🔘 נויאומורפיזם · neumorphism

🌄

כבודה של ארץ ישראל

שיעור של הרב יהודה טאוב

מצוות יישוב הארץ שאינה ככל המצוות, משל הסידור של רוטשילד, ורשימת הלכות שתיקנו חכמים לכבוד הארץ: מן העבד שברח ועד פרי הארץ שבשולחן

ארץ ישראלדיבת הארץיישוב ארץ ישראלהרמב"ןהמלבי"םערוך השולחן
▶ לצפייה בשיעור
0%
100%
4 חלקים19 כרטיסים0/19 פתוחים
💍
חלק 1 מתוך 4

מצווה שאינה ככל המצוות

4

איפה כתוב שיש מצווה לאהוב את ארץ ישראל? אחד המקורות נמצא בסוף ספר במדבר, בפרשת בנות צלפחד. שם נאמר: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

שימו לב למילה. לא כתוב "יגורו", ולא כתוב "ישבו". כתוב "ידבקו". והיכן עוד מופיעה המילה הזאת? בדבקות בה': "וּבוֹ תִדְבָּק". ובאהבה שבין איש לאשתו: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". אלה הקשרים העמוקים ביותר שיש לאדם.

יש מי שדייק מכאן שהאדם צריך להיות קשור אל ארץ ישראל באהבה הגדולה ביותר, כמו בדבקות. לא רק לגור בה, אלא להידבק בה. זה פתח לשיעור, שהוא השיעור האחרון בסדרה על הלכות דיבת הארץ. ובו נראה שהיחס לארץ ישראל איננו עניין טכני של מגורים, אלא עניין של לב.

המקור המפורסם ביותר למצוות יישוב ארץ ישראל הוא הפסוק בפרשת מסעי: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". הרמב"ן בפירושו על התורה סובר שזו מצוות עשה: לרשת את הארץ, וגם לשבת בה.

אבל כאן מתחילות השאלות. השאלה הראשונה, שכולם שואלים: הרמב"ם אינו מונה מצווה כזאת במניין המצוות. השאלה השנייה: רש"י על אותו פסוק מפרש אחרת. לפי דרכו, "וישבתם בה" אינו ציווי נוסף, אלא תוצאה: אם תורישו את הארץ, תזכו לשבת בה. הישיבה היא מתנה, ולא מצווה.

והשאלה השלישית היא החזקה מכולן, ובה נעסוק עכשיו. גם לפי הרמב"ן, אם יש מצוות עשה מן התורה לשבת בארץ ישראל, איך ייתכן שאין חובה גמורה לעלות אליה? איך מותר לגור בחוץ לארץ?

הרב חידד את הקושיה. יש מצווה להניח תפילין. האם יכול אדם לומר: אני עייף, אני עסוק, יש לי עבודה, ולכן לא אניח היום? אין פטור כזה. יהודי חייב להניח תפילין, וגמרנו. רק מי שאנוס ממש, שאין לו תפילין בכלל, פטור.

אם כן, אם יש מצוות עשה מן התורה לשבת בארץ ישראל, איך גרים יהודים כל כך הרבה שנים בחוץ לארץ? היו תקופות שבהן באמת לא היה אפשר להגיע. אבל היו גם תקופות שבהן היה אפשר, ועדיין רבים נשארו בחוץ.

ויותר מזה: הרמב"ן בעצמו, שכתב שזו מצווה, חי שנים רבות בספרד, ועלה לארץ רק בסוף ימיו. מסופר שעלה אחרי ויכוח גדול שנערך בינו לבין כומר. הוא ניצח בוויכוח, ואף על פי שזכה לכבוד בעיני המלך, הבין שאחרי ניצחון כזה אין לו עוד מקום שם, ועזב.

הקושיה, אם כן, גדולה מאוד. והתשובה שהרב הביא נפלאה.

התשובה היא שארץ ישראל לא ניתנה לנו כמצווה רגילה. הקדוש ברוך הוא מספר לנו בתורה, שוב ושוב, כמה הארץ טובה ורחבה, ומצפה מאיתנו שנבין בעצמנו כמה היא שווה, ונבוא אליה מרצוננו.

הרב המשיל זאת לחתן וכלה. האם יש מצווה שהחתן ינשק את הכלה? אין. ולמה? כי אילו הייתה זו מצווה, זו כבר לא הייתה נשיקה. כל העניין הוא שהאדם בוחר בזה מרצונו, מתוך אהבה. אם מצווים עליו לעשות כך וכך, איבד הדבר את כל ערכו.

וכך ארץ ישראל. כל מהותה היא אהבה. התורה כמעט זועקת כמה הארץ יפה וכמה היא חשובה, וממילא יהודי צריך לאהוב אותה ולבוא אליה. אבל לא מתוך חובה, כמו תפילין, אלא מתוך התבוננות והרגשה כמה גדול הדבר. ומי שבא מתוך אהבה, מראה בזה עד כמה הוא אוהב. אהבה כזאת אי אפשר לצוות. אפשר רק לעורר.

📕
חלק 2 מתוך 4

מהו בעצם האיסור

4

בסדרת השיעורים הזאת נלמד שיש איסור מן התורה להוציא דיבה על ארץ ישראל. התורה אומרת במפורש: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'".

זה איננו איסור קל. המרגלים נענשו במיתה, ויש אומרים שהעונש היה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. איסור שעליו נענשו אנשים חשובים כל כך, ראשי שבטים, הוא איסור חמור מאוד.

והרב העיר שאלה הלכות שכדאי מאוד ללמוד, ובמיוחד לפני שיוצאים לטיול בחוץ לארץ. קשה מאוד לנסוע לחוץ לארץ ולא להיכשל בדיבת הארץ. אדם רואה שם דבר יפה, ומיד אומר: כאלה אין אצלנו בארץ. ולפני שהוא מרגיש, כבר אמר משהו שלילי על ארץ ישראל.

אבל דווקא כאן מתעוררת שאלה גדולה, שעליה עמדנו בשיעורים הקודמים, וכעת הגיעה תשובה יפה.

השאלה היא: איזה מין איסור זה? אילו הייתה ארץ ישראל המקום היפה ביותר בעולם, היה ברור שמי שאומר אחרת משקר. אבל במציאות של היום, היא עדיין איננה בהכרח המקום היפה ביותר. בעזרת ה' היא תהיה כזאת, כמו שנאמר: "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'". אבל כרגע זו ארץ יפה ונחמדה, ויש בעולם עוד מקומות יפים מאוד.

קחו לדוגמה את מפלי הניאגרה. אדם עומד מולם ואומר: מפל כזה לא ראיתי בחיים, בארץ ישראל אין דבר כזה. הרי זו המציאות. למה זה אסור? או אדם שרואה כבישים רחבים ויפים במקום אחר, ואומר: כאלה כבישים אין אצלנו. הוא אינו משקר.

אם כן, מהו בדיוק האיסור? האם אסור לומר את האמת? כדי לענות על כך, הביא הרב משל ששלח לו אחד הרבנים, משל שהרב נהנה ממנו מאוד.

היה אדם אחד, ידיד קרוב של רוטשילד העשיר. כשהגיע יום חתונתו, הגיע רוטשילד עם קופסה של מתנה. כולם היו סקרנים מאוד: מה כבר יביא אדם עשיר כל כך לחברו הקרוב?

נגמרה החתונה. בשבע ברכות שאלה דודתו של החתן: נו, מה הביא לך רוטשילד? והחתן ענה בגיחוך: אתה יודע מה הוא הביא לי? סידור ישן ובלוי, שבקושי אפשר לקרוא בו. הסתכלה הדודה ואמרה: זה מה שהביא? חבר כל כך קרוב, וזו המתנה?

אבל האמת הייתה אחרת. הסידור הזה היה הסידור שממנו התפלל הבעל שם טוב. בתחילתו היה כתוב שמו, רבי ישראל בן אליעזר. ועל דפיו אפשר היה לראות את סימני הדמעות שלו מתוך התפילה. כמה שווה סידור כזה? אין לזה מחיר. דבר כזה אין שני לו בכל העולם.

והחתן לא ידע. בשבילו זה היה סידור ישן, והוא צחק עליו.

ועכשיו שאלה: האם החתן הזה הוציא דיבה על רוטשילד? בוודאי. הוא אומר שהביא לו סידור בלוי, בשעה שהביא לו אוצר שאין כדוגמתו.

כך אמר אותו רב: ארץ ישראל היא הדבר שבורא עולם אומר עליו שהוא היקר ביותר שיש לו על האדמה. לא אדם אומר זאת, אלא ה' בעצמו, וחוזר על כך אין ספור פעמים: "אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה", "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". על כך נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. כל מי שפותח חומש רואה שאצל בורא עולם, הדבר העליון ביותר עלי אדמות הוא ארץ ישראל.

וכשאדם אומר: הנוף כאן יפה יותר מבארץ ישראל, הוא מתייחס אל המתנה הזאת כאל דבר פעוט, כמו אל סידור ישן. עצם ההשוואה היא הזלזול. מי שמבין כמה יקרה הארץ, יודע שאין שום טעם להשוות אותה לנוף כלשהו. זה האיסור: לקחת דבר עליון כל כך, ולהעמיד אותו מול משהו זעיר, ולומר שהזעיר עדיף. מתנה כזאת צריך להעריך, ולא להעריך מול שום דבר אחר.

🌊
חלק 3 מתוך 4

כבוד הארץ בתורה

5

מכאן עבר הרב לנושא חדש: כבודה של ארץ ישראל. אם התורה החמירה כל כך בדיבת הארץ, נראה רשימה של הלכות שהתורה וחכמים קבעו מפני כבודה.

הראשונה היא מצווה מן התורה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו". ספר החינוך מסביר שמדובר בעבד שברח מאדוניו שבחוץ לארץ אל ארץ ישראל. אסור להחזיר אותו לחוץ לארץ. במפרשים נדון מה עושים עמו, האם יוצא לחופשי, או שמוכרים אותו לאדון בארץ ישראל, אבל ודאי שאין מחזירים אותו לשם.

ומה טעם המצווה? כותב החינוך: הכל לכבוד הארץ, שהבורח אליה יינצל מעבדות, כדי שניתן אל לבנו את כבוד המקום, וייקבע בלבבנו עד כמה הוא חשוב. ה' רצה שיהודי ירגיש כמה יקרה ארץ ישראל. מי שהגיע אליה, נמצא במקום של מקלט, ואין מוציאים אותו ממנו אל מקום אחר.

הרב העלה שאלה אם יש לכך השלכות גם בימינו, אבל הדגיש שזה מקרה שונה, ונשאר בגדר שאלה לעיון.

ההלכה הבאה נמצאת במשנה במסכת ברכות: הרואה את הים הגדול אומר "ברוך שעשה את הים הגדול". ונחלקו המפרשים איזה ים זה.

יש אומרים שהכוונה לאוקיינוס, הים הגדול באמת. ויש אומרים שהכוונה לים התיכון, הים שעוברים בו אל ארץ ישראל. והרי הים התיכון איננו הים הגדול ביותר בעולם. אם כן, למה נקרא כך? יש מסבירים שמפני חשיבותה של ארץ ישראל נקרא הים שלידה "הים הגדול".

כלומר, הים התיכון נעשה "גדול" לא בגלל גודלו, אלא בגלל שכנו. כשהוא סמוך לארץ ישראל, הוא מקבל ממנה חשיבות, והברכה שתיקנו חכמים מבטאת את החשיבות הזאת. והרב ציין שיש לכך דוגמה דומה מאוד בתורה עצמה, בנהר פרת, ושם הדבר מפורש עוד יותר.

בתורה כתוב על גבולות הארץ: "עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". ונשאלת השאלה: האם פרת הוא באמת הנהר הגדול? בתורה מוזכרים ארבעה נהרות שיוצאים מעדן: פישון, גיחון, חידקל ופרת. ורש"י מפרש שפישון הוא הנילוס, נהר מפורסם וגדול מאוד. פרת מופיע אחרון ברשימה, ואינו הגדול שבהם.

אם כן, למה נקרא "הנהר הגדול"? מפרש רש"י: מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קורא אותו גדול. והוא מביא משל: עבד מלך, מלך. מי שמתקרב אל המלך, מקבל מכבודו.

שימו לב: נהר פרת אינו בתוך ארץ ישראל. הוא רק הגבול שלה. ובכל זאת, עצם זה שהוא נוגע בה, הופך אותו לגדול. ומכאן יש לימוד מפליא, והמלבי"ם השתמש בו כדי להכריע בשאלה מעשית.

מסופר שפעם אחת עמדו שני אנשים בתור לפני חדרו של המלבי"ם. אחד מהם היה שליח מארץ ישראל, יהודי פשוט. והשני היה רב של קהילה. המשמש נכנס ואמר: מחכים שניים, יהודי מארץ ישראל ורב מאחת הקהילות. אמר המלבי"ם: תכניס קודם את היהודי מארץ ישראל.

הוא ישב עמו ושוחח איתו, שמע מה קורה בארץ, ורק אחר כך נכנס הרב. הרב היה מעט נפגע, ושאל: וכי חידושי תורה גדולים אמר לך אותו יהודי, שהקדמת אותו לפניי?

השיב לו המלבי"ם: חידושים גדולים לא אמר לי. אבל נזכרתי ברש"י על "הנהר הגדול נהר פרת": מפני שנזכר עם ארץ ישראל, נקרא גדול. אם נהר, גוף דומם שרק סמוך לגבול הארץ, נקרא גדול, קל וחומר יהודי בשר ודם, שמקיים מצוות וגר בתוך ארץ ישראל. הוא אדם גדול, יותר מאנשים גדולים רבים שגרים בחוץ לארץ.

וכך פסק למעשה: יהודי פשוט מן הארץ קודם לרב מחוץ לארץ, כי התורה עצמה קבעה שהוא גדול.

הרב חזר מכאן אל נקודת הפתיחה: למה התורה אוסרת כל כך להוציא דיבה על ארץ ישראל?

כי ראינו כמה גדולה הארץ. ים שסמוך לה נקרא "הים הגדול". נהר שנוגע בגבולה נקרא "הנהר הגדול". יהודי פשוט שגר בה נעשה אדם גדול, וקודם לרב שבחוץ לארץ. אם כך הם הדברים שרק נוגעים בה, מה גדולה היא עצמה.

וכשאדם מוציא דיבה, הוא הופך את ארץ ישראל לכלום. מה בכך שיש במקום אחר נוף יפה יותר, נהר רחב יותר או מפל מרשים יותר? אתה יודע כמה גדולה וקדושה הארץ הזאת? מי שלוקח דבר קטן ופעוט, ומעמיד אותו מעליה, מבזה אותה. זה האיסור. לא מפני שהוא אומר שקר על הנוף, אלא מפני שאינו מבין את ערכה של המתנה, ומתייחס אליה כמו החתן אל הסידור הבלוי.

🍇
חלק 4 מתוך 4

כבוד הארץ במועדים ובשולחן

6

גם במועדים אפשר למצוא את כבודה של ארץ ישראל. נתחיל בפורים. כותב הרמב"ם: כל מדינה שהייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראים בה את המגילה בחמישה עשר באדר. וכל מדינה שלא הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, קוראים בה בארבעה עשר. ובלשונו של הרמב"ם, "מדינה" פירושה עיר.

ולמה תלו את הדבר בימי יהושע, ולא בימי אחשוורוש ומרדכי? כותב הרמב"ם: כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהייתה חרבה באותו זמן. בימי אחשוורוש לא היה בארץ ישראל כמעט מקום מוקף חומה, הכל היה הרוס. ורצו חכמים שגם ערי ארץ ישראל ייחשבו כמוקפות חומה, ויקראו בהן כבני שושן, אף על פי שהן חרבות עתה, הואיל והיו מוקפות בימי יהושע.

ומוסיף הרמב"ם: ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס הזה. גם יהודים בגלות, בעיצומו של נס שאירע בפרס, צריכים לזכור את ארץ ישראל.

הרב אמר שכמעט בכל חג אפשר למצוא את ארץ ישראל. וגם בחנוכה. מי שיפתח את הרמב"ם בהלכות חנוכה יראה שהוא מתאר את הנס כך: גברו בני חשמונאי, הושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה.

נס פך השמן הוא חלק מן הסיפור, אבל השמחה הגדולה היא שחזרה מלכות ישראל לארץ ישראל. אפשר לומר שחנוכה הוא כביכול חג העצמאות של בית שני.

ולמה דווקא חנוכה? כי בימי בית שני לא הייתה עצמאות של ממש במשך רוב הזמן. היו מלחמות, שעבוד וקשיים רבים. רק בחנוכה קיבלו ישראל עצמאות אמיתית, ושלטון ישראל חזר לארץ. כך גם חג שנראה כולו עניין של נס ושל אור, הוא בעומקו שמחה על ארץ ישראל ועל מלכות ישראל בתוכה.

ועכשיו לסוכות. בעל ערוך השולחן כתב מכתב בתקופה שבה הייתה מחלוקת גדולה בין סוחרים: האם להביא אתרוגים מארץ ישראל או מחוץ לארץ. וכך כתב, בתוכן הדברים: הנכון לאיש הישראלי לבכר את פרי ארצנו הקדושה על פני פרי ארץ העמים. מפני כבודו יתברך, ומפני כבוד התורה הקדושה, שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל, ומפני כבוד משה רבנו, שהתחנן "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה".

והוא מוסיף: מה שונה דרכנו מדרכי רבותינו חכמי התלמוד, שבמסכת כתובות מסופר שרבי אבא היה מנשק את סלעי עכו, ורבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפרה, שנאמר: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ". ואלה, אומר ערוך השולחן, מתגלגלים בעפר ארץ אחרת, ומנשקים את פירותיה.

והרב העיר שהשאלה הזאת שייכת גם לימינו. בחנות יש פירות מן הארץ ויש פירות מחוץ לארץ. ויש יין ומיץ ענבים שמגיעים ממדינות אחרות. אדם עושה קידוש בליל שבת, ולפעמים אינו יודע אפילו מאיזו מדינה הגיע היין. כדאי לבדוק.

פעם נכתב מאמר בשם "פירות ארץ ישראל – מצווה", ובא מישהו ומחק את המילה "מצווה", בנימוק שאין מצווה כזאת. אבל מי שקורא את מכתבו של ערוך השולחן רואה כמה מצוות הוא מונה בדבר הזה.

ואיפה כתובה המצווה? הוא עצמו מסביר. התורה כולה, בכל מקום, משבחת את ארץ ישראל. משה רבנו התחנן לראות את הארץ הטובה. והגמרא מספרת שרבי אבא נישק את סלעי עכו. ואומר ערוך השולחן: אם הגמרא מספרת שנישקו את הסלעים, קל וחומר שיהודי צריך לנשק את פירות הארץ, לבחור בהם ולהעדיף אותם.

אם יש בחנות יין מארץ ישראל ויין ממדינה אחרת, מצווה ליהודי לקחת את היין של ארץ ישראל. למה? כי זה פרי ארצנו הקדושה. ומי שאינו מנשק את הסלעים, לפחות שיאכל את פירות הארץ באהבה.

הרב הציע לשאול אנשים: מתי נישקתם בפעם האחרונה את ארץ ישראל? רוב האנשים אינם זוכרים. כשנוחתים בארץ, לא כולם יורדים לנשק את האדמה, ולא כל אחד יוצא לחוץ לארץ וחוזר.

אבל מתוך דברי ערוך השולחן עולה שיש לכל יהודי הזדמנות לנשק את ארץ ישראל, ובכל יום. מתי? כשהוא עומד בחנות, ויש לפניו שתי אפשרויות: פרי מן הארץ, למשל מרמת הגולן, ופרי מארץ רחוקה. כשהוא בוחר בפרי של ארץ ישראל, הוא כביכול מנשק אותה.

אבל צריך מחשבה. מי שעושה זאת סתם, בלי לחשוב, לא עשה כלום. ומי שחושב: אני בוחר בזה כי זה פרי ארץ ישראל, אני רוצה לחבב את הארץ, מקיים דבר גדול. וכשישאלו אותו מתי נישק את ארץ ישראל, יוכל לענות: אני עושה את זה כל יום, בכל פעם שאני בוחר בפרי של הארץ.

הרב סיים בדבריו של ספר הכוזרי, שמובאים גם בספר חרדים ובשל"ה: הגאולה תלויה באהבת ארץ ישראל. והמקור לכך הוא הפסוק בתהלים: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד". ומה הפסוק שאחריו? "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".

מתי יקום ה' וירחם על ציון? כאשר עבדיו ירצו את אבניה ויחוננו את עפרה. כאשר עם ישראל יאהב את ארץ ישראל וישמח במתנה שנתן לו בורא עולם, אז תבוא הגאולה.

וכך מתחברים כל חלקי השיעור. האיסור להוציא דיבה, ההלכות שתיקנו לכבוד הארץ, הפירות שבוחרים בחנות, וההבנה שמצוות הארץ היא מצווה של אהבה ולא של כפייה. כולם מכוונים לדבר אחד: לאהוב את הארץ, לכבד אותה ולשמוח בה. והשיעור נאמר בימים שבהם מחכים לגאולה, ודע לך, אחד הדברים שמקרבים אותה מאוד הוא אהבת ארץ ישראל.

❤️

המשפט החשוב

כאשר עם ישראל יאהב את ארץ ישראל וישמח במתנה שנתן לו בורא עולם, אז תבוא הגאולה.

🌅 כי רצו עבדיך את אבניה

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה