✡️ ציטוט פרקי אבות · avot-quote

מוסיף והולך

שיעור של הרב יהודה טאוב

האם הידור נרות חנוכה הוא חובה או רשות, למה מוסיפים נר בכל לילה, "מגדיל" ו"מגדול", ודברי המהר"ל: הנר הוא מסגרת להודיה

▶ לצפייה בשיעור ביוטיוב

ציטוט מן השיעור

מחלוקת האחרונים אם מחזרים על הפתחים גם בשביל הנרות הנוספים תלויה בשאלה אם ההידור בחנוכה הוא חובה או רשות.

למשנה במלואה ←

פרק א׳🛤️ הידור שהוא דרך

פרק א׳ · משנה א׳

🚪

מחלוקת האחרונים אם מחזרים על הפתחים גם בשביל הנרות הנוספים תלויה בשאלה אם ההידור בחנוכה הוא חובה או רשות.

— כמה צריך לחזר על הפתחים

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

בחלק הקודם של השיעור נלמד שבנרות חנוכה יש דין מיוחד: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך להשתדל מאוד לקיים את המצווה. השולחן ערוך כותב: "צריך לזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק".

ומכאן שאלה: עד כמה צריך לחזר על הפתחים? בשביל נר אחד בכל לילה, או בשביל כל הנרות, כמנהג המהדרין? בשיעור הובא שגדולי האחרונים נחלקו בזה. יש מי שסובר שמספיק לחזר על הפתחים עבור נר אחד בכל לילה. ולעומתו האור שמח סובר שצריך לחזר גם בשביל הנרות הנוספים.

במה נחלקו? בשאלה עמוקה: האם ההידור בחנוכה הוא בגדר חובה או בגדר רשות. אם ההידור הוא תוספת רשות, כמו בשאר המצוות, ודאי שעני אינו צריך לחזר על הפתחים בשבילו. אבל אם ההידור בחנוכה הוא חלק מעצם צורת המצווה, גם העני צריך להשתדל לקיים אותו.

והרב אמר שיש בשיטה השנייה חלק אמיתי מאוד, ושכדאי להבין אותה לעומק.

פרק א׳ · משנה ב׳

🛤️

לפי דרך אחת, חז"ל לא קבעו בחנוכה עיקר ותוספת, אלא שלוש דרכים שוות לקיים את המצווה.

— שלושה מסלולים

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

הגמרא אומרת: "מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין" – מוסיף והולך. כולם קוראים את זה כפשוטו: המצווה היא נר אחד, ומי שרוצה להדר עושה יותר.

אבל הרב הביא דרך שמלמד אחד מן הרבנים בדורנו, ולפיה זה לא כך. חז"ל לא אמרו "זה העיקר, ומי שרוצה יוסיף". חז"ל תיקנו מראש שלושה מסלולים איך להדליק נרות חנוכה. שלוש דרכים שמובילות לאותה פסגה, וכל אחת מתאימה לאדם אחר ולמצב אחר. אין כאן "אם אתה רוצה"; יש כאן שלוש צורות של המצווה.

והוא הביא ראיה מעניינת מן השולחן ערוך. השולחן ערוך כותב: "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה". הטור והשולחן ערוך כלל אינם מזכירים את האפשרות להדליק נר אחד לכל הבית. ברמב"ם היא מוזכרת, אבל בשולחן ערוך אין סעיף כזה.

איך ייתכן? אפשר לומר שבזמנו זה כבר לא היה מעשי, כי כולם היו מהדרים. כמו שבימינו ספרי הלכה אינם כותבים שאפשר ללכת ברגל לבית הכנסת. אבל לפי הדרך הזאת, ההסבר עמוק יותר: מוסיף והולך אינו תוספת. זו הצורה שבה יהודי צריך להדליק. ולכן כך כתבו, וכך נהגו כולם.

פרק א׳ · משנה ג׳

🍋

באתרוג ההידור הוא רשות, ובנרות חנוכה ההידור הוא צורת המצווה; רק מי שאינו יכול חוזר לבסיס.

— שני אתרוגים ונר חנוכה

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

יש לשאלה הזאת השלכה מעשית. מי שמתקשה להגיע הביתה בזמן ההדלקה, למשל באחד הלילות, אינו יכול לומר לעצמו שזו רק "מעלה יתרה". אצל מי שנוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק, הדלקת כל אחד אינה תוספת של מה בכך. זו צורת ההדלקה, וצריך להתאמץ מאוד כדי לקיים אותה.

כדי להמחיש, הובא משל. אדם נכנס לחנות לפני סוכות. יש שתי אפשרויות: אתרוג כשר ב־100 שקלים, ואתרוג מהודר ב־300 שקלים. הוא חושב רגע, ובוחר בפשוט. והמוכר מחייך: קיימת את המצווה בשלמות. נכון, ההידור יפה, אבל אין שום חובה לשלם פי שלושה. זו בחירה לגיטימית לגמרי.

ועכשיו אותו אדם עומד בערב חנוכה מול החנוכייה, ומתלבט: להדליק נר אחד או שלושה? בסוכות אמרו לי שמספיק הפשוט, אולי גם עכשיו? והתשובה כאן שונה. בחנוכה איננו עומדים מול בחירה פשוטה בין בסיס למהודר. אנחנו עומדים מול הזדמנות להוסיף אור בכל יום. זו הצורה שבה צריך לקיים.

ומשתתף שאל: ואם יש נר זול יותר שאורו חזק יותר? הרב העיר שבשמן יש עניין מיוחד, כי הוא מזכיר את המנורה שבמקדש. אבל העיקר הוא שאי אפשר לדמות אתרוג למנורה: באתרוג ההידור הוא רשות גמורה, ובנרות חנוכה אדם צריך להרגיש שזו צורת המצווה לכתחילה.

פרק א׳ · משנה ד׳

🏋️

כמו מתאמן שמוסיף משקל בהדרגה, המטרה בחנוכה היא להוסיף אור, ורק בשעת קושי אמיתי מותר לחזור לבסיס.

— משל חדר הכושר

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

ועוד משל הובא כדי להבין את הדרך הזאת. אדם נרשם לחדר כושר. המאמן נותן לו משקל התחלתי, אבל מצפה ממנו להתאמץ ולהוסיף בהדרגה: היום חצי קילו, אחר כך קילו, ועוד ועוד. ואם יום אחד הוא באמת חלש ואינו מסוגל, הוא יכול לחזור למשקל הבסיסי. אבל המטרה תמיד היא להתקדם, להתאמץ ולגדול.

כך גם בנרות חנוכה. המטרה היא להתאמץ ולהוסיף אור. ואם אדם נמצא במצב של קושי אמיתי, ההלכה מבינה אותו ומאפשרת לו לחזור לבסיס, לנר אחד, ובו הוא מקיים את המצווה. זו אינה פשרה, אלא חכמה שמכירה במציאות החיים. אבל אין פירוש הדבר שהחובה היא רק נר אחד. הצורה היא "מוסיף והולך", ויש גם אפשרות כזאת למי שאינו יכול.

ויש בזה לימוד לחיים. לפעמים אנחנו חושבים במושגים של הכל או כלום, ואיננו רואים דרך ביניהם. צריך להציב רף גבוה ולשאוף אליו, אבל גם להבין שיש זמנים של קושי שבהם מותר, ואפילו נכון, לחזור לבסיס.

והרב הביא דוגמה: כמה חסד אדם צריך לעשות? אין בתורה מספר. התורה לא נתנה הגדרה. צריך לשאוף, ולפי מה שאתה יכול לגדול.

פרק ב׳📈 למה מוסיפים והולכים

פרק ב׳ · משנה א׳

📖

סבא מספר לנכדו את סיפור חייו בהמשכים, כי רק כך הסיפור נחקק בלב; כך גם הנס נחקק לאט, נר אחר נר.

— למה לא שמונה מן ההתחלה

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

יושב אדם בביתו בלילה הראשון של חנוכה ומסתכל בנר הבודד. ושואל: למה לא להדליק כבר עכשיו את כל השמונה? הרי אנחנו יודעים שהנס היה שמונה ימים. למה אני מדליק אחד, ואחר כך שניים, שלושה, ארבעה? בית שמאי באמת אמרו לפתוח בשמונה ולפחות והולך. ובית הלל אמרו: מוסיף והולך. למה?

התשובה, אמר הרב, נמצאת בשני סיפורים. הסיפור הראשון: סבא מספר לנכדו על מסע מופלא שעבר בחייו. הוא אינו מספר הכל בבת אחת. הוא מספר בהמשכים, פרט אחר פרט, יום אחר יום. למה? כי אם יספר את כל מה שעבר עליו ביום אחד, זה לא ייקלט. כשמספרים יום אחר יום, הסיפור נחקק בלב, וההתרגשות גדלה מיום ליום.

כך גם אנחנו בחנוכה. בכל יום מוסיפים נר, וכך אנחנו חיים מחדש את הנס כדבר מתמשך. רואים שהנס הלך וגדל, עוד יום ועוד יום. אילו היינו מדליקים שמונה ביום הראשון, לא היינו מרגישים כך. דווקא כשהדברים באים לאט לאט, יש להם מקום בלב.

פרק ב׳ · משנה ב׳

🎁

ככל שמבינים יותר את הטובה, גדלים ההכרה והאהבה; וכך בכל לילה מגלים עוד מטובו של הבורא.

— הילד שלמד להודות

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

הסיפור השני: ילד קטן מקבל מתנה מאביו. בהתחלה הוא פשוט אומר תודה, ורץ לשחק. למחרת הוא שם לב כמה המתנה יפה, ומבין כמה מחשבה הושקעה בבחירתה. יום אחר כך הוא קולט כמה אביו טרח כדי להשיג אותה. ועם כל יום גדלה ההערכה, ואיתה האהבה. כל יום הוא מבין עוד יותר כמה אביו השקיע בו.

וזה בדיוק מה שקורה כשאנחנו מוסיפים נר בכל לילה. אנחנו לא רק זוכרים את הנס. אנחנו מגלים עוד ועוד את טובו של בורא עולם.

אם כן, המוסיף והולך אינו רק זכר לכך שהנס נמשך שמונה ימים. יש בו שני צדדים. מצד אחד, אדם אינו יכול להכיל את כל הטוב בבת אחת, ולכן הקדוש ברוך הוא מביא לו אותו לאט לאט, מוסיף והולך. ומצד שני, האדם עצמו מגלה לאט לאט כמה הקדוש ברוך הוא נותן לו, יותר ויותר. וככל שאנחנו מכירים יותר בטובו, כך הוא מגלה לנו עוד.

יש בזה רמז: הטוב ילך ויגדל. וזו אינה סתם אופטימיות, אלא הבטחה עמוקה. ככל שנפתח את הלב להכיר בטוב, כך יתרבה הטוב בחיינו.

פרק ב׳ · משנה ג׳

🌅

גם הגאולה אינה באה בבת אחת, ואפשר לראות איך האור הולך וגדל בדורות האחרונים.

— הגאולה שבאה לאט

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

והמקור החזק ביותר לרעיון הזה, אמר הרב, הוא הגאולה. הגאולה אינה מגיעה בבת אחת. הקדוש ברוך הוא מביא אותה מעט מעט. ואנחנו חיים את זה.

תראו מה היה כאן בארץ ישראל לפני כשבעים שנה, ומה המצב היום. בהתחלה היה עוני עצום. אנשים גרו במעברות, בבתים ארעיים, והמדינה נמנתה עם העניות שבעולם. והיום, ברוך ה', על אף כל הקשיים, היא נמנית עם המדינות המפותחות, ומייצרת דברים רבים.

וכך גם מבחינה רוחנית. בהתחלה המצב היה קשה מאוד. הייתה ירידה גדולה, ורבים התרחקו. לאט לאט הירידה נעצרה, ובהמשך התחיל התהליך ההפוך: רבים התחילו להתקרב. והאור הולך וגדל. היום, הזכיר הרב, בחנוכה באים אנשים רבים, גם כאלה שאינם שומרי מצוות, לראות נרות חנוכה ולהדליק. האור מתרבה והולך.

ולמה לא הכל בבת אחת? כי אין לנו כלים בלב לקבל הכל בבת אחת. וזה מוביל להבנה של דיוק מעניין בתפילה.

פרק ב׳ · משנה ד׳

🔠

בחול אומרים "מגדיל ישועות" ובשבת "מגדול ישועות": מצד הנותן הישועה אינסופית, ומצד המקבל היא באה בהדרגה.

— "מגדיל" ו"מגדול"

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

בברכת המזון אומרים בימי חול "מגדיל ישועות מלכו", ובשבת "מגדול ישועות מלכו". שני הנוסחים לקוחים מן המקרא, אחד מתהלים ואחד משמואל. אבל מה מונח בשינוי? למה פעם "מגדיל" ופעם "מגדול"?

התשובה תלויה בשאלה מצד מי מסתכלים: מצד הנותן או מצד המקבל. כשמסתכלים מצד הנותן, בורא עולם הוא "מגדול". הוא אינסוף, ויש לו בלי סוף. מצידו, הוא יכול היה להביא עכשיו את כל הגאולה כולה, בבת אחת.

אבל מצד המקבל, אנחנו לא מסוגלים לקבל. כמו שהסבא אינו יכול לספר לנכדו את כל הסיפור בפעם אחת, כי לילד הקטן אין כלים לקבל זאת. רק כשמוסיפים עוד דבר ועוד דבר, יש כלים לקבל.

לכן בימי חול אנחנו אומרים "מגדיל": מצידנו, בכל יום הקדוש ברוך הוא מגדיל לאט לאט, עוד אחד ועוד אחד, כי אין לנו כלים לקבל הכל בבת אחת. ובשבת, שהיא מעין עולם הבא, מדרגה גבוהה, אנחנו אומרים "מגדול" – כמו שהיא מצד בורא עולם.

אנחנו רוצים הכל מיד. אבל דווקא בהדרגה טמון סוד השמחה האמיתית: לראות כל יום עוד משהו טוב, ועוד דבר טוב, ואז הטוב נראה עוד יותר טוב.

פרק ג׳🏺 נס פך השמן

פרק ג׳ · משנה א׳

❓

הברייתא שמספרת את נס חנוכה מסיימת "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואינה מזכירה כלל את הדלקת הנרות.

— איפה הנרות בברייתא?

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

הגמרא במסכת שבת שואלת "מאי חנוכה", ומספרת את הנס: כשנכנסו היוונים להיכל טמאו כל השמנים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. ומה הסוף? "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

ואיפה הדלקת הנרות? בברייתא המקורית, שמספרת את סיפור חנוכה, אין שום זכר למצוות הנרות. קבעו ימים טובים בהלל והודאה, וזהו.

וכך גם בתפילת "על הניסים". מספרים שם על הניסים ועל הפורקן, ואחר כך: "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". מה קבעו? להודות ולהלל. שוב, אין נוסח שאומר "וקבעו להדליק נרות". הנרות שהדליקו בחצרות המקדש מוזכרים, אבל התקנה היא להודות ולהלל.

למה הנרות נעלמים? הרב הציע שכאן טמון יסוד גדול: כשאנחנו מדליקים נרות חנוכה, איננו רק מקיימים מצווה. אנחנו מספרים סיפור. סיפור של אמונה, של אור שמפציע מן החושך. ומעשה ההדלקה אינו רק מעשה מצווה, אלא מעשה של הודיה עמוקה. וכדי להבין זאת, הרב פנה לדברי המהר"ל.

פרק ג׳ · משנה ב׳

🏺

המהר"ל שואל: לא מצאנו שקובעים חג על נס שאיפשר לקיים מצווה; כל החגים נקבעו על הצלה גשמית.

— חג על נס רוחני?

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

המהר"ל בפראג התבונן במשמעות החנוכה, ושאל שאלה: האם באמת קבעו חג לדורות רק בגלל נס שנעשה בשמן? לא מצאנו בשום מקום שקובעים יום הודיה על נס שאיפשר לקיים מצווה.

תחשבו על כל החגים. פסח, שבועות, סוכות – כולם נקבעו על דברים שקרו לנו בעולם הזה: יצאנו ממצרים, מעבדות לחירות. בסוכות הקדוש ברוך הוא הקיף אותנו בענני כבוד. בפורים רצו להשמיד, להרוג ולאבד, וניצלנו. האם שמעתם פעם שקבעו חג משום שזכו לקיים מצווה?

דמיינו אדם שמשתוקק מאוד לקיים מצוות נר חנוכה, ואין לו שמן. פתאום, בדיוק באותו רגע, מגיע מישהו ומביא לו פך שמן. נס! האם הוא יקבע על זה יום טוב לדורות? יש קהילות שקבעו ימי הודיה על הצלה, כמו ימי פורים מקומיים, ויש חסידויות שחוגגות את ימי גאולתו של רבם מן המאסר. אבל כולם נקבעו על הצלה גשמית.

והרב הביא דוגמה. בחברון יש בית כנסת הנקרא "אברהם אבינו". מסופר שפעם, בערב יום הכיפורים, לא היה להם מניין. חיכו וחיכו, עד שהגיע אדם זר והשלים את המניין. בסוף יום הכיפורים נעלם, ובלילה חלם הגבאי שאמר לו שהוא אברהם אבינו, שראה בצערם ובא להשלים את המניין. נס גבוה מאוד. ובכל זאת, על נס כזה, שתועלתו רוחנית, לא קבעו יום טוב.

פרק ג׳ · משנה ג׳

🔦

לפי המהר"ל, החג נקבע על ניצחון המלחמה, ונס פך השמן בא לגלות שהניצחון היה מאת ה'.

— השמן מגלה את הניצחון

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

אם כן, על מה קבעו את חנוכה? המהר"ל עונה: עיקר קביעת ימי החנוכה היה על ניצחון המלחמה. רצו להרוג אותנו ולבטל אותנו מן התורה, וניצלנו. זו הצלה של ממש, ועליה ראוי לקבוע ימי הודיה.

אבל איך נדע שהניצחון היה ניסי? אולי יאמרו שהכוחות שלנו היו חזקים, שהיו גיבורים, שהייתה אסטרטגיה טובה. לא תמיד מכירים בניסים. גם היום, אמר הרב, צריך לפעמים להזכיר לאנשים להכיר בניסים, כי תמיד יש מי שינסה להסביר הכל בדרך הטבע.

ולכן בא הנס הגלוי, נס פך השמן, ומעיד על הנס הנסתר, ניצחון המלחמה. כשרואים ששמן של יום אחד דלק שמונה ימים, מבינים שגם הניצחון היה מאת ה'. נס השמן מגלה את יד ה' בהיסטוריה.

והמשל לכך: אדם מדליק נר בחדר חשוך. הוא אינו רואה רק את הנר עצמו; מתוך אורו מתגלה החדר כולו. כך נר פך השמן מאיר את הנס הגדול של הישועה.

והרב העיר שעד היום יש מי שמנסים להפוך את סיפור חנוכה לסיפור של גבורה אנושית בלבד, ואת המכבים לסמל של כוח. אבל נרות חנוכה באים לומר את ההפך: הכל מאת ה'.

פרק ד׳🎶 הנרות – מסגרת להודיה

פרק ד׳ · משנה א׳

🙇

בלשון הקודש "הודאה" באשמה ו"הודיה" על טובה הן מאותו שורש, כי שתיהן הכרה באמת שאדם נוטה להכחיש.

— "צדקה ממני" – הודאה והודיה

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

בתוך הדברים הביא הרב שאלה של רבי יצחק הוטנר. למה רק בלשון הקודש המילה לאדם המודה באשמתו והמילה לאדם האומר תודה הן אותה מילה? בשפות אחרות אלה שתי מילים שונות לגמרי. ובעברית: "מודה" על החטא, ו"מודה" על הטובה.

והוא מצא לכך מקור בפרשת השבוע שבה חל חנוכה. יהודה אמר על תמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". הוא הודה באמת. וחז"ל אומרים שבזכות שלאה הודתה לה' – "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" – יצאו ממנה בעלי הודאה: יהודה, שאמר "צדקה ממני". מה הקשר בין ההודיה של לאה לבין ההודאה של יהודה?

ותירץ: נכון שאלה שני דברים שונים, אבל בשורש הנפש הם באים מאותו מקום. למה אדם אינו מודה לחברו? כי אינו רוצה להכיר בכך שעשו לו טובה. הוא מתבייש. ולכן הוא מתחיל להמציא: הייתי מסתדר גם בלי זה, לא הייתי צריך אותך, הייתי מוצא דרך אחרת. הוא כופר בטובה.

ומי שאינו מודה בחטאו עושה אותו דבר: הוא מכחיש את האמת שאינה נוחה לו. נמצא שהודאה בחטא והודיה על טובה הן שתיהן הכרה באמת, ושתיהן דורשות מן האדם לוותר על הגאווה. ולכן בלשון הקודש הן מילה אחת.

פרק ד׳ · משנה ב׳

🎶

הנרות נקבעו כמסגרת שסביבה מודים ומהללים, ולכן מיד אחרי ההדלקה שרים ואומרים "הנרות הללו".

— "וקבעו להודות ולהלל"

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

ומכאן לחידוש הגדול שהביא הרב. בחנוכה קבעו להודות ולהלל. אבל איפה תיקבע ההודיה? רק בבית הכנסת, בהלל? או שהיא נקבעה סביב הנרות? והתשובה: סביב נרות חנוכה. שם הזמן להודות ולהלל. הנרות הם מסגרת, ובתוכה ההודיה.

ולכן לא מזכירים את נס פך השמן כעיקר ב"על הניסים". כי לא קבעו את החג על נס רוחני. מודים על כך שגירשנו את היוונים, שניצלו היהודים ושקיבלו שלטון ויכלו לקיים את המצוות. ונס השמן הוא רק המסגרת, הדבר שכולם רואים, שסביבו כולם מכירים בנס ומודים.

ולפי זה מתיישבים דברים רבים. חפשו עוד מצווה שמיד אחרי קיומה כולם שרים. אחרי נטילת לולב? אחרי ישיבה בסוכה? אין לנו מצווה כזאת. ובנרות חנוכה, מיד אחרי ההדלקה, אומרים "הנרות הללו" ושרים "מעוז צור". למה? כי הנרות הם אמצעי להיזכר, ועל ידם להודות.

ולכן, להדליק נרות בלי להודות זה כמעט כאילו לא נעשה דבר. הנרות היו האמצעי, וסביבם אנחנו נשארים ומודים לקדוש ברוך הוא על הכל. ובפיוט אומרים: "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". כמה לשיר? כל אחד כמנהגו. יש ששרים חמש דקות, ויש ששרים חצי שעה, ויש חסידויות ששרות שעות. אבל המטרה היא לעורר את האדם להודות.

פרק ד׳ · משנה ג׳

❤️

לנר חנוכה אין מינימום ואין מקסימום, כי הוא ביטוי של אהבה והודיה שפורצת מן הלב.

— נר שאין לו מחיר

✡ מסר לחיים — הדברים במלואם

ומה יוצא מזה להלכה ולמעשה? כוונת הלב בשעת ההדלקה היא חלק מהותי מן המצווה. אדם שניגש לנרות אינו מקיים עוד מצווה טכנית. הנרות, כמו שאומרים ב"הנרות הללו", הם "כדי להודות ולהלל". זו מטרתם. ולכן בשעת ההדלקה צריך לחשוב: למה אני מדליק? כדי להודות לה' על ניסיו, אז ועכשיו.

נרות חנוכה הם הרבה יותר מזכר של היסטוריה. הם קריאה להכיר בניסי ה' בכל דור. בכל פעם שמדליקים, מצטרפים לשרשרת הדורות שמכירה בניסי ה', "בימים ההם בזמן הזה".

ולסיום אמר הרב: נר חנוכה הוא נר שכולו ביטוי של אהבה. ורואים זאת בצורתו. אין לו מחיר מינימום – גם עני מחזר על הפתחים. ואין לו מקסימום – אין הגדרה כמה להוסיף, וכמה לשיר. זה נר שכולו פורץ מן הלב, מאדם שמרגיש כמה הקדוש ברוך הוא היטיב עמו, ורוצה להודות.

לכן כתב הרמב"ם שמצוות נר חנוכה "מצוה חביבה היא עד מאד". בה אדם מבטא כמה הוא אוהב את בורא עולם. וככל שנפתח את הלב, נזכה שיהיה מוסיף והולך: עוד יותר טוב, ועוד יותר ניסים, עד שנזכה בקרוב לגאולה השלמה.

הציטוט הועתק
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה