הלל מלא הודיה
// בקיצורההלל עוסק כולו בהודיה ושבח, ורק בסופו מגיעות בקשות קצרות – למה לא נותנים לבקשות מקום מרכזי יותר?
בראש חודש, ובמיוחד בחג הפסח, קוראים את ההלל – פרקי תהלים שעניינם בעיקרם הודיה ושבח לה' על ניסי יציאת מצרים ועל הניסים שבכל יום. רק לבסוף מגיעות בקשות קצרות: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא", "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא".
יש לשאול: מדוע ההלל, שהוא מקום טבעי לתפילה ולבקשה, מוקדש כולו בעיקר להודיה, ורק בסופו מגיעות בקשות קצרות ביותר? ואם בכלל אין צורך בהרבה בקשות – למה מזכירים אותן בכלל?
השאלה הזאת נכונה גם לגבי מבנה התפילה כולה. לפני שמגיעים לעצם הבקשות – תפילת שמונה עשרה – יש פסוקי דזמרה ארוכים, ברכות קריאת שמע, וכל אלה עניינם שבח והודיה לה' על הבריאה. ואפילו בתוך שמונה עשרה עצמה, לפני שמתחילים לבקש, יש שלוש ברכות ראשונות שכולן ברכות שבח: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא", ומיד אחריהן – שבח על תחיית המתים. למה לא פותחים ישר בבקשה?