🎲 בינגו תורני · torah-bingo

🕊️ ודבק באשתו

שיעור של הרב יהודה טאוב

חלק ב: מהי דבקות, נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, והחיבור החוזר אל ה' ואל בן הזוג

איך משחקים? כל משבצת בלוח היא מושג מתוך השיעור. לוחצים על משבצת ← קוראים את הקטע ← מסמנים "קראתי". שורה, טור או אלכסון מלאים – בינגו! 🎉

▶ לצפייה בשיעור
1

💍 ודבק באשתו

י1

🔗 ודבק באשתו

שתי מטרות שהן מטרה אחת

מטרת הנישואין ומטרת התורה והמצוות היא אחת, ולכן אפשר ללמוד מכל אחת מהן על חברתה.

השיעור הזה הוא חלק שני בסדרה על מטרת הנישואין לפי היהדות. היסוד שעליו הוא נשען פשוט וחזק: מטרת הנישואין ומטרת התורה והמצוות אינן שתי מטרות נפרדות. זו אותה מטרה ממש.

מכאן נפתחת דרך לימוד מיוחדת. מה שאדם מבין על הקשר שבינו לבין אשתו, יכול ללמד אותו על הקשר שבינו לבין בורא העולם. ומה שהוא לומד בתורה על עבודת ה', מאיר לו את הבית שלו. ואפשר ללמוד גם מן העולם הכללי: ממה שאנשים חווים בנישואין, מהצלחות ומכישלונות, ולהשוות זאת למה שהתורה מלמדת.

הרב מדגיש שהשיעור מניח רק את הבסיס. מתוך הבסיס הזה כל אחד יכול להמשיך ולמצוא בעצמו עוד ועוד רעיונות וקשרים בין שני העולמות. המילה שתעמוד במרכז הדברים היא מילה אחת שמופיעה בשני המקומות: דבקות. בתורה נאמר על האיש "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ", ונאמר גם על היחס אל ה' "וּלְדָבְקָה בוֹ". צריך להבין מה פירוש המילה הזאת, ומדוע דווקא היא מחברת בין הדברים.

ו2

🏠 ודבק באשתו

על כן יעזוב איש

הפסוק מרמז שהאיש הוא שעוזב את בית הוריו, ויש בזה רמז למנהג שהזוג גר ליד הורי האישה.

הפסוק בבראשית אומר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לפני שמגיעים אל הדבקות, נשאלה בשיעור שאלה קטנה על תחילת הפסוק: מדוע כתוב רק שהאיש עוזב? מדוע לא כתוב שגם האישה עוזבת את בית הוריה?

הרב מציין שבמקומות רבים, ובפרט בציבור הדתי, מקובל שהזוג הצעיר הולך לגור בעיר של הורי האישה או בסמוך להם. האיש הוא שבא אל מקומה. בכך יש רמז בתורה למנהג הזה: האיש עוזב את אביו ואת אמו, והאישה נשארת קרובה להוריה.

בשיעור עלה גם שיש עדות שבהן המנהג הפוך, והכלה עוברת לגור ליד משפחת הבעל כדי ללמוד ממנה את דרכי הבית. הרב מסכים שאין כאן חיוב. זה רמז ולא הלכה, ובפועל לא תמיד כך נוהגים. כל זוג מחליט לפי מקום העבודה, לפי המצב ולפי מה שמתאים לו. אבל מעניין לראות שהמנהג הנפוץ מוצא לו אחיזה בלשון הפסוק עצמו.

נ3

👴 ודבק באשתו

לגור קרוב להורים

מי שגר קרוב להוריו יכול לקיים הרבה יותר כיבוד אב ואם, וכך למדו מיעקב אבינו.

מתוך הדברים על מקום המגורים עלתה נקודה נוספת. יש מעלה גדולה לאדם לגור במקום שבו הוריו גרים, אם הדבר אפשרי. הסיבה פשוטה: מי שגר רחוק מהוריו יכול לקיים הרבה פחות כיבוד אב ואם. מי שגר לידם יכול לבקר, לעזור, לשמח ולדאוג להם בכל יום.

את זה אפשר לראות אצל יעקב אבינו. עשרים ושתיים שנה הוא היה רחוק מבית הוריו, בבית לבן ובדרכים, ולא זכה לכבד אותם כל אותן שנים. יעקב הצטער על כך מאוד. וכשחזר לארץ, הוא בא אל יצחק אביו בחברון והתקרב אליו.

היום רואים פחות את הקשר הזה. משפחות מתפזרות, הילדים עוברים לערים אחרות, ומקומות שהיו מלאים בזוגות צעירים מתרוקנים. בשיעור עלה גם שבציבור הכללי יש אכזבה רבה בגיל הזקנה: כשההורים צעירים הם עוזרים לילדים, וכשהם מתבגרים הם מצפים לעזרה, אבל הילדים רחוקים וטרודים בפרנסה, ורבים מוצאים את עצמם לבד. הרב מעיר שרוב ההורים עדיין רוצים מאוד שלפחות אחד מילדיהם יגור לידם, ויש בזה ערך אמיתי.

ג4

🤝 ודבק באשתו

מה פירוש ודבק

דבקות פירושה קשר תמידי, שאינו חד פעמי ואינו זמני.

ועכשיו אל עיקר הפסוק: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". מה פירוש המילה דבקות? פירושה מחובר ומקושר. התורה מצווה שהקשר בין איש לאשתו לא יהיה קשר חד פעמי ולא קשר זמני. הוא צריך להיות קשר תמידי, שבו האיש מיוחד לאשתו לאורך כל החיים.

כך מסביר הרמב"ן בפירושו על התורה. הוא כותב שהבהמה והחיה אין להן דבקות בבני זוגן. הזכר בא אל כל נקבה שהוא מוצא, ואחר כך הם נפרדים והולכים איש לדרכו. אבל אצל האדם, האישה נבראה מגופו, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". לכן הוא דבק בה, והיא אצלו כמו בשרו, והוא חפץ שתהיה תמיד עמו.

התורה באה לומר שהאדם אינו בעל חיים. בעולם החי יש בכל עונה בן זוג אחר. לצערנו, הרב מעיר, ברחוב של היום הדבר נראה לפעמים בדיוק כך: מחליפים כל פעם משהו אחר, כמו בגדים. התורה מבקשת אחרת לגמרי. שיהיה לאדם קשר קבוע, יציב ונאמן, שאינו מתחלף עם העונות. זו הדבקות.

ב5

🕊️ ודבק באשתו

התור והיונה

היונה, הנאמנה לבן זוגה, היא משל לכנסת ישראל הדבוקה בקדוש ברוך הוא.

האם יש בעולם החי מי שאינו מחליף בן זוג? בשיעור הוזכרו התור והיונה. אלה הם, לפי מה שמקובל, היחידים שנשארים עם בן זוג אחד. הרב הוסיף שיש הבדל ביניהם: אחד מהם, אם בן זוגו מת, לא יקח לעולם בן זוג אחר ויישאר בודד, והשני כן יקח בן זוג אחר. הוא הודה שאינו זוכר בבירור מי מהם הוא מי, והשאיר זאת כשאלה לבירור.

מכאן אפשר להבין פסוק בשיר השירים: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי". מדוע נקראת הכלה "יונתי"? כי היונה היא סמל הנאמנות. היא אינה כמו שאר בעלי החיים שמחליפים בני זוג, אלא נשארת עם האחד שלה.

וחז"ל משלו את כנסת ישראל ליונה. כמו שהיונה דבוקה בבן זוגה, כך עם ישראל דבוק תמיד בקדוש ברוך הוא ואינו מחליף אותו באחר. שוב רואים איך מושג אחד מאיר את שני הצדדים: את הקשר שבין איש לאשתו, ואת הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. בשניהם המילה המרכזית היא נאמנות שאינה מתחלפת.

2

❤️ בין אהבה לדבקות

ג6

🌊 בין אהבה לדבקות

אהבה של גלים ואהבה תקועה בלב

אהבה יכולה לבוא ולהיעלם בגלים, ואילו דבקות היא אהבה התקועה בלב תמיד.

דבקות היא קשר תמידי. אבל איזה קשר? בשיעור הקודם דובר על יראה: קשר שבו כל אחד שומר על השני ונזהר שלא לפגוע. ויש אהבה. האם דבקות היא אהבה, או משהו אחר?

החפץ חיים, בספרו "אהבת חסד", מבחין בין אהבה לבין דבקות. אהבה, הוא מסביר, יכולה להיות דבר שמתעורר בלב האדם לפרקים. יש רגעים שהוא מרגיש אהבת ה' בעוצמה, ויש רגעים שהרגש נחלש. אבל דבקות היא כשהאהבה תקועה בלבו תמיד, ועל ידי זה נדבקת נפשו בה'.

במילים אחרות, אהבה יכולה לבוא בגלים: גל עולה וגל יורד. דבקות היא אהבה שהפכה לחלק קבוע מן האדם. היא אינה תלויה במצב הרוח של היום, ואינה נעלמת כשהשגרה מגיעה. זה ההבדל בין רגש חולף לבין קשר שמחזיק חיים שלמים. וזה מה שהתורה מבקשת גם בבית וגם בעבודת ה'.

נ7

💪 בין אהבה לדבקות

עזה כמוות אהבה

דבקות היא אהבה חזקה ויציבה לאורך זמן, ואת האהבה הזאת צריך לדעת לתחזק.

בשיר השירים נאמר: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". האהבה יכולה להיות חזקה כל כך, עד שאין דבר שיעמוד בפניה. אבל הרב מבחין בין אהבה חזקה לבין סתם התרגשות.

בעולם הכללי מתארים לעיתים קרובות את האהבה כגל: ציפורים, פרפרים, התלהבות גדולה, ואחרי שבוע, שנה או שנתיים הכול נגמר. זו לא דבקות. דבקות פירושה שהאהבה היא דבר קבוע, תקוע באדם, חזק ויציב. זה קשר של אהבה לאורך זמן, ולא רגע אחד של התלהבות.

אחד המשתתפים העיר, והרב הסכים, שאת האהבה הזאת צריך לדעת לתחזק. אם אדם אינו עובד עליה, היא יורדת ונעלמת אחרי זמן. מכאן עולה סדר של שלוש מדרגות. יראה היא השלב הראשון. אהבה היא השלב השני. ודבקות היא המדרגה הגבוהה ביותר: אהבה שנמשכת זמן רב מאוד, ולא רק זה, אלא שהיא כבר נעשתה מבוססת בתוך האדם עצמו.

י8

🛏️ בין אהבה לדבקות

אישה ליד מיטת בעלה

כשהאהבה נעשית חלק מן האדם עצמו, הוא אינו מסוגל להיפרד ממי שהוא אוהב.

בשיעור הובאה דוגמה לאהבה כזאת. היה איש מבוגר שהגיע למצב סיעודי, ולא היה צפוי לצאת ממנו עד סוף ימיו. אשתו ישבה לידו בבית החולים יום ולילה. הילדים ביקשו שתנוח, שתחזור הביתה לפחות לשבת, אבל היא סירבה.

בסוף הביאו מטפל שיחליף אותה. גם אז היא לא הסכימה בקלות. היא אמרה: איך אלך? הוא לא ידאג לו מספיק טוב, הוא לא יאכיל אותו כמו שצריך. הילדים היו צריכים כמעט להוציא אותה בכוח ולשכנע אותה שהיא חייבת לשמור גם על עצמה. כולם ידעו שהבעל לא יחלים, ובכל זאת היא לא זזה ממנו.

למה היא עשתה זאת? כי האהבה שלה כבר לא הייתה משהו שעולה ויורד. היא נעשתה חזקה מאוד, תקועה בלב, חלק מן האישה עצמה. זו דבקות אמיתית. כמובן, גם על בסיס כזה אפשר להמשיך לעלות. אבל הבסיס עצמו כבר אינו זז. בהמשך הסדרה, אומר הרב, יוסבר איך אדם יכול להגיע לדבקות כזאת.

י9

📖 בין אהבה לדבקות

קשר של אהבה כלפי שניים

האדם מחויב לחיות בדבקות של אהבה תמידית כלפי ה' וכלפי אשתו.

גם חובת הלבבות, בשער העשירי שהוא שער אהבת ה', מתאר את האהבה כמצב שבו הלב כולו מלא. הוא מדבר על האהבה הנאמנה ועל הלב השלם, ומביא את לשון הפסוק "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ". האהבה אינה עוד רגש אחד בין רגשות רבים. היא ממלאת את הלב.

לסיכום: דבקות פירושה קשר תמידי, ולא סתם קשר אלא קשר של אהבה. ויש שניים שהאדם מחויב לחיות כלפיהם בדבקות כזאת: כלפי ה', וכלפי אשתו.

הרב הזכיר שיש שרצו ללמוד מכאן גם על ארץ ישראל. בפרשת מסעי, כשהתורה מדברת על חלוקת הנחלות, נאמר: "כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". גם שם מופיעה לשון דבקות. יש שלמדו מזה שיש גם מצווה להיות דבוק בארץ ישראל, לאהוב אותה ולהיות מחובר אליה בקשר של קבע, ולא רק לגור בה.

ב10

👶 בין אהבה לדבקות

אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי

יש אהבה מפני שהדבר מועיל לי, ויש אהבה מפני שהוא חלק ממני – וזו הדבקות האמיתית.

בשיעור הוזכר שבפסוק "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" יש ארבעה כינויים, וכל אחד מהם מבטא סוג אחר של אהבה. הרב לא הרחיב על כולם, אבל עמד על ההבדל העקרוני ביניהם.

בתחילה אדם אוהב את אשתו משום שהיא מועילה לו ועושה לו טוב ונעים. זו אהבה אמיתית, אבל היא תלויה בתועלת. לעומתה יש אהבה שנקראת "תמתי", מלשון תאומים. כמו תאומים שמחוברים זה לזה, זו אהבה שבה אדם אוהב את השני כמו שהוא אוהב את עצמו, כי השני נעשה חלק ממנו.

הדוגמה הברורה היא אמא וילדיה. מדוע אמא אוהבת את ילדיה? לא מפני שהם מועילים לה. היא נשאה אותם תשעה חודשים, עברה את הלידה, סבלה בשבילם ונתנה להם מעצמה. הם חלק ממנה. אצל ילדים האהבה הזאת באה באופן טבעי. בנישואין היא אינה מגיעה מאליה, ואדם צריך לעבוד כדי להגיע אליה. זוגות שזוכים לכך מגיעים עם השנים לאהבה שבה הם מחוברים לגמרי, כאילו כל אחד הוא חלק מן השני. זו דבקות אמיתית.

3

✨ נשמה שהיא חלק ממעל

ב11

🌬️ נשמה שהיא חלק ממעל

ויפח באפיו נשמת חיים

כשה' נפח באדם נשמת חיים, הוא נתן בו כביכול חלק ממנו עצמו.

כדי להבין מדוע הדבקות היא תפקיד האדם, צריך לחזור אל רגע בריאתו. בכל בוקר אומרים בברכת "אלוקי נשמה": "אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי". והתורה מספרת: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

הרמב"ן מסביר שהפסוק הזה מרמז על מעלת הנפש של האדם. הנשמה אינה באה מן היסודות החומריים כמו נפש התנועה שבבעלי החיים. היא רוח ה' הגדול, שממנו באים דעת ותבונה. ומי שנופח, נותן באחר משהו מנשמתו שלו. כך נאמר באיוב: "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם".

התמונה ברורה. אדם שמנסה להחיות אדם אחר נושם לתוכו, נותן לו מן האוויר שבתוכו. כך, כביכול, עשה הקדוש ברוך הוא: נתן באדם חלק מעצמו. לכן יש באדם חלק רוחני שאין בשום בעל חי אחר. השאלה היא איפה אפשר להרגיש את החלק הזה.

י12

🗣️ נשמה שהיא חלק ממעל

איפה מרגישים את הנשמה

הדיבור והצורך במשמעות מגלים שיש באדם חלק רוחני שאין לשום בעל חי.

איפה אדם יכול להרגיש שיש בו חלק רוחני? אחד המקומות הוא הדיבור. האדם הוא היצור היחיד שיודע לדבר. יש בעלי חיים שמצייצים ומשמיעים קולות, אבל דיבור של ממש, שיש בו מחשבה והבנה, יש רק לאדם.

מקום נוסף הוא הצורך במשמעות. בשיעור הקודם נאמר שילדים הם אושר. מדוע? כי האדם מרגיש שיש משמעות לחייו. הוא הביא משהו חשוב לעולם, יצר דבר חי, יש לו המשך. האם יש בעל חי שמרגיש כך? הרב מציע לבדוק: האם ראית פעם כלב שהולך לבקר את נכדיו? אין לשום בעל חי את התחושה כמה חשוב שתהיה משמעות לחיים.

מאיפה בא הצורך הזה? מן הנשמה. הנשמה של האדם צריכה להרגיש שיש טעם למה שהיא עושה. זה אינו צורך של הגוף. הגוף מסתפק באוכל, בשינה ובנוחות. הנשמה מבקשת משהו אחר לגמרי, ובלעדיו היא אינה מוצאת מנוחה.

נ13

📘 נשמה שהיא חלק ממעל

האדם מחפש משמעות

מי שיש לו בשביל מה לחיות, יכול לעבור כמעט כל קושי.

הרב הזכיר את ויקטור פרנקל, פרופסור מפורסם לפסיכיאטריה שכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", אחד הספרים המפורסמים ביותר בתחום. פרנקל עבר את השואה, והגיע שם למסקנה מעניינת: מי שהצליח לשרוד היה בדרך כלל מי שהייתה לו משמעות למה שהוא עובר.

בספרו מובא משפט שנעשה מפורסם מאוד: מי שיש לו בשביל מה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך. אם יש לך למה, תוכל לעבור את כל הקשיים בדרך.

הרב החיל את זה על ימינו. בתקופה של מלחמה וקושי בארץ ישראל, מי שמבין את המשמעות, יכול לעמוד בכל. מי שמבין למה אנחנו כאן, למה דווקא בארץ הזאת, ומה פירוש להיות עם ישראל, מוצא כוח לעבור את הכול. ומי שאינו מבין מדוע לא לגור במקום אחר שקט יותר, יתקשה מאוד לשאת. מי שמנצח הוא בדרך כלל מי שהמשמעות ברורה לו.

ב14

🍦 נשמה שהיא חלק ממעל

למה לא לאכול גלידה כל היום

הנשמה האלוקית מבקשת משמעות, ולכן תענוגות הגוף לבדם אינם מספקים את האדם.

גם בטיפול בדיכאון משתמשים היום ביסוד הזה. מלבד תרופות, אחד הדברים הראשונים שמנסים לעשות הוא למצוא לאדם משמעות: שאיפה, תקווה, יעד שהוא רוצה להגיע אליו. אדם שיש לו משמעות יש בו המון כוח חיים.

ונשאלת השאלה: למה בכלל צריך משמעות? מה רע לאכול גלידה כל היום וליהנות? התשובה היא שיש באדם נשמה אלוקית, והנשמה רוצה משמעות. זה רצון לרוחניות. מי שהגיע לרוויה בחיי החומר, מגלה פתאום שזה לא מספיק לו. הוא מתחיל לשאול: מה עכשיו? בשביל מה כל זה?

הרב מביא דוגמה מן השיעור עצמו. מי שבא בבוקר ללמוד תורה, לשמוע דברים מעניינים, להתחזק ולשאול שאלות, מרגיש שהוא מתקדם. הוא יודע יותר, מבין יותר, יש לו משמעות. מזה באים שמחה וסיפוק, והוא חי בהתלהבות. בלי זה החיים ריקים. הרב הזכיר בחיוך את המשל הידוע על פנסיונר שהיה הולך לרופא כל יום, רק כדי שיהיה לו לאן ללכת. יום אחד לא הגיע, ושאלו אותו למה. ענה: הייתי חולה.

ו15

💎 נשמה שהיא חלק ממעל

מאן דנפח מדיליה נפח

נשמת היהודי היא חלק אלוק ממעל, ולכן התורה אומרת "כי חלק ה' עמו".

חז"ל אמרו: "מאן דנפח, מדיליה נפח". מי שנופח, מעצמו הוא נופח. כשאדם נושף, האוויר שיוצא ממנו בא מתוכו. ומכאן למדו שנשמת האדם היא חלק מן הבורא עצמו. לכן אומרים על נשמת היהודי שהיא חלק אלוק ממעל.

כך נאמר בתורה: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ". עם ישראל הוא חלק מה'. ובפסוק אחר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם". כמו שבן הוא חלק מאביו, כך נשמות ישראל באות ממקור עליון. הרב הביא מן המפרשים שזו התעודה של ישראל: עצם נשמותיהם בא מן הקדוש ברוך הוא, וזה מה שמבדיל ביניהם לבין שאר העמים.

המסקנה של הפרק היא שהיהודי נושא בתוכו חלק מנשמתו של בורא העולם, חלק שהופרד ממנו כביכול. הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם, הפריד חלק ממנו ושם אותו בתוך האדם. בספרי הקבלה יש לזה שם: נסירה, כלומר הפרדה. ואם כך, צריך לשאול: מה תפקידו של האדם, אחרי שהגיע לעולם עם חלק כזה בתוכו?

4

🧲 לחבר בחזרה את מה שהופרד

ג16

🔥 לחבר בחזרה את מה שהופרד

הנשמה מבקשת לשוב אל מקורה

כל חלק נמשך אל השלם שממנו בא, ולכן הנשמה משתוקקת לשוב ולהידבק בה'.

על השאלה הזאת עונה הרמח"ל בספרו "דעת תבונות". הוא כותב שלפי מה שהשכל מבין, אחרי שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, אין לה תשוקה אחרת אלא לשוב ולהידבק במקורה. כטבע כל חלק, שמשתוקק אל השלם שלו ואינו מוצא מנוחה עד שהוא שב אליו.

הרמח"ל מלמד שהמצוות והדבקות באות לאפשר לנשמה לחזור אל אותו מקור שממנו יצאה. הנשמה רוצה מטבעה להידבק בה'. אם כן, מדוע אין האדם מרגיש את התשוקה הזאת כל הזמן?

התשובה היא הגוף. הקדוש ברוך הוא שם את הנשמה בתוך גוף, והגוף משמש כמו מסך. הוא מונע מן האדם להרגיש את תשוקת הנשמה. הנשמה רוצה לעוף בחזרה אל בורא העולם, אבל היא כלואה בתוך הגוף ואינה יכולה לחזור כך סתם. כאן נכנסות המצוות. הן הדרך שבה הנשמה, גם מתוך הגוף, יכולה לחזור ולהתחבר אל מקורה.

י17

🧲 לחבר בחזרה את מה שהופרד

כברזל אחר אבן השואבת

מטרת כל מעשה היא להתקרב לה' ולשבור את המחיצות, עד שהאדם נמשך אחריו כברזל אחר מגנט.

גם ב"מסילת ישרים" כותב הרמח"ל את אותו יסוד. ראוי שתהיה כל פנייתו של האדם לבורא יתברך, ושלא תהיה לו שום תכלית אחרת בכל מעשה שהוא עושה, קטן כגדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור את כל המחיצות המפרידות בינו לבין קונו. כל המחיצות האלה הן מן החומריות, עד שהאדם יימשך אחרי ה' ממש כברזל אחר אבן השואבת.

התמונה הזאת יפה מאוד. מגנט אינו מושך את הברזל בכוח חיצוני. הברזל נמשך אליו מעצמו, כאילו זה מקומו הטבעי. כך הנשמה נמשכת אל ה', ברגע שהמחיצות מוסרות.

לסיכום אומר הרב: הקדוש ברוך הוא אומר ליהודי, הפרדתי חלק ממני ושמתי אותו בך. אני מבקש ממך לחבר בחזרה את מה שהפרדתי. איך? על ידי שתאהב אותי, כמו שציוויתי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". האהבה מחברת את האדם בחזרה אל בורא העולם. הייתה הפרדה, ואנחנו מחזירים את מה שהופרד. זו הדבקות, וזו תכלית עבודת האדם.

ו18

💑 לחבר בחזרה את מה שהופרד

גם אדם וחוה הופרדו

כמו שהנשמה הופרדה מה' ושבה אליו באהבה, כך האישה הופרדה מן האדם ושבה אליו בדבקות.

עכשיו אפשר לראות את הדמיון המופלא לנישואין. הרב ביקש מן המשתתפים לחשוב בעצמם: איפה רואים שהנישואין וחיי היהדות מקבילים זה לזה? אחד המשתתפים העלה את התשובה מיד.

לפי אחת הדעות בחז"ל, אדם וחוה נבראו בתחילה כגוף אחד מחובר. אחר כך הקדוש ברוך הוא הפריד ביניהם, עשה שם נסירה. וכשהביא את חוה אל האדם, אמר האדם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". ואז ציוותה התורה: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". אחרי ההפרדה באה הקריאה להתחבר בחזרה באהבה.

זה בדיוק מה שקרה עם הנשמה. כמו שהנשמה הופרדה מן הבורא, ותפקידה לשוב ולהידבק בו באהבה, כך האישה הופרדה מן האדם, ותפקידם לשוב ולהתחבר באהבה ובדבקות. אותו מבנה, אותה מילה, אותה מטרה. הרב מוסיף שהדבר אינו רק סיפור על אדם וחוה. בפרקים הבאים בסדרה יוסבר איך זה נמצא אצל כל אדם ואצל כל אישה.

ב19

🎯 לחבר בחזרה את מה שהופרד

למצוות יש תכלית

המצוות אינן אוסף של חובות, אלא דרך אחת שמטרתה לאהוב את ה' ולשוב ולהתחבר אליו.

מה למדנו עד כאן? למדנו שלמצוות יש תכלית. הן אינן סתם אוסף של חובות שאין ביניהן קשר. לכל המצוות יש מטרה אחת: לאהוב את בורא העולם ולהתחבר אליו בחזרה.

הרב מודה שהשאלה איך כל מצווה ומצווה מביאה לאהבת ה' היא נושא רחב ומעניין, ולא תמיד פשוט. יש מצוות שבהן הדבר ברור יותר. למשל תפילה: כשאדם מתפלל, הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא הוא שנותן לו את כל מה שיש לו. מתוך זה הוא אוהב את ה' יותר.

אבל גם תפילה יכולה לעבור בלי שתשאיר דבר בלב. אפשר לומר את כל המילים ולא להרגיש כלום. לכן צריך לשאול: מתי התפילה באמת מביאה את האדם לאהבת ה'? על זה חזר הרב לסיפור שסופר בשיעור הקודם, ובו גם נסיים את הספר.

5

🍨 לבחור ליהנות

ו20

🍨 לבחור ליהנות

גלידה בכפית קטנה

את מה שנהנים ממנו אוכלים לאט, כדי לטעום כל רגע – וכך צריך להתפלל.

אדם נסע פעם לחתונה בעיר אחרת. כשהגיע זמן מעריב, שאל היכן אפשר להתפלל, והפנו אותו לבית כנסת קטן בסמוך. שם ראה בחור צעיר שעבר לפני התיבה והתפלל במהירות רבה, בולע את המילים.

אחרי התפילה ניגש אליו האורח ושאל: אכלת פעם גלידה? הבחור ענה: ודאי. שאל האורח: ובמה אתה אוכל אותה? ענה הבחור: בכפית קטנה, מאלה הדקות שמוכרים עם הגלידה. שאל האורח: למה כפית כל כך קטנה? חבל על הזמן. קח כף גדולה, תגמור מהר.

הבחור הסתכל עליו בתמיהה: מה פתאום לגמור מהר? מגלידה נהנים. רוצים ליהנות מכל רגע. אמר לו האורח: גם אני, כשאני מתפלל, נהנה מן התפילה. כשאני אומר "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ", אני טועם כל מילה. למה לבלוע את זה? מי שנהנה ממשהו אינו ממהר לסיים אותו. ומי שממהר לסיים, כנראה עוד לא טעם.

ג21

🙏 לבחור ליהנות

ברכה אחת בכל יום

כל אדם יכול לבחור ברכה אחת בתפילה, לפי מה שנוגע ללבו, ולכוון בה באמת.

הרב מוסיף שאין הכוונה שכל אדם יתפלל את כל התפילה לאט ובכוונה מלאה. לא כל אחד יכול להאריך כל כך. אבל כל אדם יכול לבחור ברכה אחת, ולכוון בה כמו שצריך.

איך בוחרים? לפי מה שנוגע ללב. מי שכואב לו על מצב המשפט והשלטון, יבחר בברכת "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" ויכוון בה בכל לבו. מי שדואג לחולים, יכוון ב"רְפָאֵנוּ". מי שאכפת לו ממה שקורה במלחמה, יכוון בברכות על הגאולה והישועה. כל אחד בוחר את מה שבוער בו.

ואפשר לבחור בכל יום ברכה אחרת. ולא רק בשמונה עשרה: גם בברכות השחר ובברכות קריאת שמע אפשר למצוא מילה אחת או משפט אחד ולהתעכב עליו. מי שעושה כך, מגלה שהתפילה אינה עוד חובה שצריך לסיים, אלא רגע של קשר עם ה'. כך התפילה מביאה לאהבת ה'.

ג22

🥜 לבחור ליהנות

הכלל הראשון: בוחרים ליהנות

הנאה אינה תלויה רק במה שיש לאדם, אלא בהחלטה לשים לב ולטעום.

מכאן עבר הרב לכלל רחב יותר, שהוא אחד הכלים הגדולים בחיים: איך נהנים? אדם נמצא במצב מסוים. אם אפשר לשנות אותו, לנסוע לנופש או לעבור למקום אחר, מצוין. אבל כשאין אפשרות לשנות, איך לומדים ליהנות ממה שיש?

התשובה פשוטה מאוד: בוחרים ליהנות. הרב מסביר בדוגמה. בקידוש של שבת יש קערה מלאה פיסטוקים. כולם יושבים, מדברים על פוליטיקה, על מה יהיה ומי יעשה מה, ותוך כדי אוכלים חופן אחר חופן. האם הם נהנים ממה שהם אוכלים? בקושי. הם מרגישים את המלח, ולא הרבה יותר.

עכשיו נסה פעם אחת בבית. קח פיסטוק או שקד אחד, והחלט שאתה רוצה ליהנות ממנו. אכול אותו לאט. שים לב איזה טעם יש לו, כמה הוא מלוח, במה הוא שונה מטעם הקשיו. פתאום תגלה שזה משהו מדהים. שקד אחד שנאכל בתשומת לב נותן יותר הנאה מחבילה שלמה שנבלעה בלי לשים לב. ואפשר אפילו ליהנות מכוס מים. שתה אותה לאט, ברוגע, ותרגיש כמה זה טוב.

נ23

🔍 לבחור ליהנות

להתבונן במצווה

מי שמתבונן במצווה ושואל מה יפה בה, מגיע מתוכה לאהבת ה'.

ומה הקשר לשאלה איך המצוות מביאות לאהבת ה'? הרב אומר שאין זמן להסביר כל מצווה ומצווה, אבל הדבר הראשון הוא אותו כלל: לבחור ליהנות. לשים לב למה שאתה עושה. להסתכל, להתבונן, לשאול: מה יפה כאן? מה מעניין במצווה הזאת? מה נחמד בה? מי שמתבונן כך, ירגיש איך המצווה מביאה אותו מיד לאהבת ה'.

זה הרגל. וההרגל הזה תופס את כל החיים, לא רק את התורה. אפשר ללכת ברחוב ולהרגיש את האוויר, לשים לב לשקט, להודות. רוב הזמן אנחנו לא שמים לב לטוב שסביבנו.

הרב סיפר שבאו אליו לראות דירה אנשים שפונו מביתם בגלל המלחמה. בעלי דירות רבים העלו את המחירים בבת אחת. הדבר הראשון שהם שאלו היה: איפה המקלט? הוא ענה שאין בבניין, אבל יש ברחוב. הם הלכו לחפש ומצאו שני מקלטים, ושניהם נעולים. הם לא הבינו איך אנשים חיים כך, בלי לדעת איפה המקלט. בשבילם, שחיו בפחד מתמיד, זה היה עולם אחר.

ואז, אומר הרב, הוא שם לב פתאום למה שלא ראה קודם. רוב המדינה בפחד, ובמקום שבו הוא גר יש שקט ושלווה, ברוך ה'. אפשר לחיות את כל זה בלי להרגיש. ואפשר לבחור לשים לב, להרגיש אושר, רוגע והודיה. מי שבוחר כך, נעשה שמח ומתקרב לאהבת ה'. יהי רצון שנזכה ללמוד ולחיות באהבת ה', בשמחה ובאושר, ולהתחבר אליו בדבקות תמידית.

❤ אהבת ה' · מתוך השיעור

לכל המצוות יש מטרה אחת: לאהוב את בורא העולם ולהתחבר אליו בחזרה.
#דבקות#נישואין#אהבת ה'#נשמה#טעם המצוות#משמעות
🎲 ללוח
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה