📚 כל השיעורים

🍭 לצבוע את החיים בוורוד

"שויתי ה' לנגדי תמיד" בדרך מעשית לבן דורנו: למה ציור האותיות בורח מן העיניים, עוגן של אהבה, משקפיים ורודים, חוכמת הזקנה, ובשורות טובות במקום שמועות רעות

עריכה לקריאה עצמאית · מתוך שיעור בערוץ הרב יהודה טאוב

פרק א · כלל גדול בתורה

📜 הסעיף הראשון בשולחן ערוך

השיעור הקודם עסק בכוח של האדם לחוות חוויה בלי שקרה דבר: המוח מקשר בין דברים, ומעורר רגש שנקבע בעבר. ילד שאצל הוריו הייתה השבת נפלאה, ימשיך בדרך כלל לחוות את השבת כנפלאה כל חייו, גם בלי לעבוד על זה. עכשיו נראה איך אפשר להשתמש בכוח הזה במצווה אחת מסוימת, ולבנות ממנה חוויה חיובית שמלווה את האדם כל ימיו.

הרמ"א פותח את השולחן ערוך, בסימן א סעיף א, כך: "שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים".

הגאון מווילנא מראה מאין זה בתורה: נאמר על נח "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", שהיה כל הזמן עם בורא עולם. וכן נאמר "אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו". והגר"א מפליג עוד יותר: אל תאמר שזה רק כלל גדול. זו כל מעלת הצדיקים. צדיק הוא מי שהולך תמיד כששם ה' לנגד עיניו.

זה מפליא. צדיק הוא דבר רחב מאוד, יש בו מעלות רבות. איך אפשר לומר שכל מעלתו היא זו? ועוד שאלה, מעשית יותר: איך מקיימים את זה היום? לאדם יש המון דברים בראש. מי יכול לחשוב כל היום על בורא עולם?

הרמ"א פותח את השולחן ערוך ב"שויתי ה' לנגדי תמיד", והגר"א אומר שזו כל מעלת הצדיקים.

פרק א · כלל גדול בתורה

🗣️ קריאת שמע: מחשבה, דיבור ומעשה

בגלל הסעיף הזה תלויים במקומות רבים שלטים של "שויתי", בבתי כנסת ובבתים, עם ציור של מנורה ובלעדיו. אבל איפה המצווה כתובה בתורה? בתהילים נאמר "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". וחובת הלבבות מוצא לזה מקור בקריאת שמע: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".

איך ראה זאת בקריאת שמע? אפשר לחלק את הפרשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא המצוות, התפקיד של האדם: "שמע ישראל" – אמונה, "ואהבת" – אהבת ה'. אחר כך התורה כבר אינה מוסיפה מצוות חדשות. כל השאר מלמד איך מפנימים את זה, איך חיים את האמונה ואת האהבה.

וזה נעשה בשלוש פעולות: במחשבה, בדיבור ובמעשה. "על לבבך" – לחשוב. "ודברת בם" – לדבר עליהם, עם הילדים ועם כולם. "וקשרתם לאות על ידך" – לעשות מעשים. אלה שלושת הדברים שפועלים על האדם, ויש שמשווים זאת לשיטות טיפול מוכרות בימינו.

וחובת הלבבות אומר: אם התורה כתבה שהדברים יהיו "על לבבך", סימן שיש מצווה לחשוב על האמונה ועל אהבת ה' ככל שאפשר. ויש שכתבו שגם "והיו לטטפת בין עיניך" רומז לכך: שאהבת ה' תהיה כמו תכשיט על הראש, זיכרון שעומד תמיד בין העיניים.

התורה מלמדת להפנים את האמונה ואת אהבת ה' בשלוש דרכים: מחשבה, דיבור ומעשה.

פרק ב · האותיות שבורחות

👁️ לצייר את השם מול העיניים

המשנה ברורה מביא דבר מפורסם בשם האר"י ז"ל: איך מקיימים "שויתי ה' לנגדי תמיד"? שיצייר האדם את אותיות שם הוי"ה מול עיניו, ועל ידי זה יזכור את בורא עולם תמיד. לא סתם לזכור, אלא לראות את האותיות.

בעבר עבדו על זה חסידים רבים. הם עמלו לראות את האותיות האלה לפני עיניהם, והצליחו להחזיק בכך זמן רב.

והנה, אם תנסו היום, כמעט לא תמצאו אנשים שמצליחים להחזיק מעמד. נסו בעצמכם. אדם שמצייר את האותיות בדמיונו יראה, בדרך כלל, שאחרי זמן קצר הן בורחות לו מן העיניים. הוא אינו מחזיק יותר מדקה. בעבר רבים הצליחו, והיום, משום מה, זה לא הולך.

מה קרה? מה השתנה, שהיום קשה כל כך להצליח במה שפעם הצליחו בו רבים? כאן אנחנו חוזרים לנושא של השיעור הקודם, לכוח ההתניה. כשרוצים לדעת מה פועל על האדם, צריך לשאול תמיד: איזה רגש הדבר הזה מעורר בו?

האר"י הורה לצייר את אותיות השם מול העיניים, אבל היום רוב האנשים אינם מצליחים להחזיק בזה.

פרק ב · האותיות שבורחות

😟 למה המחשבה בורחת

הרמ"א מדבר על שויתי מתוך יראה: שיחשוב האדם שהוא עומד לפני המלך הגדול, וממילא יתבייש ויירא. אצל רבים, לצייר את האותיות פירושו לשים לפני העיניים מחשבה של פחד. ואדם אינו מסוגל, בדרך כלל, להחזיק מול עיניו פחד לאורך זמן.

בעל ספר הברית כותב על כך דברים ברורים: מי שמצייר תמיד את השם מתוך רגשי פחד, זו אינה הדרך שתחזיק, כי קשה לאדם מאוד להתמיד בה.

ולפי מה שלמדנו על ההתניה זה מובן היטב. אם אדם חושב תמיד שבורא עולם עומד מעליו כמו משגיח, כמו מנהל שבודק כל צעד, הגוף של האדם אינו אוהב להרגיש פחד. ומה קורה לו? אוטומטית הוא דואג לזרוק את המחשבות האלה. נוצרת אצלו סלידה מהן, ואין לו שום סיבה לרצות להחזיק בהן.

לא האותיות בורחות. הפחד בורח, והאותיות בורחות איתו. ומכאן גם הפתח לתיקון: אם נשנה את הרגש שמחובר לאותיות, אולי גם נצליח להחזיק בהן.

מחשבה שמעוררת פחד, הגוף דוחה מעצמו; מחשבה שמעוררת אהבה, הגוף רוצה להחזיק.

פרק ב · האותיות שבורחות

💝 עצת ספר הברית

ובאמת, בעל ספר הברית מציע עצה אחרת. לא בדיוק מה שאמר הרמ"א, אלא לצייר את השם מתוך אהבה. שיצייר האדם את ה' כמי שמביא לו המון טוב: עזר לו בחיים, נתן לו מתנות רבות, חיים טובים, פרנסה, ילדים, נכדים. כשאדם מצייר כך, זה נותן לו חשק עצום.

בלשונו של ספר הברית: יצייר אהבת ה', ויידע שזו לו הצלחה אחר הצלחה וטובה אחר טובה. ואז הנפש מרוצה בזה וחפצה בו, מתמסרת באהבה, נותנת מחשבתה לדבוק בו, גילה בזכרון שמו יתברך ושמחה להרהר בו. כוחותיה מתפשטים ומתרחבים מרוב החשק והשמחה.

אם אדם מצייר את שם ה' כמי שאוהב אותו ושמח בו, אז, אדרבה, הוא ירצה להחזיק בזה. הזיכרון של ה' גורם לו שמחה גדולה, ולכן הלב אינו בורח אלא נמשך.

זה הבסיס לכל ההמשך. השאלה אינה רק האם אני זוכר את ה', אלא איזה רגש מתעורר בי כשאני זוכר אותו. מי שבונה בלבו קשר של אהבה, יגלה שהזיכרון נעשה קל ומתוק.

מי שמצייר את ה' כמי שאוהב אותו ומיטיב לו, לבו שמח בזכרונו ורוצה להחזיק בו.

פרק ג · עוגן של אהבה

⚓ להפקיד בבנק של האותיות

ובימינו נכתבה עצה מעשית בספר "שערי אהבה". המחבר אולי לא הכיר את מה שהפסיכולוגיה קוראת "עוגנים", אבל הוא כתב בדיוק את הרעיון הזה, והבין שכך התכוונו המשנה ברורה ובעל ספר הברית.

העצה: בכל פעם שקורית לאדם חוויה נפלאה, חוויה חיובית ומשמחת – נולד נכד, היה טיול נחמד, מאכל מיוחד, בשורה טובה, חידוש יפה בלימוד – והוא רוצה להודות לבורא עולם, שישים מול עיניו את אותיות השם. לאט לאט, פעם אחרי פעם, יקרה דבר מופלא: האותיות האלה יזכירו לו אוטומטית מלא דברים טובים.

זה בדיוק כמו הפעמון. אם בכל דבר חיובי אדם מצייר את האותיות ונזכר בבורא עולם, האותיות יגרמו לו אהבה ושמחה. ובכל פעם שיראה אותן, יחזרו אליו החוויות הטובות שהיו לו בעבר. הוא קבע את הרגש יחד עם דבר מסוים, וכל פעם שידמיין את הדבר הזה, יחווה שוב את הרגש.

אפשר לומר זאת במשל של בנק: בכל חוויה טובה אדם מפקיד באותיות. ומי שהפקיד הרבה, ירגיש הנאה עצומה כשיסתכל בהן, נעימות ואהבה ושמחה גדולה עם בורא עולם.

מי שמצייר את אותיות השם בכל חוויה טובה, בונה עוגן שיעורר בו אהבה ושמחה.

פרק ג · עוגן של אהבה

🛡️ למשוך מן הבנק ברגע קשה

ומה שמפקידים בבנק, אפשר גם למשוך. בשפה של היום אומרים שבעזרת עוגנים חיוביים אפשר לבטל ולהחליש הרבה רגשות שליליים. לא נלמד כאן קורס בפסיכולוגיה, אבל נראה איך זה עובד ביהדות.

אדם שחווה את האותיות בחוויות חיוביות, ולאט לאט הפקיד בהן הרבה, עשה מהן עוגן חזק. עכשיו קרה לו דבר שלילי: צרה, עצב, דבר שמכביד. הוא רוצה להשתחרר. מה יעשה? יחשוב שוב על אותן אותיות. ואוטומטית, בלבו, יתחילו להתעורר החוויות הטובות. כי האותיות מזכירות לו שבורא עולם אוהב אותו, וכמה טוב עשה איתו. ולאט לאט ירגיש שחרור.

ולא רק זה. העצה הזאת מתאימה במיוחד לצעירים, שעומדים פעמים רבות בניסיונות, כשהיצר בוער ולא קל להם. בשעת ניסיון, כשמתעוררות בלב מחשבות שאינן מצד הקדושה, יוכל לעורר לפני עיניו את אותיות השם. ואחרי שהשקיע בהן והפקיד בהן את נועם הקדושה, הוא יגלה שיש בהן אמצעי חזק מאוד. הן יעזרו לו פעמים רבות להינצל מעבירות.

מה שנבנה ברגעים הטובים, הוא שמציל ברגעים הקשים.

מי שהפקיד באותיות רגעים טובים, יכול לעורר אותם בשעת צער או ניסיון ולהשתחרר.

פרק ג · עוגן של אהבה

🧲 למה קשה לזכור את הטוב

יש דבר נוסף שמשתמשים בו הרבה בפסיכולוגיה החיובית. לאדם, ברוך ה', קורים הרבה דברים נחמדים במשך היום. אבל שאלו אדם בסוף היום: מה היה טוב היום? על פי רוב הוא לא יצליח לענות. נסו בעצמכם, ותראו כמה קשה להיזכר בדברים החיוביים שהיו במשך היום.

אם היה משהו שלילי, הוא ייזכר בו תוך רגע. אבל את החיובי קשה לזכור. יש עצה ידועה לזוגות: ביום חמישי או בסוף השבוע, נסו להיזכר יחד בחוויות החיוביות שהיו במשך השבוע. ותראו כמה זה לא קל.

המשל שמשתמשים בו הוא כזה: למוח יש כמו סקוץ' לדברים השליליים, הם נדבקים בו מיד. ולדברים החיוביים יש לו כמו טפלון, הם מחליקים ממנו. הוא אוהב לקלוט את השלילי, ואת החיובי לא תמיד.

אם כך, אין לחכות שהזיכרון הטוב יישאר מעצמו. צריך לעשות משהו כדי שהחוויה הטובה תיקבע בלב. והשאלה היא איך.

הטוב מחליק מן הזיכרון והרע נדבק בו, ולכן צריך לעבוד כדי לשמור את הרגעים הטובים.

פרק ג · עוגן של אהבה

🎉 לחגוג את הטוב: שהחיינו

אחת העצות הפשוטות שקיימות: לעשות חגיגה סביב הדבר הטוב שקרה. אירוע קטן, משהו שמסמן אותו. והנה, ביהדות יש לזה דוגמה מפורשת. קנית דבר חדש? אומרת ההלכה: ברך שהחיינו. זה רעיון אדיר לחוויה חיובית. אתה לוקח את הדבר, מברך שהחיינו, אולי קורא לבני הבית שיענו אמן – וזה נעשה חוויה שנכנסת ללב חזק. הלב נשאר רענן שעות רבות.

ואותו רעיון בדיוק אדם יכול לעשות בכל דבר טוב שקורה לו. משהו נחמד קרה? הוא מדמיין את שם ה', אומר בלבו: וואו, בורא עולם, כמה נתת לי! הוא מתפעל, מעלה את הרגש, ושם מול עיניו את האותיות. ואז החוויה נעשית חזקה הרבה יותר.

וגם העוגן נעשה חזק יותר. האדם מרוויח פעמיים: עכשיו הוא חווה את הטוב בעוצמה, ואחר כך, בכל פעם שיצייר את האותיות, יחווה חוויה נפלאה עוד יותר.

כך מצווה אחת, ברכה אחת, הופכות רגע חולף לאוצר שנשמר בלב.

ברכת שהחיינו היא דרך לקבוע חוויה טובה בלב, ואותו כוח יש לציור השם מתוך הודיה.

פרק ג · עוגן של אהבה

💗 לשים את הלב

בפסיכולוגיה החיובית מלמדים מושג שנקרא מודעות: איך אדם שם לב לדברים. והביטוי "לשים לב" אומר את הכל בפשטות: לשים את הלב. לא רק לראות, אלא להכניס את הלב לתוך החוויה.

איך עושים זאת? להשהות את החוויה. להתעמק בה. לשים לב מה היה שם, מה כל כך יפה, איזה צבע היה. להתבונן. להסתכל בעיניים חדשות, כמו מי שלא ראה את זה מעולם. לספוג את החוויה ולשאוף אותה פנימה. ולדמיין: מה היה קורה אילו לא היה לי את זה?

אלה כללים שלומדים מי שרוצים לחיות חיים שמחים. ומי שעושה את הפעולות האלה, יגלה שהחוויות שלו במשך היום, גם אם לא היו מי יודע מה, נעשות מעניינות ומאירות. לא קרה הרבה, אבל משום שהשהה אותן ושם בהן את לבו, הן נשארות.

ומי שמוסיף לכל זה את זכרון ה', את אותיות השם ואת ההודיה, הופך את המודעות לעבודת ה': כל רגע טוב שנקלט בלב הוא רגע שבו ראה את חסדו של בורא עולם.

מי שמתעכב על החוויה הטובה, מתבונן בה ודמיין את העולם בלעדיה, הופך יום רגיל ליום שמח.

פרק ד · משקפיים ורודים

🌸 "שויתי" כמשקפיים ורודים

ועכשיו אפשר לחזור לשאלה הגדולה: מי יכול לחשוב כל היום על בורא עולם? אדם צריך לעסוק בהרבה דברים. בספר שערי אהבה מוצע חידוש עצום: "שויתי ה' לנגדי תמיד" אין פירושו דווקא שאדם יחשוב כל היום מחשבה מסוימת. הכוונה שיהיו לאדם משקפיים ורודים.

כלומר, שהאדם התרגל לראות את העולם כך שהוא רואה את הקדוש ברוך הוא בצורה חיובית. כשרואים את העולם מתוך הכרה שריבונו של עולם הוא הטוב והמטיב, ושכל מה שקיים וקורה בעולם בא ממנו, רואים את העולם מואר, מלא ביטחון ושמחה. כל מה שהוא יתברך החליט לעשות – לטובה.

זה "שויתי ה' לנגדי תמיד": שהאדם רואה תמיד מול עיניו את בורא עולם הטוב והמטיב. ולפי זה, ה"תמיד" יכול להתקיים כפשוטו. אין צורך לעצור את כל המחשבות. צריך שהעולם כולו ייראה דרך עדשה אחת: עולם מלא שמחה ואהבה, שה' ברא מלא טוב.

ומכאן עולה שאלה מעניינת: האם יש ביהדות מצווה להיות אופטימי? משתתפים בשיעור הציעו את מצוות השמחה ואת מצוות הביטחון בה'. ובאמת, יש כאן שני דברים: האם יש מצווה לזכור בעיקר את הטוב, והאם יש מצווה לראות את היש.

לפי "שערי אהבה", "שויתי ה' לנגדי תמיד" פירושו להתרגל לראות את העולם דרך הטוב של ה'.

פרק ד · משקפיים ורודים

👵 למה הזקנים מאושרים יותר

יש מחקר מעניין מאוד, שבדק וגילה שבדרך כלל אנשים זקנים מאושרים יותר מצעירים. החוקרים היו מופתעים. אנשים בני שבעים וחמש ויותר, שגופם כבר חלש, מאושרים לעיתים קרובות יותר מצעירים בכוחם. ומצאו שגם אנשים שהיו מדוכאים בצעירותם נעשו מאושרים יותר בזקנתם.

מה ההסבר? לפי המחקר, משום מה אנשים מבוגרים אוהבים לזכור את הדברים החיוביים, ואילו צעירים נמשכים הרבה פעמים לשליליים. אומרים שלאדם יש אלפי מחשבות ביום, ואצל אדם רגיל, שלא עבד על עצמו, רובן הגדול – יש אומרים כשמונים אחוז – שליליות.

ולמה המבוגר שונה? כי הוא כבר ראה בחייו המון אתגרים, ובסך הכל הם הסתדרו. הצעיר עוד לא יודע. בעיניו כל דבר יכול להתקלקל. כשדבר הולך לו טוב, הוא אומר: רגע, איפה זה יתקלקל?

הרב סיפר על זקן אחד, שעלה לארץ בימי השלטון הבריטי ועבר את כל המלחמות. כשנפלו טילים, שאלו אותו: אתה לא מפחד? ענה: עברתי כל כך הרבה, הבריטים רצו להרוג אותי, במלחמות זרקו עלינו פצצות, הבגדים שלי נשרפו – ואלוקים שמר עליי. מה יש לפחד עכשיו? מי שראה כמה פעמים ה' שמר עליו, כבר אינו חושש.

מחקר מצא שמבוגרים מאושרים מצעירים, כי הם נוטים לזכור את הטוב ויודעים שבסוף הדברים מסתדרים.

פרק ד · משקפיים ורודים

🥛 "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"

חז"ל אמרו: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה". ובדרך צחות אמרו שהמילה "חכם" רומזת ל"חצי כוס מלאה". החכם, בטבעו, יודע לראות את החלק החיובי של החיים. וזו גם החוכמה שבזקנה: לראות את הטוב שיש בחיים. ולכן חייו של האדם מאושרים יותר דווקא בגיל המבוגר.

וזו גם הזדמנות. הרי התפקיד של האדם בחיים הוא להגיע למצב שבו, כשהוא נזכר באלוקים, הוא רואה את כל הטוב שהיה. אדם עובר בחייו המון חוויות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. והשאלה הגדולה היא: בסופו של דבר, איזה רגש מזכיר לו אלוקים? רגש של אהבה, או חלילה רגש קשה?

גם מי ששומר תורה ומצוות אינו מוגן מכך מאליו. ראינו בשיעור הקודם אנשים שעזבו את הדרך, כי התורה והמצוות הזכירו להם דברים רעים. התכלית היא "ואהבת את ה'": שזכרון ה' יעורר אהבה ושמחה.

ובגיל המבוגר, כשהאדם בטבעו כבר רואה את החיובי, זו הזדמנות נפלאה להגיע לזה: לראות את כל היש שבחיים, ולחבר אותו לבורא עולם.

חוכמת הזקנה היא לראות את החצי המלא של הכוס, ובגיל הזה קל יותר לבנות אהבת ה'.

פרק ד · משקפיים ורודים

🕊️ נפש, רוח ונשמה

יש עוד דבר יפה בעניין הזה. יש באדם נפש, רוח ונשמה, והם מחולקים לשלבי החיים. בגיל הצעיר, הנפש היא החלק הדומיננטי. באמצע החיים, הרוח. וכשאדם מגיע לגיל שישים ומעלה, החלק הגבוה ביותר שבו, הנשמה, הוא שפועל בו יותר מכל.

הנפש היא החלק ששייך למטה, והנשמה היא החלק ששייך למעלה. ואולי זה ההסבר הפנימי לממצא של המחקר. האדם הצעיר נמשך אחר הנפש הבהמית, שמושכת אותו כל הזמן להסתכל למטה: על מה שאין, על מה שחסר, על הרע.

לעומת זאת, האדם המבוגר מביט כלפי מעלה, כלפי הנשמה. והנשמה רוצה לראות את הדברים החיוביים, את כל היופי ואת כל הטוב שאלוקים ברא בעולם. הוא מסתכל לכיוון החיובי, לכיוון למעלה, ורואה את הכל יפה.

ומי שעדיין צעיר יכול ללמוד מכך: אין צורך לחכות לגיל שישים. אפשר כבר עכשיו לבחור להסתכל למעלה, ולאמן את העין לראות את הטוב.

בכל שלב בחיים שולט חלק אחר בנפש, ובזקנה מתגברת הנשמה שמביטה כלפי מעלה.

פרק ה · בשורות טובות

📰 למה ממהרים לספר רעות?

למדנו ש"שויתי ה' לנגדי תמיד" פירושו שאדם ישתדל ככל יכולתו לזכור את החוויות החיוביות שבחייו, ולשים את ה' מול עיניו כחלק החי והטוב של החיים. ולכן אדם צריך להתרכז בנושאים החיוביים, כדי שיראה את בורא עולם בצורה חיובית.

ומכאן שאלה. זו אינה שאלה של איסור והיתר, ואין כוונה לדבר כאן על לשון הרע. השאלה היא: האם ראוי לאדם לספר כל מיני דברים שליליים? בימינו עושים זאת בשפע. משום מה אוהבים לספר דברים רעים.

ולמה? כי מה מדליק את האדם מהר יותר, דבר שלילי או דבר חיובי? ברור שהשלילי. מי שרוצה למשוך תשומת לב, יודע שבשורה של סכנה או של אסון תעורר מיד התרגשות. אדם שמח אינו נמצא בפחד ובבהלה, ולכן החדשות הטובות פחות "מוכרות".

אבל כשאתה מספר דבר שלילי, אתה יוצר אצל השומע תמונה של עולם רע, וממילא גם תמונה של בורא עולם, כביכול, כמי שאינו מיטיב. נכון, אפשר לומר "הכל לטובה". אבל השאלה היא מה קורה לאדם בפנים, וכמה הוא מצליח להחזיק בזה.

דבר שלילי מושך תשומת לב מהר, אבל מי שמספר אותו בונה אצל השומע תמונה עגומה של העולם.

פרק ה · בשורות טובות

🏞️ הנחל שמשמש את העולם

בזוהר מסופר: רבי שמעון בר יוחאי הלך עם תלמידיו, ביניהם רבי אלעזר, רבי אבא, רבי חייא, רבי יוסי ורבי יהודה. הם הגיעו לנחל מים. רבי יוסי מעד, ונפל עם בגדיו לתוך המים. מצב לא נעים. אמר רבי יוסי: הלוואי שנחל המים הזה לא היה קיים.

אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: אסור לומר כך. הנחל הזה משמש את העולם, ואסור לבזות את משמשו של הקדוש ברוך הוא. הרי נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" – את כל אשר עשה, בלי חילוקים.

רואים מכאן שראוי לאדם לראות את העולם בצורה חיובית. גם כשהנחל הרטיב אותו, גם כשהדבר הזיק לו ברגע מסוים, הוא אינו מבטל את הטוב שבדבר. אדרבה, הוא זוכר שהנחל משקה שדות ונותן חיים לרבים.

וזה גם מה שראינו בשיר על הגשם: אדם צריך לחפש איך לראות את החיים בצורה חיובית, ולא להתלונן על כאן ועל שם ועל זה. מי שמתלונן על כל דבר, צובע את העולם באפור. מי שמחפש את הטוב, צובע אותו בוורוד.

רבי שמעון בר יוחאי לימד שאסור לבזות דבר שה' ברא, גם כשנפגענו ממנו.

פרק ה · בשורות טובות

📣 בשורות ושמועות

ולסיום, משנה יפה מאוד במסכת ברכות: "על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר: ברוך הטוב והמטיב. על שמועות רעות אומר: ברוך דיין האמת".

שימו לב לחלוקה. על הטוב נאמר "בשורות", ועל הרע נאמר "שמועות". למה? לכאורה זה אותו דבר: מידע שהגיע אל האדם. אבל המשנה באה ללמד דבר נפלא. קרה דבר טוב? התקשר, ספר, בשר! בשורה היא דבר שמפיצים, שמספרים לאחרים. קרה דבר רע? מה לעשות. אל תחפש לספר אותו. איך אדם יודע על דברים רעים? הוא שמע אותם, בדרך כלשהי. הוא אינו מבשר אותם. את הרע שומעים, ואת הטוב מבשרים.

יהי רצון שנזכה לחפש ככל האפשר לספר בשורות טובות, ולראות את העולם בצורה חיובית. שנזכה, בכל גיל, להיות "זקנים" במובן של חכמים: לראות תמיד את החצי המלא של הכוס, ולראות כמה הקדוש ברוך הוא ברא עולם טוב ומיטיב.

ועצה מעשית לסיום: בכל ליל שבת, ליד השולחן, לשאול את בני הבית: מה היה טוב השבוע? כל אחד יספר. זה אינו קל בהתחלה, כי את הטוב קשה לזכור. אבל מי שמתרגל לכך, מגלה שבכל שבוע יש הרבה מאוד טוב, ושאותיות השם מתמלאות אצלו באהבה.

על הטוב המשנה אומרת "בשורות", ועל הרע "שמועות": את הטוב מבשרים, ואת הרע רק שומעים.