📏
מס' 8
חוק כללי ולא לאדם אחד
חוק המלכות תקף רק כשהוא כללי לכולם, ולא כשהוא מכוון לאדם מסוים או מפלה.
המאירי מסביר את המשנה על המוכס: לא נאמר שהמכס גזל אלא במוכס העומד מאליו, או במוכס שאין לו קצבה. אבל אם המלך קצב לו קצבה – כך וכך לכל משא, כך וכך לכל דבר – והמוכס נאמן ואינו משנה, הרי זה דין.
ומוסיף המאירי עיקרון: חוק שהמלך חוקק לכל, ולא חידש לאדם אחד בפרט על מעשה מסוים. כלומר, דינא דמלכותא דינא חל כשהמלך קובע חוק כללי, השווה לכולם.
ומכאן, אומר הרב, נגזר שחוק שעושה הפליה – בין דת לדת, בין גזע לגזע, בין מין למין – אינו בכלל דינא דמלכותא דינא. וכן, אם המוכס מוסיף על הקצבה שקבע המלך, מה שהוסיף אינו שלו.
המלך יכול לקבוע סדרים לכולם. אבל אין הוא יכול לבחור אדם אחד ולקחת ממנו את שלו רק משום שהוא רוצה.
זה הבדל עקרוני בין שלטון לבין שרירות. שלטון קובע כללים, וכל אחד יודע מראש מה מוטל עליו. שרירות פוגעת באדם מסוים, בלי כלל ובלי סדר. על הראשון נאמר דינא דמלכותא דינא; על השני – לא. ואת זה ממחיש היטב סיפור מפורסם מספר מלכים.
🍇
מס' 9
"הרצחת וגם ירשת"
סיפור כרם נבות מראה שאפילו למלך אין זכות לקחת נכס פרטי מאדם מסוים לפי רצונו.
הרב מביא סיפור מפורסם מן התנ"ך, שאף הפך לפתגם. אחאב המלך התלהב מאוד מכרמו של נבות היזרעאלי. הוא בא לנבות ואמר לו: מכור לי את הכרם. ונבות ענה: איך אמכור את נחלת אבותיי?
אחאב לא יכול היה לקחת את הכרם סתם כך. אשתו, איזבל, הציעה לו תחבולה: הביאו אנשי בליעל שהעידו שנבות קילל את המלך. נבות הוצא להורג, ונכסיו עברו למלכות. ואחאב ירד בשמחה לרשת את הכרם.
שם פגש אותו אליהו הנביא, ואמר את המשפט שנעשה פתגם: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" ובמקום שבו ליקקו הכלבים את דם נבות, ילקקו את דמך. וכך היה: אחאב נהרג במלחמה, ודמו נשפך, והכלבים ליקקו אותו.
ונשאלת השאלה: אם כל האמור בפרשת מלך מותר למלך, מה הייתה הבעיה? למה לא לקח את הכרם פשוט? התשובה נמצאת בדברי המאירי: המלך רשאי לקבוע חוק כללי, אבל לא לקחת מאדם אחד את שלו משום שהוא חפץ בו. לכן נזקק אחאב לתחבולה.
🔥
מס' 10
חוקי סדום
יש הסוברים שחוק הנוגד את היושר הבסיסי אינו בכלל דינא דמלכותא, כמו חוקי סדום.
הרב מביא סיפור שסיפר הרב יוסף דב סולובייצ'יק על אביו. כשעלו הבולשביקים לשלטון ברוסיה, קבעו שאין עוד קרקע פרטית. כל הקרקעות שייכות למדינה, והיא לקחה אותן מבעליהן. אחר כך מכרה המדינה בשוק ירקות ופירות שגדלו בקרקעות האלה. האם מותר לקנות מהם?
היו רבנים שאמרו: המלכות קבעה כך, ומותר. אבל היו שטענו אחרת: דינא דמלכותא דינא נאמר רק כשהמשפט הוא משפט של צדק ויושר. כשהחוק נוגד את היושר הבסיסי, ומפקיע מאנשים את רכושם, אין בו תוקף.
ואביו הביא לכך ראיה: אם לא כך, למה נקראו אנשי סדום "רעים וחטאים לה' מאוד"? הרי גם הם קבעו חוקים. חוקי סדום היו חוקים! מכאן, שחוקים הנוגדים את היושר אינם דין.
הרב מעיר שקשה מאוד להגדיר היכן עובר הגבול של היושר, וכל דור ומקום עשויים לראות זאת אחרת. אבל העיקרון ברור: חוק שכל אדם ישר רואה בו עוול גמור, אינו מחייב.
🧐
מס' 11
איפה עובר גבול היושר?
קשה להגדיר מהו חוק שנוגד את היושר, ונראה שהמידה היא מה שנחשב נורמלי בעולם.
הרב עוצר כדי להראות כמה הגבול הזה קשה להגדרה. גם בסיפור של הרב סולובייצ'יק יש פרט חשוב: אפילו המשטר הקומוניסטי, עם כל ההפקעות, השאיר לכל אזרח חלקת אדמה לא קטנה, שממנה יוכל להתפרנס. כלומר, גם שם לא נלקח מאדם הכול.
ואם כך, היכן בדיוק עובר הקו? מישהו עלול לומר: גם מיסים גבוהים מאוד, שלוקחים מאדם חלק גדול מרווחיו, אינם יושר. ואחר יאמר שזה צודק לגמרי. אם כל אחד יקבע לעצמו מה ישר ומה לא, לא יישאר שום חוק מחייב.
לכן נראה, אומר הרב, שהמידה צריכה להיות כללית: מה שנחשב נורמלי ומקובל בעולם. חוק שכל בני האדם הישרים רואים בו עוול מובהק, כמו חוקי סדום, אינו מחייב. אבל חוק שאפשר להתווכח עליו, שיש בו טובה לציבור, נשאר בכלל דינא דמלכותא דינא.
וזו גם הסיבה שהרב מדגיש שוב ושוב: אלה שאלות קשות, ויש לדון בכל מקרה לגופו.
👑
מס' 12
כתר התורה שחזר
בית דין פסק שחוק מפלה, שנחקק רק נגד יהודים, אינו נחשב דינא דמלכותא.
ולסיום, סיפור מעשה שהיה. יהודי קנה בחוץ לארץ כתר תורה עתיק ויקר מאוד, ששוויו מיליונים. הכתר נלקח בזמנו מיהודים על ידי הגרמנים, והקונה רכש אותו מהם או ממי שבא אחריהם.
יום אחד גילו היורשים של המשפחה שהכתר היה שלהם, ותבעו את המחזיק בו לדין תורה. הוא טען: קניתי אותו כדין. השלטון קבע שמותר לקחת, ודינא דמלכותא דינא – הכתר שלי. והיורשים טענו: לקחו אותו מאיתנו בכוח, זה גזל.
הרב מציין שבמקרה כזה יש לדון גם אם היה ייאוש ושינוי רשות. אבל בית הדין פסק שהטענה אינה מועילה, מטעם עקרוני: חוק המלך מועיל רק כשהמלך קובע חוק לכולם. הגרמנים קבעו את החוק רק נגד היהודים. חוק שמופנה כלפי מין מסוים או גזע מסוים אינו תופס.
זה בדיוק העיקרון של המאירי: רק חוקים כלליים, השווים לכולם, הם בכלל דינא דמלכותא דינא.
🧩
מס' 13
סיכום הטעמים
שלושה טעמים לדין – הסכמת העם, בעלות המלך ומשפט המלך – ושני סייגים: בלי הפליה ובלי עוול.
לסיכום, ראינו שלושה טעמים לדינא דמלכותא דינא.
הטעם הראשון, של הרשב"ם: הסכמה כללית. העם כולו מקבל את חוקי המלך מרצונו, וההסכמה הזאת מחייבת.
הטעם השני, של הר"ן בשם התוספות: הקרקע שייכת למלך, והוא יכול לומר למי שאינו מקבל את חוקיו לעזוב. טעם זה שייך בעיקר לעבר, כשהיה למלך שלטון ממש על הארץ, ולפי הר"ן אינו שייך בארץ ישראל כלל.
הטעם השלישי, של המאירי: משפט המלך. כמו שהתורה נתנה למלך ישראל סמכות, כפי שנאמר בספר שמואל, כך יש לכל מלך, גם למלך גוי, משפט מלוכה. מה שהוא קובע – תופס.
ולכך נוספו סייגים. החוק צריך להיות כללי, בלי הפליה ובלי שימוש פרטי נגד אדם מסוים, כמו בכרם נבות. ויש אומרים שהחוק צריך גם לעמוד ביושר בסיסי, ולא להיות כחוקי סדום. בשיעור הבא נראה איך כל זה מתיישם בזמננו.