📷 וינטג' ספיה · vintage-sepia

📜

אחר

דינא דמלכותא דינא: הטעם

~ שיעור של הרב יהודה טאוב ~

שלושה טעמים לתוקפם של חוקי המלכות – הסכמת העם, בעלות המלך על הארץ ומשפט המלך – והגבולות שקבעו להם

🎞️ לצפייה בשיעור

עמוד א באלבום

🤝 הסכמת העם

השכן שאינו רוצה לעבור

כשהרשות מחליטה על פינוי לטובת הציבור, נשאלת השאלה אם להחלטה יש תוקף הלכתי.

השיעור פותח בשאלה שעולה בהרבה מקומות. רשויות מתכננות תוכניות של פינוי ובינוי, של הרחבת דרכים ושל בנייה חדשה. כמעט בכל מקום כזה יש שכן אחד שמתנגד.

באים אליו ומציעים לו כסף, ועוד כסף. והוא עונה: אדוני, גמרתי עם הכסף. לא מעניין אותי עוד כסף. תן לי לנוח כאן. למה אני צריך עכשיו להתחיל לחפש דירה ולעבור? גם אם הדירה החדשה יפה יותר, אני רוצה את מה שהתרגלתי אליו.

מה עושים? החוק קובע שבתנאים מסוימים אפשר לחייב אותו. והרב מספר שכמה פעמים שאלו אותו: האם החוק הזה תקף גם מבחינה הלכתית? האם מותר לכפות על אדם, על פי הלכה, לוותר על ביתו?

זו אינה שאלה פשוטה. הרב אינו נכנס להכרעה מעשית, אבל מראה את העיקרון שעומד מאחוריה. כדי להבין אותו, צריך לשאול: מה הטעם של דינא דמלכותא דינא? למה בכלל יש תוקף הלכתי לחוקי המלכות? יש לכך שלושה טעמים עיקריים.

הטעם הראשון: הרשב"ם

לפי הרשב"ם, חוקי המלכות תקפים משום שכל בני המדינה מקבלים אותם מרצונם.

הטעם הראשון מופיע ברשב"ם. דינא דמלכותא דינא, משום שבני המדינה עצמם רוצים בכך. כל המסים והמנהגים של משפטי המלכים, שהמלכים רגילים להנהיג במלכותם – דין הם. שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם את חוקי המלך ומשפטיו.

כלומר, יש כאן הסכמה כללית. העם כולו מעוניין שיהיו חוקים, שיהיה סדר, שיהיה מי שינהל. וכיוון שכולם הסכימו, ההסכמה הזאת מחייבת את כולם.

החתם סופר מסכם את דברי הרשב"ם, ומוסיף דבר חשוב: לפי טעם זה אין הבדל בין מלך מאומות העולם לבין מלך ישראל. גם במלך ישראל, אף על פי שהארץ שייכת לכל ישראל, כל המסים והחוקים שהוא קובע – העם מקבל אותם עליו ברצונו ובמחילה גמורה.

זה הטעם הראשון: הסכמת העם. וכפי שנראה, יש לו השלכה חשובה מאוד על השאלה איך נוהגים בזמננו. שהרי אם התוקף נובע מן ההסכמה, השאלה העיקרית אינה מי עומד בראש השלטון, אלא האם העם כולו מקבל את סדריו. וזה עשוי לחול גם במקום שבו אין מלך כלל, וגם כשהשלטון נבחר בידי העם עצמו.

עמוד ב באלבום

🏰 הארץ של המלך

הטעם השני: הר"ן בשם התוספות

לפי הר"ן, המלך הוא כבעל הבית של הארץ, ויכול לומר למי שאינו מקבל את חוקיו לעזוב.

הטעם השני מופיע כבר בראשונים, והרב מעיר שהוא אחד הטעמים שעוררו דיונים רבים. הר"ן כותב בשם התוספות: דווקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם: אם לא תעשו את מצוותי, אגרש אתכם מן הארץ.

מה הפירוש? בעבר, כשהיה שלטון של מלכים, המלך יכול היה לומר למי שאינו מרוצה: קח את המזוודה ולך. אני בעל הבית כאן. התנאי לשבת כאן הוא לשמוע למשפטי המלך. כמו שבבית שלי זכותי המלאה לקבוע איך מתנהגים בו.

אבל, ממשיך הר"ן, במלכי ישראל אין הדבר כך, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה. בארץ ישראל אי אפשר לומר ליהודי: קח את הרגליים ולך. בורא עולם נתן אותה לכל עם ישראל, והיא של כולנו.

לכן, לפי הטעם הזה, דינא דמלכותא דינא אינו שייך בארץ ישראל במלך מישראל. כאן כבר מתחיל ההבדל בין הטעמים להוליד מסקנות שונות.

מה פירוש "הארץ שלו"?

בעלות המלך על הארץ מתפרשת כאחריות להגן עליה, או כזכות שניתנה לו.

ומה פירוש המושג שהקרקע שייכת למלך? מצינו בהיסטוריה מקום שבו באמת הקרקע הייתה של המלך: אצל פרעה. בימי יוסף, כתוב שיוסף קנה את כל אדמת מצרים לפרעה.

אבל בדרך כלל אין המלך בעלים על כל קרקע וקרקע. יש בזה שני הסברים. הסבר אחד, שהרב מביא מדברי אחד מן הפוסקים בדורות האחרונים: המלך מגן על הארץ, דואג שלא יבואו אויבים וכדומה, ולכן נקרא שהארץ שלו. הוא אחראי עליה, וממילא יש לו זכות לקבוע את סדריה.

הסבר אחר, דומה לו: שהתורה עצמה, או המנהג המקובל, מקנים למלך את הארץ לצורך זה.

מכל מקום, הרב מציין שבימינו המושג "הקרקע של המלך" כבר אינו כל כך שייך. זה היה פעם, כשהשלטון היה בידי מלך יחיד. ובארץ ישראל, כאמור, לפי הר"ן אין כזה מושג כלל. לכן הטעם השני פחות רלוונטי לזמננו, וצריך לבחון את הטעמים האחרים.

עמוד ג באלבום

👑 משפט המלך

פרשת המלך בספר שמואל

שמואל הנביא מתאר לעם את סמכויותיו הרחבות של המלך שהם מבקשים.

הטעם השלישי מוביל אותנו לספר שמואל. עם ישראל בא ומבקש מלך. ה' אומר לשמואל: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ... וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם".

ושמואל אומר להם: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם". את בניכם יקח וישים לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו. ישים לו שרי אלפים ושרי חמישים, לחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו. את בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות. את שדותיכם ואת כרמיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. וזרעיכם וכרמיכם יעשר. ואתם תהיו לו לעבדים.

"וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".

כך מתאר הנביא את המלך: שלטון מלכותי מלא, שיכול לקחת, להטיל ולגייס כרצונו.

מחלוקת רב ושמואל

שמואל בגמרא סובר שכל האמור בפרשת המלך מותר למלך, והרמב"ם פוסק כמותו.

בגמרא במסכת סנהדרין נחלקו בשאלה פשוטה: האם הנביא תיאר מה מותר למלך, או רק מה הוא עתיד לעשות בפועל?

שמואל אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. באמת מותר למלך, על פי דין תורה, לעשות את כל הדברים האלה. ורב אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם. הנביא רק הראה להם מה המלך עלול לעשות, כדי להרתיע אותם, אבל אין פירוש הדבר שמותר לו.

הרמב"ם פוסק כשמואל: רשות יש למלך ליתן מס על העם, וכן לקצוב מכס, ודינו בכל הדברים האלה דין. כל האמור בפרשת מלך – מלך זוכה בו.

הרב מסייג שאין הכוונה ממש לכל דבר, ויש חילוקים, כפי שיתברר. אבל עקרונית, יש למלך סמכות רחבה מאוד. והרב מביא דוגמה מימיה הראשונים של המדינה: במשך שנים רבות לא הייתה בה טלוויזיה, כי מי שעמד בראשה סבר שאין זה דבר חינוכי. החלטה אחת של שלטון קבעה את פני החיים של כולם.

הטעם השלישי: המאירי

לפי המאירי, הסמכות שהתורה נתנה למלך ישראל נתונה לכל מלכות, גם של גויים.

על יסוד פרשת המלך בונה המאירי את הטעם השלישי. הוא כותב שכל מה שאמרנו בדין המלכות, שהוא דין גמור – נאמר בחוקים שהמלך חוקק. אפילו אם חוקק שכל אדם ייתן לו כך וכך בשנה, או כך וכך ממשאו ומתנו – דינו דין, ואסור לגזול ולעבור על מה שתיקן. שכך ראוי לו מצד מלכותו, כדרך האמור במלכי ישראל: כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו.

המאירי מוסיף שהדבר תקף אף על פי שהוא כנגד הדינים שלנו. כלומר, גם אם חוק המלך שונה ממה שהיה נפסק בבית דין, יש לו תוקף.

מה אומר כאן המאירי? מקור הדין הוא במה שנאמר בנביא על מלך ישראל. ואותה סמכות, אומר המאירי, נתונה גם למלך גוי. הסמכות שהתורה נתנה למלך – להטיל מס, לקבוע סדרים, להעביר מזה לזה לצורך הכלל – קיימת בכל מלכות.

זה הטעם השלישי: משפט המלך. ובהמשך דבריו מציב המאירי גם גבול חשוב, שבלעדיו הסמכות הזאת הייתה עלולה להפוך לרשות לעשות כל דבר.

עמוד ד באלבום

⚖️ הגבולות: בלי הפליה ובלי עוול

חוק כללי ולא לאדם אחד

חוק המלכות תקף רק כשהוא כללי לכולם, ולא כשהוא מכוון לאדם מסוים או מפלה.

המאירי מסביר את המשנה על המוכס: לא נאמר שהמכס גזל אלא במוכס העומד מאליו, או במוכס שאין לו קצבה. אבל אם המלך קצב לו קצבה – כך וכך לכל משא, כך וכך לכל דבר – והמוכס נאמן ואינו משנה, הרי זה דין.

ומוסיף המאירי עיקרון: חוק שהמלך חוקק לכל, ולא חידש לאדם אחד בפרט על מעשה מסוים. כלומר, דינא דמלכותא דינא חל כשהמלך קובע חוק כללי, השווה לכולם.

ומכאן, אומר הרב, נגזר שחוק שעושה הפליה – בין דת לדת, בין גזע לגזע, בין מין למין – אינו בכלל דינא דמלכותא דינא. וכן, אם המוכס מוסיף על הקצבה שקבע המלך, מה שהוסיף אינו שלו.

המלך יכול לקבוע סדרים לכולם. אבל אין הוא יכול לבחור אדם אחד ולקחת ממנו את שלו רק משום שהוא רוצה.

זה הבדל עקרוני בין שלטון לבין שרירות. שלטון קובע כללים, וכל אחד יודע מראש מה מוטל עליו. שרירות פוגעת באדם מסוים, בלי כלל ובלי סדר. על הראשון נאמר דינא דמלכותא דינא; על השני – לא. ואת זה ממחיש היטב סיפור מפורסם מספר מלכים.

"הרצחת וגם ירשת"

סיפור כרם נבות מראה שאפילו למלך אין זכות לקחת נכס פרטי מאדם מסוים לפי רצונו.

הרב מביא סיפור מפורסם מן התנ"ך, שאף הפך לפתגם. אחאב המלך התלהב מאוד מכרמו של נבות היזרעאלי. הוא בא לנבות ואמר לו: מכור לי את הכרם. ונבות ענה: איך אמכור את נחלת אבותיי?

אחאב לא יכול היה לקחת את הכרם סתם כך. אשתו, איזבל, הציעה לו תחבולה: הביאו אנשי בליעל שהעידו שנבות קילל את המלך. נבות הוצא להורג, ונכסיו עברו למלכות. ואחאב ירד בשמחה לרשת את הכרם.

שם פגש אותו אליהו הנביא, ואמר את המשפט שנעשה פתגם: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" ובמקום שבו ליקקו הכלבים את דם נבות, ילקקו את דמך. וכך היה: אחאב נהרג במלחמה, ודמו נשפך, והכלבים ליקקו אותו.

ונשאלת השאלה: אם כל האמור בפרשת מלך מותר למלך, מה הייתה הבעיה? למה לא לקח את הכרם פשוט? התשובה נמצאת בדברי המאירי: המלך רשאי לקבוע חוק כללי, אבל לא לקחת מאדם אחד את שלו משום שהוא חפץ בו. לכן נזקק אחאב לתחבולה.

חוקי סדום

יש הסוברים שחוק הנוגד את היושר הבסיסי אינו בכלל דינא דמלכותא, כמו חוקי סדום.

הרב מביא סיפור שסיפר הרב יוסף דב סולובייצ'יק על אביו. כשעלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה, קבעו שאין עוד קרקע פרטית. כל הקרקעות שייכות למדינה, והיא לקחה אותן מבעליהן. אחר כך מכרה המדינה בשוק ירקות ופירות שגדלו בקרקעות האלה. האם מותר לקנות מהם?

היו רבנים שאמרו: המלכות קבעה כך, ומותר. אבל היו שטענו אחרת: דינא דמלכותא דינא נאמר רק כשהמשפט הוא משפט של צדק ויושר. כשהחוק נוגד את היושר הבסיסי, ומפקיע מאנשים את רכושם, אין בו תוקף.

ואביו הביא לכך ראיה: אם לא כך, למה נקראו אנשי סדום "רעים וחטאים לה' מאוד"? הרי גם הם קבעו חוקים. חוקי סדום היו חוקים! מכאן, שחוקים הנוגדים את היושר אינם דין.

הרב מעיר שקשה מאוד להגדיר היכן עובר הגבול של היושר, וכל דור ומקום עשויים לראות זאת אחרת. אבל העיקרון ברור: חוק שכל אדם ישר רואה בו עוול גמור, אינו מחייב.

איפה עובר גבול היושר?

קשה להגדיר מהו חוק שנוגד את היושר, ונראה שהמידה היא מה שנחשב נורמלי בעולם.

הרב עוצר כדי להראות כמה הגבול הזה קשה להגדרה. גם בסיפור של הרב סולובייצ'יק יש פרט חשוב: אפילו המשטר הקומוניסטי, עם כל ההפקעות, השאיר לכל אזרח חלקת אדמה לא קטנה, שממנה יוכל להתפרנס. כלומר, גם שם לא נלקח מאדם הכול.

ואם כך, היכן בדיוק עובר הקו? מישהו עלול לומר: גם מיסים גבוהים מאוד, שלוקחים מאדם חלק גדול מרווחיו, אינם יושר. ואחר יאמר שזה צודק לגמרי. אם כל אחד יקבע לעצמו מה ישר ומה לא, לא יישאר שום חוק מחייב.

לכן נראה, אומר הרב, שהמידה צריכה להיות כללית: מה שנחשב נורמלי ומקובל בעולם. חוק שכל בני האדם הישרים רואים בו עוול מובהק, כמו חוקי סדום, אינו מחייב. אבל חוק שאפשר להתווכח עליו, שיש בו טובה לציבור, נשאר בכלל דינא דמלכותא דינא.

וזו גם הסיבה שהרב מדגיש שוב ושוב: אלה שאלות קשות, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

כתר התורה שחזר

בית דין פסק שחוק מפלה, שנחקק רק נגד יהודים, אינו נחשב דינא דמלכותא.

ולסיום, סיפור מעשה שהיה. יהודי קנה בחוץ לארץ כתר תורה עתיק ויקר מאוד, ששוויו מיליונים. הכתר נלקח בזמנו מיהודים על ידי הגרמנים, והקונה רכש אותו מהם או ממי שבא אחריהם.

יום אחד גילו היורשים של המשפחה שהכתר היה שלהם, ותבעו את המחזיק בו לדין תורה. הוא טען: קניתי אותו כדין. השלטון קבע שמותר לקחת, ודינא דמלכותא דינא – הכתר שלי. והיורשים טענו: לקחו אותו מאיתנו בכוח, זה גזל.

הרב מציין שבמקרה כזה יש לדון גם אם היה ייאוש ושינוי רשות. אבל בית הדין פסק שהטענה אינה מועילה, מטעם עקרוני: חוק המלך מועיל רק כשהמלך קובע חוק לכולם. הגרמנים קבעו את החוק רק נגד היהודים. חוק שמופנה כלפי מין מסוים או גזע מסוים אינו תופס.

זה בדיוק העיקרון של המאירי: רק חוקים כלליים, השווים לכולם, הם בכלל דינא דמלכותא דינא.

סיכום הטעמים

שלושה טעמים לדין – הסכמת העם, בעלות המלך ומשפט המלך – ושני סייגים: בלי הפליה ובלי עוול.

לסיכום, ראינו שלושה טעמים לדינא דמלכותא דינא.

הטעם הראשון, של הרשב"ם: הסכמה כללית. העם כולו מקבל את חוקי המלך מרצונו, וההסכמה הזאת מחייבת.

הטעם השני, של הר"ן בשם התוספות: הקרקע שייכת למלך, והוא יכול לומר למי שאינו מקבל את חוקיו לעזוב. טעם זה שייך בעיקר לעבר, כשהיה למלך שלטון ממש על הארץ, ולפי הר"ן אינו שייך בארץ ישראל כלל.

הטעם השלישי, של המאירי: משפט המלך. כמו שהתורה נתנה למלך ישראל סמכות, כפי שנאמר בספר שמואל, כך יש לכל מלך, גם למלך גוי, משפט מלוכה. מה שהוא קובע – תופס.

ולכך נוספו סייגים. החוק צריך להיות כללי, בלי הפליה ובלי שימוש פרטי נגד אדם מסוים, כמו בכרם נבות. ויש אומרים שהחוק צריך גם לעמוד ביושר בסיסי, ולא להיות כחוקי סדום. בשיעור הבא נראה איך כל זה מתיישם בזמננו.

דינא דמלכותא דינא • הלכה • רשב"ם • הר"ן • המאירי • משפט המלך • כרם נבות

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה