בצום גדליה נתבונן בדבר נוסף: אחרי חורבן בית המקדש, כשרצחו את גדליה בן אחיקם, הלכו אנשי שארית הישוב לירמיהו הנביא ושאלו אותו: האם לעזוב את ארץ ישראל, או להישאר? ירמיהו, בדבר ה', ענה להם בבירור: אם תשבו בארץ הזאת, "וּבְנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ, כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם; אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל" – אך אם ילכו למצרים, תשיגם שם אותה חרב ואותו רעב שהם יראים מפניהם.
אנשי אותו דור כבר ראו בעיניהם שכל מה שאמר ירמיהו בעבר התקיים במדויק – כל נבואותיו על החורבן קרו כלשונן. ובכל זאת, מה קרה בסוף? הם לא שמעו בקולו, עזבו את ארץ ישראל והלכו למצרים, ובזה נגרם להם חורבן נוסף.
מכאן למדים דבר מדהים ומצער: אדם יכול לראות ניסים ונפלאות, לראות שכל מה שה' אומר מתקיים, ובכל זאת שלא לבטוח בו. איך זה קורה? מפני שאם אדם לא מתבונן בחסדי ה' ולא מפנים אותם לליבו, אין די לו רק לראות אותם. התפקיד שלנו הוא לא רק לזכור את חסדי ה', אלא גם להתבונן בהם – להבין מתוכם כמה ה' אוהב אותנו, ועל ידי כך לבטוח בו ולא לדאוג.
אדם יכול לעבור בחייו נס גדול, להתרגש ממנו יום אחד, ולמחרת כבר לשכוח אותו ולחזור לדאוג כאילו לא קרה דבר. בדיוק בשביל זה טוב לכתוב בפנקס: לא רק לראות ולהתרגש לרגע, אלא לחזור ולהתבונן שוב ושוב בדברים שנכתבו, עד שהם נכנסים ללב ממש, ולא נשארים רק זיכרון חולף של יום אחד. אדם שמתרגל כך, לא יהיה דומה לבני דורו של ירמיהו, שראו ולא האמינו; הוא יזכור וגם יתבונן, ומתוך כך יבטח בה' תמיד.
יהי רצון שבשנה הבאה עלינו לטובה נזכה לכתוב ולהתבונן בחסדי ה', ושתהיה לנו שנת עוז – שה' יהיה מעוז חיינו.