כל יהודי עומד לפני הקדוש ברוך הוא שלוש פעמים ביום, ובתוך המילים המוכרות של התפילה מסתתרות פנינים של הודיה. מי שמכיר אותן אינו מתפלל עוד כמבקש מסכן, אלא כבן שבא לשמוח לפני אביו. הפנינים שלפניכם קצרים: כל אחד רעיון אחד שלם, שאפשר לומר בשולחן שבת, בסעודה, בשמחה או לפני התפילה, וכל אחד מסתיים ב"לומר בקצרה" שקל לזכור ולמסור הלאה.
קריאת שמע של לילה זמנה כל הלילה, מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. ואילו קריאת שמע של שחרית זמנה רק עד סוף שלוש שעות ביום. למה? הרי "בשכבך ובקומך" נאמרו יחד.
הלילה, החושך, מסמל את הצרות והייסורים. והבוקר, האור, מסמל את החסדים. ועל הצרות אין מה לדאוג: אותן האדם זוכר "כל הלילה". מה שכואב לו, הוא לא שוכח. אבל החסדים והניסים? אותם רוב בני האדם שוכחים מהר מאוד. קם אדם בבוקר, ותוך רגע כבר נשכחה ממנו ההתפעלות מכל הטוב.
לכן אמרה התורה: על החסדים צריך למהר. תקרא עם השחר, כל עוד ההתפעלות חיה בלב. "מי חכם וישמר אלה", ישמור את החסדים ולא יאבד אותם.
כל ברכה ארוכה פותחת ב"ברוך". והנה ברכת "אלוקי נשמה שנתת בי" אינה פותחת ב"ברוך". למה?
היום נוהגים לסמוך אותה לברכת "אשר יצר", ולכן היא נחשבת כ"ברכה הסמוכה לחברתה". אבל בגמרא מבואר שאדם אומר "אלוקי נשמה" מיד כשהוא מתעורר, בלי לסמוך אותה לשום ברכה. ומה התשובה?
הראב"ד מתרץ תירוץ נפלא: הברכה הזאת סמוכה לברכת "המפיל" שאמרנו לפני השינה, והשינה אינה הפסק. יהודי הולך לישון מתוך הודיה וקם מתוך הודיה, והלילה כולו הוא רק גשר בין תודה לתודה.
ובשבולי הלקט נמצא תירוץ נוסף, מחודש מאוד: ההודיה עצמה כוללת הכל. כשיהודי אומר "מודה אני לפניך", יש בכך הזכרת השם ומלכות וכל מה שצריך לברכה. כל כך גדולה המילה "מודה", שהכל כלול בה.
השולחן ערוך כותב שברכת "אלוקי נשמה" אינה פותחת בברוך "לפי שהיא ברכת הודאה". והדבר מפליא: הרי ההודיה היא תכלית הבריאה! ועוד, גם "בורא נפשות" היא הודיה, והיא פותחת ב"ברוך".
תשובה נפלאה מובאת בספר "מבשר טוב" לאדמו"ר מביאלא, על פי ההלכה בברכת הגשמים. מי שיש לו שדה והגשם יורד עליה, מברך בקצרה "הטוב והמטיב". ומי שאין לו שדה, אומר הודיה ארוכה: "מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו".
למה? מי שנהנה כרגע, אינו צריך להסביר על מה הוא מודה. ההנאה לפניו, והוא אומר מיד "ברוך". אבל מי שאין לו הנאה ישירה ברגע זה, צריך קודם לתאר ולפרט על מה ההודיה, ורק אחר כך לחתום בברכה.
וכך גם בבוקר. מן הנשמה עצמה איננו נהנים ברגע זה; אבל בזכותה נוכל לאכול, ללמוד, לשמוח ולרקוד. לכן פותחים בתיאור: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא...", ורק אחרי שהלב הרגיש, חותמים "ברוך".
בבוקר, כשאדם נועל נעליים, הוא מברך "שעשה לי כל צרכי". מה הקשר בין נעליים לכל הצרכים?
המהרש"ל מביא שני פירושים. הראשון: חז"ל אמרו שאדם ימכור את כל מה שיש לו כדי לקנות נעליים לרגליו. אם כן, כשאדם נועל נעליים הוא נזכר שבלעדיהן היה צריך למכור הכל, ומיד הוא נזכר בכל מה שיש לו: שולחן, כיסא, בגדים, מיטה, סבון ומברשת. על הכל הוא מודה.
והשני עמוק יותר. איך אדם אומר "שעשה לי כל צרכי"? וכי אין לו צרות וחסרונות? אלא הוא מאמין שגם מה שחסר לו הוא לטובתו, כמו שאמרו חז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. בלי ייסורים, האדם היה שוכח את בוראו. הייסורים מקרבים אותו, מוליכים אותו מדרגה לדרגה. ומה הם הנעליים? מה שמוליך אותנו ממקום למקום.
בברכות השחר שלוש ברכות מזכירות את ישראל: "אוזר ישראל בגבורה", "עוטר ישראל בתפארה", ו"הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". על השתיים הראשונות מבאר הב"ח: הגויים אינם נוהגים בחגורה ובכיסוי ראש תמיד, ולישראל יש חגורה וכיסוי ראש, ועל המעלה הזאת מודים.
אבל "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל"? וכי לאומות הקדוש ברוך הוא אינו גומל חסדים? מתרץ הב"ח: החסדים הטובים כאן הם ההצלה מן החטא ומן היצר הרע. נשמת ישראל היא עצם הקדושה והטהרה, והיצר הוא רק כ"שאור שבעיסה", ולכן הקדוש ברוך הוא אינו עוזב אותנו בידו. וכך כתב רבי חיים פלאג'י: אין חסד גדול מזה.
חז"ל אמרו: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו. ולמה נברא כך? כדי שנדע שאנחנו צריכים לו בכל יום, ומתוך כך נידבק בו. אם כן, על כל מצווה שהצלחנו לעשות, מגיעה תודה.
כשנכנסים לבית הכנסת אומרים:
יש בו ארבעה פירושים, כל אחד מתוק מדבש. רש"י: מפני שעשית עמי חסדים רבים, אני בא לביתך להודות לך. המצודות: כשתעשה עמי חסדים, אבוא להודות. ואין כוונת דוד המלך לתנאי, אלא שהוא משתוקק להודות, ורק מבקש שיהיה לו על מה.
הפירוש השלישי, המובא בספרים: מי שרוצה לבוא לשרת מלך בשר ודם, שומע לרוב "לא תודה, יש לי משרתים". והקדוש ברוך הוא מסכים לשמוע אותי, הקטן. עצם הכניסה לביתו היא "רוב חסדך".
והרביעי, של המלבי"ם: יש מי שבא לתפילה מתוך פחד, שמא ייענש. אבל אני בא מתוך החסדים. לא מפחד ולא רק כדי לבקש, אלא כי אני אוהב ורוצה להודות. ומכאן עצה טובה: לפני התפילה להתבונן רגע בחסדים, ומתוכם לבוא להתפלל.
אמרו חז"ל: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה": במקום רינה, שם תהא תפילה.
ומבאר רש"י: מהו מקום רינה? בית הכנסת, ששם הציבור אומר שירות ותשבחות בנעימת קול ערב. זו מעלתו של בית הכנסת: מקום שבו שרים ומרננים לבורא עולם. וראוי היה שבכל יום יאמר הציבור יחד לפחות כמה פסוקים מפסוקי דזמרה בשירה נעימה.
ומכאן לימוד לכל אחד: אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא יקשיב לבקשתך? קודם תרנן. תשיר, תשבח, תאמר מזמור בהתלהבות על כל החסדים שהיו איתך עד היום. ואז, במקום הרינה, שם גם תישמע התפילה.
ברכת "ברוך שאמר" נחתמת ב"מלך מהולל בתשבחות". מה פירושו? מלך שנותן לישראל את היכולת לשבח אותו, ושמח בשבחיהם. מלך בשר ודם אינו מתעניין בשבחיו של כל אחד; אבל מלך מלכי המלכים שומע ונהנה מכל מילה. וכך חותמים גם "ישתבח": "הבוחר בשירי זמרה", בוחר דווקא בשירה שלנו, יותר משירת המלאכים.
ילד מבקש מאביו כוס מים ואומר: "אבא, אני מברך אותך, תן לי ברשותך". אחרי שהוא שותה: "אבא, תודה רבה". אחרי דקות, על פרי: שוב בקשה, שוב תודה. עשרים פעמים ביום. כל אב היה חושב שמשהו לא בסדר.
ואילו חכמים תיקנו לנו מאה ברכות בכל יום, לפני ואחרי כל הנאה, ובכל פרט: בלבישת בגד, בנעילת נעליים. ולא חששו שנטריח את הבורא. כי אין לנו מושג כמה הוא אוהב אותנו, וכמה הוא מתענג על כל מילה של אהבה שיוצאת מפינו.
ב"נשמת" אנו אומרים: "אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך". ומיד אחר כך: "על כן אברים שפלגת בנו... הן הם יודו ויברכו". בהתחלה אומרים שאי אפשר להודות, ובסוף שבאיברים הקטנים שלנו אפשר. איך?
רבי עקיבא, בימי עניותו, ראה את צערה של אשתו ואמר לה: "אילו היה לי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב", תכשיט שירושלים מצוירת עליו. והרי לא היה לו! אלא שעצם הדיבור, הרצון הגדול להיטיב, כבר משמח את הלב.
כך ב"נשמת". בתחילה אנו מגלים לקדוש ברוך הוא את גודל רצוננו: אילו היה לנו כוח עצום, עדיין לא היינו מספיקים, כי על כל טובה מגיעה תודה אין סוף. וכבר זה משמח אותו, כי הוא רואה שאיננו כפויי טובה. ואחר כך אנו אומרים: את המעט שבכוחנו, נעשה. ואחרי שגילינו את הרצון, המעט כבר אינו מעט.
אחרי "אשרי" ו"ובא לציון" נכנס לפתע פסוק אחד קצר, לפני הקדושה:
למה דווקא כאן? הבית יוסף מביא בשם שבולי הלקט: מפני שהקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בתוכנו כדי לשמוע את תהילות ישראל. ובמדרש: על כל קילוס וקילוס שישראל משבחים, הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליהם.
אבינו שבשמיים כל כך שמח בשבחינו, שהוא שוכן אצלנו, אצל כל אחד ואחד. אמרנו "תהילה לדוד", שבחנו, ועכשיו אנחנו מכריזים: אתה יושב בתוך התהילות האלה. ועוד: ככל שמוסיפים לשבח, כך השכינה מתווספת והולכת.
בברכה השלישית של שמונה עשרה אנו אומרים: "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". מה הקשר בין קדושה להלל? למה דווקא הקדושים מהללים?
השפת אמת שואל: למה דווקא ימי חנוכה נקבעו "להודות ולהלל", יותר מפסח, שבועות וסוכות? ועונה: בחנוכה האדם כמו כהן גדול, החנוכייה כמו המנורה, והבית שבו מדליקים כמו בית המקדש. וכשם שעם ישראל נוצר כדי להודות, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", כך בית המקדש הוא המקום המיועד להלל: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו".
למה? כי ככל שהמקום קדוש יותר, האדם מרגיש יותר חשק ורצון להודות. בחנוכה אנחנו זוכים להארה של בית המקדש, ולכן הלב נפתח להלל. ועכשיו מובן: "וקדושים", ככל שתהיה בנו יותר קדושה, כך "בכל יום יהללוך סלה".
ויש ב"וקדושים בכל יום יהללוך" גם רמז נוסף. בחובות הלבבות, בשער הבחינה, כתוב שהחכם אינו פוסק לראות בכל יום סימנים חדשים של חכמת הבורא והשגחתו עליו. הצדיקים הולכים כל היום ומחפשים את הבורא בכל דבר.
למה? כי ההודיה היא עניין של רגש. ורגש נחלש כשחוזרים על אותו דבר: מי ששומע סיפור בפעם העשירית, כבר מתרגש פחות. לכן הצדיקים מחפשים בכל יום משהו חדש, טובה חדשה שעוד לא הודו עליה אתמול, פלא חדש בבריאה.
זה הפירוש: "וקדושים בכל יום" הם אלה שיש להם קדושה חדשה בכל יום, התרגשות חדשה בכל יום. ורק הם יכולים להלל באמת, כי אצלם הלב תמיד רענן.
הבקשה הראשונה בשמונה עשרה היא "אתה חונן לאדם דעת". למה דווקא היא ראשונה?
הסטייפלר, בספרו "ברכת פרץ", התקשה בדברי הגמרא: "כל אדם שאין בו דעה, אסור לרחם עליו". והרי על בעלי חיים ועל תינוק מצווה לרחם! ומבאר: אין הכוונה למי שאין לו שכל, אלא למי שאין בו דעת להכיר טובה. מי שאינו מבין שכל מה שקיבל הוא מתנה וחסד, יבוא לדרוש עוד, וכשלא יקבל, ישלם רעה תחת טובה. ובאמת, הקדוש ברוך הוא נוהג כך: מי שאין בו דעת להכיר טובה, אינו כלי לקבל.
ומכאן נפלא: אנחנו עומדים לבקש רפואה, פרנסה, גאולה. אבל כדי לקבל צריך כלי, והכלי הוא הדעת להכיר טובה. לכן פותחים ב"חוננו מאתך דעה": תן לנו לדעת שהכל חסד ממך, ואז נהיה ראויים לכל השאר.
בברכת הרפואה אנו אומרים "כי תהלתנו אתה". למה דווקא שם, ולא בברכת הדעת או הפרנסה?
בספר "אוהל משה" מבאר: עיקר תכלית האדם להודות לבוראו. וכך כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא, שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם כדי שיכיר את בוראו ויודה לשמו. ובספר תהילים רואים שדוד המלך מבקש חיים תמיד בשביל זה:
וכן "הֲיוֹדְךָ עָפָר?", "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה". ואחרי שנרפא: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי... לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם". החיים ניתנים כדי להודות.
לכן בברכת הרפואה, כשמבקשים חיים, אומרים "כי תהלתנו אתה": רפא אותנו, כדי שנחיה ונהלל אותך. וכך כתב הטור: בימי דוד מתו מאה איש בכל יום, ותיקן מאה ברכות. מי שחי מתוך הודיה, זו סיבה שימשיך לחיות.
יש ראשונים הסוברים שמי שלא כיוון בברכת מודים, לא יצא ידי חובת תפילה, כמו מי שלא כיוון בברכת אבות. למה דווקא מודים חמורה כל כך?
יש שביאר דבר נפלא. יהודי עומד בתפילה ומבקש, מבקש ומבקש: רפואה, פרנסה, ישועה. מבחוץ זה יכול להיראות כמו אדם מסכן, מלא צרות, שיש לו אדון שאינו נותן לו דבר. כל היום מתחנן.
לכן בסוף התפילה אנחנו אומרים "מודים אנחנו לך": ריבונו של עולם, הכל טוב, כמה שפע יש לנו! וגם מה שביקשנו, זה רק משום שציווית אותנו לבקש, כי כך אנחנו מתקרבים אליך. וגם מה שחסר לנו, הוא לטובתנו, כדי שנתפלל.
אבל מי שלא כיוון במודים, כל תפילתו נשארת כתפילה של אדם שרע לו. ואיך תעלה תפילה כזאת למעלה? לכן מודים הוא עיקר גדול בתפילה.
למה ברכת כהנים באה אחרי ברכת מודים?
ברכת כהנים היא השראת שכינה. יש בה חמש עשרה מילים, שלוש, חמש ושבע, כמניין השם י"ה, שהוא השראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל על איש ואשה שזכו, שכינה ביניהם. ולכן אין מסתכלים בידי הכהנים, כי השכינה שורה עליהם, "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים".
ומה צריך כדי שתשרה שכינה? הודיה. כשאדם מודה לבורא עולם, השכינה שורה עליו. אחרי שהודינו במודים, הגיע הזמן לברכת כהנים.
וראיה נפלאה: כל הברכות חותמות בלשון נסתר: "מחיה המתים", "חונן הדעת", "רופא חולי עמו ישראל". רק ברכה אחת חותמת בלשון נוכח: "הטוב שמך ולך נאה להודות". למה? כי כשאתה מודה, הקדוש ברוך הוא כאן, לידך, איתך. אתה מדבר אליו פנים אל פנים.
כשהשליח ציבור מגיע למודים, הקהל אינו שותק, אלא אומר נוסח משלו: "מודים דרבנן". למה נקרא כך?
בגמרא מבואר שכל אחד מן האמוראים היה אומר בשעה זו נוסח אחר, עד שבא רב פפא ואמר: "הלכך נימרינהו לכולהו", נאמר את כולם. ולמה כל אחד אמר נוסח אחר? כי אף שבתפילה יש נוסח קבוע, ההודיה צריכה לבוא מן הלב, וכל אחד מרגיש להודות על משהו אחר. ומכאן גם שאין יוצאים במודים ידי חובה מן השליח ציבור: את התודה צריך לומר בעצמך, בפה שלך.
ועוד פירוש נפלא מובא בספרים. סוף מודים דרבנן הוא "על שאנו מודים לך", ופירש רש"י: על שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך. כלומר, כאן מודים על ההודיה עצמה, על הזכות להודות. על חיים ופרנסה כולם יודעים להודות. אבל להודות על זכות ההודיה, שהיא טובה רוחנית, רק "רבנן" מבינים את גודלה. לכן נקרא "מודים דרבנן".
היכן אנו מתפללים על הילדים בשמונה עשרה? לכאורה אין תפילה מפורשת. אבל האדמו"ר מבעלז היה אומר רמז. במודים: "מגן ישענו אתה הוא לדור ודור, נודה לך ונספר תהלתך". אפשר לקרוא "אתה הוא לדור ודור", ואפשר לקרוא "לדור ודור נודה לך": לא רק אני, אלא גם בניי ונכדיי יודו לך. כאן אפשר לכוון: זכני שגם ילדיי יהיו צדיקים ויודו לך. וכדי שזה יהיה אמת, האב צריך להודות בעצמו וללמד את ילדיו להודות.
אישה אחת בכתה בחתונת בתה, שחזרה בתשובה, השלישית מבנותיה. כששאלו מה הזכות שבידה, סיפרה שלפני שנים רבות קיבלה דף בסמינר, ואמרו לה שהוא מסוגל לישועה. היא לא ידעה עברית, ובכל זאת קראה אותו בכל יום. פתחו את הדף, ומצאו בו תפילה של הורים על הילדים.
אם מילים שנאמרו בלי הבנה פעלו כל כך, כמה גדולות מילים שנאמרות בכוונה, באהבה ובשמחה.
רבים שואלים: "כל יום יש ניסים? אולי פעם בחצי שנה קורה לי נס".
יהודי מלונדון סיפר: בבחרותו נפטר אביו, ואמו ביקשה שיצא לעבוד כדי לפרנס את הבית. הוא שאל את ראש ישיבתו, הגאון רבי יהודה זאב סגל, ונענה: ודאי שעליך לעזור לאמך האלמנה. אבל בקשתי ממך: בכל ערב, כשתגיע במודים ל"על ניסיך שבכל יום עמנו", עצור וחשוב איזה נס עשה עמך הקדוש ברוך הוא היום. "זה כארבעים שנה", העיד, "שאני מקיים זאת בכל לילה, ולא היה יום אחד שלא מצאתי בו נס".
בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו. מי שמחליט שבכל יום הוא מחפש ורושם על מה להודות, הקדוש ברוך הוא כבר דואג שיראה ניסים בכל יום. כי הוא אוהב מאוד שמודים לו, ואוהב לעשות ניסים למי שמודה עליהם.
בתפילות שבת וחג אנו מבקשים: "שבענו מטובך ושמחנו בישועתך". אבל הרי הקדוש ברוך הוא "מצמיח ישועה" בכל יום, ו"טוב ה' לכל" תמיד. מה אנחנו מבקשים?
ישועות יש תמיד. הבעיה היא שבני אדם לא שמים לב אליהן. לכן הבקשה היא "ושמחנו בישועתך": תן לנו לראות את הישועה, להתבונן בה ולשמוח בה.
וכך גם "שבענו מטובך". כמה אנשים מאושרים אתם רואים סביבכם? מעט מאוד. רוב בני האדם שקועים כל היום במה שחסר להם. והטוב? הוא כאן, מלא סביבנו, רק שאיננו שבעים ממנו. לכן מבקשים: ריבונו של עולם, תן שהטוב שלך ישביע אותנו. שלא נהיה עסוקים במה שחסר, אלא נהיה שבעים ממה שיש.
בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "כי מקדישיך בקדושתך קדשת, נאה לקדוש פאר מקדושים". ביאור נפלא נמצא בדעת זקנים מבעלי התוספות, על הפסוק "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי": ראוי, כיון שהוא קדוש, שגם משרתיו יהיו קדושים.
למה קידש הקדוש ברוך הוא את ישראל, שתפקידם לשבח ולפאר את שמו? כי "נאה לקדוש", מתאים לו לקבל פאר דווקא מקדושים. אנחנו המקהלה של המלך. תארו לעצמכם מקהלה שבאה לשיר לפני המלך בבגדי ים: זו בושה למלך. מי ששר לפני המלך צריך להיות לבוש בכבוד. לכן הקדוש ברוך הוא קידש אותנו.
ויש שהוסיף: חז"ל אמרו שבתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". כשם שאנו מהדרים בתפילין שלנו, כך עלינו להדר בתפילין שלו. כשאנחנו בעלי מידות טובות וקדושים, אנחנו עושים לו תפילין מהודרות.
אבינו שבשמיים אינו צריך את שבחינו, ובכל זאת הוא בוחר בהם, יושב בתוכם ושמח בכל מילה. כל "מודים", כל "ברוך", כל רגע שבו אנחנו עוצרים לראות נס קטן של היום, הוא מתנה שאנו נותנים לו, והוא מחזיר לנו אותה פי כמה: קרבה, שמחה ושכינה. נאהב אותו בכל לבנו, נבוא לביתו מתוך חסדיו ולא מתוך פחד, ונלמד את ילדינו להודות לו מדור לדור, עד שנזכה לשיר לפניו בבית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו.