"עם כסף אני יכול לקרוא"
בשורה אחת: אפשר לדון לכף זכות גם משפט שנשמע כמו חוצפה גמורה.
את סדר הקריאות בתורה בימי הפסח זוכרים בסימן: "מְשַׁךְ תּוֹרָא, קַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא, פְּסֹל בְּמַדְבְּרָא, שְׁלַח בּוּכְרָא". כל מילה רומזת לפרשה שקוראים באחד הימים. קשה לזכור, ולכן צריך סימן.
על זה מסופר סיפור משעשע. בחול המועד פסח ניגש גבאי לבחור צעיר וביקש ממנו לקרוא בתורה. הבחור ענה: "עם כסף אני יכול לקרוא". הגבאי חזר הביתה כועס: תראו לאן הגיע הדור! ביקשתי ממנו לקרוא כמה פסוקים, והוא דורש תשלום!
אחד מילדיו שאל: אבא, מה בדיוק הוא אמר לך? והאב חזר על המשפט. אמר לו הבן: אבא, אני אגיד לך למה התכוון. הבחור אינו מכיר את כל הפרשות. הוא אמר לך: אם היום קוראים "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" – את זה אני יכול לקרוא, כי אני מכיר את הקטע. אבל את שאר הקריאות אינני יודע.
זו דוגמה נפלאה לכך שאפשר לדון לכף זכות גם משפט שנשמע בתחילה כמו חוצפה. לפני שכועסים, כדאי לשאול: אולי הוא התכוון למשהו אחר לגמרי?