💻 מטריקס ירוק · matrix

shiur@torah:~$ ./load --lesson

כשאוהבים לא מפחדים

> שיעור של הרב יהודה טאוב█

shiur@torah: ~ — אמונה ומחשבה

shiur@torah:~$ cat README.md

# ❤️ כשאוהבים לא מפחדים

קושיה על הגמרא בסנהדרין – איפה התשובה שאחרי השואה? – ותשובתו של הרב: תיקון המאיסה בארץ חמדה, שעשה הדור שלנו באהבה ובמסירות נפש

video: https://youtu.be/5xPZarnmuho

chapters=5 files=20 paragraphs=79 tags=[תשובה, גאולה, השואה, חטא המרגלים, אהבת ארץ ישראל, ספר חרדים, ה' באייר]

shiur@torah:~$ ls -l ./

  1. drwxr-xr-x 5 chapter_01/ # ❓ קושיה על הדור שלנו
  2. drwxr-xr-x 5 chapter_02/ # 🌱 שורש הגלות
  3. drwxr-xr-x 4 chapter_03/ # 🗺️ המרגלים וימי ההכרזה
  4. drwxr-xr-x 3 chapter_04/ # 🚢 התשובה שעשה הדור
  5. drwxr-xr-x 3 chapter_05/ # 🎶 להמשיך את התיקון

shiur@torah:~$ cd chapter_01/

[01] ❓ קושיה על הדור שלנו

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 01.txt

במה זכה הדור שלנו?

>> output: דורות רבים השתוקקו לשוב לארץ ולא זכו; השאלה היא מה מיוחד בדור שזכה.

השיעור עוסק בנושא "תשובה וגאולה", לאור חטא המרגלים. הרב פתח בשאלה מפורסמת: במה זכה הדור שלנו? מאות שנים רצו יהודים לשוב לארץ ישראל, התפללו, השתוקקו, ולא זכו. ופתאום הגיע דור שזכה לראות את הארץ נבנית ופורחת בצורה שלא הייתה כמותה.

הרב הציג את השיעור כקושיה אחת, שהתשובה עליה היא המפתח להבנת התקופה שלנו. מי שמבין אותה, מבין איפה אנחנו נמצאים היום, מה מיוחד בדורנו, ומה התפקיד שלנו.

הקושיה עצמה נוגעת בנושא הכואב ביותר של הדורות האחרונים: השואה. הרב הקפיד לגשת אליו מתוך דברי חז"ל, ולא מתוך השערות. הוא לא בא להסביר את הכאב, אלא לשאול איך מתקיימים בדורנו דברי הגמרא, ומה הם מלמדים אותנו לעשות מכאן והלאה.

הדברים נאמרו בשבוע של פרשת שלח, פרשת המרגלים. ובהמשך יתברר שאין זה מקרה: לפי דרכו של הרב, הפרשה הזאת היא המפתח לכל השאלה.

-- EOF [1/20] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 02.txt

"מלך שגזרותיו קשות כהמן"

>> output: הגמרא בסנהדרין מבטיחה שאם ישראל לא ישובו מעצמם, יעמיד ה' מלך קשה כהמן, וישראל יעשו תשובה.

הגמרא במסכת סנהדרין, דף צ"ז עמוד ב', דנה בשאלה מה יבוא קודם: התשובה או הגאולה? האם עם ישראל יחזור בתשובה ואחר כך ייגאל, או שהגאולה תבוא ראשונה? רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בזה, והגמרא דנה בדבר באריכות.

ובסוף הדיון עולה התמונה כך: אם ישראל עושים תשובה, נגאלים. ואם לא? אין הקדוש ברוך הוא מוותר על הגאולה. הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה, ומחזירם למוטב, ונגאלים.

במילים אחרות: אם לא בטוב, אז בדרך קשה. אם לא יחזרו בתשובה מעצמם, יבוא מלך קשה, ומחמתו ישראל ישובו, והקדוש ברוך הוא יגאל אותם.

עד כאן דברי הגמרא. ועכשיו, אומר הרב, הבן שואל. כי כשמסתכלים על דורנו, הדברים מעוררים שאלה גדולה.

-- EOF [2/20] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 03.txt

להשמיד, להרוג ולאבד

>> output: מה שהמן רצה לעשות, עשה הצורר בדורנו בפועל.

האם היה בדורנו "מלך קשה כהמן"? לצערנו הרב, אין צורך לחפש. רוצח שלא היה כמותו בהיסטוריה, שהביא על עם ישראל טרגדיה שכמעט אין לה אח ורע, כשהעולם כולו עומד מנגד. מיליונים מאחינו נרצחו במחנות ההשמדה, בייסורים נוראים.

הרב מתבונן בלשון המגילה: "להשמיד להרוג ולאבד". להשמיד – מלשון שמד, גזרות על הרוח. להרוג – כפשוטו. ולאבד – מה עוד אפשר לעשות אחרי שהורגים? לא להשאיר זכר. וכך היה: לרבים מן הנרצחים אין אפילו קבר. מה שהמן רק רצה לעשות, עשה הצורר של דורנו בפועל.

הרב ציין שבחוברת הלימוד יש פרק שלם שמראה איך התקיים בדורנו "מלך קשה כהמן", ולא נכנס לפרטים בשיעור. די היה בזה כדי להעמיד את השאלה.

ויש לזכור: מי שעבר את הגיהנום הזה ונשאר נאמן, הוא דמות של גבורה עצומה. כאן הרב עצר כדי לספר על אחד כזה.

-- EOF [3/20] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 04.txt

המספר שעל היד

>> output: יהודי שעבר את הגיהנום ובכל זאת מניח תפילין, ראוי שיבקשו ממנו ברכה.

באותו שבוע נפטר ניצול שואה יקר, יהודי מהונגריה שעבר את מחנה ההשמדה אושוויץ, ונשא על ידו את המספר. הרב זכה ללמוד אצלו בצעירותו. בלילות שבת בחורף, אחרי הסעודה, היו בחורים מתמידים מתכנסים אצלו. הוא היה שר איתם שירי שבח וזמירות, ואחר כך מספר סיפור קבוע. דמות של שמחה ושל אמונה.

הרב הביא בהקשר זה דבר ששמע בשם אחד האדמו"רים. כשבאו אליו לבקש ברכה, היה אומר: אתה בא אליי לברכה? לך ליהודי שיש לו מספר על היד ומניח תפילין, ובקש ממנו ברכה. יהודי שעבר גיהנום כזה, ונשאר עם אמונה ותפילין, ברכתו שווה יותר.

הסיפור הזה מלמד על כוחם של הניצולים שנשארו נאמנים. אבל הוא גם מחדד את הקושיה שהרב עומד לשאול: האם אחרי השואה באמת "ישראל עושים תשובה"?

-- EOF [4/20] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 05.txt

איפה התשובה?

>> output: אחרי השואה רבים התרחקו מן הדת, ולכאורה לא נראתה תשובה המונית; איך מתקיימים דברי הגמרא?

כאן הקושיה במלוא חריפותה. הגמרא אומרת שאחרי המלך הקשה כהמן, ישראל עושים תשובה. הרב שאל את השומעים: האם אתם מכירים אדם שחזר בתשובה בעקבות השואה? כמה כאלה יש?

לעומת זאת, כולם מכירים, לצערנו, אנשים שבעקבות השואה התרחקו ושאלו שאלות קשות, ולא רצו לשמוע עוד על תורה ומצוות. רבים מאוד. והציבור שהקים את המדינה אחרי השואה היה ברובו רחוק משמירת מצוות.

ואם כן, איך מתקיימים דברי הגמרא? הרי "דבר אלוקינו יקום לעולם". הגמרא מבטיחה שכך יהיה, וזה לא כתוב רק בגמרא: גם בתורה וברמב"ם מבואר שעם ישראל עתיד לעשות תשובה, ומיד הוא נגאל.

הרב הציג את מטרת השיעור כך: היום אנחנו הולכים ללמד זכות על עם ישראל, ולהסביר איפה עם ישראל עשה תשובה. זו לא הסתכלות שמבקשת להקל ראש במה שחסר. זו הסתכלות שמבקשת לראות את מה שיש.

-- EOF [5/20] --

shiur@torah:~$ cd chapter_02/

[02] 🌱 שורש הגלות

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 06.txt

תשובה על חטא אחד

>> output: התשובה שהגמרא מדברת עליה היא תשובה על החטא שגרם את הגלות, לא על כל החטאים.

כמאה שנה לפני שהדברים קרו, כתב הרב יהודה אלקלעי שהתשובה שבגמרא היא גם מלשון "לשוב" – לשוב הביתה, לארץ ישראל. הרב הזכיר זאת, אבל אמר שזה נושא בפני עצמו. בשיעור הזה הוא הלך בדרך קרובה, שמתאימה לפרשת השבוע.

המושג "תשובה" מתפרש בדרך כלל כתשובה על כל החטאים, כמו ביום הכיפורים. אבל לפי דרכו של הרב, כאן התורה והגמרא מתכוונות לדבר מסוים: שעם ישראל יחזור בתשובה על החטא שגרם את הגלות. לא תשובה כללית על כל עוון, אלא תשובה על החטא שהוא הסיבה השורשית לכך שאנחנו בגלות.

הרב מבסס זאת על דברי ספר הכוזרי וספר חרדים: הגאולה תלויה בתיקון החטא הזה. כאשר עם ישראל חוזר בתשובה עליו, מגיעה הגאולה.

ואם כן, השאלה הבאה מתבקשת: מהו החטא שגרם את הגלות? אם נדע אותו, נוכל לבדוק האם דורנו תיקן אותו.

-- EOF [6/20] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 07.txt

מצוות אהבת הארץ

>> output: בעל ספר חרדים כותב שצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה בתשוקה כבן אל חיק אמו.

בעל ספר חרדים, רבי אלעזר אזכרי, חי בצפת בתקופת הבית יוסף, וקברו נמצא בבית הקברות העתיק של צפת. הוא כותב שצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל.

הרב מדגיש את החידוש: לא מספיק לגור בארץ ישראל, ולא מספיק לבוא אליה. יש מצווה לאהוב אותה. ובלשון ספר חרדים: לבוא אליה מאפסי הארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו.

ארץ ישראל נקראת אמא שלנו. גם בברכות שבע אומרים "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה... משמח ציון בבניה". ציון היא האם, והשבים אליה הם בניה.

וממשיך בעל ספר חרדים: כי תחילת עוונותינו, שנקבעה לנו בכייה לדורות, הייתה על שמאסנו בה, שנאמר "וימאסו בארץ חמדה". כלומר, לפי דבריו, שורש הגלות הוא חוסר האהבה לארץ.

-- EOF [7/20] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 08.txt

"וימאסו בארץ חמדה"

>> output: חטא המרגלים הוא שורש כל הגלויות, בבית ראשון ובבית שני.

הפסוק בתהילים מסכם את חטא המרגלים: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו". ומיד אחר כך: "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגויים, ולזרותם בארצות". הפסוק עצמו מחבר את המאיסה בארץ אל הפיזור בין העמים.

חז"ל אמרו על בכיית המרגלים בליל תשעה באב: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות". ובתשעה באב חרב הבית הראשון, ובתשעה באב חרב הבית השני.

בעל ספר חרדים מקיים בזה, כפי שהובא בשיעור, את דברי הרמב"ן, שבחטא המרגלים נגזרו על ישראל כל הגלויות. נמצא שהחטא הזה אינו עוד אירוע במדבר. הוא השורש שממנו צמחו החורבנות.

ולכן, לפי דרכו של הרב, התשובה שהגמרא מבטיחה היא תשובה על החטא הזה דווקא. עד שיתקן עם ישראל את המאיסה בארץ החמדה, הגלות נמשכת. וכשיתקן, הגאולה מתחילה.

-- EOF [8/20] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 09.txt

פ"א לפני עי"ן

>> output: המרגלים אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, ולכן במגילת איכה הפ"א קודמת לעי"ן.

הרב הביא רמז לכך שחטא המרגלים קשור לחורבן, דווקא ממגילת איכה. הפרקים במגילת איכה כתובים לפי סדר האלף־בית. אבל בפרק ב', כשמגיעים לאותיות עי"ן ופ"א, הסדר מתהפך: "פצו עליך פיהם" בא לפני הפסוק שמתחיל בעי"ן.

למה? אמרו חז"ל: בשביל המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. הם הקדימו פה לעין. ולכן גם במגילה שמקוננת על החורבן, הפ"א קודמת לעי"ן.

הרמז הזה מראה שכאשר חז"ל קוננו על החורבן, הם ראו בו את המשך חטא המרגלים. המגילה עצמה נושאת את חותמו.

אבל כאן מתעוררת קושיה חדשה. אם קוראים את פרשת המרגלים, לא רואים שהם "מאסו" בארץ. הם אמרו שהיא טובה, אבל שיש בה ענקים, שהיא ארץ אוכלת יושביה, שהעם שבה חזק. הם פחדו. ולמה, אם כן, קורא להם הפסוק "מואסים"? פחד אינו מאיסה.

-- EOF [9/20] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 10.txt

פחד או מאיסה?

>> output: אם המרגלים רק פחדו, ולא חסר להם אלא ביטחון, למה נאמר עליהם שמאסו בארץ?

הרב התעכב על הקושיה הזאת עם השומעים. מה כתוב בפרשה? המרגלים אמרו: "אפס כי עז העם", "וגם ילידי הענק ראינו שם". אנחנו נבוא לשם וכולנו נמות. זה פחד. אולי חסר להם ביטחון בה', אבל איפה כאן מאיסה?

אחד השומעים הציע שאולי לא בשביל זה שלחו אותם. הם נשלחו לראות אם הארץ טובה, ולא לחוות דעה על הסיכויים. הרב קיבל שזה נכון, אבל שאל שוב: גם אם אין להם ביטחון, תגיד "חסר להם ביטחון". למה לומר "מאסו"?

כדי לענות, הרב אמר שהוא חושב שסיפור אחד ימחיש את התשובה יותר מכל הסבר. סיפור מן הימים שלפני הכרזת המדינה בשנת תש"ח. מצב שבו עם ישראל עמד כמעט בדיוק במקום שבו עמדו המרגלים.

וכאשר נשווה בין שני המצבים, נגלה מה ההבדל, ומה פירוש המאיסה שבפסוק.

-- EOF [10/20] --

shiur@torah:~$ cd chapter_03/

[03] 🗺️ המרגלים וימי ההכרזה

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 11.txt

ערב ההכרזה

>> output: ערב הקמת המדינה כולם הזהירו שהסיכוי קלוש: הערבים, הבריטים, ואפילו ידידים מבחוץ.

אחרי ההחלטה של כ"ט בנובמבר, שבה החליטו אומות העולם לתת ליהודים מדינה בארץ ישראל, הודיעו הערבים שלא יקום ולא יהיה. אם היהודים יכריזו על מדינה, כל צבאות ערב יתקפו, ולא יישאר מהם דבר.

גם הבריטים, שעזבו את הארץ, היו בטוחים שבעוד ימים ספורים היהודים יבקשו מהם לחזור. נשיא ארצות הברית, טרומן, שאל את חיים ויצמן מה הם עושים לעצמם, ואמר שאין להם סיכוי. הוא אף שקל לבטל את ההחלטה. ויצמן ביקש ממנו שלא יחזור בו.

בארץ שאל בן גוריון את אנשי הצבא מה הסיכויים לנצח. התשובה הייתה מבהילה: הסיכויים קלושים. כמעט לא היו טנקים, לא היה אפילו מטוס קרב אחד, והנשק היה מועט.

בן גוריון כינס את מועצת ההנהגה של הישוב. הוא לא יכול היה להכריז לבדו. וכשהציג בפניהם את דברי המומחים, רבים מהם אמרו: אתה הולך להתאבד. מה ששרד מן השואה, שארית הפליטה שה' השאיר, האם נביא עליה עוד שואה?

-- EOF [11/20] --

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 12.txt

"אסור לנו להחמיץ"

>> output: הרב מימון אמר: אם ה' נתן לנו אפשרות, אסור לוותר עליה.

הדעות היו חלוקות. בן גוריון חשש שאם יחמיצו את ההזדמנות עכשיו, מי יודע מתי תחזור. אבל רבים לא הסכימו.

אז הובא מירושלים הנצורה הרב יהודה לייב מימון, שהיה חבר בהנהגה. הוא עמד ואמר: רבותיי, אם בורא עולם נתן לנו אפשרות, אסור לנו להחמיץ אותה. זו הזדמנות היסטורית להביא את עם ישראל לארצו. אל תשאלו אותי מאיפה יבואו הטנקים והמטוסים. אין לי תשובות. בורא עולם נתן אפשרות, ואנחנו נלך עליה.

הוא היה נואם סוחף מאוד, ודבריו הכריעו. ברוב דחוק הוחלט להכריז, ואחרי שהתברר שיש רוב, הצטרפו כולם וחתמו.

הרב הוסיף פרט ששמע: היה ויכוח איך לנסח את סוף המגילה, והוחלט לכתוב "מתוך בטחון בצור ישראל". הוא הסביר ש"צור ישראל" הוא השם שבו הקדוש ברוך הוא גואל אותנו, כמו שאומרים בכל יום בתפילה "צור ישראל, קומה בעזרת ישראל". וכך הוכרזה המדינה, וברוך ה' אנחנו כאן.

-- EOF [12/20] --

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 13.txt

מה ההבדל?

>> output: באותו מצב בדיוק, דור המדבר אמר "לא נעלה" ודור תש"ח אמר "עלה נעלה".

עכשיו, אומר הרב, נשאל: האם לא היה ממה לפחד בתש"ח? בוודאי שהיה. בדיוק אותו מצב כמו שעמדו בו המרגלים. גם כאן אמרו המומחים שאין סיכוי. גם כאן עמדו מול העם "ענקים": צבאות, טנקים ומטוסים, ולנו כמעט כלום.

ומה ההבדל ההיסטורי בין דור המדבר לבין תש"ח? למה אלה אמרו "לא נוכל לעלות", ואלה אמרו, כדברי יהושע וכלב, "עלה נעלה וירשנו אותה"?

אחד השומעים הציע: אמונה. הרב אמר שגם בדור המדבר הייתה אמונה, ומשה רבנו היה בתוכם. ההבדל העיקרי, לפי דרכו, הוא אחר: כאן אהבו את ארץ ישראל, ושם לא אהבו אותה.

ומכאן התשובה לקושיה. המרגלים "מאסו", כי הפחד עצמו היה סימן לחוסר אהבה. מי שאוהב באמת, אינו נבהל ממה שעומד בדרכו. הפחד של המרגלים לא היה רק חולשת ביטחון; הוא חשף שהארץ לא הייתה חשובה להם מספיק.

-- EOF [13/20] --

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 14.txt

כשאוהבים לא מפחדים

>> output: כל הפחדים וכל הקושיות מתחילים במקום שבו האהבה אינה שלמה.

זה יסוד עצום, אומר הרב, ואפשר להחיל אותו על כל דבר בחיים: כשאדם אוהב דבר, הוא אינו מפחד. הוא אינו שואל "אולי יקרה כך, ואולי יקרה כך". כל הפחדים וכל הקושיות מתחילים במקום שבו אינך אוהב מספיק.

כשרואים שאדם שואל כל הזמן "ומה אם", "ומי יודע מה יהיה", זה סימן שהאהבה שלו אינה שלמה. אילו הייתה אהבה, לא היה פחד.

לכן, כשהתורה מספרת שהמרגלים פחדו, התהילים מגלים לנו את מה שמתחת לפחד: הם מאסו. ולהבדיל, אנשי דור תש"ח, שאחרי שנים של מאבק ושל השתוקקות לבנות את הארץ, לא נרתעו גם כשהסיכויים נראו קלושים.

הרב הדגיש שהוא בא לדבר על הנקודה הזאת דווקא, ולא להכריע בשאלות אחרות. הנקודה היא האהבה: היא שעושה את ההבדל בין דור שנשאר במדבר לבין דור שנכנס לארץ.

-- EOF [14/20] --

shiur@torah:~$ cd chapter_04/

[04] 🚢 התשובה שעשה הדור

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 15.txt

זאת ראינו בעינינו

>> output: לא היה דור מאז מתן תורה שהשתוקק לעלות לארץ במסירות נפש כמו הדור שאחרי השואה.

ועכשיו חוזרים אל הקושיה. הרב קרא מן החוברת: זאת ראינו בעינינו. כמדומה שלא היה דור כזה מאז מתן תורה, שהתשוקה לעלות לארץ ישראל במסירות נפש הייתה כמו בדור שאחרי השואה.

