🤖 סייברפאנק · cyberpunk _

[ אמונה ומחשבה ]

יום שבו נולדת

שיעור של הרב יהודה טאוב

עיון במקורות על ציון יום ההולדת: מיום הולדת פרעה ועד לידת האבות, מזלו של אדם ביומו, צדיקים שנפטרו ביום שנולדו, ושמחה של הודיה ולא של חגיגה בלבד

▶ הפעל שיעור
05SECTORS · פרקים
18NODES · כרטיסים
74BLOCKS · פסקאות
> SECTOR_01 · שלב 1/5

❓ השאלה ומקורותיה

NODE_01❓

רק פרעה עשה יום הולדת?

// המסר: השאלה אם יש עניין לציין יום הולדת אינה פשוטה, ויש מי שראו בכך מנהג זר.

השיעור עוסק בשאלה מעניינת: האם יש עניין לשמוח ביום ההולדת, לעשות בו סעודה ולציין אותו? השאלה עלתה ממעשה באדם שבירכו אותו "מזל טוב" ליום הולדתו, והוא כעס מאוד. הוא טען: מי בתורה עשה יום הולדת? רק פרעה. כתוב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו". על שום יהודי לא כתוב שעשה מסיבה ביום הולדתו.

הרב מציין שבאמת רבים טענו שאין לעשות זאת, וכך נהגו ברוב תפוצות ישראל במשך הדורות. קשה למצוא בדורות הקודמים חגיגות של יום הולדת. לא במשנה ולא בגמרא מתואר מנהג קבוע לחגוג את יום ההולדת של כל אדם.

לפי דברי השיעור, מי שהכניס את העניין בעיקר לעולם היהודי בדורות האחרונים היה הרבי מלובביץ'. והדבר קשור גם לחודש אלול: בחסידות חב"ד נוהגים לעשות התוועדויות גדולות בח"י באלול, שהוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ובעל התניא.

מכאן נפתח עיון של ממש: מה המקורות בעד, מה המקורות נגד, ומה עומק העניין. הרב מעיר שהמאמר שממנו הוא לומד נוטה יותר לצד החיוב, ומביא בעיקר את המקורות שתומכים בציון היום. המקור לצד השני הוא בעיקר הפסוק על פרעה, ומה שנובע ממנו.

NODE_02🎉

סעודת גיל שישים

// המסר: בגמרא מפורש שמי שהגיע לגיל שישים עושה סעודת הודיה, ומכאן שיש מקום להודות על שנות החיים.

יש דבר אחד שמפורש בגמרא: אדם שהגיע לגיל שישים עשה סעודה. הסיבה היא הודיה לקדוש ברוך הוא על שיצא מכלל החשש של עונש כרת, שזמנו לפני גיל שישים. זו גמרא מפורשת, ועד היום נוהגים במקומות רבים לעשות שמחה בגיל שישים ולהזמין את כל המשפחה.

הרב מוסיף בשמחה שבדורנו מתקיים בנו, ברוך ה', מה שנאמר בפרשת ניצבים: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". הדורות הולכים וגדלים, ובשמחות כאלה מתאספים בנים ונכדים רבים.

יש כאן כבר יסוד חשוב: לא כל שמחה על שנות החיים היא חיקוי של פרעה. כשהשמחה היא הודיה לקדוש ברוך הוא על חסד מסוים, יש לה מקום ברור בגמרא. אבל זו סעודה מיוחדת, על גיל מיוחד, ומסיבה מוגדרת. השאלה שלנו רחבה יותר: האם יש מקור לציין את יום ההולדת סתם, בכל שנה, אצל כל אדם? כאן צריך לחפש במקורות נוספים.

המקור הראשון שהרב מביא הוא מדרש על הפסוק של פרעה. המדרש אומר שרוב בני האדם מחבבים את היום שבו נשלמת שנתם, שהוא כנגד היום שבו נולדו, ושמחים בו ועושים בו משתה. אבל המדרש רק מתאר מנהג של בני אדם. הוא לא אומר אם זה טוב או רע. הוא מספר מה שאנחנו רואים גם היום: אנשים רבים נוהגים כך.

NODE_03📜

"וסימן יפה הוא"

// המסר: הבן איש חי כתב שיש נוהגים לעשות את יום הלידה ליום טוב, וכן נהגו בביתו.

המקור המפורש יותר הוא מן הבן איש חי. הוא כותב: יש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. כלומר, בבגדאד, לפני יותר ממאה שנה, נהגו בביתו של הבן איש חי לציין את יום ההולדת בכל שנה.

הרב מעיר בדרך אגב שהבן איש חי הוא גם המקור העיקרי לסעודת בת מצווה. כשנשאל פעם מה המקור לכך, ענה שהמקור הוא הבן איש חי. הוא היה בהרבה עניינים מקור למנהגים שהתפשטו בדורנו.

עד כאן המקורות הישירים. עכשיו צריך להעמיק. כמובן, כל אדם שמח שהוא נולד. אבל השאלה היא אחרת: האם יש עניין לחזור ולציין את התאריך הזה בכל שנה? האם היום שבו אדם נולד הוא יום שיש בו משמעות מיוחדת, שחוזרת שוב ושוב?

היו מגדולי ישראל שהקפידו שלא לציין את היום, ואמרו שאין לכך מקור. כדי להבין את השאלה לעומק, הרב עובר למקורות שבהם רואים שליום הלידה יש חשיבות, אם כי בתחילה הם עוסקים בצדיקים ובאבות האומה.

> SECTOR_02 · שלב 2/5

🌟 יום הלידה של האבות

NODE_04🌟

בתשרי נולדו אבות

// המסר: חז"ל רואים בלידת האבות סימן לחשיבותו של החודש, ומכאן שזמן לידה הוא זמן חשוב.

בגמרא במסכת ראש השנה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות. מעניין שהגמרא כאן לא מציינת יום מסוים, אלא חודש. ושני התנאים רואים בלידת האבות סימן למעלת החודש.

כלומר, ימי הלידה של האבות נשארו שמורים בזיכרון האומה, כמו זמן בריאת העולם. ויותר מזה: החודשים תשרי וניסן זכו לשמות של כבוד בגלל הלידה הזאת. תשרי נקרא בפסוק "ירח האיתנים". מדוע? משום שבו נולדו איתני העולם, הם האבות.

מכאן רואים שיש עניין ביום הלידה. אבל שוב, מדובר כאן בצדיקים, באבות האומה. עדיין לא הוכח שיש עניין לציין את יום הלידה של כל אדם.

הרב מוסיף שאנו קרובים לחודש תשרי, ולכן כדאי להכיר דבר יפה שמובא בשם האריז"ל על המחלוקת הזאת. לפי דבריו, אין כאן מחלוקת אמיתית, ושני התנאים צודקים, כל אחד מבחינה אחרת.

לפני שנגיע לדברי האריז"ל, כדאי לשים לב לעיקרון שעולה כאן. חז"ל לא ראו בלידה של אדם גדול רק אירוע פרטי של משפחה אחת. הלידה של האבות הטביעה חותם על הזמן עצמו, עד שהחודש כולו נקרא על שמם. הזמן שבו נכנס אדם גדול לעולם נעשה זמן של כוח ושל כבוד, וממשיך להשפיע גם אחרי דורות רבים.

NODE_05🌀

"היום הרת עולם"

// המסר: בתשרי עלה העולם במחשבה, ובניסן נברא בפועל, ולכן תשרי הוא זמן הדין וניסן זמן החסד.

לפי האריז"ל, בתשרי עלה העולם במחשבה, ובניסן נברא בפועל. והראיה: בראש השנה, אחרי התקיעות, אנו אומרים "היום הרת עולם". במחזורים רבים מפרשים "היום נברא העולם", אבל "הרת" אינו "נברא". הריון הוא שלב של התחלה, של מחשבה ורעיון שעוד לא יצא לפועל. בתשרי עלה ברעיון לברוא את העולם, ובפועל נברא בניסן.

ולפי זה מובן היטב למה ראש השנה הוא יום הדין. נאמר שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ובסוף שיתף בו את מידת הרחמים. ובעלי הרמז מסבירים בזה את מעשה רבי עקיבא: כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמרו המלאכים: "זו תורה וזו שכרה?" ונענו: "כך עלה במחשבה לפני".

מה פירוש "כך עלה במחשבה"? במחשבה הראשונה, עוד לפני בריאת העולם, עלה לברוא את העולם במידת הדין. בני אדם רגילים אינם יכולים לעמוד בזה, אבל רבי עקיבא היה מסוגל לעמוד גם במידת הדין הגמורה.

לכן בתשרי, הזמן שבו עלה העולם במחשבה במידת הדין, נשאר יום הדין. ואילו ניסן, הזמן שבו נברא העולם בפועל, הוא חודש החסדים, שבו יצאו ישראל ממצרים. כך מתיישבות שתי הדעות יחד.

NODE_06🗓️

כעת חיה

// המסר: לידת יצחק בניסן נלמדת מן הפסוקים, והדיוק של הלוח העברי הוא פלא שמעיד על מקורו.

יש אחד מן האבות שלגבי חודש לידתו אין ספק: יצחק אבינו. איך יודעים? כשהמלאכים באו לאברהם, היה זה בפסח, כפי שמובא שאפה להם מצות. והם אמרו לו: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן". ורש"י מפרש: כעת הזאת לשנה הבאה. אם כן, יצחק נולד בניסן.

רש"י מוסיף שהמלאך שרטט שריטה בכותל: כשתגיע השמש לכאן בשנה הבאה, תלד. כלומר, החשבון לפי מקום השמש. והרי ידוע שהשמש והירח אינם מתאימים זה לזה. בין שנת החמה לשנת הלבנה יש הפרש של כאחד עשר יום בכל שנה.

מכאן הרב יוצא לדבר מופלא: הלוח העברי. הוא נקבע לפני כאלף ושמונה מאות שנה, ועדיין הוא מדויק. לעומת זאת, הלוח הנוצרי תוקן כמה פעמים במשך ההיסטוריה, משום שהתברר שהוא סוטה מן המציאות, ונאלצו להוסיף ימים. ולמה? כי קשה מאוד לדעת בדיוק כמה זמן נמשכת סיבוב השנה. טעות זעירה מצטברת במשך מאות שנים לשעות ולימים.

והירח מסובך עוד יותר. איך ידעו חז"ל את משך חודש הלבנה בדיוק כזה? הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את המספר המדויק, ומסבירה שהוא מקובל במסורת, ולא נקבע מתוך מדידה. חוקרים חלקו על כך במשך דורות, ולאט לאט התברר כמה הגמרא צדקה. זה אחד הדברים שבהם אפשר לראות שהתורה מן השמיים.

NODE_07⛺

שמחת המשכן ושמחת יצחק

// המסר: הקדוש ברוך הוא דחה את הקמת המשכן כדי לערב את שמחתו בשמחת היום שנולד בו יצחק.

חז"ל מזכירים בהדגשה מיוחדת את יום הלידה של יצחק אבינו. במדרש מובא שמלאכת המשכן נגמרה בכסליו, ובכל זאת הוא לא הוקם מיד, אלא המתין עד ראש חודש ניסן. ישראל היו מתרעמים: למה המשכן אינו מוקם? והקדוש ברוך הוא חשב לערב את שמחת המשכן בשמחת החודש שבו נולד יצחק.

בתנחומא הלשון חדה יותר: הקדוש ברוך הוא רצה לערב את שמחת המשכן בשמחת היום שבו נולד יצחק, שהוא באחד בניסן. כלומר, לפי דעה זו, יצחק נולד בראש חודש ניסן, וחנוכת המשכן נקבעה דווקא ליום הזה.

הרב מציין שיש בזה מחלוקת בין המדרשים: לפי מקורות רבים יצחק נולד בפסח, ולפי התנחומא בראש חודש ניסן. ועוד שאלה עולה כאן: הרי ידוע שאין מערבין שמחה בשמחה, ולמה כאן רצה הקדוש ברוך הוא לערב דווקא? זה נושא לשיעור בפני עצמו, על חשיבותו של ילד יהודי.

לענייננו, מבואר במדרש שיש הדגשה לשמחת היום שבו נולד יצחק. מכאן רואים שיש מקור לעשות שמחה ביום שנולד בו צדיק. אם כן, ההתוועדויות של ח"י באלול אינן המצאה חדשה; יש להן שורש בחז"ל.

NODE_08⏳

אל תאמין בעצמך עד יום מותך

// המסר: על צדיק שנפטר אפשר לשמוח בלידתו, אבל על אדם בחייו עדיין אין יודעים מה יהיה בסופו.

ובכל זאת, הרב מעיר, אין כאן ראיה מפורשת לנידון שלנו. אפשר לשמוח ביום שנולד בו יצחק אבינו, כי אחרי שנפטר התברר שהיה כדאי שייוולד. הוא היה צדיק, עולה תמימה, והעמיד את יעקב אבינו. על אדם שנפטר בצדקתו אפשר לחתום: טוב היה שנולד.

אבל מי אמר שאפשר לשמוח באדם שעדיין חי? המשנה במסכת אבות אומרת: "אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ". והגמרא מביאה את יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף פרש מדרך התורה. אם כך, על אף אדם אי אפשר לדעת מראש איך יסיים.

לכן מי ששולל את ציון יום ההולדת יכול לטעון: עושים סעודה ליצחק אבינו, לבעל שם טוב או לבעל התניא, אחרי שנפטרו, כי אנחנו כבר יודעים שהיה טוב שנולדו. אבל אדם בחייו, מי יודע מה יהיה איתו? איך יכול הוא לשמוח ביום הולדתו?

וכך גם נאמר בקהלת: "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק". כולם שמחים ביום שבו נולד אדם, אבל עדיין אין יודעים מה יהיה אחר כך. השאלה הזאת תלווה את השיעור עד סופו, ובסוף תבוא עליה תשובה.

> SECTOR_03 · שלב 3/5

✨ מזלו של אדם ביומו

NODE_09📅

שבעה באדר

// המסר: משה רבנו נולד ונפטר בשבעה באדר, והיום הזה נחשב גם ליום של אבל וגם ליום של שמחה.

מקור נוסף מגיע מסיפור המן. כשנפל הפור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה. הוא אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ואומרת הגמרא: ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד. הרב מעיר שיש כאן כפל לשון, ומובא בזה פירוש יפה: בזכות יום הלידה של משה, האיש שהגן על ישראל, ניצלו ישראל בימי מרדכי ואסתר ממזימת המן.

אם כן, תאריך שבו נולד צדיק הוא תאריך חשוב, שיש בו כוח של הצלה. ויותר מזה מופיע בגמרא לגבי נזירות. אדם שאמר: הריני נזיר כמשה ביום שבעה באדר, מה כוונתו? הגמרא מסתפקת.

מצד אחד, ביום שבעה באדר היו רבים נוהגים צער על פטירת משה, ואולי הנודר רוצה להיות נזיר כמי שמתאבל. ומצד שני, זה יום שבו נולד משה, יום של שמחה. מה הוא התכוון: לצער של יום פטירתו או לשמחה של יום לידתו?

הספק הזה מלמד שגם בהלכה נחשב יום שבעה באדר ליום כפול: יום של צער לדורות על פטירת משה, ויום של שמחה לדורות על לידתו. יום הלידה של צדיק הוא אפוא יום שיש בו שמחה ממשית, שאפשר לתלות בה נדר.

ויש בזה לימוד גם לנו. אותו יום עצמו יכול להיראות כיום של סוף או כיום של התחלה, תלוי איך מסתכלים עליו. מי שמביט רק על הפטירה רואה צער, ומי שמביט גם על הלידה רואה ישועה. ובהמשך נראה שגדולי ישראל העמיקו בדיוק בנקודה הזאת.

NODE_10✨

יום גינוסיא

// המסר: לפי הירושלמי, ביום הולדתו מזלו של אדם חזק, ואינו נופל מהר.

עכשיו מגיע מקור מפתיע. הירושלמי במסכת ראש השנה דורש את הפסוק "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל". עמלק היה עוסק בכישופים, ומה עשה? היה מעמיד בקרב אנשים שהיה זה יום "גינוסיא" שלהם, כלומר יום הולדתם. למה? כי אדם אינו נופל מהר ביום הולדתו.

הקרבן העדה מפרש: המזל שאדם נולד בו עוזר לו ביום ההוא. ומוסבר בזה, שביום ההולדת חוזר ונשנה כוח הלידה. כשם שבשעת לידתו קיבל האדם את חיותו על ידי המזל שנולד בו, כך בכל שנה ושנה, באותו יום, חוזרת ונמשכת לו חיותו מן המזל הזה.

במילים פשוטות: עצם העובדה שאדם נולד היא סימן שהיה לו מזל חזק. והכוח הזה חוזר ומתחדש בכל שנה ביום הלידה. זה יום שבו כוחו של האדם גדול במיוחד.

אבל כאן עולה קושיה חזקה. בגמרא בבלי מובא שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, כלומר שצדיקים נפטרים ביום שבו נולדו. כך משה רבנו, שנולד ונפטר בשבעה באדר. ויש אומרים כך גם על דוד המלך, שנולד ונפטר בשבועות. ואצל הצדיקים זו נחשבת מעלה עצומה. ואם ביום ההולדת אדם אינו נופל, איך דווקא בו נפטרים הצדיקים?

NODE_11🌙

חידוש מתוך חלום

// המסר: רבי צדוק הכהן חידש בחלום שביום ההולדת מזלו של אדם בתוקפו, ולכן תפילתו רצויה במיוחד.

את הקושיה הזאת מיישב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "דברי חלומות". זה ספר מיוחד: רבי צדוק היה תלמיד חכם עצום, וגם בשנתו היה מחדש חידושי תורה, ובבוקר היה כותב את מה שהתחדש לו בלילה. הרב מעיר שכבר שמענו על אדם שחולם על מה שלמד, אבל שאדם יחדש חידושים תוך כדי שינה, זה פלא אדיר.

ואחד החידושים האלה הוא התירוץ לסתירה בין הבבלי לירושלמי. כותב רבי צדוק: ביום שאדם נולד בו, הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר. זה יום שבו מזלו של האדם חזק מאוד.

ומוסיף רבי צדוק: ולכן אמרו צדיקים שזה זמן טוב להתפלל באותו יום. ורמזו זאת בפסוק בתהלים: "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ". ביום שבו "ילדתיך", באותו יום "שאל ממני". כיוון שהמזל חזק, גם התפילה חזקה יותר.

זו נקודה מעשית ויפה מאוד: יום ההולדת אינו רק יום של מסיבה. הוא יום של כוח רוחני, יום שבו פתוחים שערים לתפילה. אבל עדיין צריך להבין, לפי זה, מדוע הצדיקים נפטרים דווקא ביום הזה. על כך משיב רבי צדוק בהמשך דבריו.

NODE_12🔌

חוטים מוגבלים

// המסר: לצדיק, הפטירה ביום הולדתו היא התרוממות מזלו, כי הוא עולה לעולם שבו אין גבול להשגתו.

מתרץ רבי צדוק: הצדיקים מתים ביום הלידה דווקא משום שאצלם המיתה היא התרוממות מזלם ומעלתם. הצדיק פושט את לבוש הגוף ולובש לבוש רוחני, כדי להיכנס לעולמות העליונים ולהנות מזיו השכינה. כמו שאמרו חז"ל: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

הרב מסביר: אדם שומר מצוות נוסע כל חייו בכיוון של עולם הבא, אל הדבקות בקדוש ברוך הוא. כל יום מקרב אותו לשם. וכמו שביום לידתו ירד לעולם כדי לעלות במעלה על ידי תורה ומעשים טובים, כך ביום פטירתו הוא מגיע למעלה עליונה עוד יותר. וזהו "טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ".

למה הצדיק אינו יכול להגיע לכל זה בעולם הזה? כי העולם הזה הוא עולם החומר, ובו האדם מוגבל. הרב ממשיל זאת לאינטרנט: יש היום מהירויות גבוהות מאוד, אבל הכל תלוי בחוטים. על חוט דק וישן אי אפשר להעביר מהירות כזאת. כך גם האדם בעולם הזה: גם אם הוא צדיק גדול, הכלים שלו מוגבלים. כדי לקבל יותר, צריך לעבור לעולם גבוה יותר.

לכן אין סתירה. ביום ההולדת מזלו של אדם חזק. אצל רוב האנשים זה מגן עליהם מנפילה. אבל אצל הצדיק, המזל החזק מתבטא דווקא בכך שהוא נפטר ועולה למדרגה עליונה, שאינה אפשרית בעולם הזה. ואילו לרשע, הפטירה היא הפסד, ולכן לגביו המזל החזק מגן.

NODE_13🌅

הקץ שהוא לידה

// המסר: המן חשב שהגיע קיצם של ישראל, ולא ידע שאצל ישראל הסוף הוא לידה מחודשת.

המהר"ל מוסיף פירוש עמוק על דברי הגמרא: "נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". למה דווקא חודש אדר? אדר הוא החודש האחרון בשנה. כשנפל הפור בחודש האחרון, חשב המן שזה סימן שהגיע קיצם של ישראל.

וכשראה שזה גם החודש שבו מת משה, שמח עוד יותר. הוא אמר לעצמו: הנה קץ ועוד קץ, פעמיים סימן לסוף. זה הסוף של עם ישראל.

ואומר המהר"ל: לא ידע המן הרשע שהקץ של ישראל הוא ההתחלה הנפלאה ביותר. כל חייהם של ישראל מכוונים להגיע לאחדות ולדבקות בקדוש ברוך הוא. בסופם הם נדבקים בבורא עולם, ולכן הסוף שלהם הוא בחינה של לידה. הקץ והלידה הם דבר אחד, כי הקץ מביא אותם ללידה מחודשת.

זה מה שלא ידע המן: שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד. הוא ראה רק את הסוף, ולא הבין שאצל עם ישראל הסוף הוא פתח לחיים חדשים. וכך מתחבר הפירוש הזה לדברי רבי צדוק: יום הלידה ויום הפטירה של הצדיק הם יום אחד, כי שניהם יום של עלייה.

> SECTOR_04 · שלב 4/5

⚖️ נוח או טוב

NODE_14⚖️

נוח לו לאדם שלא נברא

// המסר: גם לפי הדעה שנוח לאדם שלא נברא, אנו מברכים על בריאתו, כי השאלה היא על הנוחות ולא על הטוב.

יש עוד טענה נגד ציון יום ההולדת. בגמרא מובא שנחלקו חכמים אם נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא, והוכרע שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אם כן, טענו, איך אפשר לעשות שמחה ביום ההולדת?

אבל כאן יש קושיה גם על דברים שכולנו עושים. בשבע ברכות מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר האדם", כלומר אנו מודים לבורא עולם על כך שברא את האדם. ובתפילת הבוקר אנו אומרים "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו". אם נוח לאדם שלא נברא, על מה אנו מודים?

תירוץ אחד: לגבי צדיק, שהוא מלא תורה ומעשים טובים, בריאתו טובה לו ולכל העולם. צדיק בעולם הוא טובה לעולם, ועל זה ודאי ראוי להודות.

ותירוץ נוסף, יפה מאוד: הגמרא לא אמרה "טוב לו לאדם שלא נברא", אלא "נוח לו". יש הבדל גדול בין נוח לבין טוב. אולי נוח יותר לא להיברא, בלי מאמץ ובלי ניסיונות. אבל טוב יותר להיברא, כי רק בעולם הזה אפשר לעבוד את ה' ולזכות. ועל הטוב הזה מברכים.

NODE_15🚌

נהג האוטובוס והמובטל

// המסר: האדם אינו מחפש נוחות אלא משמעות, ולכן מה שנוח אינו בהכרח מה שטוב.

הרב מסביר את ההבדל בין נוח לטוב בדוגמה שאמר פעם לתלמידים בבית ספר, כשהמורה ביקש ממנו לדבר על השאלה למה כדאי לבוא ללימודים. אולי נוח יותר לילד להישאר במיטה. אבל מה טוב לו? ודאי לבוא. מי שנשאר במיטה, לא יצא ממנו כלום.

ודוגמה שגם מבוגר יבין: שני אנשים בני חמישים. אחד נהג אוטובוס, שקם מוקדם מאוד בבוקר לצאת לקו שלו. השני מובטל, שישן עד מאוחר. מי מאושר יותר? ברור שנהג האוטובוס. המובטל נהנה יום, יומיים, ואחר כך? יש לו מה לאכול, אבל אין לו בשביל מה לקום.

הרב מביא את דבריו של ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר שעבר את השואה וכתב ספר על חיפוש המשמעות. מסקנתו הייתה שבני אדם אינם מחפשים בעיקר כסף או הנאה. האדם מחפש משמעות: בשביל מה אני חי.

וזה בדיוק ההבדל בין נוח לטוב. לא להיברא היה נוח יותר: בלי קושי, בלי אחריות. אבל להיברא זה טוב, כי בעולם הזה יש לחיים תכלית. ומי שחי עם תכלית, יש לו סיבה לשמוח ביום שבו נולד.

NODE_16🌳

תקווה בזקנותו

// המסר: התורה נותנת לאדם משמעות בכל גיל, ולכן מי שחי לפיה מעריך את החיים יותר.

הרב ממשיך: ההבדל בין מי שחייו מלאים בתורה ומצוות לבין מי שאין לו זאת, ניכר במיוחד בגיל הפרישה. עד הפרישה יש לכל אדם משמעות: הוא עובד, מלמד, מפרנס משפחה. אבל כשמגיעה הפרישה, רבים שואלים את עצמם: בשביל מה אני חי עכשיו? להנות זו לא משמעות.

לעומת זאת, על התורה אומרת המשנה בסוף מסכת קידושין שהיא שומרת את האדם בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקווה בזקנותו. מי שלומד תורה אינו שואל מה המשמעות. הוא קם מוקדם לסליחות, מתפלל שחרית, לומד תורה. כל רגע הוא בונה את הנצח שלו, וכל דקה יש לה ערך.

הרב מוסיף התבוננות: בעולם המדע, חוקר גדול שפרש מתפקידו, לעתים רחוקות באים להתייעץ איתו. זמנו עבר. לעומת זאת, אצל גדולי התורה, ככל שהם מתבגרים באים אליהם יותר ויותר. כמו שאמרו חז"ל, זקני תורה, כל זמן שמזקינים, דעתם מתיישבת עליהם. התורה מוסיפה חכמה עם השנים.

ולכן, ככל שאדם חי יותר לפי התורה, כך הוא מעריך את החיים יותר. יש לו משמעות, ויש לו שמחת חיים. ומי שכך חי, יום הלידה שלו הוא באמת יום שיש לשמוח בו.

> SECTOR_05 · שלב 5/5

🙏 יום של הודיה

NODE_17🙏

להודות בזמן הנס

// המסר: כמו שמודים במקום הנס ובזמן הנס, ראוי להודות ביום שבו נעשה לאדם נס הלידה.

הרבי מלובביץ' הוסיף טעם יפה. מצאנו בהלכה שאדם שנעשה לו נס חייב להודות, ומי שמגיע למקום שבו נעשה לו נס מברך "שעשה לי נס במקום הזה". ואם יש מצווה להודות במקום הנס, לכאורה ראוי להודות גם בזמן הנס, כמו בחנוכה ובפורים, שבהם מודים לקדוש ברוך הוא על הנסים שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

והרי הלידה עצמה היא נס. ראיה לכך: היולדת מביאה קרבן לפי התורה, כהודיה על שעברה את הלידה בשלום. אנו רגילים ללידות, ולכן איננו מתפעלים, אבל בדרך הטבע זה דבר מופלא: חיים שיוצאים מתוך חיים, ותהליכים רבים כל כך שצריכים להתרחש בדיוק כדי שהכל יעבור בשלום. המדרש מונה את הפלאים שבזה.

לכן, כמו שאדם מודה לקדוש ברוך הוא בכל יום על הנשמה שבו, כך ביום שבו נולד ראוי לו להודות במיוחד על שנולד. לא מדין סתם חגיגה, אלא מדין הודיה על נס, כמו שמודים במקום הנס ובזמן הנס.

הרב מוסיף שבאחד הספרים נאספו הנהגות טובות שראוי לנהוג ביום ההולדת: התעוררות, תפילה, קבלות טובות. ובכל אלה המכנה המשותף הוא שהיום מוקדש לעבודת ה' ולא רק לשמחה חיצונית.

NODE_18🎂

שמחה של מצווה

// המסר: יום ההולדת ראוי להיות יום של הודיה, תפילה והתעוררות, ולא רק מסיבה.

לסיכום, הרב מעמיד את שני הצדדים. מי שאמרו שאין לשמוח ביום ההולדת טענו: מי יודע מה יהיה עם האדם בסופו? על צדיק שנפטר אפשר לשמוח, כי כבר יש הוכחה שטוב היה שנולד. אבל אדם בימי חייו, איך יוכל לשמוח? ועוד הביאו שלא מצאנו בתורה מי שחגג חוץ מפרעה.

ומי שאמרו שיש עניין לציין את היום טענו: נכון, אדם עדיין אינו יודע מה יהיה איתו. אבל יש לו חובה להודות לקדוש ברוך הוא על החסדים שעשה איתו באותו יום. זה יום שבו ה' הביא אותו לעולם ועשה איתו נסים. זה יום שבו מזלו של האדם חזק, כמו שלמדנו בירושלמי ובדברי רבי צדוק. וזה יום שבו התפילות מתקבלות, ולכן ראוי לאדם להתעורר בו לעבודת ה'.

מכאן עולה הדרך שבה השיעור מציע להתבונן ביום: לא חגיגה סתמית, שעליה באמת יש שאלה גדולה, אלא שמחה של הודיה. שמחה על כך שזכה להיוולד, ועל ידי כך יכול לעשות מצוות ומעשים טובים ולזכות לחיי העולם הבא. כשהיום נעשה כך, אפשר לומר שזו שמחה של מצווה.

והרב חותם בברכה: שנזכה שיום ההולדת יהיה באמת יום של ברכה, ושכל שנה תוסיף לנו מצוות ומעשים טובים, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

> CORE_SIGNAL

✦ מתוך השיעור

והרב חותם בברכה: שנזכה שיום ההולדת יהיה באמת יום של ברכה, ושכל שנה תוסיף לנו מצוות ומעשים טובים, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
#יום הולדת#מעגל החיים#הודיה#רבי צדוק הכהן#המהר"ל#משמעות החיים
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה