🌊 ים כחול · ocean

🤝 מוסר ומידות

לשנוא את החטא, לאהוב את הנשמה

שיעור של הרב יהודה טאוב

בין "נקודה טובה" למצוות שנאת הרשע: שתי גישות ביחס לרחוקים, ואיך הן מתבטאות בתרומת כליה, בשליחות ובחיי היום יום

▶ צפייה בשיעור
נמל1
יעד 1 מתוך 4 · 3 תחנות

⚖️ סתירה גדולה

📅
תחנה 1.1

שאלה לימי בין המצרים

📅גלויה מהדרך

בימים שבהם מתקנים את שנאת החינם, נכון לברר מתי מותר לשנוא ומתי מצווה לאהוב.

בשלושת השבועות המצווה שעוסקים בה יותר מכל היא תיקון שנאת החינם. השיעור הזה עוסק בשאלה שהיא גם הלכתית וגם השקפתית, ונוגעת מאוד לחיי היום יום: מה היחס הנכון ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות? האם מצווה לאהוב אותו, האם מותר לשנוא אותו, או שמא יש מצב ביניים?

השאלה אינה תיאורטית. מן התשובה עליה נגזר איך אדם מדבר עם שכנו, ממי הוא קונה, למי הוא מוכן לעזור ועד כמה. ויש בה גם ממד של אחדות ישראל, שהוא בדיוק מה שמבקשים לתקן בימים האלה.

השיעור מתחיל בסתירה בין שני מקורות מפורסמים, ומראה שתי דרכים ליישב אותה. שתיהן מבוססות על גדולי ישראל, ושתיהן נאמנות להלכה. אבל ההבדל ביניהן גדול, והוא מתבטא בשטח בצורה מפתיעה. המטרה אינה להכריע מי צודק, אלא להבין מאיפה כל גישה באה ולאן היא מובילה.

🔍
תחנה 1.2

הנקודה הטובה

🔍גלויה מהדרך

רבי נחמן מברסלב לימד שצריך לחפש נקודה טובה אפילו ברשע גמור.

בליקוטי מוהר"ן יש תורה מפורסמת מאוד, תורה רפ"ב, "אזמרה". רבי נחמן מלמד שם שצריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו ברשע צריך לחפש ולמצוא בו מעט טוב שיש בו. ועל ידי שמוצאים בו את הנקודה הטובה, מעלים אותו באמת לכף זכות.

זו אולי התורה המפורסמת ביותר של רבי נחמן, יחד עם "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". כמעט אין מי שלא שמע על "הנקודה הטובה". והרעיון נשמע פשוט ויפה: בכל יהודי, גם ברחוק ביותר, יש משהו טוב, ומי שמחפש אותו ימצא.

אבל כאן מגיעה הקושיה. האם זה רק רעיון יפה, או שיש לו מקום בהלכה? כי בשולחן ערוך כתוב לכאורה הפוך לגמרי.

📕
תחנה 1.3

"מצווה לשנאתו"

📕גלויה מהדרך

השולחן ערוך פוסק שמי שעובר עבירה במזיד אחרי שהוכיחו אותו – מצווה לשנוא אותו.

התורה אומרת: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". ושואלים: איך ייתכן שיהודי שונא יהודי? הרי כתוב "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". ומבאר השולחן ערוך: כגון שראה אותו לבדו עובר עבירה, והתרה בו, ולא חזר בו. אז לא רק שמותר לשנוא אותו, אלא מצווה לשנוא אותו, עד שיעשה תשובה.

ומה פירוש הפסוק אם כך? מבארים שהתורה אינה מדברת על מי שמצווה לשנוא אותו. היא מדברת על מי שאתה שונא שלא כדין, מתוך עניין אישי. לו דווקא צריך לרוץ ולעזור, כדי לכוף את היצר ולעקור את השנאה.

ועכשיו הסתירה בולטת. רבי נחמן ודאי הכיר את השולחן ערוך היטב. איך הוא כותב שצריך למצוא נקודה טובה אפילו ברשע גמור, כשהשולחן ערוך אומר שמצווה לשנוא אותו? על זה יש שני ביאורים, וההבדל ביניהם עצום.

נמל2
יעד 2 מתוך 4 · 4 תחנות

🔀 שני תירוצים

💙
תחנה 2.1

תירוץ ראשון: בעל התניא

💙גלויה מהדרך

לפי התניא שונאים את הרע שבאדם, ואוהבים את ניצוץ האלוקות שבו.

הביאור הראשון מקורו המפורסם ביותר בספר התניא, בפרק ל"ב. זה הפרק שבחסידות חב"ד קוראים לו "הלב של התניא", והוא עוסק כולו באהבת ישראל.

בעל התניא מביא את דברי הגמרא שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו. ומוסיף: מצווה לאהוב אותם גם כן, ושתיהן אמת. השנאה היא מצד הרע שבהם, והאהבה היא מצד הטוב הגנוז בהם, שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם, המחיה את נפשם האלוקית. ועוד הוא כותב שצריך לעורר רחמים בלב על הנשמה הזו, כי היא נמצאת כביכול בגלות בתוך הרע, והרע גובר עליה.

כלומר, יש באדם שני דברים. יש את המעשים, ויש את הנשמה. את המעשים הרעים שונאים. את הנשמה אוהבים, ואפילו מרחמים עליה: ניצוץ אלוקי שנמצא במקום שאינו מתאים לו. כך אפשר לשנוא ולאהוב בעת ובעונה אחת.

אפשר לקרוא לזה בקצרה: שנאת החטא ואהבת הנשמה. זו גישה חסידית, שמבוססת על פנימיות התורה.

🕰️
תחנה 2.2

למה זה היה חידוש

🕰️גלויה מהדרך

בדורות שבהם כמעט כולם שמרו תורה, הרחקת העבריין שמרה על הקהילה.

כדי להבין כמה דברי בעל התניא היו חידוש, כדאי לחזור כמאה וחמישים שנה אחורה, ויותר. בקהילות של אשכנז, ובמרוקו עוד לפני מאה שנה, כמעט כולם היו שומרי תורה ומצוות. מדי פעם היה אחד שיצא מן השורה.

ולמה היה צריך לשנוא אותו? כי זו הייתה הדרך לשמור שלא ימשכו אחריו אחרים. דחו אותו מן הקהילה, הרחיקו אותו, ואף אחד לא רצה להתקרב אליו. מי ירצה להיות כמו המנודה? כך נשמרה הקהילה כולה. בתקופה כזו, השנאה של השולחן ערוך הייתה כלי של שמירה.

בעל התניא חי בתקופה לא פשוטה, וניסה מאוד למצוא דרך שתחבר בין הצדדים. החידוש שלו, שאפשר לשנוא את המעשה ולאהוב את הנשמה, פתח פתח ליחס חם גם כלפי מי שרחוק. ובמשך הדורות, ככל שהמציאות השתנתה, הדרך הזו הלכה ונעשתה מרכזית בחסידות חב"ד.

והמציאות אכן השתנתה מן הקצה אל הקצה. כשרוב העם רחוק משמירת תורה ומצוות, אין עוד קהילה שאפשר לשמור עליה על ידי הרחקה, ומי שירחיק את כולם יישאר לבדו. השאלה איך להתייחס לרחוקים הפכה משאלה על יחידים לשאלה על חלק גדול מן העם, ולכן היא דורשת תשובה מחודשת. כאן נכנס הביאור השני, שמגיע מכיוון אחר לגמרי.

📘
תחנה 2.3

תירוץ שני: אין מי שיודע להוכיח

📘גלויה מהדרך

לפי החפץ חיים והחזון איש, היום כל אדם נחשב כמי שעוד לא הוכיחו אותו כראוי.

הביאור השני נמצא יותר במקורות הליטאיים. הוא מובא אצל החפץ חיים ואצל החזון איש. נקודת המוצא שלו היא לשון השולחן ערוך עצמו: מצווה לשנוא רק אחרי שהתרו בו והוכיחו אותו כראוי, והוא לא חזר בו.

וכבר בגמרא תמהו אם יש בדורם מי שיודע להוכיח כראוי. ואם כך אמרו אז, קל וחומר בימינו. אין היום מי שיודע להוכיח בצורה הראויה. ממילא, כל אדם בימינו נחשב כמי שעדיין לא הוכיחו אותו, ואסור לשנוא אותו.

והחזון איש הוסיף נקודה מעניינת. פעם אפשר היה לומר לאדם: יהודי לא מתנהג כך. והוא ידע שזה נכון, כי סביבו כולם שמרו. אבל היום, כשאדם רואה סביבו יהודים רבים שמתנהגים בדיוק כמוהו, איך אפשר לומר לו "יהודי לא מתנהג כך"? קשה מאוד להוכיח אדם כזה. ולכן אין היתר לשנוא אותו.

ולפי זה גם מתיישבת הסתירה: רבי נחמן כבר דיבר בתקופה שבה רבו הרחוקים ואי אפשר היה להוכיח, ולכן אמר שבמקום לשנוא, חפש את הנקודה הטובה.

⚖️
תחנה 2.4

האם יש מצב ביניים?

⚖️גלויה מהדרך

לפי הגישה השנייה אסור לשנוא, אבל עדיין אין חיוב לאהוב.

עכשיו מגיעים לשאלה החשובה: האם יש מצווה לאהוב את מי שאינו שומר תורה ומצוות? כאן שני התירוצים נפרדים.

לפי בעל התניא, התשובה ברורה. כתוב בפירוש שאוהבים את הנשמה האלוקית שבו. יש כאן אהבה של ממש, לא רק היעדר שנאה.

לפי הגישה השנייה, התמונה שונה. אמרנו שאסור לשנוא אותו, כי אולי לא הבין, אולי לא הוכיחו אותו כראוי. אבל מכאן ועד חיוב לאהוב יש מרחק. ספק אינו יוצר חיוב. אפשר לומר: אינני שונא אותו, אבל גם אינני חייב לאהוב אותו. זהו מצב ביניים.

בשיעור עלתה גם הערה, שיש בכל זאת הרבה טוב גלוי ביהודים רבים שאינם שומרים. רבים בוחרים לחיות בארץ ישראל גם כשיכלו לחיות במקום אחר, ומוכנים להילחם עליה ולמסור עליה את נפשם. מי שמחפש, ימצא. אבל ההבדל בין הגישות נשאר: האחת רואה באהבה חובה, והשנייה רואה בה רשות טובה, לא חיוב.

נמל3
יעד 3 מתוך 4 · 4 תחנות

🩺 מה ההבדל למעשה

🩺
תחנה 3.1

מה רואים בחוברת של "מתנת חיים"

🩺גלויה מהדרך

לפי התרשמות הרב, ההבדל בין הגישות ניכר במי שתורם כליה למי שאינו שומר מצוות.

יש מקום שבו ההבדל הזה נראה בצורה מוחשית. ארגון "מתנת חיים", שהקים הרב אברהם ישעיה הבר ז"ל וממשיכים בו גם אחרי פטירתו, מתעסק בתרומת כליה מן החי. הארגון מוציא מדי פעם חוברת עם סיפורים ותמונות של התורם ושל הנתרם, והרב סיפר שהוא נוהג לעבור עליה.

הרב שם לב לדבר מעניין. רוב גדול מן התורמים הם אנשים דתיים. והתרשמותו היא שכאשר התורם הוא חסיד חב"ד, הוא תורם לא פעם גם ליהודי שאינו שומר מצוות. הוא עובר ניתוח לא פשוט, שוכב אחר כך בבית החולים כואב, ונותן כליה לאדם חילוני. ואילו בשאר הציבור החרדי, ליטאים וספרדים, הרב לא זכר סיפור כזה. התורם מבקש בדרך כלל שהכליה תגיע לאדם שומר תורה ומצוות.

צריך להדגיש שזו התרשמות מן הסיפורים שבחוברת, לא סקר מדויק. ויש גם מקרים של תרומה מצטלבת, שבהם בני משפחות תורמים זה לזה דרך הארגון, ושם כמובן אין בחירה כזו. אבל המגמה שהרב ראה מעניינת, והיא לא במקרה.

💡
תחנה 3.2

למה זה לא במקרה

💡גלויה מהדרך

מי שאינו חייב לאהוב, קשה לו למסור את עצמו בשביל מי שרחוק ממה שיקר לו.

כדי להבין, צריך לזכור את ההלכה. אין חיוב לתרום כליה. "ואהבת לרעך כמוך" אינו מחייב אדם להיכנס לניתוח, כי יש בזה סיכון מסוים, ובכגון זה "חייך קודמים". אבל מכיוון שעל פי רוב אין נזק, הרבנים כתבו שמותר לתרום, ואף מצווה גדולה לעשות זאת.

ועכשיו נחשוב על התורם. הוא לוקח על עצמו סבל אמיתי. לפי הגישה השנייה, אין לו חיוב לאהוב את מי שאינו שומר מצוות. ונפשית קשה לו מאוד לעבור את כל זה, ולדעת שהכליה שלו תשמש אדם שאולי יחלל בה שבת. אין כאן שנאה. יש כאן היעדר של אהבה מחייבת, ולכן גם היעדר של מסירות כזו.

לעומתו, מי שמחזיק בגישת התניא רואה מולו נשמה אלוקית. אין לו צורך לבדוק מה מעשיו של הנתרם. הוא אוהב את הנשמה, והאהבה הזו מספיקה כדי למסור חלק מגופו. כך שתי הגישות, ששתיהן מבוססות על גדולי ישראל, מובילות להתנהגות שונה מאוד.

🌏
תחנה 3.3

השליח בקצה העולם

🌏גלויה מהדרך

שליח שאינו עוזב את מקומו עד שימצא מחליף, כי אכפת לו מנשמות שאינו מכיר.

את אותו הבדל רואים גם בשליחות. הרב סיפר על מכר, שליח חב"ד, שמשרת במקום רחוק בתאילנד. הוא רצה לחזור הביתה לחופשה. כששאלו אותו מתי הטיסה, אמר שאינו יודע. הוא לא ייסע עד שימצא מי שיחליף אותו בחנות הכשרה שהוא מפעיל שם.

מי באים לשם? לא דווקא צדיקים. רבים מהם מטיילים שאינם שומרים מצוות כלל. ולמה הוא מרגיש כל כך מחויב? כי בשבילו יש שם נשמות אלוקיות, ולהן צריך לדאוג שיהיה אוכל כשר. הוא אינו שואל מה הם עושים שם.

כך שליחי חב"ד נוסעים לקצוות תבל, למקומות נידחים, ומוסרים את נפשם בשביל יהודים שאינם מכירים. זו התוצאה הטבעית של הגישה שרואה תמיד את הנשמה. ומי שמחזיק בגישה השנייה, אינו שונא את הרחוקים, אבל אינו רואה בעצמו מחויב למאמץ כזה בשבילם, אלא אם כן הם מבקשים להתקרב.

🛒
תחנה 3.4

"מיד עמיתך"

🛒גלויה מהדרך

גם בשאלה ממי לקנות, ההבדל בין הגישות קובע את ההלכה למעשה.

דוגמה נוספת היא המצווה לקנות מיהודי. התורה אומרת "אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ", ומכאן למדו שיש להעדיף לקנות מיהודי ולהעסיק יהודי, אפילו אם זה עולה יותר.

יש פוסקים שכותבים זאת באופן חד וחלק, כהלכה שנוהגת בכל יהודי בימינו. ויש ספרים אחרים שיכתבו שאין זה פשוט. "עמיתך" בפשטות הוא מי שעמך בתורה ובמצוות, ולכן לא ברור שהמצווה חלה כלפי מי שאינו שומר. ודאי שהוא עדיף על נכרי, אבל לחייב אדם לשלם יותר כדי לקנות ממנו – זה כבר לא בטוח.

מה ההבדל בין שתי העמדות? מי שיוצא מכך שמצווה לאהוב את כל ישראל, אינו רואה כאן שאלה כלל. ומי שיוצא מכך שאין חיוב לאהוב, אלא רק איסור לשנוא, מחפש את גבולות החיוב. שוב אנו רואים שהשאלה העקרונית, שנראית רחוקה מן החיים, קובעת בפועל את המעשה של כל יום.

נמל4
יעד 4 מתוך 4 · 4 תחנות

✨ הנשמה שמתעוררת

🔀
תחנה 4.1

שתי דרכים, שתיהן מן התורה

🔀גלויה מהדרך

החסידות רואה תמיד את הנשמה; הגישה ההלכתית הפשוטה מבחינה בין איסור שנאה לחיוב אהבה.

אם נסכם: יש לפנינו שתי גישות. גישת החסידות, ובמיוחד חב"ד, שנשענת על פנימיות התורה. היא רואה תמיד את החלק האלוקי שבאדם, ולכן ניגשת לכל יהודי באהבה, בחמלה ובקירוב. אתה תמיד יכול להתחיל מן הנשמה שלו.

ולעומתה הגישה ההלכתית הפשוטה, שמסתכלת על המעשים כפי שהם. אסור לשנוא, כי אין היום מי שיודע להוכיח. אבל אין גם חובה לאהוב. התוצאה היא לעתים זהירות, ריחוק או שתיקה, ולא שנאה.

שתי הגישות מבוססות על גדולי ישראל, ושתיהן מתמודדות ברצינות עם אותה סתירה. אין כאן מקום לזלזל באחת מהן. ובכל זאת, מי שמבין את ההבדל מבין גם התנהגויות רבות שהוא רואה סביבו. וכדאי לזכור: גם לפי הגישה השנייה, כשרואים שאדם מבקש להתקרב, ודאי טוב לחפש בו את הנקודה הטובה, כמו שלימד רבי נחמן.

🚶
תחנה 4.2

איך ניגשים אל הרחוק

🚶גלויה מהדרך

לפי גישה אחת ניגשים מתוך חמלה ואהבה; לפי השנייה מתוך זהירות, אבל בלי שנאה.

ההבדל בין הגישות אינו רק בשאלות גדולות כמו תרומת כליה. הוא מתבטא גם בדרך שבה אדם פוגש את השכן, את בן המשפחה שהתרחק, את העובד במקום העבודה.

לפי הגישה הראשונה, נקודת המוצא היא תמיד חמלה. מול כל יהודי עומדת נשמה שנמצאת כביכול בגלות, ומי שרואה אותה מרגיש רחמים ורצון לעזור לה. גם כשהמעשים מכאיבים, אפשר להפריד: את המעשה אני דוחה, אבל את האדם אני אוהב.

לפי הגישה השנייה, נקודת המוצא היא זהירות. אין שנאה, ואסור שתהיה. אבל יש שמירה על מרחק, ולפעמים שתיקה. הדבר נובע מאחריות כלפי הבית והמשפחה, ומחשש להיגרר אחר דרכים שאינן טובות.

בשיעור עלתה שאלה של אדם שקרוב משפחתו פוגע בו ביודעין, בדברים שחשובים לו. איך לא לשנוא? התשובה הייתה: מי שרוצה, יכול לחפש ולמצוא בו משהו טוב. זה אינו מחייב, לפי הגישה הזו, אבל זו אפשרות פתוחה תמיד. ומי שבוחר בה, מגלה לא פעם שהיחסים משתנים, ושגם הצד השני מתרכך.

📜
תחנה 4.3

מעגל סביב ספר התורה

📜גלויה מהדרך

מי שרקד בשנה אחת במקום רחוק, רקד בשנה שאחריה עם ספר תורה בהתלהבות עצומה.

לסיום הביא הרב סיפור מתוך ספר שיצא לאחרונה, על מפגשים עם משפחות שעברו את אסון שמחת תורה. סופר שם על צעירים שהיו במסיבה שבה פרץ הטבח. שנה אחר כך הוזמנו לחגוג את שמחת תורה בבית מלון, יחד עם משפחות חרדיות.

הגיעו צעירים רבים. ואותם צעירים, שבשנה הקודמת רקדו במקום אחר לגמרי, רקדו עכשיו סביב ספר התורה בהתלהבות עצומה. המספר תיאר שגם ביום כיפור לא רואים התרגשות כזו. ובמה קנו את הכיבודים, את פתיחת ההיכל ואת חתן בראשית? לא בכסף, אלא במספר הקבלות: זה קיבל על עצמו להניח תפילין, וזה קיבל לשמור שבת.

איך ייתכן שינוי כזה בתוך שנה? רואים בעיניים את מה שכתב בעל התניא: בכל יהודי יש נשמה אלוקית. היא יכולה להיות מכוסה, בגלות בתוך הרע, אבל היא שם. וכשהיא מתעוררת, היא מאירה בכל כוחה.

✨
תחנה 4.4

לראות את הנשמה

✨גלויה מהדרך

בימים של תיקון שנאת חינם, כדאי ללמוד להסתכל גם על הנשמה, לא רק על המעשים.

מה לוקחים מכל זה? קודם כל, ענווה. השאלה איך להתייחס לרחוקים אינה פשוטה, וגדולי ישראל נחלקו בה. מי שמחזיק בגישה אחת אינו צריך לראות בשנייה זלזול בהלכה או חוסר אהבה. כל אחת יוצאת ממקום של יראת שמים.

ושנית, יש כאן הזמנה. גם מי שאינו מחויב לפי דרכו לאהוב, יכול לבחור להסתכל קצת יותר פנימה. לחפש את הנקודה הטובה, לראות את הניצוץ האלוקי, לתת עוד צעד של חסד. הסיפורים מן השנים האחרונות מראים שנשמה של יהודי יכולה להתעורר ברגע, ושמי שמאמין בה עוזר לה להתעורר.

בימים שבהם אנו מתאבלים על החורבן שנגרם בגלל שנאת חינם, זו אולי הדרך הטובה ביותר לתקן: לא רק להימנע משנאה, אלא ללמוד לאהוב בחינם. יהי רצון שנזכה לראות את הטוב שבכל יהודי, ולבניין בית המקדש במהרה, כשכל ישראל יהיו שוב כאיש אחד בלב אחד.

✦ מתוך השיעור

היא רואה תמיד את החלק האלוקי שבאדם, ולכן ניגשת לכל יהודי באהבה, בחמלה ובקירוב.
🐚 אהבת ישראל🐚 שנאת חינם🐚 תניא🐚 ליקוטי מוהר"ן🐚 חזון איש🐚 חסד🐚 תרומת כליה🐚 שלושת השבועות
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה