א🔑 סגולה אחת בגמרא
מעני לעשיר
אברהם אבינו ירד למצרים עני, ויצא משם עשיר גדול. השאלה היא: בזכות מה?
נושא השיעור הוא המפתח לפרנסה. ובשביל להגיע אליו צריך לחזור אל אברהם אבינו, עמוד האמונה ועמוד החסד. בתחילת דרכו לא היה אברהם אבינו עשיר. מובא בחז"ל שבדרכו לא היה לו במה לשלם באכסניה, ורש"י מביא שהיה לווה ואומר שישלם כשיחזור.
והנה פתאום התהפך הגלגל. התורה מספרת: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". ובהמשך: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב". מי שהיה צריך ללוות כדי לשלם על לינה, נעשה בבת אחת עשיר גדול מאוד.
זו לא הדרך הטבעית. אדם אינו נעשה עשיר כזה בלי סיבה. ולכן השאלה מתבקשת: מה גרם לזה? איזה מעשה טוב עשה אברהם אבינו שבזכותו זכה לשפע כזה? התורה מספרת לנו שהיה עני ושנעשה עשיר, ומזמינה אותנו לחפש את הסיבה.
והתשובה אינה סגולה מסתורית ואינה חשבון של מסחר. היא נמצאת בתוך הבית פנימה, ונוגעת לכל אדם ואדם. זה הנושא של השיעור כולו: איך נעשה אברהם אבינו עשיר, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לחיים שלנו.
אין ברכה אלא בשביל אשתו
הגמרא מלמדת שהברכה בבית מצויה בזכות האישה, ושהזהירות בכבודה היא מפתח לעושר.
הגמרא במסכת בבא מציעא (נט, א) עונה על השאלה: "אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ".
שימו לב שרבי חלבו אינו אומר "כסף". הוא אומר "ברכה". ברכה היא מושג רחב הרבה יותר: שמחה בבית, בריאות, ילדים ונכדים טובים, בשורות טובות, כוח לעשות ולפעול. כל אלה נכללים במילה "ברכה", וכולם מצויים בבית בזכות האישה.
וממשיכה הגמרא: כך אמר רבא לבני מחוזא. בני מחוזא היו ידועים כאנשים שאוהבים מאוד כסף. כשרצה רבא לדבר אליהם, ידע מה ידבר אל לבם, ואמר להם קצר ולעניין: "הוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ, כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ" – כבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו.
כלומר: אתם רוצים כסף? הנה הדרך. לא תחבולה במסחר ולא מזל בעסקים, אלא כבוד לאישה שבבית. זו הגמרא, ועכשיו צריך להבין אותה, כי יש בה כמה דברים שאינם מובנים כלל במבט ראשון.
מי הטיב לאברהם?
"ולאברם היטיב" – לא נאמר מי הטיב, ומכאן שהקדוש ברוך הוא הטיב לו בזכות שרה.
השאלה הראשונה: איפה רואה הגמרא בפסוק שהשפע בא בזכות הכבוד? לפי פשוטו של מקרא, פרעה נתן לאברהם מתנות משום שחשב ששרה אחותו, ורצה לשאת אותה. כך היה המנהג: כשחתן בא לקחת כלה, הוא נותן מתנות לבני משפחתה, ובמיוחד לאח שהוא כמו אבא בבית. איפה כאן כבוד האישה? אין על זה מילה בפסוק.
והתשובה נמצאת בדיוק בלשון. כתוב "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ", ולא כתוב מי הטיב. הפועל חסר את מי שעשה אותו. השוו זאת לסיפור הדומה אצל אבימלך, שם כתוב במפורש: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר... וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם". שם נאמר מי נתן. כאן – לא.
מכאן דרשו חז"ל: "ולאברם היטיב" – מי שדרכו להטיב, דהיינו הקדוש ברוך הוא. ולמה הטיב לו? "בעבורה" – בשביל שרה, כי בשפע הזה יכבד אותה. בספר בן יהוידע מובא גם דיוק בלשון "היטיב" עצמה, שאינה לשון של נתינה רגילה מאדם לאדם.
זה המקור לדברי הגמרא: הקדוש ברוך הוא נותן לאדם בגלל שהוא מכבד את אשתו. פרעה היה רק השליח. מי שבאמת הטיב לאברהם הוא בורא העולם, והסיבה הייתה הכבוד שאברהם נתן לשרה.
ב❓ הקושיה על אברהם אבינו
אבל איפה הכבוד?
התורה אינה מספרת שאברהם כיבד את שרה, ולכן קשה מניין למדה הגמרא שבזכות זה התעשר.
אבל גם אחרי הדיוק הזה נשארת שאלה גדולה. הגמרא אומרת שאברהם זכה לעושר משום שכיבד את אשתו. איפה מצאנו בתורה סיפור שבו אברהם אבינו מכבד את שרה? בפרשה הזאת אין שום מעשה כזה. יש ירידה למצרים, יש בקשה לומר "אחותי את", יש מתנות מפרעה. איפה הכבוד?
ואפשר היה לומר שאברהם כיבד את שרה במקום אחר, מאוחר יותר. אבל זה קשה מאוד: אם הכבוד היה אחרי שנים, למה קיבל את השפע מראש? האם נתנו לו עושר על חשבון כבוד שיתן בעוד עשרים שנה? הגמרא אומרת שמצב א' השתנה למצב ב' בזכות כבוד האישה. אם כן הכבוד צריך להיות כאן, בתוך הסיפור הזה עצמו.
ועוד: הגמרא אינה מסבירה דבר. היא רק מביאה שלוש מילים מן הפסוק, "ולאברם היטיב בעבורה", ומסיקה מהן הלכה גדולה. לא מפורש איך לומדים, ולא מפורש איפה רואים שאברהם כיבד את אשתו. המפרשים לאורך הדורות יגעו להבין זאת.
לפני שנגיע לתשובה, צריך להכיר עוד קושיה, מפורסמת מאוד, שנשאלת על אותה פרשה בדיוק. ודווקא התירוץ שלה הוא שיפתח לנו גם את שאלת הגמרא.
שונא מתנות יחיה
המהר"ל שואל: איך אברהם, שסירב לקחת מסדום אפילו חוט, ביקש מראש מתנות ממצרים?
זו קושיה שעמדו עליה המפרשים, ובהם המהר"ל בספרו גור אריה. אברהם אבינו הוא מי שמקיים "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". בהמשך הפרשה, אחרי המלחמה, אומר לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". ואברהם עונה: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ".
ומחדד המהר"ל: שם מדובר ברכוש שהגיע לאברהם בדין. יש דין של כיבוש מלחמה – מה שאדם כובש במלחמה שייך לו על פי התורה, לא משנה מה היה מעמדו של הרכוש קודם לכן. ואף על פי כן אברהם אבינו מסרב. בדבר שטרח בו ומגיע לו, אינו רוצה לקחת. קל וחומר בדבר שלא טרח בו ואינו מגיע לו.
ובמצרים? לא רק שאברהם מסכים לקבל מתנות, הוא מתכנן זאת מראש. הוא אומר לשרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ". ורש"י מפרש: "יתנו לי מתנות". כאילו הוא עושה מה שקוראים היום "קומבינה": תגידי שאת אחותי, וכך אקבל מתנות של אח שמשיא את אחותו.
איך ייתכן היפוך כזה? פעם אחת לא רוצה אפילו חוט ושרוך נעל, ופעם אחרת מבקש מתנות ביוזמתו? זו סתירה שאין כדוגמתה. כל אחד מן המפרשים תירץ בדרכו, ויש שאמרו שהכסף נועד לצרכים עתידיים. אבל בשיעור הובא תירוץ אחר, נפלא, שהרב שמע מיהודי אחד, ואמר שלא ידוע לו אם הוא כתוב במפרשים.
ג🚪 הדלת הראשית
הדלת הראשית
רבי יעקב קמינצקי בחר להיכנס דרך הדלת הראשית ולסבול את הכבוד, כדי שאשתו תראה ותשמח.
התירוץ מבוסס על סיפור שהיה בארצות הברית, ומובא בספר על רבי יעקב קמינצקי. התקיים כנס גדול מאוד, ובבית כנסת ענק עמדו אלפי אנשים. רבי יעקב קמינצקי הוזמן לדבר שם, ויחד איתו הגיע רבי שניאור קוטלר.
