“ראשי התיבות של ימי אלול מלמדים שמהותם היא קרבת ה', וככל שאדם מתקרב, כך הקדוש ברוך הוא מתקרב אליו.”
ימי אלול ידועים כימי קרבת ה'. חז"ל דרשו את הפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" כראשי תיבות אלול, ומכאן למדנו את עניינם של הימים האלה: להרגיש את הקרבה לבורא עולם.
ויש כאן יסוד נוסף, שהאריז"ל מלמד: ככל שהאדם יותר "אני לדודי" – כך "דודי לי" יותר. היחס אינו קבוע וסתמי; הוא תלוי בנו. כמה שאנחנו מתאמצים להתקרב, כך הקדוש ברוך הוא נגלה אלינו ומתקרב בחזרה.
מתוך אלול ממשיכים עשרת ימי תשובה, ועד יום הכיפורים – כל התקופה הזאת נקראת "יְמֵי הָרַחֲמִים וְהָרָצוֹן". זה הזמן המיוחד שבו הקרבה לה' זמינה יותר מכל ימות השנה.
ואם כך, השאלה המתבקשת היא: במה בדיוק מתבטאת הקרבה הזאת? מה בפועל עושה אדם כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא בימים האלה? יש הרבה תשובות ידועות – תפילה, תשובה, מעשים טובים. אבל יש עצה אחת, פשוטה ועמוקה כאחד, שהיא הדרך הקצרה ביותר להגיע לקרבה הזאת, וזו העצה שעומדת במרכז השיעור הזה.