הם באו לארץ, ובדרך עברו כמעט את כל מה שמחייב ברכת הגומל: הים, המחלה והמאסר. הם ידעו מראש שמחכים להם כאן הבריטים והאויבים, שאין פרנסה, שיש מחסור חמור במזון והכל ניתן בתלושים, שיש מחלות. כל מה שאמרו המרגלים היה כאן באמת. ובכל זאת באו.

הרב תיאר נער צעיר, ניצול שואה מרומניה, שבסוף המלחמה החליט לעלות. אמרו לו שזה משחק בנפשות, שהבריטים אינם נותנים, ושהוא רק ילד. הוא עלה על רכבת צפופה, נאחז בחוץ, הגיע לאונייה, עבר בה מחלות וסערות, והבריטים גירשו אותו למחנה בקפריסין. רק אחר כך עלה לארץ. והאם הצטער? מה פתאום. הוא שמח מאוד שזכה סוף סוף להגיע.

הרב שאל: מתי היה דור שאהב את ארץ ישראל כמו הדור הזה? והוסיף שרוב העולים באו מרצון. איש לא הכריח אותם.

-- EOF [15/20] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 16.txt

"את אבניה ואת עפרה"

>> output: הגאולה באה כשעם ישראל אוהב גם את האבנים ואת העפר של הארץ.

הרב הראה כמה יפה הדבר מתאים לפסוק בתהילים: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד". מתי יבוא המועד? הפסוק הבא אומר: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

לא כתוב "כי רצו עבדיך את ארץ זבת חלב ודבש", או "ארץ חיטה ושעורה". כתוב: את האבנים ואת העפר. ומה מצאו העולים כשבאו? לא חלב ודבש. מצאו מעברות, ביצות, אבנים ועפר. ואהבו את זה.

זה הסימן לגאולה, לפי דרכו של הרב: כשעם ישראל אוהב את הארץ כל כך, שאינו מחפש בה תחילה את החלב והדבש, אלא אוהב את אבניה ואת עפרה. ואז מגיעה העת לחונן את ציון.

וכאן נסגר המעגל. הגלות התחילה בחטא המרגלים, שהציעו להם ארץ זבת חלב ודבש והם אמרו "לא רוצים", מפני הפחד. והגאולה התחילה כשה' העמיד את עם ישראל שוב באותו מצב בדיוק, עם ענקים ועם סכנות, ועם ישראל אמר "עלה נעלה". בזה תוקן חטא המרגלים.

-- EOF [16/20] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 17.txt

התשובה שהגמרא הבטיחה

>> output: לפי דרכו של הרב, אחרי השואה עשה עם ישראל תשובה כללית על חטא המרגלים, וזה מה שזיכה את הדור בגאולה.

עכשיו אפשר לחזור לגמרא בסנהדרין. אם ישראל לא שבים, הקדוש ברוך הוא מעמיד מלך קשה כהמן, וישראל עושים תשובה. שאלנו: מלך קשה כהמן היה, ואיפה התשובה?

עכשיו מובן, לפי דרכו של הרב. הגמרא לא התכוונה שתהיה תשובה על כל החטאים. היא התכוונה לתשובה על החטא שגרם את הגלות: שעם ישראל לא אהב את ארץ ישראל. ואחרי השואה, עם ישראל עשה תשובה בדיוק על זה. דור שלם שבחר בארץ באהבה ובמסירות נפש.

וזו גם התשובה לשאלה שבה פתח השיעור: במה זכה הדור שלנו? הדור הזה עשה תשובה על חטא המרגלים. זה המיוחד בו.

הרב אמר שמכאן אפשר לומר שגם מתוך השואה צמח דבר גדול: תשובה כללית של העם כולו, שלא הייתה כמותה מזמן רב. הוא לא התעלם מן הכאב, ולא מכך שרבים מן העולים היו רחוקים משמירת מצוות. אבל, לדבריו, סוף סוף הייתה תשובה כללית, שכולם יחד עשו אותה.

-- EOF [17/20] --

shiur@torah:~$ cd chapter_05/

[05] 🎶 להמשיך את התיקון

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 18.txt

לנשק את אבני הארץ

>> output: המצווה לאהוב את הארץ מתבטאת גם במעשים: האמוראים נישקו את אבניה ואת עפרה.

הגאולה עוד לא נגמרה, ולכן צריך להמשיך לחבב את ארץ ישראל. בעל ספר חרדים מלמד שהאהבה אינה רק רגש תיאורטי, אלא יש לה ביטוי הלכתי: לפיכך היו האמוראים מנשקים את אבני ארץ ישראל ומתגוללים בעפרה, כמו שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

הרב שאל את השומעים: מתי בפעם האחרונה נישקת את ארץ ישראל? אולי פעם אחת, כשהגעת. אבל למה לא מדי פעם? אפשר להתכופף לרגע, כשאיש אינו רואה, ולתת נשיקה לארץ. זה הבית של ה'.

ודוגמה נוספת: מי שמגיע לכותל המערבי, יכול לנשק את האבנים ולקיים "כי רצו עבדיך את אבניה". הרב הביא שיש מגדולי הפוסקים שהורו כך.

אלה מעשים קטנים, אבל הם מעוררים את הלב. ולפי מה שלמדנו, האהבה הזאת היא בדיוק התיקון של חטא המרגלים, שהתחיל את הגאולה וימשיך אותה.

-- EOF [18/20] --

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 19.txt

לשיר לארץ ישראל

>> output: מי שרוצה לעורר את האהבה, ישיר שירים על ארץ ישראל, בשבת ובכל עת.

עוד דרך לעורר את האהבה היא שירה. מה ששרים עליו, אוהבים אותו. הרב הביא את השיר שמובא בחוברת, הפותח במילים "ארץ הקדושה יקרה חמודה", שיר ידידות על ארץ ישראל, ובחוברת יש גם רשימה ארוכה של שירים על הארץ.

ובעל ספר חרדים מספר על מנהג שראה בצפת: ליד קברו של רבי יהודה בר אילעאי, בין צפת למירון, היו מתאספים בכל ערב ראש חודש ושרים שירים בשמחה רבה, על ארץ ישראל ועל הגאולה.

הרב הציע: בכל סעודה שלישית בשבת, לשיר כמה שירים על ארץ ישראל. ובמיוחד בשבוע של פרשת שלח, שבו לומדים על חטא המרגלים ועל תיקונו. לא דווקא שירים חדשים: יש שירים עתיקים ויפים, ויש גם שירים מוכרים שכולם יודעים, על ציון, על ירושלים ועל חומותיה.

ככל שנרנן ונשיר על הגאולה שה' גאל אותנו בארץ ישראל שלנו, כך, לפי דבריו, ימשיך הקדוש ברוך הוא הלאה והלאה.

-- EOF [19/20] --

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 20.txt

לשמוח בארץ

>> output: יהודים ששמחים בארץ ישראל הם ההזמנה הטובה ביותר לאחיהם שבחוץ לארץ לבוא.

בסוף השיעור הרב פנה אל ההתנהגות היומיומית. מה רואים יהודים מחוץ לארץ כשהם מגיעים לכאן? אילו היו פוגשים יהודים שאוהבים את הארץ, שמספרים כל היום לא על הצרות אלא על הדברים היפים – והרי יש המון דברים טובים לספר עליהם – הם היו רוצים לבוא. מי לא רוצה לבוא לארץ שאנשיה שמחים בה?

אבל לפעמים הם שומעים בעיקר קיטורים: על המחירים, על הדיור, על כל דבר. והאורח מחוץ לארץ מסתכל ואינו מבין: הרי אצלכם כמעט לכל משפחה יש בית, ועל מה כל הקיטורים?

העולם כולו מחפש דבר אחד: אושר. אם נסתובב בארץ ונהנה ממנה, נאהב אותה ונשיר עליה, לאט לאט כולם יבואו לכאן.

זה המסר שהרב השאיר לשומעיו: התיקון של חטא המרגלים התחיל בדור שלפנינו, אבל הוא עוד לא נשלם. כל אחד מאיתנו יכול להוסיף לו – בנשיקה לאבני הארץ, בשיר בסעודה שלישית, ובעיקר בלב שמח ואוהב. ובזה נזכה, בעזרת ה', לגאולה השלמה במהרה בימינו.

-- EOF [20/20] --

shiur@torah:~$ grep --highlight "אהבת ה'" *

shiur@torah:~$ exit█

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה