🎈 ריחוף · float

לנצל את הרגעים הגדולים

שיעור של הרב יהודה טאוב

מה עושים עם שמחה גדולה מדי: יעקב אבינו קורא קריאת שמע ברגע המפגש עם יוסף, ולב שנפתח לאהבת ה'

5 פרקים · 23 כרטיסים · אמונה ומחשבה

פרק א · 5 כרטיסים

💓 בשורה גדולה מדי

כרטיס 1 מתוך 23

גם רגשות טובים צריך ללמוד

לא רק פחד ועצב צריכים הדרכה; גם שמחה גדולה צריכה כלים כדי שתישאר.

בתקופה האחרונה מדברים הרבה על רגשות קשים. איך מתמודדים עם פחד, איך מבטאים חרדה בצורה נכונה, איך דואגים שהרגש השלילי לא יהרוס את האדם. אלה שאלות חשובות, וכולם עוסקים בהן.

בשיעור הזה הנושא הפוך: מה עושים כשהרגשות הטובים חזקים מדי? זו נשמעת בעיה שאין צורך לפתור. מי מתלונן על שמחה גדולה? אבל גם לזה צריך ללמוד. שמחה עצומה יכולה לחלוף ולהתפוגג בלי להשאיר דבר. היא יכולה גם להכות את האדם כמו מכה, עד שאינו מסוגל להכיל אותה.

השאלה היא אפוא כפולה. איך מבטאים רגשות חיוביים בצורה טובה, ואיך גורמים להם להישאר עם האדם זמן רב, שיחווה אותם ולא יאבד אותם. התשובה נלמדת מאחד המפגשים המרגשים ביותר בתורה, מפרשת ויגש: הפגישה של יעקב אבינו עם יוסף בנו אחרי עשרים ושתיים שנה.

כרטיס 2 מתוך 23

אבא שאיבד את עולמו

יעקב היה בטוח שבנו האהוב מת, והאבל הזה ליווה אותו עשרים ושתיים שנה.

כדי להבין את גודל הרגע צריך להבין מה עבר על יעקב. הוא היה בטוח שיוסף מת. "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", אמר. ובשבילו זה לא היה עוד ילד. יוסף היה הבן היקר מכל הבנים. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ". יעקב הרגיש שאיבד את עולמו.

ולצער הזה נוספו נקיפות מצפון. יעקב הוא ששלח את יוסף אל אחיו. הוא ידע שהיחסים ביניהם אינם טובים, ובכל זאת שלח אותו. ואחר כך יוסף לא חזר. אדם במצב כזה שואל את עצמו שנים: איך שלחתי אותו? למה שלחתי אותו לבד? אולי אני הגורם?

וכשבאים לבשר לו שיוסף חי, אין מספרים לו זאת בבת אחת. הם פוחדים שהלב שלו לא יחזיק מעמד. לפי המסורת שלחו את סרח בת אשר, שתנגן לו בנעימות ובלאט "עוד יוסף חי", שוב ושוב, כדי שיתחיל לקלוט ולהפנים. מכאן, כך אומרים, נולד גם הביטוי המוכר "עם ישראל חי".

כרטיס 3 מתוך 23

"ויפג לבו"

בשורה טובה שמגיעה בפתאומיות יכולה להכות את הלב ממש כמו בשורה רעה.

ואחרי ההקדמה באים האחים ומספרים: "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". והתורה מוסיפה: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". מה פירוש "ויפג לבו"? בלשון ימינו אולי היינו אומרים "ירד לו הלב", או שהתעלף.

יש בזה שני פירושים. רש"י מבאר שזה ביטוי נפשי: הלב שלו היסס, נטה לכאן ולכאן, לא היה מסוגל להאמין לדברים. ויש מפרשים שזה ביטוי גופני: הלב כמעט פסק לפעום, הוא כמעט התעלף. שני הפירושים מתארים בעצם אותו דבר, אחד מצד הנפש ואחד מצד הגוף.

ואת זה רואים גם היום. יש אנשים שמקבלים בשורה, טובה או רעה, ופשוט מתעלפים. הגוף אינו מסוגל לתפוס את גודל הבשורה ברגע אחד. מה שעושה את התגובה הזאת הוא הפתאומיות. כשהבשורה מגיעה לאט, הלב מתחיל לעכל אותה בהדרגה ומחזיק מעמד.

כרטיס 4 מתוך 23

בשורה טובה צריכה הדרגה

מי שמבשר בשורה גדולה צריך לחשוב גם על לבו של השומע.

יש כאן לימוד מעשי. האחים הבינו שבשורה טובה מדי עלולה להזיק. הם לא רצו שיעקב ישמע פתאום, בבת אחת, את מה שהלב שלו אינו מוכן לקבל. לכן הקדימו לו את הניגון: "עוד יוסף חי", בשקט, שוב ושוב, עד שהדברים מתחילים לחלחל.

זה דבר שכדאי לזכור. אנחנו רגילים לחשוב שרק בשורה רעה צריך למסור בזהירות. אבל גם בשורה טובה מאוד יש לה משקל. הלב צריך זמן להתרגל אליה. כשהיא באה בהדרגה, האדם יכול לקלוט אותה, לחיות אותה ולהפנים אותה.

ויותר מזה: מי שמקבל שמחה בהדרגה, השמחה נשארת אצלו. מי שמקבל אותה בבהלה, היא עלולה להפיל אותו, או לחלוף כמו גל. וזו בדיוק השאלה של השיעור: איך לקבל טוב כך שלא יתפוגג, אלא ישאיר בלב משהו קבוע.

כרטיס 5 מתוך 23

העגלות ששלח יוסף

יש מפרשים שהעגלות באו להרגיע את יעקב: אינך אשם במה שקרה.

מה שכנע את יעקב בסוף? התורה מספרת שראה את העגלות ששלח יוסף, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". לפי הפשט, אפשר שהעגלות נשאו סימן מלכותי של מצרים, כעין חותמת, וכך ידע שהדברים אמת. ולפי חז"ל, יוסף רמז לו בעגלות על הלימוד האחרון שלמדו יחד לפני שנפרדו: פרשת עגלה ערופה.

בשיעור הובא פירוש יפה לרמז הזה. עגלה ערופה באה על כך שזקני העיר אומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" – לא שלחנו את ההולך בלי לוויה. וזה בדיוק מה שהציק ליעקב כל השנים: איך שלחתי אותו לבד?

יוסף בא לומר לאביו: אתה יכול להיות רגוע, כמו בעגלה ערופה. גם ידיך לא שפכו את הדם הזה. מה שקרה לי לא קרה בגללך, ואין לך מה לקחת על עצמך. וכך, כשיעקב ראה את העגלות, סוף סוף האמין שיוסף חי, ונפל ממנו גם המשא הכבד של האשמה.

פרק ב · 5 כרטיסים

📜 קריאת שמע ברגע המפגש

כרטיס 6 מתוך 23

שמחה שראינו בעינינו

מי שראה אם מקבלת בשורה שבנה חזר, יכול לדמיין משהו מן הרגע שבו פגש יעקב את יוסף.

אם רוצים לדמיין איך נראה הרגע שבו יעקב פוגש את יוסף, אפשר להיזכר במה שראינו בתקופה האחרונה. אמהות שקיבלו את ההודעה שבנן שוחרר וחוזר הביתה. הובא בשיעור שאם אחת, באמצע בית מלון של מפונים, קפצה על השולחן וצעקה בקול גדול "שמע ישראל". היא לא ידעה את מי לחבק ולמי להתקשר.

וכשהשתחררה אחת החיילות הראשונות, יצאו אנשים לרחובות ורקדו. עיר שלמה רקדה מרוב שמחה והתלהבות, ושרו "עם ישראל חי".

ועכשיו תארו לעצמכם את יעקב אבינו. הוא הולך ופוגש את יוסף, ורואה אותו חי מול עיניו. ומה הוא עושה באותו רגע? התורה מספרת שיוסף "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". על יעקב לא מסופר דבר. הוא לא נופל על צווארו של יוסף, ולא מנשק אותו. ולמה?

כרטיס 7 מתוך 23

"והיה קורא את שמע"

רש"י מביא שברגע המפגש לא נשק יעקב ליוסף, אלא קרא קריאת שמע.

רש"י כותב: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". ברגע המרגש ביותר בחייו, כשהבן שחשב שמת עומד מולו, יעקב קורא קריאת שמע.

הדבר מעורר שאלות רבות. האם בדיוק באותה שנייה הגיע זמן קריאת שמע? ואם כן, למה לא קרא קודם, או מעט אחר כך? ואם יעקב היה באמצע קריאת שמע, איך יוסף נישק אותו? לא מפסיקים אדם באמצע קריאת שמע. ולמה יוסף עצמו לא קרא קריאת שמע? אם זו מצווה שהגיע זמנה, הרי גם הוא חייב בה.

ובכלל, מי אמר שזה היה דווקא קריאת שמע? אולי התפלל, אולי הודה? למה דווקא קריאת שמע? כל השאלות האלה מובילות אל יסוד גדול ומפורסם שמבאר המהר"ל בפירושו גור אריה על רש"י. הוא לוקח את הדברים לכיוון אחר לגמרי, ומגלה בהם דרך שלמה איך לקבל שמחה.

כרטיס 8 מתוך 23

מידת החסידים

כשבאה לחסיד טובה, הוא מתדבק בה' על הטובות והאמת שעשה עמו.

המהר"ל מסביר שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, נכנסה בלבו אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא. הוא ראה איך מידותיו של ה' טובות ושלמות, ואיך הוא משלם שכר טוב ליראיו. באותו רגע הגיע יעקב להתרגשות עצומה של אהבת ה'.

ומוסיף המהר"ל: "וזהו מידת החסידים, אשר יקרה להם טוב, מדבקים אל הקדוש ברוך הוא על הטובות והאמת שעשה עמהם". זו דרכו של חסיד. כשקורה לו דבר טוב, הוא אינו נשאר רק עם השמחה עצמה. הוא לוקח אותה ומתדבק בה למי שנתן אותה.

ולכן קרא יעקב דווקא קריאת שמע. מה כתוב בה? שני דברים. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" – ייחוד ה'. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – אהבת ה'. החלק השני מובן: אדם שמרגיש כמה ה' היטיב עמו, אוהב אותו. אבל מה עניין ייחוד ה' לרגע הזה? כאן נמצא העומק.

כרטיס 9 מתוך 23

שבר על שבר

ככל שהצער היה גדול יותר, כך השמחה שבאה אחריו עצומה יותר.

בדרך כלל, ככל שאדם היה לפני כן בצער ובחיסרון ובעצבות, כך גדלה השמחה כשהמצב מתהפך. ואצל יעקב המצב הגיע לשפל עמוק מאוד. יוסף איננו. אחר כך שמעון איננו. אחר כך דורשים לקחת גם את בנימין. זה היה שבר על שבר על שבר, ונדמה היה שהכול נגדו.

ופתאום הכול מתהפך. ולא רק שהשבר נגמר, אלא כל השברים נהפכים לטובה. שמעון נעצר כדי שיביאו את בנימין. בנימין הובא כדי שיוסף יוכל להתגלות. ויוסף עצמו ירד למצרים כדי להציל את כל המשפחה, ואת העולם כולו, מן הרעב. כל מה שנראה כרע היה חלק מן הטוב.

כמו שאומרים, אותן אותיות: השבר הפך לבשר, לבשורה טובה. אדם שהרגיש לפני רגע את הרע הגדול ביותר, ופתאום רואה שהכול היה טוב, צריך ממש לשמור על לבו כדי להחזיק מעמד. זה מה שכתב המהר"ל: באה בלבו אהבת ה', כשראה שכל מה שעשה ה' לא היה רע כלל.

כרטיס 10 מתוך 23

כשהלב לא מסוגל להכיל

גם טוב גדול מדי צריך כלים, אחרת האדם אינו יודע מה לעשות בו.

סיפר לרב אדם שזכר את הימים שאחרי מלחמת ששת הימים. בשבועות שלפני המלחמה הכניסו את כל העם לחרדה גדולה. דיברו על מה שעלול לקרות, על הקברים שהכינו. כולם היו בפחד: מה הולך לקרות?

ופתאום, בתוך ימים ספורים, הכול התהפך. לא רק שניצלו מן הפחד, אלא משיא הפחד עברו לשיא של שמחה ונס. הוא סיפר שאנשים הלכו ברחובות זמן רב כמו בהלם. הדמיון לא היה מסוגל לתאר דבר כזה, והלב לא היה מסוגל להכיל אותו. היו שהלכו וחיפשו כאילו את אליהו הנביא, כי נדמה היה שהגאולה ממש כאן.

מכאן לומדים שצריך כלים כדי להכיל טוב גדול. אדם שאינו יודע מה לעשות עם שמחה עצומה, עלול לאבד את שיווי משקלו, או לתת לה לחלוף בלי שישאיר ממנה כלום. יעקב אבינו מלמד מה עושים: מכוונים את כל ההתרגשות אל בורא עולם.

פרק ג · 4 כרטיסים

🔄 ה' אחד – גם הרע מוביל לטוב

כרטיס 11 מתוך 23

מה מייחד את היהדות

ייחוד ה' פירושו שגם הרע שאנו רואים נועד בסוף להוביל לטוב.

מהו ייחוד ה'? אם תרצו, זו הנקודה החזקה ביותר ביהדות, זו שמבדילה אותה מכל הדעות שבעולם. יש מי שתופס את העולם כאילו הכול טוב. יש מי שתופס אותו כאילו הכול רע. ויש מי שמאמין בשני כוחות נפרדים, אחד טוב ואחד רע.

היהדות אומרת דבר אחר. יש טוב ויש רע, אבל הרע שאתה רואה הוא רע רק בעיניך. גם הוא אמור בסוף להוביל לטוב. הטוב והרע אמורים בסופו של דבר להתאחד ולהגיע לדבר אחד, כי הכול בא ממקור אחד. "ה' אֶחָד".

ולפעמים הרע מביא לטוב גדול אפילו יותר ממה שהטוב עצמו היה מביא. יש דברים גדולים שיכולים לצמוח רק מתוך הקושי. בחשבון ישראל יש הרבה דוגמאות לזה. השעבוד במצרים הוביל ליציאת מצרים ולמתן תורה. וכמה פעמים אויבים שקמו להרע לישראל גרמו בסוף, בלי שרצו, דווקא לטובה גדולה.

כרטיס 12 מתוך 23

המן שבנה את בית המקדש

המן רצה להשמיד, ובלי כוונה גרם לכך שישראל יקבלו רשות לבנות את בית המקדש.

דוגמה מעניינת היא המן הרשע. המן ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. ובסופו של דבר, אם מסתכלים היטב, הוא עשה טובה גדולה יותר מכל הטובים.

היהודים רצו מאוד לבנות את בית המקדש, אבל אף מלך בפרס לא הסכים לתת להם. ואז מתגלגלים הדברים: בעקבות המשתה ועצת היועצים נהרגה ושתי, אסתר נלקחה למלכה, ובסוף, דרך המן עצמו, עלה מרדכי לגדולה. לפי חז"ל, מאסתר יצא מלך שבימיו קיבלו ישראל רשות לעלות ולבנות את הבית.

יוצא שמה שכל הטובים ניסו ולא הצליחו, הצליח בעקיפין דרך הרשע. הוא רצה רע, והקדוש ברוך הוא הפך את מעשיו לטוב.

וזו כוונת ייחוד ה'. אין רע יורד מלמעלה. מה שנראה רע בעינינו, בסופו של דבר מוביל לטוב. ויש בזה עוד רעיון: היהדות אינה דוחה את העולם וגם אינה מקדשת כל דבר בו. היא מלמדת איך לחבר כל דבר במקומו הנכון ובדרך הנכונה, וכך הכול מתאחד לעבודת ה'.

כרטיס 13 מתוך 23

הדרך שמחברת

היהדות אינה מקדשת הכול ואינה פוסלת הכול; היא מחברת כל דבר במקומו הנכון.

הרעיון של ייחוד ה' מופיע בכל תחום ביהדות. יש עמים שמונים לפי השמש, ויש שמונים לפי הירח. עם ישראל מחבר את שניהם: חודשי הלבנה ושנת החמה מתאחדים בלוח אחד. גם כאן, מה שנראה כשני כוחות נפרדים מתחבר לדבר אחד.

כך גם ביחס לעולם הגשמי. יש שיטות שרואות בכל ענייני העולם הזה דבר נמוך, שצריך לסבול אותו רק כי אין ברירה. ויש שיטות שרואות בכל דבר קדושה, בלי שום הבחנה. היהדות אומרת: יש קדושה ויש טומאה. אבל אם עושים את הדבר במקום הנכון, בזמן הנכון ובדרך הנכונה, גם הדבר הגשמי נעשה חלק מעבודת ה'.

זו הדרך האמצעית, הקו הנכון שאינו קיצוני לשום צד. הכול משתלב בסוף ביחד. ומי שרואה את העולם כך, יודע שגם כשמשהו נראה רחוק מן הטוב, יש לו מקום בתוך התוכנית האחת של ה'.

כרטיס 14 מתוך 23

לכן דווקא "שמע ישראל"

ברגע שיעקב ראה את כל הרע נהפך לטוב, לא היה דבר מתאים יותר לומר מאשר "ה' אחד".

עכשיו מובן למה קרא יעקב דווקא קריאת שמע. הוא רואה איך כל מה שחשב לרע נעשה טוב. מה אפשר לומר ברגע כזה? "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד". אין רע וטוב נפרדים. הכול אחד, וגם מה שנראה רע הוביל לטוב.

וכך ממשיך המהר"ל: ראוי היה לקרוא קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחרי הצער הגדול שהיה לו בעבורו, ועכשיו הוא רואה אותו מלך. כל הרע נהפך לדבר נפלא. ועל כן דבק יעקב בקדוש ברוך הוא אשר עשה לו זאת, וקיבל מלכותו באהבה וביראה.

יוצא שקריאת השמע של יעקב לא הייתה סתם אמירת פסוקים. באותו רגע הרגיש אהבת ה' עצומה, והחליט לייחס את כל השמחה לבורא עולם ולשמוח יחד איתו. כך הפכה השמחה הפרטית על הבן לשמחה של קרבת ה'. וזו הדרך הנכונה לבטא רגש חיובי: לא לתת לו להתפזר, אלא לחבר אותו למקור.

פרק ד · 4 כרטיסים

🕯️ רגע של דבקות

כרטיס 15 מתוך 23

לא זמן קריאת שמע

הסטייפלר מבאר שיעקב לא קרא כי הגיע הזמן, אלא כי כך דרך הצדיקים בשעת שמחה.

הסטייפלר מבאר שבאמת לא היה זה זמן קריאת שמע כלל. לא מדובר במצוות קריאת שמע של שחרית או ערבית. זו עבודת הצדיקים: בשעה שבאה להם שמחה ותשועה גדולה, מתעורר לבם מיד להלל את ה' ולהתדבק באהבתו, על הטובה שגמל עמהם.

ובזה גם מובן למה יוסף לא קרא קריאת שמע באותה שעה. אם אין זו חובה אלא רשות, אם יעקב פשוט ניצל את רגע השמחה כדי לאהוב את ה', הרי יוסף היה עסוק באותו רגע במצווה שחייבת אותו: כיבוד אב. העוסק במצווה פטור ממצווה אחרת. יוסף היה צריך לכבד את אביו, לחבק אותו ולבכות על צווארו. את האהבה הגדולה לה' יכול היה לבטא אחר כך.

יוצא שכל אחד מהם עבד את ה' באותו רגע בדרכו. יוסף בכיבוד אב, ויעקב בהתדבקות בה'. ושניהם עשו זאת מתוך הרגש החזק ביותר שיש: אהבה של אב ובן שנפגשים אחרי שנים.

כרטיס 16 מתוך 23

חתן פטור מקריאת שמע

יש מי שהשמחה מטרידה אותו מלכוון, והצדיק דווקא מרום השמחה מכוון יותר.

הסטייפלר שואל על זה שאלה. המשנה במסכת ברכות אומרת שחתן פטור מקריאת שמע. ולמה? כי הוא טרוד. אם כן, השמחה מפריעה לכוונה. ואיך זה מתיישב עם מה שאמרנו, שהצדיק דווקא בשעת שמחה גדולה קורא קריאת שמע?

ותשובתו: זה הפך ממש בין אנשים פשוטים לבין צדיקים. אצל אנשים פשוטים, השמחה מטרידה אותם, ואינם יכולים לכוון. אצל הצדיקים להפך: מרוב השמחה הם מכוונים בתוקף יותר ויותר, ובכל הנפש.

ויש מי שהעיר שהחתן טרוד אולי לא בשמחה עצמה אלא בעניינים אחרים שמסביב. כך או כך, היסוד ברור. השמחה היא כוח. היא יכולה להסיח את הדעת, והיא יכולה לפתוח את הלב. השאלה היא מה האדם עושה איתה. מי שמתרגל לכוון את רגעי השמחה אל ה', הופך את מה שאצל אחרים הוא טרדה לשעה של דבקות גדולה.

כרטיס 17 מתוך 23

"אמותה הפעם"

רק אחרי שראה את יוסף יכול היה יעקב לכוון בשלמות "בכל נפשך".

מיד אחרי המפגש אומר יעקב ליוסף: "אָמוּתָה הַפַּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". לכאורה תמוה. ברגע של שמחה כזאת מדברים על מוות?

בשיעור הובא הסבר מתוך הספרים. בקריאת שמע נאמר "וּבְכָל נַפְשְׁךָ", וחז"ל דרשו: אפילו נוטל את נשמתך. אדם הקורא קריאת שמע צריך לכוון באותה שעה שהוא מוכן למסור את נפשו על קדושת ה'. אבל יעקב אבינו לא יכול היה לכוון זאת בשלמות. הקדוש ברוך הוא הבטיח לו שיעמיד שנים עשר שבטים, וזה היה תפקידו בעולם. והנה העמיד רק אחד עשר, ואחד נעלם. איך יוכל להסכים להיפטר מן העולם לפני שהשלים את תפקידו?

ועכשיו, כשראה את יוסף חי, אומר יעקב: מעתה אני יכול לכוון גם "בכל נפשך". "אמותה הפעם" אינו בקשה למות, אלא שמחה על כך ששלמה המשימה, ועכשיו קריאת השמע שלו יכולה להיות שלמה, עד מסירות נפש.

כרטיס 18 מתוך 23

רבי עקיבא ו"אחד"

נשמתו של רבי עקיבא יצאה מתוך דבקות בייחוד ה', לא מתוך הייסורים.

אותו רעיון מופיע בגמרא במסכת ברכות. כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה, היה זמן קריאת שמע. היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. שאלו אותו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".

יש מפרשים שמבארים שאין הכוונה רק שהמילה האחרונה שאמר הייתה "אחד". נשמתו לא יצאה מכוח מסרקות הברזל. היא יצאה מתוך הייחוד עצמו: הוא היה כל כך דבוק בבורא עולם, כל כך שמח בו, עד שהתאחד עמו, ונשמתו פרחה למעלה מרוב דבקות. כמו שאמרו על ישראל במתן תורה, שבדיבור הראשון פרחה נשמתם.

הוא האריך בכוונת ה"אחד" ונשאר מחובר אליה, עד שכמעט לא הרגיש את הייסורים. כזה כוחה של אהבת ה' בשעת התרוממות הלב.

פרק ה · 5 כרטיסים

🚪 פתחו לי שערי צדק

כרטיס 19 מתוך 23

רגעים שאסור להחמיץ

יש רגעים מיוחדים שבהם הלב עולה על גדותיו, וצדיקים יודעים לנצל אותם לאהבת ה'.

הצדיקים יודעים שיש בחיים רגעים מיוחדים. רגעים שבהם הלב עולה על גדותיו מרוב שמחה ואהבה. ואסור לתת לרגעים כאלה לחמוק מן הידיים. אלה הזדמנויות יקרות, שצריך להשתמש בהן כדי להודות ולהלל את הבורא ולאהוב אותו.

לא בכל יום אדם יכול להגיע לאהבת ה' עצומה. בדרך כלל האדם קר, והרגשות של שמחה ואהבה אינם זמינים לו. זה לא דבר קל. ולכן כשיש לצדיק הזדמנות, כשהלב שלו שמח ומתרגש, הוא מחליט: זה הרגע. אסור לוותר עליו. יש לי עכשיו הזדמנות פז לאהוב את בורא עולם.

זה מה שעשה יעקב אבינו. הוא ניצל את הרגע כדי לאהוב את ה' בשיא שרק יכול היה. הוא ידע שברגעים כאלה אפשר לזכות במדרגות שאולי לא יגיע אליהן כל החיים. ויש קונה עולמו בשעה אחת.

וזה נוגע לכל אחד מאיתנו. כל אדם חווה לפעמים רגעים כאלה: לידה של ילד, שמחת נישואין, ישועה שחיכו לה זמן רב, בשורה טובה שלא ציפו לה. ברגעים האלה הלב פתוח יותר מבכל זמן אחר. אפשר לתת להם לעבור בהתרגשות בלבד, ואפשר לעצור לרגע ולומר: ריבונו של עולם, הכול ממך, ואני אוהב אותך. מילים כאלה, שנאמרות כשהלב חם, נחרתות בנפש ונשארות שם הרבה אחרי שההתרגשות עצמה חלפה.

כרטיס 20 מתוך 23

האבן על פי הבאר

לא תמיד הלב פתוח; כשנפתח בו שער, צריך להיכנס מיד.

השפת אמת היה דורש את הפסוק "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה ה'". לא בכל עת מסוגל האדם להודות ולהלל את ה' בכל לבו, כי לפעמים הלב סגור וחתום.

והוא היה מביא על זה את מה שנאמר בפרשת ויצא: "וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". לאדם יש לב, ויש בו באר של רגשות. אבל הרבה פעמים מונחת על פי הבאר אבן גדולה. קשה לפתוח את הלב, והרגשות אינם זורמים. צריך כוח רב כדי לגלול את האבן.

אבל יש עתים שבהן נפתחים השערים בלבו של אדם. באותה שעה צריך להזדרז ולא להחמיץ את ההזדמנות. להיכנס מיד בשערים האלה, להודות לה' בהתרגשות גדולה, בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד. לא בכל רגע מתרחש נס כזה שהלב נפתח. וכשהוא קורה, מהר להיכנס ולנצל אותו.

זה עיקר המסר של השיעור: הרגש הטוב הוא מתנה שבאה לזמן קצר. מי שמחבר אותו לה' מיד, משאיר אותו אצלו לתמיד.

כרטיס 21 מתוך 23

מקומות וזמנים של לב פתוח

בית המקדש, חנוכה וארץ ישראל הם מקומות וזמנים שבהם הלב נפתח ביותר.

השפת אמת מוסיף שגם יש מקומות וזמנים שבהם הלב נפתח מעצמו. לכן היו ישראל עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים. שם הרגשות פעלו הרבה יותר, והלב נפתח לאהבת ה'. "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ" היה מקום שבו השער פתוח לרווחה.

כך גם בזמנים מסוימים בשנה, כמו חנוכה, שהם זמנים של התעוררות והודיה. ועוד אומר השפת אמת, שלא רק בית המקדש, אלא כל ארץ ישראל היא מקום מיוחד שבו נפתחים הרגשות לאהבת ה' ולשמחה בו.

מי שזוכה להיות במקום כזה, או בזמן כזה, צריך לדעת שהוא עומד מול שער פתוח. זה הזמן להיכנס.

כרטיס 22 מתוך 23

לב חם ולב קר

יש אנשים שרגשותיהם גלויים ויש סגורים, ויש לזה סיבות רבות.

נשים לב לדבר מעניין. יש אנשים מוחצנים ויש אנשים מופנמים. יש מי שכשהוא בשמחה, כולם רואים: מחבקים, רוקדים, שמחים עם כל אחד. נולד להם ילד – כל המשפחה מתרגשת. ויש מי שגם כשקורה לו דבר גדול, הוא נשאר שקט, כמעט אינו מראה דבר, וממשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.

במה זה תלוי? בהרבה דברים: מה ראה בבית, איך גדל, מה טבעו. ויש מי שמצא שזה תלוי גם באקלים של המקום שאדם בא ממנו. אנשים שבאים מארצות קרות נוטים להיות סגורים יותר ברגשותיהם, ואנשים מארצות חמות נוטים להיות פתוחים ושמחים יותר. ודאי שזה לא תמיד כך, ויש אחים מאותו בית ששונים זה מזה. אבל באופן כללי, כך נראה.

יש לזה הסברים שונים. יש מי שאומר שהשמש עצמה משמחת את האדם, ובחורף האדם קודר יותר. מה שברור הוא שהלב אינו קבוע. אפשר לפתוח אותו, ויש דברים שעוזרים לפתוח אותו.

כרטיס 23 מתוך 23

"ומל ה' את לבבך"

התורה מבטיחה שבגאולה יפתח ה' את לב כולם לאהבתו, וארץ ישראל מוכנה לזה.

התורה מבטיחה בפרשת נצבים מה יקרה כשישובו ישראל לארצם: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". לאט לאט הלבבות ייפתחו, ואנשים יהיו מלאים אהבה ושמחה. ויש שרמזו זאת בראשי התיבות של "אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב": אלול, זמן שבו הלב נפתח מעצמו לבורא עולם.

ובדרך חידוש הוסיף הרב: ארץ ישראל היא ארץ מוצלחת מאוד גם מבחינה זו. הקור בה אינו קור מקפיא שסוגר את האדם, והחום מתאים בדיוק. זו ארץ מלאת שמש, שמש נעימה וטובה שאינה מכבידה אלא משמחת. גם מצד הטבע עצמו היא מוכנה ללבבות פתוחים.

יהי רצון שנזכה בקרוב שכולם יהיו מלאים שמחה ואהבה. ועד אז, שנדע לזהות את רגעי השמחה שבאים אלינו, ולנצל אותם כמו יעקב אבינו: לא לתת להם לחלוף, אלא להפוך אותם ל"שמע ישראל" ולאהבת ה'. כך השמחה אינה נעלמת, אלא נעשית חלק קבוע מן הקשר שלנו עם בורא עולם, ומלווה אותנו גם בימים הרגילים.

אהבת ה' · מתוך השיעור
זו עבודת הצדיקים: בשעה שבאה להם שמחה ותשועה גדולה, מתעורר לבם מיד להלל את ה' ולהתדבק באהבתו, על הטובה שגמל עמהם.
← למקום המשפט
אהבת ה'קריאת שמעיעקב ויוסףפרשת ויגשמהר"לשמחהרבי עקיבאשפת אמת
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה