יש כאן גם מוסר השכל נוקב. הרבה פעמים אדם נזכר בבורא עולם רק בשעת צרה; וכשטוב לו, הוא שוכח. ברמז מובא הדבר במגילת רות: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" – כשהיה לה טוב ('מלאה'), היא לא הזכירה את ה' כלל; רק כשחזרה ריקה, פנתה אליו.
לכן מוסיף דוד המלך בסוף פרק ההודיה: "מִי חָכָם וְיִשְׁמֹר אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". החכם הוא זה שלומד מן הניסים ומן הצרות שעברו על אחרים, ומכיר טובה בעצמו בלי שיצטרך לעבור את אותן צרות כדי להבין. מי שרואה שחברו חלה ונתרפא, ומודה על כך בעצמו שהוא בריא, אינו צריך לחלות כדי להגיע לאותה הודיה.
כל כוונת הייסורים, אם כן, היא ללמד את האדם להכיר בטוב שיש לו. מי שמכיר בטוב מעצמו, גם בלי שבאו עליו צרות, אינו צריך שיביאו עליו כל כך הרבה ייסורים כדי ללמד אותו את אותו הדבר. יהי רצון שנזכה, בחודש כסלו – חודש ההודיה – ללמוד להכיר את הטוב שיש לנו תמיד, ולשמוח ולהודות על ה' כל ימינו, ולא רק לאחר שעברנו עליו ייסורים.