🕯️ זוהר שבת (בנות) · shabbat-glow

אמונה ומחשבה

פנחס זה אליהו

שיעור של הרב יהודה טאוב

מקורות בעד ונגד, הכהן שנטמא לבן הצרפתית, התירוצים של בעלי התוספות והחיד"א, ופתרונו של הרדב"ז: שורש נשמה אחד

▶ לצפייה בשיעור

נר א

❓ השאלה והמקורות שבעדה

👶

אליהו של כל ברית

השאלה אם פנחס הוא אליהו אינה רק דיון עיוני – יש לה השלכות הלכתיות ממשיות.

השיעור נאמר בשבוע של ברית מילה, ולכן נושאו הוא אליהו הנביא – הדמות המפורסמת שכל ברית מילה קשורה בה. אבל לפני שמגיעים לכיסא של אליהו ולמנהגים, צריך לשאול שאלה יסודית יותר: מי הוא בכלל אליהו?

יש מסורת מפורסמת שאומרת: "פנחס זה אליהו". פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הקנאי שעצר את המגפה במעשה זמרי, הוא הוא אליהו הנביא שקם מאות שנים אחר כך בימי אחאב ואיזבל. אבל כשמתחילים לבדוק את המקורות, מתברר שהדבר אינו פשוט כלל.

יש מקורות שאומרים זאת במפורש, ויש מקורות שנראה מהם בבירור שאינם מכירים בזה כלל. יש סתירות בין המדרשים, יש קושיות הלכתיות, ויש סיפור בנביא שקשה מאוד להבין אם אליהו היה כהן.

והרב מדגיש: זה לא רק דיון של מדרשים ואגדות. לשאלה הזאת יש נגיעה להלכה למעשה, ולכמה וכמה עניינים שאנחנו נוהגים בהם עד היום. לכן כדאי לעבור על הסוגיה לאט, מקור אחר מקור.

🏔️

אליהו התשבי מתושבי גלעד

לפי פשט הכתוב אליהו בא מעבר הירדן, ואין שום רמז שהוא כהן.

מה הקושיה? אנחנו שרים בכל מוצאי שבת: "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי". וכך הוא מוצג בפעם הראשונה בנביא: "אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד".

גלעד נמצא בעבר הירדן המזרחי, בנחלת השבטים שקיבלו את חלקם שם. זו אפילו לא ארץ ישראל המערבית, שקדושתה גדולה יותר. במבט ראשון אליהו הוא איש פשוט מאחד השבטים שישבו שם, ויש שאמרו שהוא משבט גד. לא לוי, ובוודאי לא כהן.

ואם כך, מאין הגיע הרעיון שאליהו הוא פנחס, נכדו של אהרן הכהן? כאן צריך לחזור להתחלה ולשאול: מה המקור הראשון? מי אמר את הדבר הזה, ועל מה הוא מבוסס? רק אחרי שנכיר את המקורות שבעד ואת המקורות שנגד, נוכל להבין את התמונה כולה.

🔥

"קנא קנאתי" – פעמיים

הכפילות בדברי אליהו נדרשה כרמז לשתי קנאות: אז בשיטים, ועכשיו בחורב.

המקור הראשון הוא בספר מלכים. אליהו בורח מפני איזבל אחרי מעמד הר הכרמל, ומגיע עד הר חורב. שם שואל אותו הקדוש ברוך הוא: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" ואליהו עונה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת".

למה הלשון כפולה – "קנא קנאתי"? המדרש בפרקי דרבי אליעזר דורש: קנאתי פעם אחת בעבר, ואני מקנא שוב עכשיו. בעבר – במעשה זמרי בשיטים, כשפנחס קם וקנא את קנאת ה'. ועכשיו – כאן, נגד איזבל ונביאי הבעל.

והקדוש ברוך הוא משיב לו, לפי המדרש: אתה תמיד מקנא. קנאת בשיטים, ואתה מקנא עכשיו בחורב. ושם, לפי המדרש, נקבע גם הקשר של אליהו לברית המילה. אליהו טוען שבני ישראל עזבו את הברית, ונאמר לו שהוא עצמו יבוא ויראה את ישראל מקיימים אותה.

מכאן המקור הראשון לזיהוי: מי שאומר "קנאתי כבר פעם" הוא מי שקנא בשיטים – פנחס.

🕊️

"הנני נותן לו את בריתי שלום"

תרגום יונתן מפרש את "בריתי שלום" כהבטחה לחיים לעולם.

המקור השני הוא בפרשת פנחס עצמה. בשכר קנאותו אומר לו הקדוש ברוך הוא: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". ומיד: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". מה בדיוק קיבל פנחס?

רש"י מפרש זאת כביטוי של חיבה והכרת טובה, כמו אדם שמחזיק טובה למי שעשה עמו טובה. אין כאן לפי רש"י מתנה מסוימת, אלא יחס של אהבה וקירוב.

אבל תרגום יונתן מפרש אחרת לגמרי: ברית השלום היא שפנחס יחיה לעולם. ובמפרשים מובא הסבר יפה לכך. למה אדם מת? בגוף יש יסודות רבים – אש, מים, רוח ועפר – והם מתנגדים זה לזה, "רבים" זה עם זה. עם הזמן נשבר האיזון ביניהם, וכך מגיע המוות.

אילו היה בין כל חלקי הגוף שלום גמור, היה האדם ממשיך לחיות אורך ימים ושנים. זו "ברית שלום": הבטחה שהגוף של פנחס לא יתפרק לעולם. ואם פנחס לא מת – הרי אפשר שהוא עצמו חזר והופיע בימי אחאב בשם אליהו.

נר ב

⚖️ המקורות שנגדה

🕰️

איפה היה פנחס כל השנים?

אם פנחס חי ברציפות עד ימי אליהו, קשה להבין מדוע נעלם מן התורה ומן הנביאים במשך מאות שנים.

אבל אם פנחס הוא אליהו ממש, באותו גוף, עולות מיד שאלות קשות. אנחנו מוצאים את פנחס בתורה, אחר כך בימי יהושע, ואחר כך בתקופת השופטים. ואז הוא נעלם. אין עליו שום אזכור.

כל ימי השופטים היו נביאים רבים בישראל. איפה היה פנחס? למה לא התנבא? ואם הוא אליהו – למה לא היה נביא כל אותן שנים, ופתאום, בימי אחאב, הוא מופיע כנביא גדול? זה מאוד תמוה.

ועוד שאלה: פנחס היה כהן גדול. אחרי אהרן כיהן אלעזר, ואחרי אלעזר כיהן פנחס. אבל אחרי פנחס אנחנו מוצאים כהנים גדולים רבים אחרים, ובהם עלי הכהן ואחרים. אם פנחס עדיין חי, איך מינו אחרים במקומו? לאן הוא הלך?

מדובר במאות שנים – לפי חשבון גס, כשמונה מאות שנה ויותר – שבהן אדם אחד חי בגופו, בלי שהכתובים מזכירים אותו כלל. זו תמיהה עצומה, ונשוב אליה בהמשך.

📖

"אני מבני בניה של רחל"

המדרש רבה דן אם אליהו משבט גד או משבט בנימין, ואינו מעלה כלל את האפשרות שהוא כהן.

מקור שנראה ממנו ההפך הגמור הוא המדרש רבה. בנביא לא כתוב מאין בא אליהו ומי היה אביו. הוא צץ פתאום, בלי שום הקדמה. לכן המדרש דן: מאיזה שבט היה אליהו?

יש אומרים שהוא משבט גד, כפי שעולה מן הכתוב שהוא מתושבי גלעד. ויש אומרים שהוא משבט בנימין. והמדרש מסיים בסיפור: אליהו הנביא התגלה לחכמים בשעה שהיו חלוקים בשאלה זו, ואמר להם: מה אתם דנים? אני משבט בנימין, מבני רחל.

מכאן רואים שהמדרש רבה אינו מכיר כלל את הרעיון שאליהו הוא כהן. הוא מתלבט בין גד לבנימין, אבל לא עולה בדעתו האפשרות שהוא משבט לוי, וודאי לא שהוא פנחס. ולפי הסיפור שבמדרש, אליהו עצמו העיד שאינו מבני אהרן.

הנה כבר יש לנו מדרשים שסותרים זה את זה: פרקי דרבי אליעזר ותרגום יונתן מצד אחד, והמדרש רבה מצד שני.

🔍

שתיקתו של רש"י

בכמה מקומות רש"י מפרש בדרך שמראה שאינו מזהה את פנחס עם אליהו.

גם ברש"י רואים כיוון דומה. ראינו שעל "בריתי שלום" רש"י מפרש חיבה והכרת טובה, ואינו מזכיר כלל את האפשרות שפנחס יחיה לעולם. אילו למד כתרגום יונתן, היה זה המקום הטבעי לומר זאת.

ועוד: בגמרא מובא שאליהו היה "מתלמידיו של משה". רש"י מעיר שם שאין הכוונה שאליהו למד ממש אצל משה רבנו – מה פתאום! – אלא שהוא למד ולימד את תורת משה. אבל אם אליהו הוא פנחס, הרי פנחס באמת חי בדורו של משה, ולמה צריך רש"י לדחוק? רואים שלא עלה על דעתו שהגמרא מתכוונת לפנחס.

ראיה שלישית מעניינת עוד יותר. הגמרא במסכת מגילה אומרת: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים" – ארבעים ושמונה נביאים התנבאו לישראל ולא החזירו אותם למוטב כמו שהחזירה אותם גזרת המן. רש"י מונה שם את הנביאים בשמותיהם, וברשימה שלו, כך הביא הרב, מופיעים גם פנחס וגם אליהו, כל אחד בפני עצמו.

ואם מנה את שניהם בנפרד – משמע שאינם אותו אדם. שהרי אם פנחס ואליהו הם אדם אחד, היה צריך למנות אותו פעם אחת בלבד, ולהוסיף נביא אחר במקומו. רש"י עצמו כותב שם שלא מצא את כל הארבעים ושמונה, ובכל זאת מנה את שניהם בנפרד.

⚖️

סיכום ביניים: מקורות סותרים

יש מקורות שמזהים את פנחס עם אליהו ויש מקורות שאינם מכירים בזה, והסתירה ביניהם בולטת.

כדאי לעצור ולסכם. המקורות שבעד: המדרש על "קנא קנאתי" בפרקי דרבי אליעזר, ותרגום יונתן על פרשת פנחס, שמפרש "בריתי שלום" כחיי נצח, ויש שדרשו כך גם את "ברית כהונת עולם" – כהן לעולם. הרב מעיר שפרקי דרבי אליעזר ותרגום יונתן הם במהותם מקור אחד, כי לשונותיהם דומים מאוד. גם בזוהר מדובר על קשר מיוחד בין פנחס לאליהו.

המקורות שנגד: המדרש רבה, שמתלבט בין שבט גד לשבט בנימין, ומספר שאליהו עצמו אמר שהוא מבני רחל. רש"י על "בריתי שלום", שאינו מזכיר חיי נצח. רש"י על "מתלמידיו של משה", שמסביר שלא למד אצלו ממש. ורש"י במגילה, שמונה את שניהם כשני נביאים.

ועל כל אלה נוספות התמיהות: היכן היה פנחס מאות שנים, למה לא התנבא, למה מונו כהנים גדולים אחרים אחריו.

על פניו יש כאן סתירה גמורה. אבל לפני שמגיעים לפתרון, יש קושיה נוספת, הלכתית, והיא אולי החזקה מכולן.

נר ג

🕯️ הכהן שהחיה את המת

🏚️

"באת אלי להזכיר את עוני"

האישה הצרפתית חשבה שבגלל נוכחותו של אליהו נמדדו מעשיה במידה חמורה יותר.

בספר מלכים מסופר על האישה מצרפת, שאליהו גר בביתה בימי הרעב. יום אחד חלה בנה ומת. והיא אומרת לאליהו: "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".

מה הכוונה? הרב מסביר: עד שבא אליהו, היא הייתה האישה החשובה בעיר. היא נחשבה צדקת, אנשים באו אליה, וכך הבינה שגם בשמיים מחשיבים אותה. אבל כשבא אליהו, הכול השתנה. אליהו היה דמות מופלאה – נביא, בעל רוח הקודש, איש של ניסים ומופתים. ליד אדם כזה כולם הרגישו מיד מי הוא, ואף אחד כבר לא בא אליה.

ואז, כך הבינה, התחילו לדון אותה בשמיים במידה אחרת. ליד אליהו היא נראתה אישה פשוטה, ופתאום נמדדו מעשיה לעומתו, ונמצאו בהם חסרונות. זה פירוש "להזכיר את עוני": נוכחותך כאן העלתה את חטאיי לפני בית הדין של מעלה, ובגללם מת בני.

ואליהו לוקח את הילד, עולה איתו לעלייה, "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים", מתפלל – והילד חוזר לחיים.

🕯️

איך נטמא כהן למת?

אם אליהו הוא פנחס הכהן, קשה להבין איך נגע בילד מת שאינו מקרוביו.

וכאן הקושיה. בפרשת אמור קראנו: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו". כהן אסור להיטמא למת, חוץ מקרוביו הקרובים. הילד של האישה הצרפתית לא היה בנו של אליהו, ולא אחיו, ולא שום קרוב.

הקושיה חזקה במיוחד משום שפנחס אינו סתם כהן. הוא כהן גדול, שאסור לו להיטמא אפילו לקרוביו, כמו שנאמר בכהן גדול: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא". ואם לאביו ולאמו אינו מיטמא, קל וחומר לילד זר.

ואם אליהו הוא פנחס, הוא כהן. איך נכנס לחדר שבו שוכב מת? ויותר מזה – "ויתמודד", הוא נשכב על הילד ונגע בו. זו טומאה במגע ממש.

אפשר לטעון שהילד לא היה מת לגמרי. אבל מן הכתוב משמע שמת: "עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה", ואמו אמרה בפירוש שבנה מת. ואם מת, הרי מת שאין לו קוברים, ובוודאי הכהן חייב להתרחק ממנו.

את הקושיה הזאת שואלים בעלי התוספות, ושואל אותה גם הרדב"ז בתשובה ארוכה, שמביא כמה תירוצים ודן בכל אחד מהם. ואחד הצדדים בדיון הוא שאלה הלכתית מעניינת מאוד בפני עצמה.

💓

פיקוח נפש למי שכבר מת?

השאלה אם פיקוח נפש קיים גם בהחזרת מת לחיים היא שאלה הלכתית עמוקה.

אחד התירוצים הוא פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות שבתורה, ובכלל זה את איסור טומאת כהנים. אם כן, אליהו היה רשאי להיטמא כדי להחיות את הילד.

אבל הרב שואל: האם יש בכלל מושג של פיקוח נפש למי שכבר מת? כשיש אדם חי שנמצא בסכנה, ההלכה ברורה: נוסעים איתו לבית החולים בשבת, כי פיקוח נפש דוחה שבת. אבל אדם שמת לגמרי – האם יש מצווה של פיקוח נפש להחזיר אותו לחיים? זה דבר אחר לגמרי.

גם המדרש עצמו שואל שאלה בכיוון הזה: מדוע אליהו החיה דווקא את בנה של האישה, ולא את מתים אחרים, כמו את אביו ואת אמו? אם יש בידו כוח להחיות מתים, וזה פיקוח נפש, למה רק כאן?

השאלה הזאת מתחדדת היום, כשהרפואה מסוגלת לפעמים להחזיר לחיים אדם שלבו כבר פסק. אבל הדיון המלא ארוך, והרב משאיר אותו לפעם אחרת. בינתיים נעבור לגמרא, ששם הקושיה עולה במפורש.

🪦

אליהו בבית הקברות

הגמרא מספרת שאליהו נמצא בבית קברות של נכרים, ומסבירה שקברי נכרים אינם מטמאים באוהל.

בגמרא במסכת בבא מציעא מסופר: האמורא רבה פגש את אליהו הנביא עומד בבית הקברות של נכרים. שאל אותו: אדוני, האם אינך כהן? מה אתה עושה בבית הקברות?

רש"י שם מפרש שהשאלה היא לפי מי שאומר שאליהו הוא פנחס, ומביא את הדרשה על "קנא קנאתי". כאן, באופן מפתיע, רש"י כן מזכיר את הזיהוי – אבל רק כשיטה שהגמרא עומדת עליה.

ומה ענה אליהו? הוא לא אמר "אינני כהן". הוא ענה: האם לא למדת סדר טהרות? הרי שנינו: רבי שמעון בר יוחאי אומר, קברי נכרים אינם מטמאים באוהל. מן הפסוק "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" למדו, שרק ישראל קרויים "אדם" לעניין זה. לכן מותר לכהן להימצא בבית קברות של נכרים, כל עוד אינו נוגע בקבר או במת.

על זה שואלים התוספות: אם כן, איך נטמא אליהו לבן הצרפתית? שם לא מדובר בטומאת אוהל, אלא במגע ממש – "ויתמודד". ועוד, שם לפי הפשט מדובר ביהודי. מכאן מתחילים התירוצים.

נר ד

📜 תירוצי המפרשים

✨

התוספות: היה ברור לו שיחיה

התוספות מתרצים שאליהו ידע בוודאות שיצליח להחיות את הילד, ולכן הותר לו משום פיקוח נפש.

התירוץ הראשון הוא של התוספות: לאליהו היה ברור שהוא יצליח להחיות את הילד. ואם ברור לו שבמעשהו יחזור הילד לחיים, הרי יש כאן פיקוח נפש ממש, ופיקוח נפש דוחה את איסור הטומאה.

הרדב"ז מקשה על כך שתי קושיות. הראשונה: איך יכול להיות ברור לו? הרי "אין סומכין על הנס". אסור לאדם לבנות על נס ולפעול על פיו. ואם נס אינו ודאי, אין כאן היתר של פיקוח נפש.

הרב מעיר בחיוך: על אליהו הנביא שואלים "אין סומכין על הנס"? אצלו הניסים היו דבר רגיל! ובכל זאת, זו קושיה של הרדב"ז.

והקושיה השנייה מעניינת עוד יותר: אם היה ברור לאליהו, בנבואה, שהילד יחיה, אז למה בכלל היה צריך להיטמא? אם כבר נגזר שהילד יחיה, הוא יחיה גם בלי שאליהו ייגע בו. פיקוח נפש מתיר עבירה רק כשהיא נחוצה להצלה. ואם ההצלה מובטחת ממילא, אין כאן היתר.

🙏

החיד"א: רק על ידו

החיד"א מתרץ שאליהו היה רגיל בניסים, ושהנבואה הייתה שהילד יחיה דווקא על ידי מעשהו.

החיד"א עונה על שתי הקושיות. על "אין סומכין על הנס" הוא משיב: אליהו היה רגיל בניסים. הכלל הזה נאמר לבני אדם רגילים, שאצלם נס הוא דבר יוצא מן הכלל. אצל אליהו אין לחשוש שהנס לא יתרחש.

ועוד הוא מציע: אולי אליהו קיבל הודעה מאת הקדוש ברוך הוא שיצליח. ומה ששאל הרדב"ז, "אם כך, למה היה צריך לעשות משהו", לכך עונה החיד"א: ההודעה לא הייתה שהילד יחיה ממילא, אלא שהוא יחיה דווקא על ידי אליהו. בלי מעשהו של אליהו זה לא יקרה. רק אם אליהו יתפלל ויתמודד על הילד – אז יחזור לחיים.

לפי זה, מעשהו של אליהו היה הכרחי, ולכן הוא באמת פיקוח נפש. הנבואה רק הבטיחה לו שהמעשה הזה יצליח.

זה יסוד יפה גם מעבר לסוגיה: גם כשהקדוש ברוך הוא מבטיח ישועה, לפעמים היא באה דווקא דרך ההשתדלות והתפילה של האדם, ולא בלעדיהן.

🫁

רבנו פרץ: הוא עוד לא מת

רבנו פרץ מציע שהילד היה גוסס ולא מת ממש, ולכן לא הייתה כאן טומאה.

תירוץ אחר מציע רבנו פרץ, מבעלי התוספות: אולי הילד לא מת לגמרי. אולי היה במצב של חוסר הכרה עמוק, נראה כמת, אבל עדיין היה בו שמץ של חיים. ואם לא מת – אין טומאה כלל, ואין קושיה.

הרב מביא בהקשר זה סיפור שמובא בספרים: לפני שנים רבות, במירון, נחנק ילד ונראה מת. אמו נכנסה בבכי גדול לציון של רבי שמעון בר יוחאי, הוציאה משם את כולם ובכתה ובכתה. ואחרי כחצי שעה התעורר הילד ויצא לחיים. מי יודע אם מת ממש או רק נראה כמת? בתקופה שבה לא היו רופאים שקובעים מוות, קשה לדעת.

רבנו פרץ מדייק זאת גם מן הפסוק: "עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה" – כלומר, החולי הלך והחריף, אבל לא נאמר שמת ממש. הוא היה גוסס. ובמצב כזה אין טומאת מת.

אבל הרדב"ז אינו מקבל את התירוץ הזה. פשט הכתובים הוא שהילד מת, ושאליהו החיה אותו. וכל הסיפור בנוי על כך שהיה כאן נס של תחיית המתים.

⛰️

הוראת שעה, כמו בהר הכרמל

הרדב"ז מציע שהייתה כאן הוראת שעה כדי למנוע חילול ה', כמו המזבח שבנה אליהו בכרמל.

הרדב"ז מביא אפשרות נוספת: אולי הייתה כאן הוראת שעה מיוחדת מן השמיים. יש לכך תקדים מפורסם אצל אליהו עצמו. בהר הכרמל בנה אליהו מזבח והקריב עליו קרבן, בזמן שהיה אסור להקריב מחוץ למקום שבחר ה'. איך היה מותר לו? משום הוראת שעה – כדי לקדש שם שמיים, להראות לכל העם ש"ה' הוא האלוקים".

כך גם כאן, אומר הרדב"ז. מה היו אומרים הבריות? הנה האישה שהכניסה את אליהו לביתה, שעשתה חסד ונתנה לו את פת לחמה האחרונה – ומה היה שכרה? בנה מת! זה היה חילול ה' גדול. ולכן ניתנה לאליהו הוראת שעה, להיטמא ולהחיות את הילד, כדי שיתקדש שם שמיים.

הרדב"ז עצמו משווה זאת לכרמל, ואומר: אם שם, באיסור חמור כל כך, התירו לו, קל וחומר כאן.

אבל גם זה תירוץ שנזקק לחידוש גדול, הוראה מיוחדת מן השמיים, ואינו פותר את הסתירות בין המדרשים.

🧩

רבנו בחיי: האישה הייתה נכרית

רבנו בחיי מציע שהאישה הצרפתית הייתה נכרית, אך הרדב"ז מקשה על כך מכמה צדדים.

תירוץ נוסף מובא בשם רבנו בחיי: אולי האישה מצרפת הייתה נכרית. ואם כך, לפי דברי רבי שמעון בר יוחאי, אין בבנה טומאה – כמו שאליהו עצמו השיב לרבה בבית הקברות.

הרדב"ז דוחה גם את זה, משלושה צדדים. ראשית, הדין של רבי שמעון בר יוחאי הוא שנכרי אינו מטמא באוהל, אבל במגע הוא כן מטמא. כהן יכול להישאר בבית חולים בחוץ לארץ שיש בו מתים נכרים, אבל אסור לו לגעת בהם. ואליהו "התמודד" על הילד, ונגע בו.

שנית, במדרש מובא שהילד הזה היה יונה בן אמיתי הנביא. ואיך ייתכן שבן של נכרייה יהיה נביא בישראל?

שלישית, למה ילך אליהו לגור דווקא בבית של נכרייה? ולמה יעשה הקדוש ברוך הוא נס עצום כל כך – תחיית המתים – בשביל נכרי? זה מוזר מאוד.

כך עבר הרדב"ז על התירוצים בזה אחר זה – פיקוח נפש, גוסס, הוראת שעה ונכרית – ולא נחה דעתו מאף אחד מהם.

נר ה

🔥 פתרונו של הרדב"ז

🌳

שורש נשמה אחד

לפי הרדב"ז, "פנחס זה אליהו" פירושו שאליהו הוא מאותו שורש נשמה של פנחס, ולא אותו אדם בגופו.

ועכשיו מגיע הפתרון של הרדב"ז עצמו, בסוף תשובתו. דע לך, הוא אומר: מה שנאמר "פנחס זה אליהו" אין הכוונה כפשוטו, שאותו אדם בדיוק חי בגופו מימי משה רבנו עד ימי אחאב, מאות שנים.

הכוונה היא שאליהו הוא מאותו שורש נשמה של פנחס. גלגול, שורש, קשר פנימי עמוק – איך שנרצה לקרוא לזה. המהות של פנחס, אותה קנאות לכבוד ה', חזרה והופיעה באליהו. לאדם יש כמה חלקים בנשמה, ולפעמים חלק מנשמתו של אחד מגיע ומתלבש באדם אחר.

אבל אליהו עצמו נולד כאדם חדש, לאם מישראל, משבט גד או משבט בנימין, כפי שאומר המדרש רבה. הוא אינו כהן כלל.

ולפי זה, אומר הרדב"ז, "סרו כל הספקות". המדרשים אינם סותרים זה את זה: אלה מדברים על הנשמה, ואלה על הגוף והייחוס. רש"י שמונה את פנחס ואת אליהו כשני נביאים צודק – הם שני בני אדם. ואין צורך לחפש היכן היה פנחס מאות שנים, או למה מונו כהנים גדולים אחריו.

🔓

כך נפתרת קושיית הטומאה

מאחר שאליהו נולד מאם שאינה כהנת, לא הייתה עליו שום מניעה להיטמא לבן הצרפתית.

וגם הקושיה ההלכתית נעלמת. למה אליהו יכול היה להיטמא לבן הצרפתית? כי הוא לא כהן. ברגע שהנשמה נולדה בגוף אחר, לאב שאינו כהן, האדם הזה אינו כהן. הוא נושא את שורש הנשמה של פנחס, אבל הלכות כהונה תלויות בגוף וביחוס, לא בשורש הנשמה.

ממילא אין שום בעיה שאליהו נטמא למת, נגע בו והתמודד עליו. אין צורך לא בפיקוח נפש, לא בגוסס, לא בהוראת שעה ולא בנכרית.

וכך מתיישבות גם שאר התמיהות. פנחס חי, כיהן ומת בזמנו, ולכן מינו אחריו כהנים גדולים אחרים. הוא לא "נעלם" מאות שנים, ואין צורך לשאול למה לא התנבא בימי השופטים. ואליהו, שנולד בדור מאוחר, החל להתנבא בזמנו שלו, בימי אחאב.

הרב מדגיש עד כמה התירוץ הזה מרווח לעומת השיטה שאומרת שזה אותו גוף שחי חיים ארוכים. לפי השיטה ההיא צריך לחפש תירוץ לכל קושיה וקושיה, ועדיין נשארות קושיות רבות. ואילו לפי הרדב"ז הכול מתיישב בבת אחת.

והרעיון הזה גם אינו זר לגמרי: הוא דומה למה שאומרים שאליהו נמצא בכל ברית מילה. אין הכוונה שאליהו בגופו יושב בכל ברית שבעולם, אלא שהרוח והמהות שלו נוכחים שם.

🤫

למה אליהו לא אמר "אינני כהן"?

הרדב"ז מתרץ שאליהו לא גילה לרבה שאינו כהן, כי ענייני גלגול הנשמות היו אז סוד.

אבל הרדב"ז מקשה על עצמו קושיה גדולה. רבה פגש את אליהו בבית הקברות – בתקופת האמוראים, יותר מאלף שנה אחרי אליהו – ושאל אותו: הרי אתה כהן, איך אתה נמצא כאן? ואליהו ענה לו תשובה הלכתית מסובכת: לא למדת את דברי רבי שמעון בר יוחאי, שקברי נכרים אינם מטמאים באוהל?

אם הרדב"ז צודק, היה אליהו צריך לענות תשובה הרבה יותר פשוטה: אני בכלל לא כהן! נולדתי לשבט בנימין, ורק שורש נשמתי מפנחס. למה לא אמר זאת?

מתרץ הרדב"ז: כי זה היה סוד, וסודות כאלה לא מגלים. ענייני גלגול הנשמות לא נלמדו אז בגלוי. הרב מעיר שבגמרא כמעט אינך מוצא את המושג "גלגול נשמות". רק בתקופה מאוחרת, בעיקר מימי האר"י הקדוש, שכתב את "שער הגלגולים", התחילו להסביר בפירוט מהם גלגולים ואיך הם פועלים.

לכן העדיף אליהו לענות לרבה תשובה הלכתית גלויה, ולא לגלות את הסוד. וכך מתיישבת גם הגמרא הזאת.

🚪

אליהו שמתגלה בכל דור

אליהו ממשיך להתגלות בכל הדורות, וגדולי ישראל העריכו מאוד את מי שזכה לכך.

אליהו לא נעלם מן העולם. סיפורים על גילוי אליהו יש לאורך כל הדורות, וגם בדורות האחרונים. הרב מביא סיפור שמובא בספרים על הצדיק רבי אליהו לופיאן.

פעם חלה בנו של רבי אליהו לופיאן מחלה קשה. הרופא אמר שיש תרופה מסוימת שתרפא אותו, אבל במקום שבו גרו לא הייתה שום דרך להשיג אותה. לא ידעו מה לעשות. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. אדם עמד בפתח ואמר: שמעתי שאתה צריך תרופה מסוימת – השגתי לך אותה. הוא מסר את התרופה, והבן נרפא. רבי אליהו לא הבין מאין צץ האיש, והבין מעצמו שכנראה היה זה אליהו הנביא.

כעבור זמן מה נסע רבי אליהו לופיאן אל השפת אמת וביקש ממנו ברכה. אמר לו השפת אמת: מי שזכה שנגלה אליו אליהו הנביא – אינו צריך ברכה ממני. ענה לו רבי אליהו לופיאן: מי שיודע למי נגלה אליהו הנביא – ממנו אני צריך ברכה.

הסיפור הזה ממחיש שאליהו ממשיך להיות שליח של חסד ושל ישועה, בדור אחר דור.

🍷

ארבעה מקומות שבהם אנו מזכירים את אליהו

אנחנו מזכירים את אליהו בברית, בליל הסדר, בהבדלה ובתפילות על הגאולה, כי הוא מבשר הגאולה.

עד היום אליהו נוכח בחיינו בכמה מקומות קבועים. בברית מילה יש "כיסא של אליהו". בליל הסדר נוהגים להכין כוס של אליהו. במוצאי שבת, בהבדלה, שרים "אליהו הנביא". ובכל פעם שאנו מתפללים על הגאולה אנו מזכירים אותו, כמו בברכת המזון: "הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת".

כל אלה קשורים לתפקידו הגדול: אליהו הוא מבשר הגאולה. כך הבטיח הנביא מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

ובסוגיה שלמדנו רואים עד כמה עמוקה הדמות הזאת. לא אדם פרטי שחי ומת, אלא שורש נשמה שמופיע שוב ושוב בתולדות ישראל: בקנאות של פנחס בשיטים, בקנאות של אליהו בכרמל ובחורב, בגילויים לחכמים ולצדיקים, ובכל ברית מילה של ילד יהודי.

זה סוף החלק הראשון של השיעור. בחלק הבא ממשיכים לכיסא של אליהו ולמה אליהו מגיע לכל ברית. יהי רצון שנזכה במהרה לבשורתו של אליהו הנביא.

❤ אהבת ה' · מתוך השיעור

רש"י מפרש זאת כביטוי של חיבה והכרת טובה, כמו אדם שמחזיק טובה למי שעשה עמו טובה. אין כאן לפי רש"י מתנה מסוימת, אלא יחס של אהבה וקירוב.
#אליהו הנביא#פנחס#ברית מילה#הרדב"ז#טומאת כהנים#גלגול נשמות#האישה הצרפתית
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה