💥 פופ ארט · pop-art

ונטעתם – מצוות נטיעת עצים

שיעור של הרב יהודה טאוב

עצים שנעקרו ליד הבית, מצווה שלא מוכרים בכסף, רב שהתכופף לאדמה, ומעשה קטן בכל יום למען ארץ ישראל

▶ לצפייה בשיעור!5 פרקים17 כרטיסים
🎨 צבעי וורהול:
1
פרק א · 🏗️

סיפור מאחורי הקלעים

1

🏗️ העצים שנעקרו

לפעמים מצווה גדולה מגיעה אל האדם דווקא מתוך תקלה קטנה.

לפני שנכנסים לדיני המצווה, סיפר הרב את הסיפור שמאחורי הספר שכתב על נטיעת עצים. לפני כמה שנים בנו בניין סמוך לביתו. בין המגרשים עבר קו מפריד, ועליו עמדו עצים ושיחים שהיו שם שנים רבות.

בזמן הבנייה ניסו להשאיר כמה שיותר מן העצים, אבל זה לא תמיד הצליח. לא פעם היה צורך להוריד עץ גדול ויפה, וזה כאב מאוד. עץ שגדל שנים ארוכות נעלם בתוך רגע.

הקבלן ראה את הצער, והציע הצעה פשוטה: לך למשתלה, קנה עצים חדשים קטנים, ובתוך כמה שנים יהיה לך שוב עץ גדול. תביא לי קבלה, ואני אשלם על הכל.

הרב הסכים, אבל מיד נתקל בקושי. במשתלה הציעו לו עצים מכל הסוגים, והוא לא ידע מה לבחור. הוא גם לא ידע איך שותלים: כמה אדמה צריך, כמה עמוק חופרים, ומה עושים אחר כך.

לכן פנה לאדם שמבין בעצים, שגדל בבית של חקלאים ועבד שנים בפרדסים, וביקש ממנו שימליץ על גנן שיעשה את כל העבודה: יביא את העצים, ישתול, ויוציא קבלה אחת מסודרת. נראה היה שהעניין פשוט וגמור.

2

🌳 "אתה מוסר מצווה לאחר?"

נטיעת עץ בארץ ישראל היא מצוות עשה מן התורה, ומצווה כזאת לא מוסרים בקלות לאחרים.

אבל התשובה שקיבל הפתיעה אותו. אותו אדם שמע שהרב רוצה להזמין פועל שיעשה את הנטיעה, ואמר לו בתוקף: האם אתה מבין מה יש לך כאן? יש לך הזדמנות שאולי לא תחזור, לקיים מצוות עשה מן התורה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל". ואתה רוצה למסור אותה למישהו אחר?

הוא הוסיף: לך בעצמך. קח את הילדים, ותקיים את המצווה יחד איתם. תודה לה' שזיכה אותך בזה.

הדברים נכנסו ללבו של הרב. הוא פתח את הסוגיה ולמד אותה: מה המקורות, מה ההלכות, מאיפה יודעים שזו מצווה. וככל שלמד, ראה כמה גדולה וחשובה היא המצווה הזאת, וכמה מעטים יודעים עליה.

וכך עשה. הוא קנה את השתילים, ויחד עם בני הבית חפרו, שמו את העצים באדמה, כיסו והידקו, והכל מתוך שמחה גדולה מאוד. מה שהתחיל כהוצאה קטנה שהקבלן מכסה, הפך למצווה שכל המשפחה השתתפה בה.

כאן כבר אפשר לראות יסוד שילווה את כל השיעור: יש מצוות שהאדם יכול לשלם עליהן ולסמן וי, ויש מצוות שהעיקר בהן הוא שהאדם עצמו נוגע בהן, בידיו, ומתחבר דרכן אל האדמה של ארץ ישראל.

3

🎁 "מצוות לא מוכרים"

מי שוויתר על תשלום כדי לשמור על מצווה שלמה, ראה במו עיניו שכר גדול בעולם הזה.

כעבור זמן הגיע הקבלן ושאל: נו, איפה הקבלה? כמה עלו העצים? והרב השיב לו: עכשיו כבר אינם עצים. עכשיו זו מצווה, ומצוות לא מוכרים. אינני רוצה כסף עליה.

הקבלן לא הבין לגמרי, אבל השאיר את העניין. עברו כמה שנים, והבניין נגמר. אז ניגש אליו הרב ואמר לו: סיימת בניין גדול ויפה, זה זמן טוב להודות לקדוש ברוך הוא על כך שזיכה אותך. והציע לו להשתתף בהוצאה לאור של חוברת על הודיה לה'.

הקבלן הסכים בשמחה רבה, ונתן להדפסת החוברת סכום שהיה גדול פי כמה וכמה ממה שהיה עולה לו לשלם על העצים.

הרב ראה בזה דוגמה חיה למה שאמרו חז"ל על מצוות מסוימות, שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. הוא ויתר על כסף כדי שהמצווה תישאר שלו במלואה, ובסוף קיבל הרבה יותר, ודווקא לדבר שבקדושה.

ומכל הסיפור הזה נולד הספר על מצוות נטיעת עצים בארץ ישראל, שממנו נלמד השיעור. הסיפור הקטן ליד הבית פתח שער ללימוד שלם.

2
פרק ב · 🤲

מי מקיים את המצווה

4

🤲 של מי המצווה?

המצווה שייכת לבעל הקרקע, אך גם מי שעושה את הנטיעה בפועל ומי שמממן אותה שותפים בה.

בשיעור עלתה שאלה מעניינת: הקבלן ששילם, או היה מוכן לשלם, על העצים – האם יש לו חלק במצווה? הרי הוא לא קנה את הקרקע ולא את הפירות. התשובה שעלתה: כן, יש לו חלק. כמו יששכר וזבולון, מי שמסייע ומממן מצווה שותף בה.

ומכאן לשאלה רחבה יותר. אדם הולך בט"ו בשבט ונוטע עץ מאכל. מי מקיים את המצווה: בעל הקרקע, או מי שחפר ושתל בפועל? האם המצווה היא הפעולה של הנטיעה, או שהעיקר הוא שיהיה עץ נטוע באדמה של ארץ ישראל?

התשובה בשיעור הייתה כוללת: גם בעל הבית וגם מי שעושה בפועל. בעל הקרקע מקיים את המצווה כי העץ ניטע באדמתו, ומי שעובד בידיו מקיים אותה במעשה.

לכן, אם צריך להעסיק פועל, עדיף לחפש יהודי שיעשה את העבודה, כדי שגם הוא יזכה במצווה. ובכל מקרה, ראוי שבעל הבית עצמו יעשה חלק כלשהו: לפחות בהתחלה, לפחות פעולה אחת בידיו, כדי שהמצווה תהיה שלו באמת.

5

🧑‍🌾 שליח, או בעצמו?

שליח מועיל, אבל מצווה שהאדם עושה בגופו שונה ממצווה שהוא מוסר לאחר.

שאל אחד המשתתפים: אני לא מבין דבר בגינון. מה רע אם אמנה גנן כשליח שלי לעשות את המצווה? הרי שליחות מועילה בכל התורה.

התשובה הייתה: ודאי שהשליחות מועילה. אבל היא לא באותה דרגה כמו שהאדם עושה בעצמו. כך גם בברית מילה: מצוות המילה מוטלת על האב, ובדרך כלל הוא ממנה מוהל, כי אינו יודע למול. אבל אילו ידע, המצווה בעצמו גדולה יותר.

ובנטיעת עצים, העניין קל במיוחד. אין צורך להיות מומחה. אפשר שמישהו אחר יחפור את הבור ויכין את האדמה, ובעל הבית רק יניח את השתיל בפנים ויכסה אותו. כך כל אחד יכול, בלי ידע מיוחד, להיות שותף במעשה עצמו.

אפילו אדם מבוגר מאוד יכול לעשות זאת. לא צריך כוח, לא צריך לחפור שעות. צריך רק לרצות, ולהניח את הידיים על האדמה. והסיפור הבא ממחיש זאת בצורה מרגשת.

6

🙇 הרב שהתכופף לאדמה

גדול בתורה בגיל מבוגר התכופף עד הקרקע כדי להדק את האדמה בידיו, ולא ברגלו.

בספר מובא סיפור שהרב שמע ישירות מאדם שהיה שם. לאחר סיום מסכת, הוזמן הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, לבית של אחד מתלמידיו. בעל הבית ביקש מכל הנוכחים ליטול חלק בנטיעת עץ בחצר הבית, כדי לקיים את מצוות "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל".

את הבורות חפרו מראש. הרב, שהיה אז בשנות השבעים לחייו, הניח שתיל באחד הבורות, ואחר כך גרף לתוכו מן האדמה שהייתה סביב הבור. כשסיימו, החלו הנוכחים לדרוך על האדמה ולהדק אותה ברגליהם סביב העץ הרך. כך עושים בדרך כלל, כי אם לא מהדקים, העץ לא נתפס היטב באדמה ועלול לגדול עקום.

גם הרב הושיט את רגלו להדק את האדמה. אבל לפתע עצר. הוא התכופף בכל קומתו אל הקרקע, והחליק את האדמה בשתי ידיו.

אחד מתלמידיו לא הבין מדוע הרב מתאמץ כל כך, ולא מהדק ברגל כמו כולם. ענה לו הרב בשקט, כדי שלא לפגוע באחרים: להדק ברגל – הרי זה ביזיון המצווה.

ותארו לעצמכם את המראה: רב מכובד, בגילו, יורד עד הרצפה כדי לגעת באדמה בידיים. לא מפני שכך נפסק להלכה, אלא מפני שכך הרגיש את המצווה.

7

✋ כיסוי הדם – ביד ולא ברגל

יש בהלכה יסוד שמצוות אינן נעשות ברגל, כדי שלא יהיו בזויות על האדם.

האם יש לרגש הזה מקור? הרב הצביע על דין דומה. במצוות כיסוי הדם, השוחט חיה או עוף מכסה את הדם בעפר. ונפסק בשולחן ערוך שיכסה בידו, או בסכין, או בכלי אחר, אבל לא ברגלו, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

בנטיעת עצים אין דין כזה. הדרך הרגילה להדק את האדמה היא ברגל, ואין בזה שום איסור. אבל אדם שמרגיש שהוא עומד מול מצווה, יכול לחוש שאין זה מתאים לעשות אותה ברגליים. זה מה שהרגיש הרב: המעשה הזה הוא מצווה, ולכן ראוי לו כבוד.

יש כאן לימוד גדול לכל אחד. לא כל דבר יפה מופיע בספר כחובה. יש מצוות שהלב מלמד את האדם איך לעשות אותן, מתוך הרגשה של קדושה. מי שמתייחס לעץ שהוא נוטע כאל מצווה, ולא כאל עבודת גינה, יגלה פתאום שהוא נוגע בעפר בכבוד אחר לגמרי.

ומכאן עוברים למקור המצווה עצמה, כפי שהיא מובאת בספר.

3
פרק ג · 📜

מקור המצווה וטעמיה

8

🏞️ יישוב הארץ – גם כשהיא מלאה

ארץ שיש בה עצים היא ארץ מיושבת, וגם כשהיא כבר מלאה כל טוב יש מצווה להוסיף ולנטוע.

שלמה המלך אומר: "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי". ומכאן פותח הספר: מצווה לנטוע עצים בארץ ישראל.

הטעם הראשון הוא יישוב ארץ ישראל. המצווה היא לדאוג שהארץ תהיה מיושבת, וארץ שיש בה עצים נקראת ארץ מיושבת – אפשר לחיות בה.

כאן עלתה שאלה שהרב התחבט בה פעמים רבות. בדורות הקודמים, כשהארץ הייתה שוממה, ברור שנטיעת עצים הייתה יישוב הארץ ממש. העליות הראשונות עסקו בעיקר בחקלאות ובנטיעה, וכך הפריחו את השממה. אבל היום, כשאדם נוטע עץ בחצר ביתו, אין שם שממה. האם עדיין יש בזה מצווה?

התשובה נמצאת במדרש: "אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות". גם כשהארץ כבר מלאה, יש עניין להרבות בה עוד ועוד, שיהיו פירות בשפע. המצווה אינה רק לתקן חורבן; היא גם להוסיף ברכה על ברכה.

9

🍎 דווקא עץ פרי

עיקר מצוות "ונטעתם" נאמר בעצי פרי, ובהם גם עיקר שבחה של ארץ ישראל.

ההלכה הבאה בספר: יש להשתדל לנטוע עצי פרי, כי עיקר מצוות הנטיעה נאמר בהם. מה שנוהגים בט"ו בשבט לנטוע עצי סרק, יש בזה עניין, ויש בזה מצוות יישוב הארץ, אבל המצווה המיוחדת של "וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" מתקיימת בעץ מאכל.

גם מי שזורע ירקות בארץ – עגבנייה, פלפל וכדומה – יש לו חלק ביישוב הארץ. אבל המצווה המפורשת היא בעץ פרי.

ועוד נקודה: עיקר שבחה של ארץ ישראל נאמר על עצי פרי, ולא על ירקות. בשבעת המינים יש אמנם חיטה ושעורה, אבל כל השאר – גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – פירות העץ. לא נאמר שבח על ירק אחד. בספר יש פרק שלם על מעלת הפירות, וזה נושא שמתאים במיוחד לזמן של ט"ו בשבט.

כך מצטרפים שני הדברים: המצווה לנטוע, והשבח של הארץ. מי שנוטע עץ פרי, לוקח חלק בדבר שבו התהללה ארץ ישראל מימי התורה.

10

👩‍🌾 אשת חיל שנטעה כרם

את השדה קנתה אשת החיל, את הכרם נטעה בעצמה – כי על הנטיעה יש מצווה מיוחדת.

הרב הציע לזכור את היסוד הזה בכל ליל שבת, כשאומרים "אשת חיל". נאמר שם: "זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם".

שימו לב להבדל בין שני חלקי הפסוק. כשאשת החיל הייתה צריכה תבואה, היא קנתה שדה שלם – שדה מוכן, מלא תבואה. אבל כשהייתה צריכה כרם, כלומר מקום של עצים, היא לא קנתה כרם מוכן. היא נטעה אותו בעצמה, "מִפְּרִי כַפֶּיהָ".

למה? בהערה בספר מובא הסבר: לא מצאנו בתורה מצווה מפורשת לזרוע תבואה. יש בזה יישוב כללי של הארץ, אבל אין מצווה מיוחדת. לעומת זאת בנטיעת עצים מצאנו מצווה מפורשת: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם". לכן את השדה אפשר לקנות, אבל את הכרם ראוי לנטוע בעצמך.

וכך רואים במפורש שיש מעלה מיוחדת דווקא בכך שהאדם עצמו נוטע עץ פרי. בזה הוא זוכה לקיים מצווה מן המצוות התלויות בארץ, ולא רק ליהנות מפירותיה.

11

🍇 מה נאכל בשנה השביעית?

התורה הבטיחה תבואה לשלוש שנים, ועולה מכאן שעיקר מאכלם של אבותינו היה פירות שמחזיקים זמן רב.

התורה שואלת: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ". ועונה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".

הרב שאל שאלה פשוטה: מה זה עוזר? נניח שגדלו בשנה השישית ירקות בשפע עצום. מה תעשה עם מלפפונים במשך שלוש שנים? עגבנייה מחזיקה כמה ימים, אולי כמה שבועות. גם ירק ענק אינו נשמר יותר מחודשים ספורים. איך תבואה של שנה אחת תספיק לשלוש שנים?

התשובה, כפי שהרב קרא גם בספר מחקר, היא שבעבר עיקר המאכל של האנשים, מלבד חיטה ושעורה, היה פירות. ופירות אפשר לשמור זמן רב מאוד. תאנים מייבשים, ענבים עושים יין וצימוקים, תמרים מייבשים, זיתים כובשים ומפיקים שמן. כמעט כל שבעת המינים מחזיקים זמן רב.

כך מובן שהתורה דיברה בעיקר על פירות. ובאמת, אם מחפשים במשנה ובמקורות הקדומים, מוצאים מעט מאוד על ירקות שאנחנו מכירים היום, והרבה מאוד על פירות העץ. גם זה חלק מן התמונה: הארץ הזאת נבנית ומתברכת דרך עצי הפרי שלה.

4
פרק ד · 🌱

"ונטעתם" בתורה ובדורות

12

📜 למה התורה מספרת סיפור

מן הלשון "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" למדו חז"ל שיש מצווה מן התורה לנטוע עצים בארץ ישראל.

ועכשיו לפסוק עצמו. בפרשת קדושים נאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ".

מסופר על אדם שראה פעם את הפסוק הזה בפרסום לקראת ט"ו בשבט, וצחק: הרי הפסוק מדבר על ערלה, על איסור לאכול את הפירות בשלוש השנים הראשונות. למה קיצצו את הפסוק באמצע? אבל מי שצחק לא הכיר את המדרש.

חז"ל דייקו: אם התורה רק רצתה לאסור את פירות שלוש השנים הראשונות, הייתה יכולה לכתוב זאת בקצרה. כשהתורה אוסרת שעטנז, היא לא אומרת "וכי תתפור בגד, לא תלבש אותו". היא פשוט אומרת: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז". ולמה כאן היא מספרת סיפור שלם – כי תבואו, ונטעתם, ואחר כך ערלה?

מכאן למד המדרש שבאה התורה ללמדנו שיש מצווה לנטוע עצים בארץ ישראל. גם אור החיים הקדוש כותב כך על הפסוק: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" – זוהי מצוות נטיעת עצים בארץ ישראל.

זו מצווה שבדורות רבים מעטים זכו לקיים אותה. והיום רבים יכולים לזכות בה, אם רק ידעו שהיא קיימת.

13

⛏️ "כל אחד ייקח מעדר"

משה רבנו ציווה את ישראל שכל אחד בעצמו ייקח מעדר ויחפור ויטע, ולא יסמוך על אחרים.

במדרש מסופר שכאשר נכנסו ישראל לארץ, אמר להם משה רבנו שכל אחד ואחד ייקח בידו מעדר, יחפור ויטע עצים, שנאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם".

המסר ברור: אל תאמר שאחר יעשה זאת. כשאתה מגיע לארץ, קח בעצמך את הכלי ועשה, לפחות חלק מן העבודה. זה בדיוק מה שאמר אותו אדם לרב בתחילת הסיפור, אלפי שנים אחר כך.

גם על הגר"א מסופר בספר שבדרכו לארץ ישראל כתב לאחד מתלמידיו שאם יזכה ה' אותו להגיע לירושלים, יקיים את מצוות "כי תבואו אל הארץ ונטעתם". עוד לפני שהגיע, כבר תכנן לנטוע.

יש אף סיפור שמספרים, שהגר"א לקח איתו מעדר כבר מחוץ לארץ, בתוך המטען שלו. אבל הרב הדגיש שאינו יודע אם יש לסיפור הזה מקור מוסמך. מה שברור הוא שהגר"א אחז מאוד במצווה הזאת, וראה בה חלק מן העלייה עצמה.

14

🏘️ שתי עליות, ודרך אחת של בנייה

תלמידי הגר"א עלו לא רק לגור בארץ, אלא גם לבנות אותה ולהפריח את שממתה.

הרב הזכיר את שתי העליות הגדולות של תלמידי החכמים לפני כמאתיים וחמישים שנה. הראשונה הייתה עליית החסידים, בהנהגת האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שקבור בטבריה. עד היום עולים רבים אל קברו ביום ההילולא שלו, כדי להדגיש שהעלייה לארץ בדורות האחרונים לא התחילה בעליות המאוחרות, אלא בעליות של צדיקים ותלמידי חכמים.

כשלושים שנה אחר כך הגיעה עליית תלמידי הגר"א. ויש הבדל מסוים ביניהן. עליית תלמידי הגר"א לא הייתה רק כדי לגור בארץ, אלא גם כדי לבנות אותה. בתחילה ישבו בצפת, ומיד רצו לעלות לירושלים. כשהגיעו לשם, החלו לגאול קרקעות, ובהן אף נטעו פרדס קטן, באזור מערת שמעון הצדיק. לאט לאט החלו להיות כמו חלוצים.

הרב סיפר גם על אחד מתלמידי הגר"א, יהודי בשם צורף, שהשתדל לגאול קרקע בירושלים ולבנות עליה בית כנסת ובתים ליהודים, ושילם על כך בחייו. ומסופר שהצליח להנחיל לצאצאיו אהבה עצומה לארץ ישראל, עד שכמעט כולם המשיכו לגור בה.

וזה מתאים מאוד לדרכו של הגר"א: לא רק לבוא ולשבת בארץ, אלא להפריח את השממה, לבנות ולנטוע.

5
פרק ה · 🌿

מעשה קטן בכל יום

15

🌿 גם חרוב אחד

מובא במדרש שאפילו מי שיש לו עץ אחד בגינתו, ראוי שיעבוד בו בכל יום.

נאמר בתורה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ". ובדעת זקנים מבעלי התוספות מובא מדרש שאינו לפנינו, וכך אומר: אפילו אין לאדם אלא חרוב אחד בתוך גינתו, חייב לעבדו בכל יום.

כל יום לעשות משהו בגינה. לא לחפש אם הארץ צריכה את זה, אלא פשוט לעשות. ומוסיפים שם בעלי התוספות, בשם רבי משה, שזה דווקא בארץ ישראל, כדי להרבות בהפרשת תרומות ומעשרות.

וכאן יש נקודה שרבים אינם יודעים. הפרשת תרומות ומעשרות שאנחנו עושים על פירות וירקות מן החנות, רובה מדרבנן. כל אחד מקפיד על כך, וזה איסור חמור לאכול בלי הפרשה. אבל לדברי הרב, הפרשה מן התורה ממש מתקיימת בעיקר כשהפירות גדלו אצלך, בגינה שלך.

לכן, מי שזוכה שיש לו עצים בגינה, ומדי פעם הוא מפריש מהם תרומות ומעשרות, צריך לדעת להעריך זאת. זו לא עוד הפרשה רגילה. זו מצווה מן התורה שבאה לידיו, בזכות עץ אחד שהוא נטע ושמר.

16

🪵 המקל שליד העץ

צדיק שהיה מיישר בכל יום שתיל קטן אמר: בזה אני מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל.

בספר מובא סיפור יפה על האדמו"ר מוויז'ניץ בחיפה, שהיה אוהב גדול של ארץ ישראל. בדרכו מבית הכנסת לביתו גדל עץ קטן, שנתמך במקל שהיה קשור אליו כדי שיגדל ישר.

בכל יום, כשהאדמו"ר עבר שם בדרכו לביתו אחרי התפילה, היה מעיף מבט על העץ. אם זז המקל, היה מיישר אותו. אם נפתח החוט שקשר את העץ אל המקל, היה מחזיר את הקשר למקומו.

המשמשים שלו תמהו: למה הוא טורח בזה בעצמו? והוא היה אומר: הרי אני מקיים בזה מצוות יישוב ארץ ישראל.

אין לו הרבה זמן לעבודה בגינה. אבל לפחות את הדבר הקטן הזה הוא עושה, כל יום. וזה בדיוק מה שאומר המדרש: ראוי לאדם שבכל יום יעשה איזו פעולה למען יישוב ארץ ישראל. שיגדל עוד פרי, עוד פרח, עוד עץ.

גם אנשים פשוטים חיו כך. הוזכרה בשיעור אישה מבוגרת שגם בשנות השמונים לחייה, כשכבר הלכה כפופה, המשיכה להשקות את העצים בחצר אחד אחד, לנקות ולעדור ולעשות שוחות סביבם, עד שכבר לא יכלה.

17

☀️ להתחיל היום

המדרש מבקש מכל אחד פעולה קטנה בכל יום למען ארץ ישראל, ומי שמתלהב מכך צריך להתחיל מיד.

הרב סיפר שכשקרא את הסיפור על האדמו"ר, ואת המדרש שראוי לעבוד את הארץ בכל יום, התלהב מאוד. ובאותו יום עצמו, כשהגיע הביתה, עשה פעולה קטנה למען החצר: ניקה, סידר, טיפח. דבר קטן, אבל מתוך הרגשה שזה חלק מן המצווה.

אין צורך להיות חקלאי. אין צורך בפרדס גדול. אפשר לטפל בעץ אחד, לסדר שביל, להשקות שתיל. כל פעולה כזאת, כשהיא נעשית מתוך כוונה לבנות את ארץ ישראל, היא חלק מן המצווה הגדולה של יישוב הארץ.

וכך מתחברים כל חלקי השיעור: אדם שזוכה לנטוע עץ פרי בארץ ישראל מקיים מצוות עשה מן התורה. כדאי לעשות זאת בעצמו, בידיו, יחד עם בני ביתו, בכבוד ובשמחה, כמו שעשה הרב שהתכופף אל האדמה. ואחר כך – לא לשכוח את העץ, אלא לעשות בכל יום משהו קטן למען הארץ.

ובעזרת ה', כל מי שיזכה לקיים את המצווה הזאת, יזכה גם לראות את פירותיה, בעולם הזה ובעולם הבא.

כדאי לשאול את עצמנו כבר היום: איזה עץ אפשר לנטוע, או לטפח, כדי שגם אנחנו נהיה שותפים במצווה הזאת? אפילו שתיל אחד קטן באדמת החצר הוא התחלה טובה.

!
ובעזרת ה', כל מי שיזכה לקיים את המצווה הזאת, יזכה גם לראות את פירותיה, בעולם הזה ובעולם הבא.
↩ מתוך כרטיס 17
#ארץ ישראל#נטיעת עצים#ונטעתם#יישוב הארץ#מצוות התלויות בארץ
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה