנה הקטנה מעידה על הקשר.
התורה ציותה לברך כשהאוכל רב, "ושבעת": זו הודיה על המתנה. אבל ישראל מברכים גם על כזית: הם מודים על הנותן עצמו, על כך שבורא עולם הגדול נותן לנו ואוהב אותנו. ומי שאוהב את הנותן, ראוי שהנותן ישא לו פנים.
לומר בקצרה: מי שמודה גם על כזית, מראה שהוא אוהב את הנותן ולא רק את המתנה. ועל זה הקדוש ברוך הוא נושא לנו פנים.
בתפילת "נשמת" אנו אומרים: "אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו... אין אנחנו מספיקין להודות לך... על אחת מאלף אלפי אלפים". ולכאורה קשה: אם יש לנו כל כך הרבה שירה, למה לא נספיק להודות אפילו על טובה אחת?
מובא בספרים פירוש נפלא. כשאדם מודה לחברו, אפילו על טובה גדולה מאוד, יש לדבר סוף. הוא נותן לו משלו, והוא יכול לצאת ידי חובתו. אבל כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא, ההודיה עצמה היא משל הקדוש ברוך הוא. מי נתן כוח בפה, בלשון ובשפתיים? הוא בעצמו. כמו שאמר דוד: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
נמצא שעל כל הודיה שאני אומר, אני צריך להודות שוב על הפה שאמר אותה. וכך זה נמשך בלי סוף. לכן באמת לעולם לא נספיק להודות אפילו על אחת מאלף אלפי אלפים.
לומר בקצרה: גם הפה שמודה הוא מתנה מה'. לכן כל הודיה מחייבת הודיה נוספת, ולעולם לא נגמור להודות.
בפרשת צו, בכל הקרבנות פותחת התורה "זאת תורת המנחה", "זאת תורת החטאת", "זאת תורת האשם". ורק בשלמים, שקרבן תודה הוא אחד מהם, נאמר: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'". הלשון "אשר יקריב לה'" אינה מופיעה באף קרבן אחר. וכי לא ברור שמקריבים לה'?
השפתי כהן מבאר: קרבן זה נבחר מכולם, כי אינו בא על חטא ולא על עוון, אלא על תודה. "אשר יקריב", בלשון ודאות: זה מה שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, ולזה הוא מחכה. וכך כתוב: "באו שעריו בתודה, חצרותיו בתהלה".
ועוד: מדוע "יקריב" בלשון עתיד? כי אמרו חז"ל: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, והודיה אינה בטלה. מי שמרבה בהודיה היום, מתכונן לעולם שבו רק ההודיה תישאר.
לומר בקצרה: רק על קרבן תודה נאמר "אשר יקריב לה'", כי לזה ה' מחכה. וההודיה היא הדבר היחיד שיישאר גם לעתיד לבוא.
"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". זו מצוה לזכור בכל הצלחה שהיא מאת ה'. ואין זה רק בעושר ובנכסים, אלא גם בחידושי תורה.
כך כתב אחד מגדולי המחברים בהקדמת ספרו: כשה' מרחם על אדם ומופיע בשכלו חידוש, או שזוכה לחבר חיבור טוב, ראוי שיכניס בלבו שמחה רבה ועצומה, וידע ש"מאת ה' היתה זאת". שלא יתגאה בחכמתו לפני איש, ואפילו בסתר לבו לא יאמר שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. אלא כל תמצית שמחתו תהיה על כך שה' ברחמיו המרובים ריחם על בריה קטנה, וחלק לו מחכמתו הקדושה, ויתן על זה שבח והודיה רבה.
מי שמודה כך על כל חידוש, מקיים "וזכרת את ה' אלוקיך", ומי שמודה על החידוש הראשון, זוכה לחידושים נוספים, כדי שיוכל להודות עוד ועוד.
לומר בקצרה: גם רעיון חדש בתורה הוא מתנה מה'. השמחה עליו צריכה להיות הודיה ולא גאוה.
אחרי חטא עץ הדעת, אחרי כל הקללות, כתוב פתאום: "ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". למה עכשיו? הרי כבר קרא לה שם "אשה".
נתאר לעצמנו אדם עשיר, שגר בארמון, ויום אחד הפילו אותו בפח, ומצא את עצמו בצריף עם חובות. כך היה אדם הראשון: מגן עדן ירד אל "בזעת אפיך תאכל לחם". ומי הביאה אותו לכך? אשתו. מה היה אפשר לצפות שיאמר לה? והוא, דווקא אז, נתן לה שם חדש של טוב: "חוה, כי היא היתה אם כל חי". הוא חיפש את הטוב שבה. כפי שאמר רבי חייא בגמרא: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא.
ומה קרה מיד? "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". רבנו בחיי מבאר: התורה ייחסה את ההלבשה לה' בעצמו, להורות על אהבתו לבריותיו, שאף על פי שחטאו לא זז מחבבם. מידה כנגד מידה: אדם הסתכל על הטוב שבאשתו, וה' הסתכל על הטוב שבו.
לומר בקצרה: כמו שאתה מסתכל על הטוב שבאחרים, כך ה' מסתכל על הטוב שבך.
מדוע הברכה הארוכה ביותר בשמונה עשרה היא "מודים", והארוכה ביותר בברכת המזון היא "נודה לך"? מובא בשם הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן: כדי להודות צריך שהלב ייפתח, והלב נפתח רק כשמפרטים: עוד דבר, ועוד דבר, ועוד דבר. לכן ב"נודה לך" מונים ארץ, ברית ותורה, אף על פי שאינם קשורים ללחם.
על פי זה מובא ב"באר הפרשה" תירוץ יפה לשאלת המשנה ברורה: למה בברכת "מעין שלוש" מזכירים שבת, ראש חודש ויום טוב, ואילו חנוכה ופורים אינם נזכרים? כי חנוכה נקבע "להודות ולהלל", והודיה אי אפשר לומר בקיצור.
וכך מבאר הב"ח מדוע תיקנו "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ולא ברכה אחת "שעשני ישראל", אף שבדרך כלל עדיף לקצר בברכות: ברכות השחר הן ברכות של הודיה, ובהודיה אין כוונתנו לקצר אלא להאריך, ולברך על כל חסד בפני עצמו. וכן אמרו בהגדה: "כל המרבה לספר הרי זה משובח".
לומר בקצרה: הלב נפתח רק כשמפרטים. לכן בהודיה לא מקצרים, אלא מונים כל חסד וחסד.
בברכת "נודה לך" פותחים בהודיה: "נודה לך ה' אלוקינו", ומסיימים בהודיה: "ועל הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך". למה כפלו?
בספר "יסוד ושורש העבודה" מבואר שזו דרכו של עולם. אדם שבא להודות לחברו על טובות רבות, פותח בהודיה כללית: "אחי ורעי, אני נותן לך תודה על הטובות שעשית עמי". אחר כך הוא מפרט אותן אחת אחת, בשמחה ובלב בוער. בסוף, כשהוא נפרד, הוא מודה שוב בכלל על הכל, ולבסוף מברך אותו.
על דרך זו תיקנו את הברכה: הודיה בתחילה, פירוט הטובות באמצע, הודיה בסוף, ואחריה ברכה: "יתברך שמך בפי כל חי". ועוד כתב שם, שראוי לומר את הברכה במתינות, ולעצור בין טובה לטובה, עד שתיכנס ההודיה על כל אחת בלב.
לומר בקצרה: הודיה שלמה היא ארבעה חלקים: תודה בפתיחה, פירוט הטובות, תודה בסיום, וברכה.
בחזרת הש"ץ כולם שומעים ועונים אמן, ויוצאים ידי חובה. רק ב"מודים" כל אחד אומר בעצמו "מודים דרבנן". מבאר האבודרהם: בהודיה אין אדם יוצא על ידי שליח, וכל אחד צריך להודות בפני עצמו.
וכך מצינו בגמרא: אמורא אחד חלה והבריא, ובאו חבריו ואמרו לו "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא". אמר להם: פטרתם אותי מלהודות. והגמרא מקשה: הרי הוא עצמו לא הודה? ומתרצת: שענה אחריהם אמן. בהודיה לא די לשמוע; צריך שיצא משהו מפיך ומלבך.
למה? וכי שייך לשלוח לחבר "אני אוהב אותך" על ידי שליח? הודיה היא חיבוק לבורא עולם, ואת החיבוק לא שולחים. ולכן גם בקרבן שלמים נאמר "ידיו תביאנה". הכלי יקר מבאר: מי שכועסים עליו בבית המלך, שולח מנחה על ידי שליח, כמו יעקב לעשו. אבל מי שבא למלך מתוך אהבה, מביא את המתנה בידיו.
לומר בקצרה: אהבה לא שולחים על ידי שליח. לכן כל אחד אומר "מודים" בעצמו.
נפסק בשולחן ערוך שברכת המזון צריך לברך במקום שאכל. ואם יצא, ויש בידו עוד פת, יאכל מעט במקום השני ויברך שם. אבל המשנה ברורה מדגיש שזה רק בדיעבד; לכתחילה אין לקחת פרוסה ולצאת, אלא לברך דווקא במקום הסעודה. למה? מה חסר בברכה במקום אחר?
מבואר ב"דרשו": ברכות חשובות צריך לומר במקום שבו נהנית, כי שם רגש ההודיה פועל בעוצמה. על השולחן שבו אכלת, הלב עוד מרגיש את הטוב. במקום אחר, הרגש כבר חלש.
ומכאן לחיים. נולד לך בן בשעה טובה? ראוי לברך "הטוב והמטיב" שם, במקום שבו הלב מתרגש. קיבלת טובה? אל תחכה ל"מודים" של מנחה. עכשיו, כשהלב חם, אמור "מזמור לתודה" בכל ההתלהבות.
לומר בקצרה: מודים במקום שבו נהנו וברגע שבו נהנו, כי שם הלב חם.
הרואה מקום שנעשה בו נס מברך "שעשה לי נס במקום הזה". ונפסק בשולחן ערוך שאינו חוזר ומברך אלא אם עברו שלושים יום מאז שראה את המקום. למה דווקא שלושים?
הערוך השולחן מבאר: ההודיה היא מצוה שבלב, והלב מתעורר מדבר חדש. כמו שכתב החינוך: האדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו. ודבר שראית, אחרי שלושים יום נעשה לך כחדש. ולכן נקרא החודש "חודש", מלשון "חדש".
ואפשר להוסיף רמז: הלבנה מתחדשת פעם בשלושים יום, ו"לבנה" יש בה אותיות "לב". כמו שהלבנה מתחדשת בכל חודש, כך הלב מתפעל מחדש בכל חודש. ומכאן עצה טובה: פעם בחודש להתעורר מחדש ולהודות על הניסים והנפלאות שקרו לנו, כי אחרי חודש הם שוב כדבר חדש.
לומר בקצרה: אחרי שלושים יום כל נס נעשה חדש בלב. לכן כדאי בכל חודש לחזור ולהודות עליו.
אדם בא לבית המקדש עם סל ביכורים. היינו מצפים שיאמר: תודה על הפירות ועל ארץ ישראל. והוא מתחיל לספר סיפורים: "ארמי אובד אבי", לבן שרצה לעקור את הכל, הירידה למצרים, השעבוד. מה לכל זה ולסלסלת הפירות?
אלא כשהלב נפתח להודות, אי אפשר להודות על דבר אחד. מודים על כל החסדים מן ההתחלה. וכך בחנוכה: מדליקים נרות על נס החשמונאים, ובמעוז צור מספרים על פרעה, על בבל ועל המן. מה עושה המן ליד נרות חנוכה? אלא שההודיה אינה נעצרת בנס אחד.
ומכאן הלכה למעשה: בשמחת בר מצוה או חתונה, לא להודות רק על היום הזה. להודות שנולד הילד, שזכינו לגדל אותו, שהתחתנו, שנולדנו יהודים, שהגענו לארץ, ואז גם על השמחה הזאת. כך היא צורת ההודיה האמיתית.
לומר בקצרה: מביא הביכורים מספר את כל ההיסטוריה, כי מי שמודה באמת מודה על הכל מן ההתחלה.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". בתהילים המילה "הודו" כתובה בכל מקום מלאה, חוץ ממקום אחד: מזמור קז, מזמור ארבעה שצריכים להודות, שנוהגים לאומרו לפני מנחה של ערב שבת. שם, כך מובא, היא כתובה חסרה. מבואר במדרש החסרות והיתרות: מזמור זה מדבר על מי שהיה במצוקה וה' הצילו. מי שנזכר להודות רק כשהוא כבר נושע מצרה, ההודיה שלו חסרה. ההודיה השלמה היא בכל יום, עוד לפני שה' צריך להציל אותנו.
ובאותו מזמור חוזר הפסוק: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". פותח ביחיד, "חסדו", ומסיים ברבים, "נפלאותיו". השל"ה מבאר על פי הזוהר הקדוש: מי שמודה על חסד אחד, מעורר עליו עוד ועוד השפעות. והשפת אמת מבאר: ה' עושה עמנו חסד בכל רגע, ואיננו מרגישים. לפעמים באה צרה, ואחרי ההצלה האדם לומד להודות גם על הדברים הרגילים, שגם הם נס ופלא. מן החסד האחד שבו ניצל, הוא מגיע להכיר את כל הנפלאות שה' עושה עמו תמיד.
לומר בקצרה: מי שמודה רק אחרי הצלה, ה"הודו" שלו חסר. מי שמודה על חסד אחד, לומד לראות נפלאות בכל יום.
אמרו בגמרא על הפסוק "אם שמוע תשמע": מידת בשר ודם, כלי ריק מחזיק וכלי מלא אינו מחזיק. אבל מידת הקדוש ברוך הוא, כלי מלא מחזיק, וכלי ריק אינו מחזיק. אם שמעת, תשמע עוד.
החתם סופר בדרשותיו לומד מכאן יסוד בתפילה: לפני שאדם מבקש, אפילו בקשות רוחניות, עליו להודות על העבר, ורק אחר כך לבקש על העתיד. מי שרק מבקש, מרגיש את עצמו כלי ריק, וכלי ריק אינו מחזיק. אבל מי שמודה, מרגיש שהוא כלי מלא, מלא בשפע של ה', ובכלי כזה הקדוש ברוך הוא מוסיף עוד ועוד.
וכעין זה מובא בספרי חסידות: האור שיורד מלמעלה אינו משתנה, "אני ה' לא שניתי". כל ההבדל הוא בכלים שמקבלים אותו. ואיך מגדילים את הכלי? כפי שאדם מעריך ומודה על מה שה' קירב אותו, כך גדל הכלי, וכך גדל האור.
לומר בקצרה: מי שמודה הוא כלי מלא, ודווקא בכלי מלא ה' נותן עוד. ההודיה מגדילה את הכלי.
בפרשת כי תבוא, ביום שני וחמישי יש די פסוקים עד "שני", ובכל זאת נהגו קהילות רבות להמשיך לקרוא עד "שלישי". למה?
ועוד: היכן מצאנו בתורה במפורש ציווי להתפלל? בווידוי מעשרות. האדם מודה שזכה לקיים את המצוות: "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי... עשיתי ככל אשר צויתני". ומיד אחר כך: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".
אמרו חז"ל: כל "השקפה" שבמקרא לרעה, חוץ מזו, שהיא לרחמים. ואפשר לומר: אחרי הודיה, ובמיוחד הודיה על שזכינו לקיים מצוות, שערי שמים פתוחים, ואפילו מידת הדין נהפכת לרחמים. בשביל תפילה כזאת שווה להאריך בקריאה. וכך מבינים למה אחרי ברכת המזון, שהיא ברכת ההודיה, באה רשימה ארוכה של "הרחמן": אין זמן טוב יותר לבקש.
לומר בקצרה: מיד אחרי הודיה השמים פתוחים. לכן אחרי ברכת המזון מבקשים "הרחמן".
חידה: היכן בתנ"ך מצאנו שכאשר פתחו ספר של הכרת טובה, התחילו לזרום ישועות? במגילת אסתר. עם ישראל עמד לפני כליה, ונקודת המפנה הייתה בלילה ההוא: "נדדה שנת המלך, ויאמר להביא את ספר הזכרונות". ספר שבו נרשם כל טוב שעשו למלך, כדי להכיר להם טובה. שם נמצא שמרדכי הציל את המלך, ומאותו רגע התגלגלו הניסים.
ויש בזה רמז לכל יהודי. צריך ישועה? צריך שגזירה תתבטל? פתח אתה את ספר הזכרונות שלך. כתוב ומנה את כל החסדים שה' עשה עמך. וכשאנו פותחים למטה את פנקס ההודיות, גם הקדוש ברוך הוא פותח למעלה את ספר הזכרונות. וכך אומר הכתוב: "זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה'".
לומר בקצרה: במגילה הישועה התחילה כשפתחו את ספר הזכרונות. כשאנו פותחים את פנקס ההודיות, הישועות מתחילות לזרום.
כולנו רוצים להצליח, שתשרה ברכה במעשי ידינו. ובפועל, דברים רבים כל כך מתקלקלים בדרך. מה סוד ההצלחה?
איך ראה פוטיפר ש"ה' אתו"? מובא במדרש: יוסף היה מברך את הקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר שעשה. והיו רואים אותו מלחש בפיו ושואלים: מה אתה אומר, כשפים? והוא משיב: אני מודה לקדוש ברוך הוא על כל דבר שהצלחתי בו.
ויוסף היה מודה על כל דבר, לכן ה' היה עמו בכל דבר, ולכן "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". מי שמודה על כל הצלחה קטנה, מזמין את ה' להיות שותף בכל מעשיו.
לומר בקצרה: יוסף הודה לה' על כל דבר, ולכן ה' היה עמו והצליח בכל דבר. זה סוד ההצלחה.
מסופר על חסיד אחד שהיו בביתו כמה בנים שהגיעו לפרקם, ואף אחד מהם לא מצא את זיווגו. בא אל רבו ואמר שהוא כבר אינו יכול לחכות. אמר לו הרבי: התחל להודות לה'. חזר לביתו, ישב עם אשתו, והתחילו להתבונן בטובות ה' ולהודות עליהן. ולא עבר זמן רב עד שכל הבנים מצאו את זיווגם.
מה הסוד? ההודיה מביאה לביטחון. נניח שאדם נתן לך עד היום סכום עצום של כסף, פעם אחר פעם. ודאי אתה סומך עליו שימשיך לתת. כך כשאדם יושב וכותב את חסדי ה', חסד ועוד חסד ועוד חסד, הוא מבין: מי שעשה עמי כל כך הרבה, ודאי ימשיך להיטיב עמי. וההודיה הופכת לביטחון, והביטחון מביא את הישועה.
לומר בקצרה: מי שמונה את חסדי ה' בעבר, בוטח שימשיכו גם בעתיד. ההודיה מולידה ביטחון, והביטחון מביא ישועה.
בנר חנוכה, חג ההודיה, מתקבצים כל החסרונות. הוא בחורף, זמן שאין בו חגים. הוא בלילה, זמן של דינים. הוא בסוף החודש, כשהלבנה מתמעטת. מצותו למטה מעשרה טפחים, ואמרו חז"ל שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. ומניחים אותו משמאל, צד הדין. למה כל זה?
יש כאן רמז נפלא: גם לאדם הנמוך ביותר, שאליו כבר לא מגיע שום אור, לא תורה, לא מצוות ולא תפילה, יש נקודה אחת שיכולה להאיר: ההודיה. שיתחיל להודות על המעט שיש לו, וזה יהיה "מוסיף והולך", עד שיהיה אור גדול.
וכך עשה אברהם אבינו. הוא קירב את בני דורו, עובדי עבודה זרה, והעלה אותם עד אמונה שלמה. ובמה התחיל? נתן להם לאכול, ולימד אותם לומר תודה לבורא עולם.
לומר בקצרה: נר חנוכה מאיר במקום הנמוך ביותר, כי ההודיה יכולה להאיר גם לאדם הרחוק ביותר.
ידוע שצריך להיזהר מאוד ממריבות בערב שבת ובזמנים מקודשים. ומובא בספרי מוסר בשם הזוהר הקדוש, שכעס ושנאה יוצרים באוויר "רוח לא טובה". מי שכועס על חברו, מתרגז ושונא, ממלא את האוויר סביבו בדבר רע.
ואם כך לצד הרע, קל וחומר לצד הטוב. מי שאומר תודה, אפילו בהתחלה בשפה רפה, ולאט לאט באמת, עד שיש לו רגע אחד שלם של תודה מכל הלב, יוצר סביבו רוח טובה: אוויר נקי, צלול. ומעצמו מתחיל מצב רוחו להשתפר, והוא יוצא ממחשבות שליליות.
וזה לא טכניקה חיצונית ולא תרגיל. זו הודיה לבורא עולם, אמת גמורה, פנייה אל מי שיכול הכל. ולכן כוחה כה גדול.
לומר בקצרה: כעס מלכלך את האוויר, ותודה מכל הלב מנקה אותו ומשמחת את הלב.
"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון": שבע מילים ועשרים וארבע אותיות. עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, ה' דואג לכל צרכינו. וכך מובא שגם "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הוא בן שבע מילים ועשרים וארבע אותיות. אם אתה מודה עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע, תזכה ל"פותח את ידך" בכל שעה. ולכן בנוסח אשכנז אומרים את שני הפסוקים יחד בסוף ברכת המזון.
ועוד רמזים מובאים בספרים: "הטב איטיב עמך": אם אתה אומר "הטב", מודה על הטוב, ה' "איטיב", יוסיף עוד טוב. "כי לך טוב להודות... ומעולם ועד עולם אתה אל": מי שמודה, זוכה לשם "אל", שהוא מידת החסד. ובשם הרבי מרוזין: "הודו לה' כי טוב", "טוב" עולה בגימטריה כשם ה' במספר קטן. מי שמודה על הטוב, אפילו כשהוא נראה קטן, זוכה ל"כי לעולם חסדו", חסד בלי סוף.
לומר בקצרה: "הודו לה'" ו"פותח את ידך" שווים במבנה: מי שמודה כל הזמן, ה' פותח לו את ידו כל הזמן.
כל העמים צריכים להודות לה', "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". אבל ה' בחר עם מיוחד שעיקר תפקידו להודות: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו".
וכמו שיש עם מיוחד להודיה, יש זמן מיוחד: "חצות לילה אקום להודות לך", כי בלילה הלב נפתח לאהבת ה', כמבואר בחובות הלבבות. ובשנה כולה קבעו שמונה ימים מיוחדים "להודות ולהלל לשמך הגדול", ימי חנוכה.
והשפת אמת מוסיף: יש גם מקום מיוחד להודיה. כך נקרא בית המקדש: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו". למה דווקא שם? כי הודיה איננה רק להכיר בטובה, אלא להכיר כמה הנותן אוהב אותנו. ובית המקדש הוא המקום שבו ישראל מתחברים לאביהם שבשמים. וגם היום, בכותל המערבי, שעליו נאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים", אפשר לקיים מעט "באו שעריו בתודה".
לומר בקצרה: עם ישראל נברא להודות, חצות וחנוכה הם זמני הודיה, ובית המקדש הוא המקום של ההודיה.
"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" מסתיים במילים: "ה' אלוקי לעולם אודך". מה הקשר בין חנוכת בית המקדש להבטחה להודות לעולם? רבי אביגדור מילר מבאר: דוד המלך מגלה כאן את מטרת בית המקדש, להודות לה'. לכן בחנוכתו מזכירים את מטרתו.
ילד בכיתה ד' התחיל ללמוד מסכת בבא מציעא. ביום הראשון שאל גמרא מהשכן. ביום השני ביקש מבן דודו. ביום השלישי ביקש מהגבאי להשאיר לו את מפתח בית הכנסת, כדי ללמוד שם עד הערב. ביום הרביעי בבוקר חיכתה לו הפתעה: אביו, שראה כמה הוא מתאמץ, קנה לו גמרא משלו, שיוכל ללמוד בה מתי שירצה.
והנמשל נפלא. כשבורא עולם רואה כמה אנחנו רוצים להודות לו, מתאספים להודות, מתחזקים, עולים לכותל להודות, הוא אומר: אתם כל כך רוצים להודות לי? אבנה לכם בית הודיה, מקום שבו הלב נפתח, עם שירת הלוויים וקרבן תודה. במהרה בימינו.
לומר בקצרה: מטרת בית המקדש היא הודיה. כשה' יראה כמה אנו רוצים להודות, יבנה לנו את בית ההודיה.
יסוד ידוע הוא שכל השפעה מלמעלה צריכה התעוררות מלמטה. כך רמזו בפסוק "ואד יעלה מן הארץ והשקה": האד עולה מלמטה, ורק אז יורד הגשם. וכתב הגר"א באבן שלמה שכל ענייני השכינה והנהגת העולם תלויים בהבל פה האדם.
ומה תהיה השמחה של הגאולה? ירמיהו מתאר חמישה קולות: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו". מובא בספרים שהקול החמישי, האחרון, כולל את כולם, והוא העיקר. וכך ישעיהו: "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". עיקר שמחת הגאולה תהיה שמחת ההודיה. ואם כן, כשאנו מעוררים את ההודיה עכשיו, מלמטה, אנו מעוררים מלמעלה את שמחת הגאולה.
ועוד: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". כתב האור החיים, שאין ה' מקדים לקרב את האדם עד שיתעורר האדם להתקרב. וההודיה מעוררת אהבת ה' גדולה מאוד. כשאנו מעוררים אהבה בהודיה, ה' מביא גואל באהבה.
לומר בקצרה: שמחת הגאולה תהיה שמחת ההודיה. מי שמודה היום, מעורר מלמטה את הגאולה.
ההודיה היא לא רק מילה יפה. היא החיבור שלנו לבורא עולם, הדרך להיות בני אדם, הכלי שמחזיק את השפע, והקול שיישאר לנצח. ומי שמתחיל היום, אפילו בתודה אחת קטנה מכל הלב, כבר מצטרף לשירה שלא תיפסק לעולם. יהי רצון שנזכה להרגיש בכל יום כמה אבינו שבשמים אוהב אותנו, ולהודות לו מתוך שמחה ואהבה, עד שנזכה לשיר לפניו בבית ההודיה, במהרה בימינו.