מאה ברכות אומר יהודי בכל יום, ורובן עוברות בחטף, בין כוס מים לפרי. אבל כל ברכה קטנה היא הודיה שלמה, ובתוך המילים המוכרות מסתתרים עומקים נפלאים. הפנינים שלפניכם קצרים, רעיון אחד בכל אחד, שאפשר לומר ליד השולחן, לפני ברכת המזון או בשעת ההבדלה, ולצאת מהם עם ברכה אחת שנאמרת מעכשיו מכל הלב.
כשיתרו שמע על יציאת מצרים אמר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם". ואמרו חז"ל: גנאי הוא למשה ולשישים ריבוא שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו. והרי הם אמרו שירה ארוכה ונפלאה, שירת הים! ויתרו אמר פסוק אחד!
אלא יש הבדל עצום בין שירה והודיה לבין ברכה. ההודיה מכירה בטוב. אבל ה"ברוך", כמו שכתב בעל נפש החיים, פירושו תוספת וריבוי: על ידי הברכה אנחנו כביכול מורידים שפע ומוסיפים ברכה בעולם. ישראל, בענוותם, לא העזו: "אנחנו הקטנים נברך את בורא עולם?". ויתרו הבין שאפשר לברך.
ובהלכות ריבית מובא חידוש: למלווה מותר לומר "תודה", אבל יש לחשוש לברך אותו, כי ברכה היא כבר נתינה של ממש. וכך נאמר: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה": כולם מודים, והחסידים, שרוצים לעשות נחת רוח, מברכים.
יום כיפור אחד היה הבעל שם טוב עצוב מאוד. ולפתע, לקראת סוף היום, פניו אורו בשמחה עצומה. אחרי החג שאלוהו תלמידיו מה אירע. סיפר: גזירות קשות נגזרו על ישראל, ותפילותיי לא הועילו. עד שאישה אחת, שזכתה לבן אחרי שנים רבות של ציפייה, יצאה באמצע היום מבית הכנסת להניק את תינוקה. וכשהביטה בו, אמרה מכל לבה: "ריבונו של עולם, כמו ששימחת אותי בילד הזה, אני מברכת אותך שכל ילדיך ישמחו אותך כך". הברכה הזאת, שיצאה מכל הלב, בקעה את כל הרקיעים, והגזירות נקרעו.
אישה פשוטה, בלי מליצות ובלי ספרים, עשתה מה שכל התפילות לא עשו. כי היא לא רק הודתה על מתנתה, היא בירכה את נותן המתנה.
אמרו חז"ל: "ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". והמקור הוא בתהילים, פרק קז, החוזר ואומר "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". אבל שם הסדר אחר: מדבר, אסורים, חולה וים. למה שינתה הגמרא?
בחידושי אגדות שם מבאר: ארבעתם כנגד ארבע ההצלות של יציאת מצרים. יורדי הים, כנגד קריעת ים סוף. הולכי מדברות, כנגד ההצלה במדבר. החולה שנתרפא, כנגד מה שאמרו חז"ל שנתרפאו כל ישראל לפני מתן תורה. והחבוש שיצא בא אחרון, כי חירות גמורה לא הייתה עד שנכבשה ארץ ישראל.
ועוד שאלו: למה "צריכים" ולא "חייבים"? כי ההודיה אינה חובה שעושים מתוך הכרח. היא צורך של הנפש: אני צריך להודות, כמו שצריך לנשום, לאבא הטוב שבשמיים.
יהודי אחד נהג לברך "בורא נפשות" אחרי כוס קפה, אף שיש בזה מחלוקת. "לא ייתכן", אמר, "ששתיתי משהו כל כך טעים ולא אודה עליו". זה נראה רק רגש יפה, אבל יש לו מקור.
בספר "הליכות שלמה" מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך: כשנשאל מתי יום עובר עליו כראוי, ענה: יום שזכיתי לכוון בכל שלוש התפילות את פירוש המילים. ולתלמיד חכם ששאל במה להתחזק, אמר: בברכות בכוונה.
וכשנשאל איך לנהוג בכל מקום שכתבו הפוסקים "ספק ברכות להקל", אמר: אף שאין בזה גדר ברור, נראה שאם יש לו זמן לברך בנחת ובכוונה, יכול לברך. אבל אם הוא ממהר ולא יוכל לכוון, עדיף לסמוך על המקלים.
הנה לנו: מי שמרגיש רצון וחשק גדול להודות, יכול לסמוך על הדעות שמברכים. ומי שאינו רוצה אלא לצאת ידי חובה, ספק ברכות להקל.
"בורא נפשות" היא אולי הברכה השגורה ביותר על לשוננו. אבל מה פירושה? "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". מה פירוש "על"?
מובא בשם הפרי מגדים שהברכה בנויה כשאלה ותשובה. נניח שחזרתי הביתה ביום שרב, צמא מאוד. רצתי למקרר, שתיתי מים קרים, ואני מודה: בראת את הצימאון, ובראת גם את המים שמשלימים אותו. אבל רגע: למה לברוא את שניהם? אילו לא היה צימאון, לא היינו צריכים מים!
וזו התשובה: "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". את החיסרון ואת השלמתו בראת כדי להחיות אותנו, לענג אותנו. כי אין עונג בלי חיסרון שמתמלא. רק אדם עייף נהנה משינה, רק צמא נהנה ממים קרים. ועל זה, על העונג הזה, אני אומר תודה.
כל השנה מברכים על שנהנינו. אבל בחודש ניסן, ביציאה לשדה, מברכים על עצם ההנאה: "שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להתנאות בהם בני אדם". למה דווקא כשהעצים פורחים?
שאל אדם: בשביל מה ברא הקדוש ברוך הוא את עץ התפוזים? בשביל הפירות. ובשביל מה הפירות? כדי שאהיה בריא ואוכל לעבוד את ה'. נכון. אבל הסתכל רגע על העץ בניסן. מה אתה רואה? פרח. ואת הפרח לא אוכלים, ממנו לא מתחזקים. בשביל מה הוא? רק כדי שתהנה. מתחיל ביופי ונגמר ביופי.
הפרח מגלה סוד: כמו שכתב המסילת ישרים, האדם לא נברא אלא להתענג על ה'. עבודת ה', המצוות והניסיונות, הם הדרך; והתכלית היא העונג. לכן ניסן חייב לבוא באביב: כשעם ישראל נולד, היה עליו לזכור שגם עבודת ה' עצמה מטרתה פריחה ויופי.
בשוק מוכרים פרי חדש במחיר כפול, ובשלט גדול: "פרי חדש לשהחיינו". האם יש מקור לשלם הרבה בשביל ברכה?
כן. בתלמוד ירושלמי, בסוף מסכת קידושין: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל. ומסופר שרבי אלעזר היה חוסך פרוטות כדי לקנות מכל פרי פעם אחת בשנה. והאליה רבה מבאר: משום שרצה להודות לה' בברכת שהחיינו, כמו שכתב הרמב"ם שראוי לאדם להרבות בשבח לקדוש ברוך הוא.
וכך אמר רבי שלמה מרדומסק: צדיקים רוצים בנפלאות הבורא, כדי שתהיה להם הזדמנות להודות. והבעל שם טוב דרש: "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ": השפתיים מרננות על עצם הזכות לזמר. וכמבואר בביאור הלכה, שהחיינו נתקנה על השמחה בדבר החדש, שבה אדם שמח בעצם חיותו וקיומו.
כשיהודי קונה בגד חדש, אוכל פרי חדש או זוכה לחג, הוא מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". למה שלוש לשונות?
מובא בספרים פירוש נפלא. כשאדם שמח בדבר טוב, הוא מודה לא רק על הרגע הזה, אלא על כל מה שהביא אותו עד הלום. "שהחיינו": שנתת לי חיים מלכתחילה, שהבאת אותי לעולם הנפלא הזה, שבו אפשר לעבוד אותך ולזכות לנצח. "וקיימנו": החיים לבדם אינם מספיקים, אדם יכול למות כעבור רגע; ואתה מקיים אותי בכל רגע. "והגיענו לזמן הזה": הבאת אותי עד הרגע הזה, שבו אני שמח בדבר החדש.
הנה הודיה על העבר, על ההווה ועל הרגע הזה. ונאמר בספרים שהברכה הזאת היא סגולה לאריכות ימים. כי, כמו שכתב בעל נפש החיים, "ברוך" הוא גם מלשון ריבוי וברכה: מי שמודה בשמחה על חייו, ממשיך עליו עוד חיים.
כבר עמדו על כך: בדרך כלל התורה כותבת מצווה בלשון ציווי, כמו "ועשית". כאן היה צריך להיכתב "ותברך". אבל "וברכת" נשמע כמו סיפור: התורה מספרת שנהיה שמחים כל כך בארץ, עד שנרצה מעצמנו לברך. ובכל זאת קיבלו חז"ל שזו מצוות עשה מן התורה. אם כן, למה לא נכתבה כציווי?
השפת אמת מבאר: חז"ל אמרו שסברא היא, אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה. ואם כן, הברכה צריכה להיות בטבעו של יהודי. התורה כתבה "וברכת" באותה לשון של "ואכלת ושבעת" כדי ללמד: כמו שאכילה ושביעה הן טבע, כך גם הברכה. אדם אוכל ושבע, וממילא מרגיש רצון להודות.
על שני דברים ציוותה התורה להודות: על התורה, לפני הלימוד; ועל האוכל, אחריו. למה כאן לפני, וכאן אחרי?
המשך חכמה מבאר: ההודיה מקדשת את האדם ומדביקה אותו בבורא. וכך פירש רש"י במודים דרבנן: "על שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך". ההודיה היא דבקות. ומתי צריך אותה?
באוכל, לפני האכילה אין צורך: האדם רעב, מרגיש כמה הוא נזקק לבוראו, והוא דבוק בו מתוך עצם הצורך. הסכנה באה אחרי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". כשאדם שבע, הוא עלול לשכוח מי נתן לו. לכן מודים אחרי.
ובתורה להפך: הסכנה היא לפני. אמרו חז"ל שהארץ אבדה על שלא ברכו בתורה תחילה: למדו אותה כחכמה בעלמא, בלי להתחבר לנותן התורה. לכן צריך להודות לפני הלימוד, כדי להרגיש שזו תורת אלוקים חיים.
בברכת "מעין שלוש" אנו מבקשים על ירושלים: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברך עליך בקדושה ובטהרה". הטור תמה: וכי יהודי רוצה בבניין המקדש ובקיבוץ גלויות כדי לאכול עוד פירות? הרי הגמרא אומרת על משה רבנו: "וכי לאכול מפריה הוא צריך?". ולכן כתב למחוק מילים אלו.
אבל הבית יוסף מבאר שיש לקרוא את הכל ברצף: נאכל מפריה ונשבע מטובה כדי שנזכה לברך עליה בקדושה ובטהרה. כל מטרת האכילה היא הברכה, כמו ששרים בליל שבת: "סועדים בו לברך שלוש פעמים".
והכתב סופר מוסיף: פירות הארץ מחכימים ומקדשים, ועל ידיהם נשבע מטובה אמיתית, טוב רוחני. וזו גם הבקשה בשמונה עשרה: "ושבענו מטובה". ואיך זוכים לזה? כשמברכים כראוי "על ארץ חמדה טובה ורחבה".
נפסק בשולחן ערוך שמי ששכח "על הניסים" בחנוכה, יאמר בברכת המזון: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו". והתבואות שור הקשה: איך מבקשים נס? הרי מי שנעשה לו נס, מנכים לו מזכויותיו! ותירצו: נס שגורם קידוש השם, כמו נס חנוכה שיש בו פרסום הנס, אינו מנכה אלא מוסיף זכויות.
ויש שהעיר הערה נפלאה: אם כך, אולי עדיף לשכוח את "על הניסים"? מי ששוכח, מבקש ניסים לעתיד; ומי שזוכר, רק מודה על העבר. וכי ייתכן שדווקא השוכח ירוויח?
אלא מכאן למדנו: לא ייתכן. ההודיה על הניסים שבעבר מביאה ניסים בהווה, לא פחות מן הבקשה. מי שמודה על מה שקיבל, פותח שער לקבל עוד. "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ", ובזכות זה "וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
שאלה תמימה: איך אנו אומרים בברכות התורה "אשר בחר בנו מכל העמים"? הרי במדרש מסופר שהקדוש ברוך הוא הציע את התורה לכל האומות, וכולן סירבו. לא נשארה לו ברירה! מה ה"בחירה" כאן?
רבי יוסף ענגיל מבאר בדרך נפלאה. אמרו חז"ל שהארץ אבדה "על שלא ברכו בתורה תחילה". ובזכות ההודיה יורשים את הארץ: יהודה הודה וראובן הודה, ושכרם "אֲשֶׁר לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ". אולי זה מה שהפריע להם: הם חשבו בדיוק כמו בשאלה שלנו, שאין כאן בחירה. ולא הודו.
ומה התשובה? הסיבה שרצינו לקבל את התורה היא הדעת הנפלאה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, להבין שאין דבר מתוק ממנו. וגם הדעת הזאת היא ממנו. בה הוא בחר בנו מכל העמים. על זה מודים: על הדעת להבין שהכל ממנו.
חתן עולה לתורה, ומי שנולד לו ילד עולה לתורה. מובא בספרים שהעלייה היא הודיה על השמחה. אבל איפה היא? העולה אומר "ברכו את ה' המבורך" ו"אשר בחר בנו". הוא לא מזכיר את החתונה ולא את התינוק!
התשובה ב"מזמור לתודה": חפשו בו את המילה "תודה", ולא תמצאו. "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". כלומר, יש דרך נוספת להודות: לגרום לכולם להודות. מי שקרה לו טוב, מתמלא אהבת ה' וקורא לכל הארץ להריע.
וכך בחנוכה, החג היחיד שבו מפרסמים את הנס בחוץ. וכך בסוף מודים: "ועל כולם יתברך ויתרומם שמך... וכל החיים יודוך סלה". החתן ואבי התינוק עולים ואומרים לכל הקהל: "ברכו את ה'!", וכולם עונים יחד. זו ההודיה.
ומכאן לכל אחד: כשקורה לך טוב, חפש דרך לגרום לכבוד שמיים, שיותר אנשים יברכו את ה'.
הבן איש חי, כשהיה ילד קטן, ביקש מאביו להחזיק את נר ההבדלה. "זה תפקיד אחותך הגדולה", אמר האב, "אבל אם תענה על שאלה, תקבל". שאל: מובן שמברכים "בורא פרי הגפן" לפני "המבדיל", כמו בקידוש. אבל למה הבשמים והנר באים באמצע, ולא לפני הכל?
ענה הילד: כי רוצים להודות מלמטה עד למעלה. וכדאי להוסיף: ראשית של כל דבר מקדישים לה', "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר". את היום פותחים ב"מודה אני", ואת השבוע החדש פותחים בהודיה.
ואיך? מלמטה: היין, טעם הפה. מעל הפה, האף: "בורא מיני בשמים". מעליו העיניים: "בורא מאורי האש". ומעל העיניים, השכל: "המבדיל בין קודש לחול", הבינה להבדיל בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. כך פותחים שבוע יהודי: בהודיה על כל חוש, מן הפה ועד המוח. האב כל כך נהנה, עד שנתן לו להחזיק את הנר.
בהגדה, לפני ארבעת הבנים, אומרים: "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא". ארבע ברכות. מה עניינן כאן?
הראשונים מבארים דברים נפלאים. יש אומרים שבעל ההגדה רצה לברך ברכת התורה לפני הדרשה, בלילה שכולו הודיה; ומכיון שכבר בירכו בבוקר, אמר זאת בלא שם ומלכות, ולכן "המקום". בשבולי הלקט: על סיפור יציאת מצרים אין ברכה, ובעל ההגדה תיקן הודיה בכל זאת. והריטב"א: התורה מיוחדת שיש בה מענה לכל אחד מארבעת הבנים. וכך אמר רבי חיים מבריסק: בשאר חכמות יש ספר למתחילים וספר למתקדמים, ותורת ה' אחת לכולם, וכל אחד לומד ממנה כפי דרגתו.
"ברוך המקום": על שראינו ביציאת מצרים שה' משגיח בכל מקום. "ברוך שנתן תורה": על מתן תורה. ו"ברוך הוא": הוא מבורך גם מצד עצמו, לא רק מכוח ברכתנו. ובנוסח הזה אפשר להשתמש בכל פעם שרוצים להודות ואי אפשר לברך בשם ומלכות.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו לא רק את הפרי, את הלחם, את התורה ואת השבת, אלא גם את הזכות לברך עליהם. כל ברכה קטנה היא רגע שבו בן פונה לאביו ואומר: ראיתי, הבנתי, אני שמח. ואבינו שבשמיים שומע, נהנה, ומוסיף ברכה על ברכה. נאהב אותו בכל לבנו, נברך אותו מכל הלב, לפני ואחרי, בבוקר ובערב, ונזכה לאכול מפרי ארצו ולברך עליה בקדושה ובטהרה, בבניין ירושלים, במהרה בימינו.