שני נוסחים לאותה ברכה
התורה מצווה להודות על הארץ "אשר נתן לך", ואילו בברכת המזון אנו אומרים "שהנחלת לאבותינו".
הנושא של השיעור הוא נוסח ברכת המזון בדורנו. בשבת שעברה קראנו בפרשת השבוע את הפסוק שממנו לומדים את מצוות ברכת המזון: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
שימו לב למילים האחרונות: "אשר נתן לך". משה רבנו אומר לכל אחד מישראל שיודה על הארץ הטובה שה' נתן לו. לו עצמו, לא לאדם אחר.
ועכשיו נפתח את הסידור ונראה מה אנחנו אומרים בפועל בברכה השנייה של ברכת המזון: "נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". לא "לנו", אלא "לאבותינו".
מה קרה כאן? למה הנוסח שבסידור אינו תואם את לשון הפסוק? ומי הם בכלל אותם "אבותינו" שעליהם אנו מודים? השאלה נראית קטנה, מילה אחת בסך הכול, אבל כשנעמיק בה נגלה שהיא נוגעת בשאלה גדולה מאוד: איך יהודי צריך להודות על ארץ ישראל בדור שבו ה' החזיר לו אותה.
כדי לענות, נצטרך ללכת אחורה בזמן. נראה איך נולדה ברכת המזון, מי תיקן כל אחת מברכותיה ומתי, ואיך הנוסח שלה התפתח במשך הדורות. רק אחרי שנבין מה אמרו בכל תקופה, נוכל לשאול מה ראוי לומר בתקופה שלנו.