אמר רבי שניאור קוטלר: אתה יודע מה יקרה כשניכנס. אלפי אנשים יקומו, ישירו לכבודנו, יהיה רעש ובלבול. יש דלת צדדית. בוא ניכנס משם, נתיישב בשקט, ונחסוך את כל הכבוד הזה. אמר לו רבי יעקב: לא, אני רוצה להיכנס דרך הדלת הראשית.
רבי שניאור הסתכל עליו בתמיהה. הוא הכיר את רבי יעקב כאדם פשוט וענו, שאינו מחפש כבוד ואינו צריך שום דבר מאיש. מה פתאום הוא רוצה שיקומו לכבודו? שאל אותו: איזו מצווה ראית בזה?
השיב רבי יעקב: בדרך כלל הייתי מסכים איתך, וגם אני בורח מזה. אבל היום אשתי נמצאת למעלה, בעזרת הנשים. כל השנה היא טורחת ועמלה, ואני עסוק מאוד ואין לי הרבה זמן לעזור לה. סוף סוף יש לי הזדמנות לעשות לה נחת. היא תראה מלמעלה איך כל הקהל קם לכבוד בעלה, ושנים היא תזכור את זה, ותאמר: היה שווה כל העמל. אני לא יכול לגזול ממנה את הנחת הזו. אני אסבול את כל הכבוד, העיקר שהיא תרווה נחת.
ארוחת הבוקר של אברהם
אברהם קיבל את המתנות לא בשבילו, אלא כדי שיוכל לומר לשרה כל יום: הכל בזכותך.
ועל פי הסיפור הזה, אמר אותו יהודי, מתורצת הקושיה. אברהם אבינו שונא מתנות, ובכל מקום שאפשר הוא אינו מקבל. אבל כאן הוא עשה חשבון אחר. הוא ידע שאם יקבל, יוכל לגרום לשרה נחת רוח גדולה.
תארו לעצמכם: עד עכשיו היו עניים. בבוקר טבלו את הלחם בשמן שנשאר מן השבת, כי לא היה יותר. והנה, אחרי המתנות, אברהם יושב לארוחת בוקר מול שולחן ערוך בשפע, ואומר לשרה: את זוכרת שלפני חודשיים טבלנו את הלחם בשאריות? תראי מה יש היום. בצהריים יש בשר, ואנחנו מחלקים לכל מי שחסר.
ואז הוא אומר: את יודעת מאיפה הכל הגיע? הכל בזכותך. את עמדת בניסיון הקשה עם פרעה, ובזכותך קיבלנו את כל זה. מה שהייתי עובד חמישים שנה כדי להשיג, את השגת ביום אחד. ולא פעם אחת הוא אומר זאת – כל יום, בכל ארוחה, הוא חוזר ומזכיר לה שהשפע כולו בזכותה.
זה מה שאברהם אבינו ראה. כאן יש הזדמנות לשמח את האישה, ולתת לה תחושה שהיא מקור הברכה של הבית. בשביל זה, ורק בשביל זה, הוא שבר את מנהגו ואמר: אני מסכים לקבל. לא בשבילי, אלא כדי שיהיה לה נחת רוח.
בעבורך ובגללך
"בעבור" הוא תכלית – בשבילך; "בגלל" הוא תוצאה – כתוצאה ממך. אברהם הקדים את טובתה לטובתו.
והתירוץ הזה מדויק להפליא בלשון הפסוק: "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ". למה פעם "בעבורך" ופעם "בגללך"? בתנ"ך יש כלל: "בעבור" פירושו תכלית ומטרה – בשביל מישהו. "בגלל" פירושו סיבה ותוצאה – מחמת מישהו.
כך למשל "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – בשבילך, לטובתך. בורא העולם יודע שטוב לאדם לעבוד באדמה, ולכן האדמה מקולקלת, כדי שיצטרך לעבוד. לעומת זאת לבן אומר ליעקב: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". הוא אינו אומר "בעבורך", כי הוא אינו מתכוון לתת ליעקב את הכסף. הוא רק אומר שבגלל שיעקב נמצא אצלו, באה הברכה. וכן מרצה שאומר "באתי בעבורכם", ואם כעס – "אני הולך בגללכם".
ועכשיו הפסוק מתבאר. "למען ייטב לי" – שיתנו לי מתנות – זה "בעבורך", בשבילך. לא בשבילי, אני שונא מתנות, אלא כדי שאוכל לכבד אותך ולתת לך את השפע. ו"חיתה נפשי" – זה כן בשבילי, שאשאר בחיים – וזה "בגללך", כתוצאה ממה שאת עושה.
ויש כאן עוד דבר נפלא: הסדר. אברהם מקדים את טובתה לטובתו. אדם רגיל, במצב של סכנת נפשות בגלל אשתו, היה אומר לה: אין לך ברירה, את חייבת לומר שאת אחותי, אחרת יהרגו אותי. אברהם אינו אומר כך. הוא אומר "אמרי נא" – בבקשה – והופך את זה להזדמנות בשבילה: המפתח לשפע ולאושר בידך. קודם טובתה, ורק אחר כך חייו. זה הכבוד הגדול שנהג אברהם בשרה.
כך נפתרו שתי הקושיות
כשהקדוש ברוך הוא ראה שאברהם רוצה את הכסף רק כדי לכבד את שרה, הוא נתן לו בשפע.
עכשיו אפשר לחזור אל הגמרא, ולראות איך הכל מתחבר. כל מה שאברהם אבינו הסכים לקבל מתנות היה כדי שיוכל לכבד את שרה. ואומרת התורה: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב" – הקדוש ברוך הוא – "בַּעֲבוּרָהּ". למה? כי בורא העולם יודע מה יעשה אברהם עם הכסף: יכבד את שרה.
כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: זה מה שאתה רוצה? כסף כדי לכבד את אשתך? אתן לך בשמחה רבה. וזה בדיוק מה שאמר רבא לבני מחוזא: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו, שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה". אברהם רצה את הכסף כדי לכבד את אשתו, ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לו.
וכך נפתרו כל הקושיות בבת אחת. למה מסדום לא לקח ומפרעה כן? כי בסדום לא הייתה סיבה לקחת, ובמצרים היה בזה כבוד לשרה. איפה בתורה רואים שאברהם כיבד את אשתו? כאן, בסיפור הזה עצמו. ומאיפה הגמרא יודעת שהעושר בא בזכות הכבוד? מן המילה "בעבורה" ומן הפועל שאין בו שם הנותן.
הרב אמר שהביאור הזה ממש נפלא, ושנהנה ממנו מאוד. סיפור שכדאי לספר לאחרים, ולהגיד בבית: כך נראה כבוד של אמת – לא רק לתת, אלא לתת לאישה את התחושה שהיא מקור הטוב.
ד👑 מהו כבוד
לתת לה את הקרדיט
לכבד פירושו לתת לאישה תחושה שכל הטוב שבבית – הילדים, הפרנסה והשמחה – הוא בזכותה.
מכאן לומדים מוסר השכל נפלא: מה נקרא לכבד? לכבד פירושו לתת לאשתו תחושה שכל השפע הטוב בבית, כל הילדים הטובים והמחונכים בעלי המידות, כל הפרנסה וההצלחה, וכל מה שזוכים לו בנחת ובשמחה – הכל בזכותה.
יש אנשים שאוהבים לקחת את הקרדיט לעצמם: אני עשיתי, אני הצלחתי, בזכותי. ויש אנשים שנהנים לתת את הקרדיט לאחר, ובמיוחד לאישה. הם שמחים לומר: הבוקר היא עשתה את זה, בזכותה הגענו לכאן.
ויש הבדל עצום בין שתי השפות. יש מי שמתלונן: "האישה לוקחת הכל". ואברהם אבינו אומר הפוך: "האישה נותנת הכל". אותו בית, אותה מציאות, ושתי דרכים להסתכל עליה. מי שחי בתחושה ש"לוקחים לי", חי בצמצום. מי שחי בתחושה ש"נותנים לי", חי בשפע.
וזה לא רק עניין של מילים. כשהאישה שומעת שוב ושוב שהיא מקור הברכה, היא פורחת, והבית כולו מתמלא שמחה. וכשהבעל מתרגל לומר זאת, הוא עצמו מתחיל לראות את הטוב, ולהודות עליו לבורא העולם.
שלי ושלכם – שלה הוא
רבי עקיבא נתן לאשתו את הקרדיט על כל תורתו, ובאותו מעמד זכה לעושר גדול.
כך התנהג רבי עקיבא בסיפור המפורסם. אחרי שנים רבות של לימוד חזר רבי עקיבא עם אלפי תלמידים. אשתו, שהקריבה הכל כדי שילמד, באה לקבל את פניו בבגדים פשוטים, ולא ידעו מי היא. התלמידים ניסו להרחיק אותה. אמר להם רבי עקיבא: הניחו לה, "שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא".
הוא לא אמר: אני למדתי, אני יגעתי. הוא נתן לה את הקרדיט על כל התורה כולה. כל מה שיש לי ולכם, הכל בזכותה. וזה בדיוק הכבוד שעליו מדברת הגמרא.
ומה קרה מיד אחר כך, באותו מעמד ממש? בא כלבא שבוע, אביה, שנדר בשעתו שלא תיהנה מנכסיו. הוא שמע שהגיע לעיר רב גדול, ובא לשאול אם אפשר להתיר את נדרו. שאל אותו רבי עקיבא: אילו ידעת שבעלה ייעשה אדם גדול, האם היית נודר? אמר: אפילו פרק אחד או הלכה אחת, לא הייתי נודר. אמר לו: אני הוא. נפל כלבא שבוע על פניו, והתיר את נדרו, ונתן לו מחצית מנכסיו.
מעניין מאוד: באותו מעמד שבו כיבד רבי עקיבא את אשתו ואמר "שלה הוא", באותו רגע ממש התעשר. ובגמרא מובא כמה עשיר היה רבי עקיבא בסוף ימיו. הכבוד והעושר הגיעו יחד.
עושר וגם תורה
בזכות הכבוד לאשתו זכה רבי עקיבא גם לעושר וגם לכך שהתורה שבעל פה נמסרה על ידו.
עוד מובא באבות דרבי נתן שאשתו של רבי עקיבא הייתה יוצאת בתכשיט יקר מאוד. שאלו אותו תלמידיו: רבי, ביישת אותנו במה שעשית לה. אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה. כלומר, זה הכבוד שאני עושה לה, משום שהיא סבלה כל כך בשביל שאלמד.
אפשר לומר שכל העושר הגשמי שזכה לו רבי עקיבא, זכה בזכות הכבוד שנתן לאשתו. אבל אפשר גם לומר יותר מזה: שבזכות הכבוד הזה זכה רבי עקיבא שהתורה כולה תימסר על ידו לדורות. אחד המשתתפים בשיעור העיר זאת, והרב הסכים.
ואכן, תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא הם שמסרו את התורה שבעל פה. סתם משנה – רבי מאיר, ומתלמידיו גם רבי שמעון בר יוחאי, שממנו יצא הזוהר. וכולם, כפי שאמרו חז"ל, על דעת רבי עקיבא. כמעט כל מה שיש לנו היום בתורה שבעל פה עובר דרכו.
הרי שלא קיפחו אותו. גם כבוד של כסף וזהב, וגם כבוד של תורה, נתנו לו. וזה מוביל אותנו לשאלה הבאה: מה בעצם הקשר בין כבוד האישה לבין עושר? ואיזה כבוד מקבל מי שמכבד?
ה✨ כבוד חסר וכבוד מלא
אין כבוד אלא תורה – או כסף?
המשנה אומרת "אין כבוד אלא תורה", והמדרש אומר "אין כבוד אלא כסף וזהב". איך מיישבים?
יש כאן סתירה בין שני מקורות. המשנה במסכת אבות אומרת: "אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ". כבוד אמיתי הוא תורה – אדם שיודע הרבה תורה זה נקרא כבוד.
ומנגד יש מדרש בבראשית רבה שאומר: "אין כבוד אלא כסף וזהב". והראיה מבני לבן, שאמרו על יעקב אבינו בסוף פרשת ויצא: "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה". שם הכבוד הוא העושר של יעקב, הצאן והרכוש.
אז מה הכבוד – תורה או כסף וזהב? משתתפים בשיעור ניסו להציע תירוצים: אולי כבוד הכסף הוא כשנותנים ממנו צדקה. אבל הרב הביא את תירוצו של הגאון מווילנה, ואמר שלא בכדי קיבל את התואר "גאון". פעם תואר כזה היה נדיר מאוד, ורק יחידים בהיסטוריה זכו לו.
תירוצו של הגר"א פשוט ומבריק, והוא נמצא בכתיב של המילה עצמה. כדי לראות אותו צריך לפתוח את הפסוקים ולהסתכל איך בדיוק כתובה המילה "כבוד" בכל מקום.
כבוד עם ו' ובלי ו'
כבוד מלא, עם ו', הוא תורה; כבוד חסר, בלי ו', הוא כסף וזהב – וכך כתוב אצל אברהם.
אומר הגאון מווילנה: בפסוק "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" כתוב "כבוד" מלא, עם ו'. ובפסוק "עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" כתוב "כבד" חסר, בלי ו'. אין שום סתירה: אין כבוד מלא אלא תורה, ואין כבוד חסר אלא כסף וזהב.
ותראו כמה זה יפה: מיד אחרי שאברהם אבינו יוצא ממצרים, כתוב "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב". שוב אותה מילה, בלי ו'. כבד מאוד – עשיר מאוד, מיליונר. זה כבוד חסר, כבוד של כסף וזהב.
ומכאן מובן גם השורש של כל הגמרא: זו מידה כנגד מידה. כשם שאדם מכבד את אשתו, כך מן השמים מכבדים אותו. ואיזה כבוד יקבל? זה תלוי באדם. בני מחוזא רצו כסף וזהב – לזה הם קראו כבוד, וזה מה שיקבלו. ומי שאוהב תורה ומכבד את אשתו, יזכה לכבוד של תורה. כל אדם לפי עניינו.
ורבי עקיבא, כפי שראינו, זכה לשניהם: גם לכבוד החסר של עושר, וגם לכבוד המלא של תורה. מי שמכבד, מכובד – והקדוש ברוך הוא מודד לו את הכבוד במידה ובמשקל.
הסגולה הבדוקה
בגמרא יש סגולה בדוקה אחת לפרנסה, וסודה: כבוד אמיתי לאישה, שמקדים את טובתה ונותן לה את הקרדיט.
לסיכום: הגמרא אומרת שכדאי לאדם מאוד לכבד את אשתו, כי אין ברכה מצויה בתוך ביתו אלא בשבילה. ואחת הברכות שרוב בני האדם מתעניינים בהן היא כסף וזהב. המקור לכך הוא שלוש מילים בפרשה: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ".
היום יש אינספור ספרי סגולות לפרנסה. פותחים ספר ומוצאים בו בלי סוף. אבל בגמרא עצמה כמעט אין סגולות לפרנסה. יש מעשר, המופיע כבר בפסוקים. ויש סגולה שהגמרא אומרת עליה במפורש שהיא עובדת: לכבד את האישה.
הגמרא לא פירשה איך לומדים זאת מן הפסוק, ולא היכן רואים שאברהם כיבד את שרה. המפרשים יגעו בזה לאורך הדורות. ובשיעור ראינו ביאור שמיישב הכל: אברהם, ששונא מתנות, הסכים לקבל רק כדי לגרום נחת לשרה ולתת לה את הקרדיט על כל השפע. "בעבורך" – זו המטרה; "בגללך" – זו התוצאה. וכל אדם נורמלי היה אומר "את חייבת", ואברהם אומר "כדאי לך", ורק אחר כך מזכיר את עצמו.
יזכנו ה' לתת כבוד כמו שצריך, שיהיה ביתנו מלא כבוד מכל הבחינות: גם הכבוד המלא של תורה, וגם הכבוד של כסף וזהב, במידה ובמשקל המסורים בידי ה'.
❤המשפט שנשאר איתנו
יזכנו ה' לתת כבוד כמו שצריך
מתוך: הסגולה הבדוקה