📚 כל השיעורים

🍭 עולם הרגש היהודי

ספר מאוחד: כל שיעורי הסדרה הערוכים — שליטה ברגשות, חוויה, שמחה, שירה, ושחרור מכעס

פרק א · פתיחה

💛 על הסדרה

הסדרה עולם הרגש היהודי עוסקת במקום של הרגש בעבודת ה': איך שולטים על הרגשות, איך חוויה משנה את האדם, איך שמחה ושירה פותחות את הלב, ואיך משחררים כעס וטינה.

בספר הזה מאוחדים כל השיעורים הערוכים של הסדרה, כל שיעור בפרק משלו:

  • איך שולטים על הרגשות
  • הכוח העצום של החוויה
  • לצבוע את החיים בוורוד
  • מנגינת הנשמה
  • מרבים בשמחה – עד מתי?
  • סיפור מההפטרה
  • איסור נקמה ונטירה
  • לשחרר את מה שכואב

המטרה של כל השיעורים אחת: שהלב ירגיש את מה שהשכל יודע, ושנאהב את ה' בכל לבבנו.

הלב שמרגיש את אהבת ה' הוא לב שעובד את ה' בשמחה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

💞 שאלה ששאלתי יועצים רבים

השיעור עוסק ב"עולם הרגש היהודי", ובקשר בין עבודת ה' לבין הרגש, וגם בעיבור השנה, שחל באותו שבוע. הרב פתח בשאלה שאמר ששאל אנשים רבים, וגם יועצים רבים.

בדור הזה יש התפתחות גדולה מאוד בתחום הזוגיות. אנשים רבים פונים לייעוץ ומשלמים הרבה כדי שהשלום בית יהיה תקין. המחירים גבוהים, וזה סימן שיש ביקוש. התחום פורח.

ומכאן השאלה: מדוע אין כמעט אף קורס, אף מומחה, שמלמד איך ליהנות מ"שלום בית" עם בורא עולם? איך מחברים את הלב לקיום המצוות? איך אדם בונה קשר רגשי עם הקדוש ברוך הוא?

אחד המשתתפים אמר: גם בישיבות אין את זה. ואחר אמר: יש ספרים. אבל הרב השיב שגם על שלום בית יש ספרים רבים, וכל בחור לפני חתונתו שומע כמה שיעורים, ובכל זאת אנשים הולכים לייעוץ. ספרים הם תיאוריה; מה שחסר הוא הליווי המעשי, המותאם לכל אחד. ועל קשר עם בורא עולם, כמעט אין מי שמציע זאת.

יש היום פריחה של ייעוץ זוגי, אבל כמעט אין מי שמלמד איך לבנות קשר רגשי עם בורא עולם.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🔗 שלוש צורות של קשר

כדי להבין את השאלה, הרב הקדים: הקשר בינינו לבין בורא עולם נמשל בכמה צורות. בראש השנה אנו אומרים: "אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים". יש קשר של אדון ועבד, ויש קשר של אב ובן. ובשיר השירים יש צורה שלישית: דוד ורעייה, איש ואשתו.

הרב תיאר, בהכללה, את ההבדל. בזמן שעם ישראל היה מחוץ לארצו, מחוץ ל"בית" של הקדוש ברוך הוא, עיקר הקשר היה כמו של עבד לאדונו: יראה. אם לא נשמור מצוות, אין לנו קיום; הגויים יכלו להרוג אותנו בכל רגע. והוא העיר שסוגיית חורבן הבית מופיעה דווקא במסכת גיטין, כאילו היה מעין גירוש – לא ניתוק, אבל קשר של יראה.

ואילו סוגיות ארץ ישראל, אהבת הארץ והעלייה אליה, מופיעות במסכת כתובות. ארץ ישראל היא כמו הכתובה, הבית שהקדוש ברוך הוא נותן לנו.

הקשר של אב ובן הוא קשר תמידי. הגמרא מביאה שתי דעות: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים", ודעה אחרת: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". יש בחינה שבה הקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל תמיד, בכל מצב.

הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא נמשל לעבד ואדון, לבן ואב, ולאשה ובעלה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🏠 מגיטין לכתובות

הרב התעכב על ההבחנה בין התקופות, משום שהיא נוגעת לשאלה שפתח בה. במשך שנות הגלות, עם ישראל חי בתחושה שקיומו תלוי כל רגע בשמירת המצוות. היה בזה כוח עצום, והרב אמר שיש להעריך זאת מאוד: בזכות היראה הזאת נשמר העם. אבל עיקר הקשר היה של עבד לאדונו.

והרמז שהביא מן המסכתות ממחיש זאת: חורבן הבית נלמד במסכת גיטין, כמעין ריחוק; ואילו מעלת ארץ ישראל והעלייה אליה נלמדות במסכת כתובות, כמו בית שהחתן מעניק לכלה.

ומכאן, אולי, גם הסבר לתופעה שהמדריכה בפורום תיארה: כשהעם חוזר לביתו, נפתחת האפשרות לקשר אחר – לא רק של יראה ומחויבות, אלא של אהבה, רגש וחוויה. וייתכן שזו הסיבה שבדור הזה מתחילים לשאול את השאלה: איך להרגיש את הקשר עם בורא עולם, ולא רק לקיים אותו.

אבל, כפי שנראה, כדי שזה יקרה צריך לחבר את המוח והלב.

בגלות היה עיקר הקשר יראה, ובשיבה לארץ ישראל נפתחת האפשרות לקשר של אהבה ובית.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🎢 קשר של פרפרים וכאבים

והקשר השלישי, בין איש לאשתו, הוא אחר. הרב קרא לו "קשר של פרפרים וכאבים". מצד אחד, לפעמים יש התרגשות גדולה; מצד שני, לפעמים יש קשיים ואי שביעות רצון. זה קשר שעולה ויורד, שאינו יבש, שאינו תמיד אותו דבר. בקיצור – חיים תוססים.

ויש גם קשר כזה בינינו לבין בורא עולם. לא תמיד הוא קבוע. כשאדם מתנהג טוב, הקדוש ברוך הוא מביא לו טוב; כשלא – יש עונש, גם בעולם הזה. יש "ימי אהבה" ויש "ימי שנאה", יש "הארת פנים" ויש "הסתרת פנים".

אחד המשתתפים שאל: האם אפשר ללמד בחור על קשר כזה, של פרפרים וכאבים, לפני שהתחתן? הרב אמר שאפשר ללמד, אבל השאלה כמה הוא יכול להבין לפני שחווה.

וחזר לשאלה שלו: אם כך, למה יש כל כך הרבה יועצים לשלום בית, ואין כמעט מי שמלמד איך אדם מחבר את הלב שלו לבורא עולם? על כך שאל גם בפורום של אנשי מקצוע בתחום.

קשר של איש ואשה הוא קשר חי, עם עליות וירידות, ויש גם קשר כזה עם בורא עולם.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📡 "אין משוב"?

בדיון שהתפתח בשיעור הועלתה טענה מעניינת: בזוגיות יש משוב מיידי. אם אמרת מילה לא טובה, אשתך תגיב. אם עשית טוב, תראה שמחה. אבל בקשר עם בורא עולם – הוא אינו מדבר, אינו אומר לך דבר. איך תדע אם אתה מתקדם או נסוג? ובלי משוב, קשה ללמוד ולשפר.

ומשתתף אחר השיב: אבל זו בדיוק האמונה. מי שמאמין, יודע שכל מה שקורה לו בחיים – בפרנסה, בעבודה, ואפילו כשהוא הולך ברחוב – הוא משוב. כל שנייה יש משוב. אתה מתפלל בבוקר, ואחר כך כל היום מגיעים אליך תגובות. מי שאינו מרגיש את זה, חסר לו משהו באמונה.

עוד עלתה הערה: אדם שמצליח לבנות קשר רגשי עם בורא עולם – האם הוא נהנה בעולם הזה? מאוד. הוא מרגיש הרבה יותר טוב, הרבה יותר מאושר. זה קשר מתגמל. ואם כך, נשאלת השאלה עוד יותר: אם אדם רוצה להרגיש טוב, למה אינו הולך ללמוד איך להיות מאושר בקיום המצוות?

הרב הודה שאלה שאלות טובות, והמשיך לתשובות שקיבל מאנשי מקצוע.

אחד המשתתפים טען שבקשר עם ה' אין משוב; אחר השיב שלמאמין יש משוב בכל רגע.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

💬 מה ענו בפורום

הרב הביא כמה תשובות שקיבל. מדריכה אחת כתבה שזה מתפתח לפי הצרכים של הדור, ועוד יתפתח הרבה. היא רואה הבדל עצום בין איך שחינכו אותה לבין איך שמחנכים את בתה. לדעתה, זה בתהליך: הזוגיות קודם, וזה יגיע.

תשובה אחרת: אולי לא מחפשים ללמוד את זה, כי לא מרגישים במוחש את החיסרון. אפשר לחיות טוב גם בלי זה. כשיש בעיה בשלום הבית – זה מפריע מאוד, בכל התחומים, ולכן מטפלים. כשאדם עובד את ה' בלי הרבה רגש, אולי הוא חושב שזה נורמלי; כולם ככה. בטח שלא ישקיע בזה כסף, זמן ומאמץ.

הרב הסביר את הרעיון: כשאדם אינו מתנהג טוב בבית, הוא מרגיש את זה מיד. קשה לו להיכנס הביתה. וכשאדם סובל, הוא מתחיל לפעול ודורש פתרון. אבל מי שאין לו קשר רגשי עם בורא עולם – הוא לא מרגיש שהוא סובל. ולכן הוא אינו הולך לאף יועץ. הוא הולך לרב לשאול שאלה בהלכה, או בענייני שלום בית; אבל לשאול איך להתחבר לבורא עולם – כמעט אף אחד.

הרב אמר שיש לו תשובה אחרת, ושיגיע אליה בסוף השיעור, אחרי שילמד את נושא השבוע.

יש שאמרו שזה עוד יגיע; ויש שאמרו שבקשר עם ה' אדם אינו מרגיש את הסבל, ולכן אינו מחפש עזרה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🌙 חודשי הלבנה

באותו שבוע הגיע עיבור השנה – תוספת חודש שני של אדר. הרב פתח בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות קידוש החודש: חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר "עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ".

איך רואים מכאן שמונים ללבנה? הרמב"ם מסביר: הלבנה נראית בכל חודש כדבר חדש. בחצי הראשון היא הולכת וגדלה, ובחצי השני הולכת ומתמעטת, עד שתחשך כולה, ואחר כך מתחדשת. אבל בחמה אין ניכר לעין שום שינוי. ומשאמרה התורה "בחדשו", מבואר שהחידוש צריך להיות ניכר.

הרב המחיש: בלוח הלועזי, האם יש הבדל בין פברואר למרץ? קורה משהו בשמים? כלום. מוסיפים יום, מורידים יום – אין שום התחדשות בבריאה. אבל אם התורה אמרה "חודש", היא מתכוונת להתחדשות של ממש, שרואים אותה בשמים.

והרב הוסיף שמספר הימים של החודש מתאים להשוואה שחז"ל עצמם עשו בין הלבנה לבין המחזור החודשי, שנקרא בהלכה "וסת החודש". הוא אמר שיש בזה דמיון מופלא, שקשה לומר שהוא מקרי.

התורה מונה חודשים לפי הלבנה, משום שבלבנה ניכרת ההתחדשות.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

✨ בריאה מופלאה

הרב אמר שזו תגלית שלמד בתקופה האחרונה: יש דמיון רב בין הלבנה לבין מחזורי החיים. הלבנה מתחילה מאפס, עולה עד שהיא מלאה באמצע החודש, ומשם יורדת עד שנעלמת, ומתחילה מחדש. ובאופן דומה, אמר, בנויים גם מחזורים בגוף האדם – עולים עד אמצע המחזור, ויורדים, ומתחילים מחדש.

חז"ל עצמם קשרו בין הדברים, כשקבעו שיש "וסת החודש" – שמה שקרה ביום מסוים בחודש הקודם, עשוי לחזור באותו יום בחודש הבא. הקשר לחודש כל כך חזק, שהוא משפיע הלכה למעשה.

והרב אמר שמי שרואה דמיון כזה ואומר שהוא מקרי – קשה לו להסביר אותו. הקדוש ברוך הוא ברא בריאה מופלאה, ובה דברים רבים שמקבילים זה לזה, השמים והארץ, הגוף והזמן.

ומכאן עלתה השאלה של אחד הלומדים, על המספרים המדויקים, שהובילה לגילוי מעניין באסטרונומיה.

הדמיון בין מחזור הלבנה לבין מחזורי החיים הוא אחד הדברים שמראים יד מכוונת בבריאה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🔭 עשרים ושמונה או עשרים ותשעה וחצי

אחד מן הלומדים שאל את הרב שאלה: הרי הלבנה עושה סיבוב בעשרים ותשעה ימים וחצי – פעם חודש של עשרים ותשעה, ופעם של שלושים. ואילו אצל אישה המחזור הממוצע הוא כעשרים ושמונה ימים. איך מתיישב הדמיון?

הרב הציע תחילה: אולי הטבעים השתנו, שהרי בחז"ל יש "עונה בינונית" של שלושים יום. ואחר כך מצא דבר מפתיע. בספרים מופיע שהלבנה עושה סיבוב של עשרים ושמונה ימים. בעל הטורים על הפסוק הראשון בתורה כותב שיש בו עשרים ושמונה אותיות, כנגד עשרים ושמונה ימים שהלבנה הולכת. ויש מי שקושר זאת לעשרים ושמונה העיתים שבקהלת – "עֵת לִבְנוֹת וְעֵת לִשְׁבּוֹר" – ארבע עשרה של טוב וארבע עשרה של רע.

איך ייתכן? הרב אמר שחיפש, ומצא הסבר מדהים: הלבנה גומרת את הסיבוב שלה סביב כדור הארץ בכעשרים ושבעה ימים ושליש. אבל בינתיים גם כדור הארץ, יחד עם הלבנה, התקדם במסלולו סביב השמש. כשהלבנה חוזרת לנקודה שבה יצאה, היא עדיין לא עומדת שוב מול השמש. היא צריכה להתקדם עוד כיומיים, ורק אז יש מולד.

הרב המשיל זאת למרוץ מעגלי של צב וארנבת: כשהארנבת משלימה סיבוב, הצב כבר התקדם, והיא צריכה עוד קצת כדי להשיג אותו.

הלבנה גומרת סיבוב בכעשרים ושבעה ימים, אבל המולד מגיע רק כעבור כעשרים ותשעה וחצי.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🧮 החשבון

הרב פירט את החשבון, ואמר שמי שרוצה יכול לחשב בבית בדיוק. מה שהלבנה עושה בכעשרים ותשעה יום – סיבוב שלם – השמש, במבט מן הארץ, עושה בשלוש מאות שישים וחמישה ימים. כלומר, הלבנה מהירה ממנה בערך פי שנים עשר.

בזמן שהלבנה משלימה סיבוב סביב הארץ, בכעשרים ושבעה ימים ושליש, השמש "מתקדמת" במסלולה בערך כמרחק שהלבנה עוברת ביומיים. לכן הלבנה צריכה עוד כיומיים כדי להשיג אותה ולעמוד שוב בינה לבין הארץ.

והמולד, הסביר, הוא בדיוק הרגע שבו הלבנה נמצאת בין הארץ לשמש, כך שאין רואים ממנה דבר. ברגע שהיא זזה מעט, השמש מאירה על קצה שלה, ונראה המולד החדש.

כך מתיישבים שני המספרים: עשרים ושבעה ושליש הוא הסיבוב עצמו, ועשרים ותשעה וחצי הוא הזמן ממולד למולד. והרב העיר שהאסטרונומיה הזאת הייתה ידועה לחכמי ישראל, ושיש עליה עוד הרבה מה ללמוד.

השמש מתקדמת בכל חודש כמעט כמו יומיים של הלבנה, ולכן המולד מאחר אחרי הסיבוב.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

☀️ שנים לפי החמה

ממשיך הרמב"ם: והשנים שאנו מחשבים הן שני חמה. שנאמר "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב", ובשבועות כתוב "חַג הַקָּצִיר", ובסוכות "חַג הָאָסִיף". וידוע לכולם שגידול התבואות וקצירתן תלויים בשנת החמה, שבה משתנים הקור והחום, הקיץ והחורף.

הרב הסביר: אי אפשר לחשב כמה גשם ירד לפי חודש שבט; מודדים לפי השנה הלועזית, השמשית. הלבנה אינה משפיעה על החום, הקור והגשם. אם התורה אמרה שפסח יהיה באביב וסוכות בזמן האסיף, סימן שהיא רוצה שהשנה תתאים לשמש.

ושנת החמה, כותב הרמב"ם, יתרה על שנת הלבנה כאחד עשר יום. לכן, כשמצטברת התוספת הזאת לכשלושים יום או מעט פחות, מוסיפים חודש אחד, ועושים בשנה הזאת שלושה עשר חודשים: אדר ראשון ואדר שני. וזו השנה שנקראת "מעוברת".

ואגב, הרב הסביר גם את הלוח הלועזי: שנת החמה היא כשלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, ולכן כל ארבע שנים פברואר מקבל יום נוסף. אבל כל מאה שנה מדלגים על התוספת, ובכל ארבע מאות שנה שוב מוסיפים. לכן בשנת 1900 לא היה עשרים ותשעה בפברואר, ובשנת 2000 – היה.

השנים נמנות לפי החמה, משום שהתורה קבעה את החגים לפי העונות.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📅 שלושה לוחות

הרב אמר שיש בעולם, פחות או יותר, שלושה סוגים של לוחות שנה. הנוצרים מונים לפי החמה בלבד. הם חילקו את השנה לשנים עשר חודשים, אבל החודשים שלהם אינם קשורים לשום התחדשות בשמים. למה דווקא שנים עשר? הרב אמר שזו שאלה שחוקרים שואלים, ואולי לקחו זאת מן היהודים.

המוסלמים מונים לפי הלבנה בלבד. ולכן החגים שלהם "זזים" בכל שנה בעונות השנה.

ויש כלל שמופיע כבר בראשונים: "אין שנה ללבנה, ואין חודש לחמה". בלבנה אין שום דבר שקורה אחרי שנה; בחמה אין שום דבר שקורה אחרי חודש.

והיהודים הם היחידים בעולם שמאחדים את שניהם: חודשים לפי הלבנה, ושנים לפי החמה. זה חשבון מסובך מאוד, והרב אמר שזה היה אחד הדברים שבעבר גרמו לגויים להעריך מאוד את היהודים. מי שרצה ללמוד אסטרונומיה, פנה אל חכמי ישראל, שידעו כמה החמה הולכת, כמה הלבנה הולכת, ואת סוד העיבור, שעבר מדור לדור. "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים".

והרב הוסיף שזו הייתה "שפה משותפת" בין חכמי ישראל לבין חכמי העמים. כל אחד מדבר בשפה שהוא אוהב ומבין; וכשגוי מלומד פגש יהודי שידע את סוד העיבור, את מהלך החמה והלבנה ואת החשבונות המדויקים, היה להם על מה לדבר, והוא העריך את חכמת ישראל.

יש לוח שמשי, יש לוח ירחי, ויש את הלוח היהודי שמאחד את שניהם.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📜 המצווה הראשונה

הרב הדגיש שזו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל, עוד במצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". אתם צריכים לדאוג לחשבון של החמה והלבנה יחד.

הרב אמר שאם ירצו, יעשה פעם שיעור שלם באסטרונומיה: איך עובדים הלוחות, כמה פעמים שינו את הלוח הלועזי בגלל טעויות בחשבון, ואיך כל זה קשור להלכה. הוא הזכיר שבגמרא יש מושגים כמו "תקופת ניסן" ו"תקופת תמוז", ושכדי להבין אותם צריך להכיר גם את החשבון השמשי.

אבל השאלה המעניינת יותר היא: מה זה אומר לנו? למה דווקא היהדות מחברת חמה ולבנה? הרב אמר שיש כאן רעיון נפלא, שנוגע לשאלה שבה פתח.

ואחד המשתתפים שאל עוד שאלה, שעליה ענה בסוף: למה דווקא שלושה עשר? למה החודש שמחבר בין החמה ללבנה הוא החודש השלושה עשר?

המצווה הראשונה שניתנה לישראל במצרים היא לחבר את החמה והלבנה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🌓 חמה – מוח, לבנה – לב

הרב הראה רמז: באותיות של "חמה" יש את המילה "מוח" (באותיות מ-ח). ובאותיות של "לבנה" יש את המילה "לב". מה הקשר?

אחד המשתתפים אמר: ללבנה אין אור עצמי; היא מקבלת את אורה מן החמה. והרב אמר: בדיוק. וכך הלב: האם הלב מתרגש סתם, משום שקרה משהו? לא. בדרך כלל, המוח פירש את המציאות בצורה מסוימת, ובגלל זה הלב התרגש.

דוגמה: מישהו דחף אותך. האם תרגיש אהבה או כעס? תלוי במה שהמוח הסביר. אם הסתובבת וראית חבר שאוהב אותך, שעשה זאת בצחוק – תרגיש טוב. אם ראית אדם זר – תכעס. ואם זו אמך, שבאה לחבק אותך – תרגיש נפלא. הכל היה אותו דבר. השתנה רק הפירוש של המוח, ולפיו התרגש הלב.

זה כמו הלבנה: אין לה אור משלה. היא מאירה רק משום שהחמה מאירה עליה. כך הרגש מאיר רק משום שהמחשבה מאירה עליו.

באותיות "חמה" יש "מוח", ובאותיות "לבנה" יש "לב"; והלבנה מאירה רק מאור החמה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🧠 אירוע, פירוש, רגש, תוצאה

הרב אמר שזה אחד הדברים הנפלאים ביותר למי שתופס אותו, ושמשתמשים בו היום הרבה, במודל שנקרא "אפר"ת": אירוע, פירוש, רגש, תוצאה. האדם אף פעם אינו כועס בגלל מה שקרה. הוא כועס בגלל הפירוש.

דוגמה: אדם משלם כל חודש על משלוח חלב, והחלב לא הגיע. הוא כועס. למה? כי פירש: יש כאן מישהו שמקבל כסף ומתרשל בעבודתו. אילו ידע שהמשלוח לא הגיע לחנות באותו יום – לא היה כועס.

ועוד: אדם מגיע הביתה, ואין ארוחת צהריים. אם פירש שלאשתו לא אכפת ממנו – הוא כועס. אם הבין שאמה הייתה צריכה אותה בדחיפות, אולי בבית חולים – הוא מתמלא רחמים.

יש שנבהלים מן הרעיון: "אני כועס בגלל הפירוש שלי? אני כועס בגלל מה שקרה!". אבל זו המציאות. ומי שתופס את זה, יכול להינצל מהמון כעסים. במקום לצעוק ולהתעצבן, הוא יכול להתאמן לשאול: איך עוד אפשר לראות את זה? וזה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כי מי שאינו במקומו של חברו, אינו יודע את כל הסיבות, ולכן הפירוש הראשון שעולה בדעתו הוא לעיתים קרובות פירוש מוטעה, והכעס שנובע ממנו – כעס על דבר שלא היה.

אדם לעולם אינו כועס בגלל מה שקרה, אלא בגלל הפירוש שנתן למה שקרה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🌧️ ומה עם מזג האוויר?

אחד המשתתפים שאל: ואיך תסביר שבחורף, כשיש קדרות, אנשים עצובים יותר, ובקיץ שמחים יותר? הרי זה לא פירוש, זה מזג האוויר.

הרב השיב שהוא לא אומר שאין השפעה כלל. ודאי שיש. אדם עייף, למשל – פירוש קל של כעס יעורר אצלו רגש חזק יותר, פי כמה. אבל אם לא היה מפרש לרעה, גם בעייפות לא היה כועס. העייפות מגבירה את מה שהפירוש יוצר; היא אינה יוצרת אותו מאין.

כלומר, יש גורמים שמשפיעים על עוצמת הרגש: עייפות, רעב, חושך. אבל המקור הוא עדיין המחשבה. כמו הלבנה: ייתכן שעננים יסתירו אותה או יגבירו את הרושם שלה, אבל האור שלה בא תמיד מן החמה.

ומכאן הרב חזר לעיבור השנה, ולשאלה הגדולה: איזה כוח צריך לשלוט באדם – המוח או הלב?

גם כשיש השפעות על הרגש, כמו עייפות או חורף, הפירוש עדיין קובע.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🔄 לתרגל פירוש אחר

הרב חזר על הנקודה המעשית: כשאדם מבין שהרגש שלו תלוי בפירוש, יש בידו כלי. לפני שהוא צועק או מתעצבן, הוא יכול לעצור לרגע ולשאול: איך עוד אפשר לראות את זה? אולי יש סיבה שאינני יודע. אולי זה לא נגדי.

הוא העיר שאין הכוונה לומר שהמעשה לא היה. החלב באמת לא הגיע, הארוחה באמת לא הייתה מוכנה. אבל הכעס אינו נובע ישירות מן המעשה, אלא מן הסיפור שהאדם מספר לעצמו עליו. ואת הסיפור הזה אפשר לשנות.

וכך מקיימים בפועל את מאמר חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ו"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". לא רק מתוך חובה, אלא מתוך הבנה שזה גם מה שמציל את האדם עצמו מכעס.

וזה מוביל לשאלה הגדולה של השיעור: אם השכל קובע את הרגש, האם פירוש הדבר שהשכל לבדו צריך לשלוט?

מי שמבין שהרגש בא מן הפירוש, יכול לעצור ולבחור פירוש טוב יותר לפני שהלב מתלקח.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

⚖️ מי צריך לשלוט?

ישנה שאלה פילוסופית ופסיכולוגית גדולה: איזה כוח אמור לשלוט באדם? מה נקרא אדם מוצלח?

בעבר, אמר הרב, נחשב אדם מוצלח מי שהוא שכלי: ככל שיותר שכלי, כך יותר מוצלח. והרב הביא דוגמה קיצונית: במשטר הקומוניסטי חינכו שרק השכל חשוב – כמה אתה לומד, כמה אתה יודע – ולפי מה שאמר, התוצאה הייתה שהרגש כמעט נכבה, ואנשים נעשו כמו מכונות. וקשה מאוד לבנות קשר זוגי חם בלי רגש.

גם ביהדות, אמר, היו שחשבו במשך שנים שהעיקר הוא "המוח שליט על הלב": השכל צריך תמיד להחליט, והוא יקבע.

המצב ההפוך הוא שהתאוות והרגשות שבלב הם המובילים: אדם עושה רק מה שהרגש אומר לו, רק מה שמתחשק לו. וזה מסוכן מאוד; לאן יגיע אדם כזה?

ובאה התורה ואומרת: לא זה ולא זה. אל תהיה רק חמה, ואל תהיה רק לבנה. אל תהיה רק מוח, ואל תהיה רק לב. צריך לחבר את החמה והלבנה – לעשות מצוות עם המוח ועם הלב יחד.

וכאן חוזר הקשר ללוחות השנה: מי שמונה רק לחמה דומה לאדם שכולו שכל וחשבון; מי שמונה רק ללבנה דומה לאדם שכולו רגש משתנה. והתורה, שמחייבת לחבר את שניהם בעיבור השנה, מלמדת גם את האדם לחבר את שני הכוחות שבו.

יש שחשבו שהשכל לבדו צריך לשלוט, ויש ההולכים רק אחרי הרגש; התורה אומרת: לא זה ולא זה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🤖 טייס אוטומטי

כדי להבין מה פירוש לעשות מצוות עם הלב, הרב תיאר שלוש סיבות שבגללן אדם עושה מצוות. הראשונה, ומצויה מאוד: "טייס אוטומטי". לפי מה שאומרים בפסיכולוגיה, רוב הפעולות שאדם עושה, הוא עושה כי כך התרגל.

זה דבר נפלא מצד אחד. אוי ואבוי אם היה צריך לחשוב על כל פעולה: איך הולכים, איך מזיזים את הרגליים, איך מדברים. אדם יכול לדבר בטלפון ולהגיע ליעדו, והכל פועל מעצמו.

אבל מצד שני, זה "ארס" נורא. כשאדם פועל מתוך טייס אוטומטי, הפעולות נעשות קרות לגמרי, בלי שום משמעות. והוא גם עושה שטויות רבות. הרב נתן דוגמה מן העישון: אם תבדוק אצל מעשן כמה פעמים עישן משום שרצה, וכמה פעמים משום שבצד אחד הייתה כוס קפה, וביד השנייה "צריכה" להיות סיגריה – תגלה שרוב הפעמים הם אוטומט.

וכשאדם מקיים מצוות כך, מתוך הרגל, הלב ריק. המצוות אינן פועלות עליו כלל.

והרב הדגיש שאין זה אומר שההרגל פסול. טוב שאדם מתרגל להתפלל, לברך, לשמור שבת; ההרגל שומר עליו גם בימים שבהם אין לו כוח. אבל אם כל עבודת ה' שלו היא הרגל, משהו חסר. ההרגל צריך להיות הבסיס, ועליו צריך לבנות את החיבור החי, כדי שהמצווה לא תהיה רק פעולה של ידיים ופה, אלא גם של לב.

רוב הפעולות שאדם עושה הן מכוח הרגל, וכשהמצוות נעשות כך, הלב ריק.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

👥 שכר ועונש, ומה יאמרו

האפשרות השנייה: אדם עושה מצוות משום שהוא יודע שיש שכר ועונש. הקדוש ברוך הוא מעניש בעולם הזה, ויש עולם הבא. זה דבר חיובי ונפלא, אמר הרב, אבל תכף נראה מה חסר בו.

והאפשרות השלישית, מצויה מאוד: אדם מקיים מצוות כי הוא צריך לשמור על התדמית שלו. בפני החברה – לא נעים לו, מה יאמרו ההורים, החברים, השכנים. אנשים רבים אינם סוטים מן הדרך בגלל זה, וממשיכים באותו קו, בלי להיות מחוברים לדבר. ולפעמים כלפי עצמו: "אני אדם דתי, לא מתאים שלא אבוא לתפילה, לא מתאים שלא אשב בסוכה".

ובכל הפעולות האלה, מה מניע את האדם? המוח. הוא פועל כי צריך, כי כדאי, כי מוכרחים. השכל עובד, אבל הלב אינו משתתף.

והקדוש ברוך הוא, אמר הרב, רוצה שהאדם יעשה מצוות מתוך חיבור של השכל והרגש יחד. לא רק מכוח ההכרח, אלא מתוך רצון.

אדם עושה מצוות מפני השכר והעונש, או מפני מה שיאמרו – ובשני המקרים, רק המוח פועל.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🧩 עיקרון העונג ועיקרון המציאות

כדי להסביר זאת, הביא הרב אחד העקרונות המפורסמים של פרויד, שסיכם, לדבריו, את העולם כולו בשני עקרונות. הוא אמר שאין זה מופרך לגמרי.

הראשון – "עיקרון העונג". ילד שנולד אוכל, שותה, משחק. למה? כי הוא מחפש ליהנות ולברוח מסבל. כל מה שהילד הקטן עושה נובע מזה. ילד שקיבל מכה מחזיר, גם אם יודע שהשני גדול ממנו ויחזיר לו פי חמש. הוא אינו מחשב מה יפסיד.

השני – "עיקרון המציאות". הילד גדל, נכנס בו שכל, והוא מבין שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים. אם יאכל שלא בזמן ההפסקה, הגננת תכעס. כשהוא מבוגר, הוא לומד גם כשאינו רוצה, כי אחרת לא יהיה לו מקצוע ופרנסה. הוא הולך לעבודה, אף שהיה מעדיף לישון.

ופרויד טען שכל הבעיות של העולם נמצאות במרווח שבין שני העקרונות: האדם רוצה ליהנות, והמציאות אינה נותנת לו. והרב אמר שיש אנשים רבים שרואים כך גם את היהדות: אילו היה תלוי בעיקרון העונג, הייתי נשאר בבית וגולל חדשות. אבל עיקרון המציאות אומר: מה יאמרו ההורים, הסבתא, ראש הישיבה. ולכן הולכים.

פרויד תיאר את האדם כנמשך בין הרצון ליהנות לבין ההכרה במציאות, ויש שרואים כך גם את היהדות.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🫏 "עזוב תעזוב עמו"

הרב אמר שהמצב של "עיקרון המציאות" אינו פסול, ויש מצבים רבים שבהם אדם נמצא בו. אבל זה לא האידיאל. במצב כזה יש רק חמה – המוח שולט. מה התורה רוצה?

הוא הביא דוגמה מפרשת משפטים: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". הפסוק נשמע מוזר: "וחדלת מעזוב לו" – האם עלה בדעתך לחדול? יש פירוש בגמרא שמדובר על מקרה שבו מותר לחדול, כמו זקן שאינו לפי כבודו. אבל לפי הפשט, אמר הרב, הפסוק אומר: האם יעלה ברגש שלך לחדול? האם תהיה מסוגל להשאיר אותו ככה? ודאי שלא.

כמו שאדם רואה רכב תקוע בצד הדרך, ובעליו אין לו את מי להזמין – למה הוא עוצר? אם רק בגלל שיש מצווה – מצבו לא טוב. התורה רוצה שהרגש שלו לא ייתן לו להשאיר אדם כך. ודאי שיש מצווה, אבל המצווה היא גם להרגיש שאתה רוצה לעזור.

זו דוגמה יפה לחיבור של שכל ורגש יחד: אדם יודע שזו מצווה, וגם מרגיש שאינו יכול שלא לעזור.

התורה אינה רוצה שאדם יעזור לשונאו רק מפני המצווה, אלא שלבו לא ייתן לו להשאיר אותו כך.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📖 "ונתתי תורתי בקרבם"

הרב הזכיר שהרב מינצברג היה מרבה לצטט את הפסוק: "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה". התורה צריכה להיכנס לקרביים שלנו ולהיות חלק מאיתנו.

והגמרא על הפסוק בתהילים: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שואלת הגמרא: בתחילה "תורת ה'", ואחר כך "תורתו" – של מי? ומשיבה: בתחילה היא נקראת תורת ה', ולאחר שלמד אותה – נקראת על שמו. היא נעשית שלו, חלק ממנו.

מה מונח כאן? התורה רוצה שנגיע למצב שבו אדם הולך ללמוד לא רק משום שהוא מבין שיש שכר ועונש, ולא בגלל מה יאמרו. אלא משום שהוא מרגיש שכאן חוויית החיים שלו. כאן הוא מוצא את עצמו, מרגיש שהוא מצליח, עולה, מרגיש טוב עם עצמו.

והרב תיאר אדם שנכנס לסוגיה כי הוא צריך אותה – לכתוב תשובה, להכריע הלכה. הוא מחובר לנושא, אכפת לו, הוא נמצא בתוכו. אם תרצה להוציא אותו, יהיה לו קשה. "כבר עבר הזמן? תן לי עוד". זה האידיאל, וברוך ה', אמר, יש רבים שמגיעים לשם.

התורה צריכה להיכנס לקרבו של האדם ולהפוך לחלק ממנו, "תורתו".

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📱 האברך והטלפון

הרב הביא דוגמה מעשית מעולם האברכים. אברך מתלבט אם לקחת את הטלפון לכולל. מצד אחד: אולי יתקשרו, אולי אפסיד משהו; ואדם רוצה לפעמים משהו מרענן בין לימוד ללימוד. מצד שני: הוא קורא בספרי מוסר כמה חמור להפסיק באמצע הלימוד. ואולי גם ראש הכולל אינו מרוצה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. ובכל מקרה, אם הצליח – זה היה עיקרון המציאות נגד עיקרון העונג. מלחמה.

אבל יש אפשרות שלישית: לחבר את המוח והלב. הרב הסביר, במונחים מן הפסיכולוגיה, שכשאדם לומד בריכוז, נוצרים קשרים במוח, ומופרש חומר שגם גורם הנאה וגם מקבע את החומר בזיכרון. כשהאדם אינו מרוכז, למשל כי הוא מחכה לטלפון, זה כמו לנסוע בכביש לא סלול: הוא לומד, אבל בסוף החודש כמעט לא יזכור דבר.

האברך ששמע זאת אומר לעצמו: אם אשאיר את הטלפון בבית, אהיה מרוכז, אהנה, החומר יישאר איתי, ויהיה לי חשק להמשיך. והוא משאיר אותו – לא במלחמה, אלא משום שזה מה שהוא רוצה, כי זה טוב בשבילו.

זו דוגמה, אמר הרב, לאדם שחיבר חמה ולבנה: עיקרון העונג ועיקרון המציאות התחברו לאותו כיוון.

מי שמבין שריכוז נותן לו הנאה וזיכרון, משאיר את הטלפון בבית לא מתוך מלחמה אלא מתוך רצון.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

❤️ "וידעת היום והשבות אל לבבך"

הפסוק אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". לא מספיק לדעת; צריך להשיב אל הלב. איך עושים את זה?

בעבר, אמר הרב, הייתה שיטת המוסר של רבי ישראל סלנטר: לוקחים ספר מוסר ולומדים בהתלהבות, חוזרים שוב ושוב על כמה דבר חמור או חשוב, עד שזה חודר ללב. אבל היום, לדבריו, אם תלך לבקר בישיבות בסדר המוסר, תראה שמעט בחורים מגיעים. והאיום "אם לא תגיע – תיענש" כבר אינו עובד.

וזה לא רק בישיבות. גם במקומות העבודה, אמר, למדו שאי אפשר לנהל עובדים רק בפחד. עובד שמגיע רק בגלל שעון הנוכחות יכול לשבת כל היום בלי לעשות דבר, והתפוקה יורדת. לכן מקומות עבודה רבים מחפשים דרכים לחבר את העובד לעבודה: תגמולים, יחס, משמעות.

אז איך מקיימים היום "והשבות אל לבבך"? צריך להסביר לאדם למה זה טוב לו. לחבר את הלב שלו לחוויה. לרומם אותו, להראות לו איזה דבר נפלא הוא עושה, ואיזה אדם מרומם הוא יכול להיות.

פעם החדירו ללב דרך חזרה ולימוד מוסר; היום צריך לעשות זאת דרך חוויה והבנה של הטוב.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🌷 שתי דרכים לשכנע לומר מחמאה

הרב נתן דוגמה מחוץ לעולם התורה: איך משכנעים אדם שחשוב לומר לאשתו מחמאות?

דרך אחת, הפשוטה: "דע לך, אם לא תאמר לה מחמאות, היא תהיה עצבנית, לא יהיה לה כוח, היא תדעך, ואולי גם תחלה. היא תכעס עליך ותצעק עליך". כאן אתה מפעיל אותו מתוך פחד, מכוח עיקרון המציאות. זה עובד מכוח המוח, ולא תמיד מצליח לאורך זמן.

ויש דרך אחרת: "נסה להיזכר בפעם האחרונה שאמרת לאשתך מחמאה, וכמה היא הייתה מאושרת. בכמה מילים אתה יכול לגרום לה אושר עצום". ואפשר להוסיף, כפי שמצאו בפסיכולוגיה, שאחד הדברים שגורמים לבעל הכי הרבה אושר הוא לדעת שאשתו מאושרת בגללו. אתה רוצה להיות מאושר? תן לה מילה טובה, ותראה אותה מאושרת.

הדרך הזאת מחברת את המוח והלב יחד. האדם לא פועל רק משום שחייבים, וגם לא רק משום שמתחשק; הוא מבין, וגם מרגיש, למה זה טוב. וכך גם במצוות: מי שמחבר חמה ולבנה, עושה את המצוות עם קשר רגשי לבורא עולם, אוהב אותו, ונהנה מן המצוות.

אפשר לשכנע מפחד, ואפשר לשכנע מתוך הטוב שבדבר; רק השני מחבר את הלב.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🍰 עוגות בשיעור

אחד המשתתפים העיר שאצל ילדים עובדים בדרך כלל עם עיקרון המציאות – צריך ללכת לתפילה בשבע. לפעמים יש פרסים. והרב אמר שגם פרס הוא זמני: יש אותו ברגע, ואחר כך האדם מתרגל, וממשיך על טייס אוטומטי. אבל יש עיקרון אחר, שנקרא "התניה": כשאדם חווה חוויה חיובית סביב דבר מסוים, המוח מקשר את הדבר לחוויה.

והרב הביא תגלית מעניינת: כשמביאים כיבוד, עוגות וכדומה, לשיעור ערכים, מספר המשתתפים גדל מאוד. למה? לא בגלל שאנשים רעבים. מה שקורה הוא שכשאדם מתלבט אם ללכת לשיעור, לא רק השכל מחליט. הוא לא תמיד מחשב מה ילמדו ואם זה חשוב. הרגש מחליט. ואצלו, השיעור כבר מקושר לחוויה נעימה.

ולכן, כשעושים מצוות בצורה חווייתית, האדם מחובר אליהן יותר. ילד שחווה שמחה בשבת, בחג, בבית הכנסת – הרגש שלו יקשר את המצוות לטוב, ויימשך אליהן.

ומכאן חזר הרב לשאלה שבה פתח.

כשמשהו מחובר לחוויה טובה, המוח מקשר אותו לטוב, והרגש מושך אליו.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

💸 קורס ליהנות ממס הכנסה

למה יש יועצים לזוגיות, ואין כמעט יועצים לקשר רגשי עם בורא עולם? הרב אמר שכמה מאלה ששאל ענו לו, במילים אחרות, את התשובה שהוא עצמו חשב: רוב האנשים אינם מאמינים שאפשר להגיע למצב שבו ייהנו יותר בקיום המצוות.

כשאתה אומר לאדם: בוא ותלמד איך להגיע להנאה ואושר בקיום המצוות, כבר בעולם הזה – הוא שומע את זה כאילו הזמנת אותו לקורס "איך ליהנות מתשלום מס הכנסה". מי יבוא לקורס כזה?

הוא חושב: היו צדיקים שנהנו מן המצוות – אדמו"רים, גדולי הדור, סיפורים על גאונים וצדיקים. אבל אני? מה אני שייך לזה? וזו טעות, אמר הרב. כל אדם, אם רק ילמד וידריכו אותו, יראה שכל פעולה שמחברים אותה ללב, שמתבוננים כמה היא עושה טוב וכמה היא מרוממת – גורמת שמחה, אהבה, רגש וחיבור.

כשנעשה איחוד של חמה ולבנה, של מוח ולב – האדם מרגיש שמחה ואהבה במצוות.

רוב האנשים פשוט אינם מאמינים שאפשר ליהנות מן המצוות, ולכן אינם מחפשים את זה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

1️⃣ למה דווקא שלושה עשר

ועכשיו התשובה לשאלה שנשאלה קודם: למה החודש שמחבר בין החמה ללבנה הוא דווקא החודש השלושה עשר?

הרב השיב: שלוש עשרה הוא בגימטריה "אחד". ומה אנחנו רוצים? לאחד את החמה והלבנה, לחבר את המוח והלב יחד. וכשיש איחוד – יש "אחד".

והוא הסביר מדוע זה חשוב כל כך: כשאדם פועל רק עם המוח, קשה מאוד שתהיה אהבה לדבר. אהבה אינה באה מפעולות שעושים רק בשכל, ובוודאי לא מפעולות שעושים על טייס אוטומטי. אהבה באה כשהפעולות מחוברות גם ללב.

וכך עיבור השנה, שחל באותו שבוע, הוא לא רק חשבון אסטרונומי. הוא מסר: היהדות היא הדרך היחידה בעולם שמחברת חמה ולבנה. לא רק שכל כמו מי שמונה לחמה בלבד, ולא רק רגש כמו מי שמונה ללבנה בלבד, אלא שניהם יחד, באחדות.

החודש השלושה עשר מחבר בין החמה והלבנה, ושלוש עשרה הוא בגימטריה "אחד".

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🌱 איך מתחילים

הרב לא השאיר את הדברים כתיאוריה. הוא אמר שכל אדם יכול להתחיל לחבר את המוח והלב במצוות שהוא כבר עושה. הדרך היא התבוננות: לפני מצווה, או אחריה, לחשוב כמה היא עושה לי טוב, כמה היא מרוממת אותי, מה היא משנה בי.

כך התפילה אינה רק חובה של בוקר, אלא שיחה שבה האדם מבקש ומודה. הלימוד אינו רק שעות בכולל, אלא מקום שבו הוא מוצא את עצמו. השבת אינה רק רשימת איסורים, אלא זמן של משפחה, שירה ומנוחה. והחסד אינו רק מצווה, אלא הנאה של הנשמה.

והרב הדגיש שזה אינו שמור לצדיקים בלבד. הטעות היא לחשוב "זה לא בשבילי". כל אדם, אם רק ילמד ויתרגל, יראה שהוא נהנה יותר. ומי שמדריך אחרים – הורים, מורים, רבנים – יכול לעזור בכך הרבה, כמו יועץ זוגי שעוזר לבנות קשר.

ואולי, אמר, כאן התשובה לשאלה שבה פתח: מה שחסר אינו ספרים, אלא אמונה שזה אפשרי, ומישהו שילווה את הדרך.

כל מצווה אפשר לחבר ללב: להתבונן כמה טוב היא עושה, כמה היא מרוממת, ולחוות אותה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

👑 שני כתרים

ובסוף, הרב חיבר את הדברים לפרשת משפטים. בסוף הפרשה אמרו בני ישראל: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ואומרת הגמרא במסכת שבת: בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת, וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע".

ושם מודגש: "בשעה שהקדימו". ההקדמה היא שהייתה המעלה המיוחדת. הרב הזכיר שיש אפילו ספר שלם מאחד האדמו"רים על העניין. מה כל כך מיוחד בכך שהקדימו?

הגמרא שם מספרת סיפור על רבא, שישב ולמד והיה שקוע מאוד בסוגיה. הוא ישב על אצבעות ידיו, ולחץ עליהן כל כך חזק, עד שזב מהן דם – והוא לא הרגיש. הרב הזכיר שגם בדורות האחרונים מסופרים סיפורים דומים על גדולי ישראל: על הרב אלישיב, שחתול טייל על שולחנו בשעת הלימוד והוא לא הרגיש, ועל גדולים נוספים.

הבעיה היא, אמר הרב, שאילו היינו שם, היינו מצלמים ומתפעלים. אבל מי שהיה שם היה צדוקי. ואיך ראה את זה? כאן חוזר העיקרון של הפירוש: כל אחד מתרגש לפי איך שהוא מפרש.

בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

📚 שקועים בלימוד

הסיפור על רבא, שלא הרגיש שדם זב מאצבעותיו, אינו רק סיפור על ריכוז. הוא תיאור של אדם שכל כולו – גם שכלו וגם לבו – נמצא בתוך התורה. "ובתורתו יהגה": התורה נעשתה שלו, והוא שכח את גופו.

והרב אמר שגם בדורנו היו כאלה. מסופר על הרב אלישיב שחתול עבר על שולחנו בשעה שלמד, והוא לא הבחין בו כלל. ומסופרים סיפורים דומים על גדולים נוספים, שהיו שקועים בלימודם עד שלא ראו ולא שמעו דבר מסביבם.

אנחנו, כשאנו שומעים סיפורים כאלה, מתפעלים: איזו גדלות. אבל אותו מראה עצמו יכול להתפרש אחרת לגמרי. ומי שעמד שם וראה את רבא, היה צדוקי. הוא לא ראה גדלות. הוא ראה אדם מנותק מן המציאות.

וזה חוזר לעיקרון שלמדנו: הרגש תלוי בפירוש. אותו מעשה – ואחד מתמלא התפעלות, ואחר מתמלא בוז. והוויכוח בין רבא לצדוקי הוא בעומקו ויכוח על הפירוש: מה פירוש הקשר בין אדם לבוראו.

גדולי ישראל שקעו בתורה עד שלא הרגישו כאב, וזו דוגמה לחיבור מוחלט של מוח ולב.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

⚡ "עמא פזיזא"

הצדוקי פירש את מה שראה בצורה עקומה: היהודים האלה מנותקים מן המציאות, לא חושבים מה שהם עושים. ניגש לרבא ואמר לו: "עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" – עם פזיז, שהקדמתם את פיכם לאוזניכם. אמרתם "נעשה" לפני ששמעתם מה יש לעשות. הייתם צריכים לבדוק קודם מה הקדוש ברוך הוא רוצה, לקרוא על מה אתם חותמים, ורק אז להחליט. ועד היום אתם פזיזים.

והשיב לו רבא: "אנן דסגינן בשלימותא, כתיב בן 'תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם'. הנך אינשי דסגן בעלילותא, כתיב בהו 'וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם'". אנחנו, שהולכים בתמימות, עלינו נאמר שתמימות הישרים תנחה אותם. ואתם, שהולכים בעלילות, עליכם נאמר שעקמומיות הבוגדים תשדוד אותם.

מה פירוש התשובה? הרב הסביר אותה במשל.

הצדוקי טען שישראל פזיזים, ורבא השיב: אנחנו הולכים בתמימות, כי אנו מכירים את מי שנותן לנו.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🏭 האב שהוריש את המפעל

היה אדם עשיר מאוד, שהיה לו מפעל גדול ומצליח. כשהגיע לגיל שמונים הבין שצריך לדאוג לעתיד, והחליט להוריש את המפעל לבנו היחיד עוד בחייו. היה לו מספיק כסף; לא היה צריך את המפעל.

הוא הזמין עורך דין שיכין את כל המסמכים כחוק. עורך הדין הכין, האב חתם, והגישו לבן לחתום. והבן אמר: לא אחתום. למה? אני לא יודע מה כתבת כאן. צריך לקרוא. אביא עורך דין משלי שיבדוק.

הרב העיר שבעסקאות רגילות, כמו קניית דירה, זה באמת מקובל: לכל צד יש עורך דין, כי כל צד שומר על האינטרס שלו. אבל כאן? האב קם וכעס כעס גדול: "מה, אתה לא מכיר אותי? שמונים שנה! מה אני מחפש בחיים? רק לתת לך. ממה אתה חושש? מה אתה צריך לקרוא?". הוא כעס מאוד, דווקא משום שהוא רצה רק להיטיב.

וזה מה שאמר רבא לצדוקי: אנחנו מכירים את אלוקים לא מהיום. הוא הוציא אותנו ממצרים, עשה לנו ניסים ונפלאות. הבנו דבר אחד: אלוקים אינו מחפש איך לקחת מאיתנו, אלא איך לתת לנו.

בן שאינו סומך על אביו האוהב, שרוצה רק לתת לו, פוגע באב יותר מכל.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🎁 התורה נועדה להיטיב

הרב המשיך את דברי רבא: התורה והמצוות נועדו לטוב לנו כל הימים. הקדוש ברוך הוא מחפש איך נהנה יותר בעולם, ולא רק בעולם הבא. התורה והמצוות מיועדות לתת לנו הנאה. וכשבא אלוקים ושואל אם נרצה לקבל את התורה – למה לנו לשאול מה כתוב בה? אנחנו יודעים מה הוא רוצה: שיהיה לנו טוב בעולם הזה ובעולם הבא, שהחיים שלנו יהיו מאושרים כאן ושם.

ואתם, אמר רבא לצדוקי, עד היום חושבים שאלוקים מחפש איך לתקוע לכם מקל בגלגלים. יש כאלה שחושבים כך: שה' מחפש איך לקחת מהם, איך להכשיל אותם. ולכן הם מחשבים כל הזמן: כדאי לי? שווה לי? לא שווה לי?

ומכאן, אמר הרב, למה ראו בזה מלאכי השרת דבר נפלא, ולמה זה נשאר עד היום. "נעשה ונשמע" לא היו סתם מילים. הייתה בהם ההבנה החזקה ביותר שאדם צריך להגיע אליה: אלוקים מחפש רק איך להיטיב לך ולתת לך.

וכשאדם מתייחס כך לתורה, הוא מקיים אותה מתוך שמחה, אהבה ורצון. זו החמה והלבנה יחד: השכל שמבין שה' רוצה להיטיב, והלב שמתמלא אהבה. ויהי רצון שנזכה כולנו להרגיש את ה"נעשה ונשמע", ולדעת שאלוקים מחפש איך לתת לנו אושר בעולם הזה ובעולם הבא.

מי שיודע שהקדוש ברוך הוא רוצה רק להיטיב, מקבל את התורה בשמחה – ומקיים אותה מתוך אהבה.

פרק ב · איך שולטים על הרגשות

🗺️ סיכום הדרך

כדאי לראות את מהלך השיעור כולו, משום שכל חלק בו נבנה על הקודם.

פתחנו בשאלה: למה אין כמעט מי שמלמד איך לבנות קשר רגשי עם בורא עולם? ראינו שלוש צורות של קשר – עבד, בן ורעייה – ושמענו תשובות: שזה עוד יגיע, ושאנשים אינם מרגישים את החיסרון.

אחר כך למדנו את סוד העיבור: התורה מונה חודשים ללבנה ושנים לחמה, והיהדות היא היחידה שמאחדת את שניהם. ומכאן הרמז: החמה היא המוח, הלבנה היא הלב, והלב מאיר רק מאור המוח – הרגש תלוי בפירוש.

ראינו שלוש סיבות לקיום מצוות – הרגל, שכר ועונש, ומה יאמרו – ששלושתן פועלות מן המוח בלבד; ואת עיקרון העונג ועיקרון המציאות. ולמדנו שהתורה רוצה חיבור: "עזוב תעזוב עמו", "ובתורתו יהגה", האברך שמשאיר את הטלפון מרצון, המחמאה לאשה, והחוויה סביב המצוות.

והגענו לתשובה: אנשים אינם מאמינים שאפשר ליהנות מן המצוות. אבל מי שמבין, כמו שאמר רבא, שה' רוצה רק להיטיב – מקדים "נעשה" ל"נשמע", ומקיים את המצוות בשכל ובלב יחד.

מהשאלה על היועצים, דרך עיבור השנה וחמה ולבנה, ועד "נעשה ונשמע" – הכל מוביל לחיבור של מוח ולב.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🔘 האם יש כפתור לרגש?

האם אדם יכול לגרום לעצמו, או לילדיו, להרגיש שמחה, אהבה או התלהבות, בלי שקרה שום דבר מיוחד? כאילו יש כפתור קסם: לוחצים עליו, והרגש שהיה פעם חוזר מעצמו. זה נשמע מעט מצחיק. וכי אנחנו מכונות שלוחצים עליהן?

אבל השיעור מראה שיש דבר כזה. רגש של שמחה שהיה פעם, רגע של אהבה, התרגשות של חג, שמחה בלימוד – כל רגש שאדם חווה בשלב כלשהו בחייו, אפשר לעורר אותו שוב. והדבר פועל לשני הכיוונים: אפשר לעורר רגש טוב, ולצערנו אפשר גם לעורר רגש רע.

את הכוח הזה מכירים היטב אנשי השיווק והפרסום. הם משתמשים בו כל יום כדי שנקנה את מה שהם מוכרים. אם הם יודעים להשתמש בו כדי למכור, אנחנו יכולים ללמוד להשתמש בו לדבר החשוב באמת: לעבוד את ה' בשמחה, לחנך את הילדים באהבה, ולבנות בית שמח.

הדרך בשיעור עוברת בשני שלבים. קודם נראה מה גילה המחקר המדעי על הדרך שבה המוח מחבר בין דברים. ואחר כך נראה שהתורה וספרי המוסר הכירו את הכוח הזה מזמן, והשתמשו בו כדי לבנות אדם שמח.

אדם יכול לעורר בעצמו רגש שחווה בעבר, גם כשעכשיו לא קרה דבר.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🐕 הכלב והפעמון

בשפה המדעית קוראים לזה "התניה קלאסית". מי שגילה אותה הוא איוון פבלוב, מדען רוסי שזכה בשנת 1904 בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה על מחקריו במערכת העיכול. הוא חקר איך מערכת העיכול של כלבים מגיבה לאוכל, ומצא שהכלבים מפרישים רוק עוד לפני שהאוכל נכנס לפיהם.

ואז עשה ניסוי. בשלב הראשון: כלב רואה אוכל, ומיד מפריש רוק. זה טבעי. בשלב השני: בכל פעם שהביא לכלב אוכל, הפעיל באותו רגע גם פעמון. כך חמש פעמים, עשר, עשרים. בשלב השלישי: הפעיל את הפעמון, ולא הביא אוכל כלל. ומה קרה? הכלב הפריש רוק, התלהב, וחיכה. הוא היה בטוח שעוד רגע יגיע האוכל.

מה קרה כאן? במוח של הכלב נקשר הפעמון אל האוכל. הפעמון לבדו כבר מעורר את מה שקודם עורר רק האוכל. ופבלוב טען, וזה החידוש הגדול, שאותו דבר בדיוק פועל גם אצל בני אדם.

כך מאלפים גם היום כלבים להריח חומרי נפץ: מקשרים אצלם ריח מסוים לדבר שהם אוהבים, עד שהריח לבדו מושך אותם.

כשרגש מסוים מופיע שוב ושוב עם סימן מסוים, הסימן לבדו מעורר את הרגש.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

📺 מן השדה אל הפרסומת

בשיעור הובאה דוגמה מפורסמת לשימוש בתגלית הזאת. במלחמת העולם השנייה, כשנלחמו הרוסים בגרמנים, הם הרגילו כלבים רבים לאכול מתחת לטנקים. הכלבים למדו שאוכל טוב יש רק שם, מתחת לטנק. בשעת הקרב שחררו אותם לעבר הטנקים של האויב, והכלבים רצו מעצמם אל מתחת לטנקים, כי שם, כך היה מקושר אצלם, מחכה האוכל. מסופר שבדרך זו נעצרו טנקים רבים.

ואותה שיטה בדיוק, יש לדעת, מופעלת עלינו כל הזמן. שימו לב לפרסומות. לוקחים דמות שאנחנו מאוד אוהבים, דמות חמודה, פרצוף שמח, משהו שהילד מתלהב ממנו, ומציגים אותה יחד עם מוצר: שניצל, ממתק, משחק. מה קורה? האהבה לדמות נקשרת למוצר, והילד הולך ומבקש לקנות. כך עובדים בהרבה תחומים.

הכלל הוא פשוט: כשרגש מסוים מופיע תמיד יחד עם פעולה מסוימת או דבר מסוים, האדם מקשר ביניהם. אחר כך הדבר לבדו מעורר את הרגש. השאלה היא רק מי מחבר, ולמה. אם אחרים יודעים לחבר בשבילנו כדי למכור, הגיע הזמן שנלמד לחבר בעצמנו כדי לשמוח.

הפרסומת מחברת את המוצר לדבר שאנחנו אוהבים, וכך אנחנו נמשכים אליו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🏃 "התנועה החיצונה מעוררת הפנימית"

ייתכן, אומר הרב, שזה הרעיון שמופיע כבר בספר מסילת ישרים. המסילת ישרים מלמד כמה חשוב שאדם יעשה את המצוות בהתלהבות, ולא כמי שישן. ה' חפץ בלב ובתשוקת הנשמה, כמו שאמר דוד המלך: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי". יהודי צריך לגשת לתפילה ולמצוות בשמחה.

ושואל המסילת ישרים את השאלה שכולנו שואלים: ומה יעשה מי שאין לו חשק? קם בבוקר, ואין לו שום התלהבות. מה לעשות? והוא עונה: שיזדרז ברצונו, כדי שתיוולד בו החמדה. "כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית". את התנועה החיצונית אדם יכול לעשות תמיד, גם כשהלב עוד לא מוכן. ומתוך שהוא מזדרז, תיוולד בו השמחה הפנימית והחפץ.

כלומר: קמת בלי חשק להתפלל? לך מהר לתפילה, ותראה שפתאום הלב נדלק. ביקשו ממך ללכת לקנות משהו, ואתה כועס בלב? החלט ללכת בזריזות, ותרגיש שהלב מתלהב ויש לך פתאום חשק לעשות חסד.

המסילת ישרים אינו מסביר למה זה כך. הוא רק אומר שזה עובד. אבל לפי מה שראינו, אפשר להבין את הסוד.

מי שעושה מצווה בזריזות, גם בלי חשק, מעורר בעצמו את השמחה ואת החשק.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

☀️ הגוף רואה שאתה רץ

מה הסוד? אצל האדם מקושר תמיד: לאן רצים? לדבר שרוצים. כמו שאמר דוד המלך: "דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי". אדם שרץ לדבר, בדרך כלל זה סימן שהוא אוהב אותו. וכשהגוף רואה שהאדם רץ, הוא חושב שעוד רגע יקרה משהו שמח, ומעורר את רגש השמחה. הריצה היא הפעמון.

ויש לזה שימוש מעשי מאוד. לפעמים אדם חייב, תוך רגע, להחליף מצב רוח. הוא עצוב, ועוד דקה הוא צריך להיכנס לפגישה חשובה, למסור שיעור, לקבל אורח. אין זמן לעבודה פנימית ארוכה. מה עושים? יש כפתור: לצאת החוצה, לכיוון השמש, ולחייך. סתם כך, בלי סיבה. להרחיב את השפתיים בחיוך. אחרי חצי דקה רוב האנשים מרגישים שמשהו השתחרר בפנים. זה מחקר ידוע, ואפשר לנסות.

ואם תשאל: הרי זה חיוך מאולץ! גם כך הוא עובד. כי במוח מקושר שחיוך פירושו שמחה. ואז, גם כשלא קרה כלום, המוח מפעיל את רגשות השמחה.

בפסיכולוגיה קוראים לזה "עוגן". חווית חוויה טובה ואתה רוצה לחזור אליה? קשור אותה לסימן מסוים, וכשתיגע בסימן, יחזור הרגש.

חיוך או ריצה הם "פעמון": המוח מקשר אותם לשמחה, ומעורר אותה גם בלי סיבה.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

📻 השיר של כיתה ד

יש הרבה סוגים של עוגנים. דוגמה שכולם מכירים: אדם מבוגר שומע שיר ישן, שיר משנות ילדותו, ומיד הוא נזכר בבית הספר, בכיתה, בחברים. הוא חווה הנאה עצומה, מתלהב, אינו מסוגל לעזוב את השיר.

והנכד יושב לידו ומשתומם: סבא, מה כל כך יפה בשיר הזה? הסב מנסה להסביר, אבל הנכד אינו מבין. ובאמת, ההנאה אינה באה מן המוזיקה הנפלאה. היא באה מכך שהשיר הזה מקושר אצל הסב לכיתה ד, לחוויה שהייתה לו פעם, לדבר מסוים. השיר מעורר בו את אותם רגשות שחווה אז, ולכן הוא מרגיש תענוג גדול. לנכד אין את החוויה הזאת, ולכן השיר אצלו סתם שיר.

וכמובן, אותו דבר קיים גם בכיוון ההפוך. יש חוויות שליליות שנקשרות לדברים מסוימים, ואחר כך הדבר לבדו מעורר את הכאב, את הפחד או את הדחייה.

עד כאן החלק הראשון: ההתניה הקלאסית. רגש שכבר קיים באדם נקשר לדבר חדש, והדבר החדש מעורר אותו.

שיר ישן מעורר הנאה גדולה לא בגלל המנגינה, אלא בגלל החוויה שנקשרה אליו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🐭 החולדה והדוושה

יש סוג שני של התניה, שנקרא "התניה אופרנטית". פסיכולוג אמריקאי בנה תיבה, ובתוכה דוושה וחריץ שממנו יוצא אוכל. הוא הכניס לתיבה חולדה ונתן לה להסתובב בחופשיות. בכל פעם שהחולדה לחצה במקרה על הדוושה, נכנס אוכל לתיבה. אחרי כמה לחיצות הבחין הפסיכולוג שהחולדה כבר מקשרת: לחיצה על הדוושה מביאה אוכל. ומאז, כשהייתה רעבה, ניגשה ולחצה.

ואז עשה גם הפוך. הוא רצה שהחולדה תלמד שלא ללחוץ על הדוושה, וחיבר את רצפת התיבה לזרם חשמלי חלש. כשלחצה על הדוושה, קיבלה מכה חשמלית. אחרי כמה פעמים הפסיקה החולדה ללחוץ.

מה ההבדל בין שני סוגי ההתניה? בהתניה הקלאסית הכלב כבר נברא כך שאוכל מעורר אצלו רוק. לא לימדתי אותו דבר חדש, רק גרמתי לו להרגיש את מה שהרגיש תמיד, גם כשהוא שומע פעמון. בהתניה האופרנטית אני מלמד דבר חדש. לחולדה אין שום טבע לאהוב דוושות. לימדתי אותה הרגל שלא היה לה קודם, לפי מה שקרה אחרי המעשה שלה.

כך מאלפים גם דולפינים ובעלי חיים רבים. וכך, בלי שאנחנו שמים לב, פועל חלק גדול מן החינוך.

בהתניה האופרנטית האדם לומד הרגל חדש לגמרי, לפי מה שקורה אחרי מעשיו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

👨‍👦 האבא שמעיר

ניקח דוגמה מוכרת. אבא ובן הולכים ללימוד של "אבות ובנים". ולפעמים האבא מחליט שעכשיו הגיע הזמן לחנך. הוא שואל: למה כאן אתה לא מבין? למה כאן קשה לך? למה לא הקשבת בכיתה? והוא מעיר עוד ועוד הערות. התוצאה: מצב רוח לא טוב, לאבא ולבן.

מה שהאבא לא תופס, הוא את החשבון האמיתי. ספק גדול אם ההערות עזרו לילד. אבל דבר אחד בטוח: הוא גרם לילד חוויה שלילית מן הלימוד. וספק גדול אם הילד הזה יחזור אי פעם אל הלימוד באהבה.

הגמרא עצמה היא דבר נפלא. אדם לומד בה לחשוב, להעמיק, לפתח את השכל. אבל אם הגמרא נקשרה אצל הילד למבחנים, ללחץ, לכך שבגללה אינו יכול לשחק, לציונים ולתחרות, נוצרת אצלו התניה שלילית. הגמרא נעשית אצלו דבר רע. ואחר כך קשה מאוד, קשה מאוד להוציא את זה.

לעומת זאת, אם האבא דואג שהלימוד יהיה חוויה טובה, שמחה, נעימה, הוא בונה אצל הילד קשר שיחזיק מעמד כל החיים. השאלה אינה רק מה הילד יודע היום, אלא מה הוא ירגיש כשיפתח ספר בעוד עשרים שנה.

הערות רבות בשעת הלימוד עלולות לקשור את התורה אצל הילד לחוויה רעה.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

📖 צעירים שבאו ליהנות מגמרא

הרב סיפר מה שראה בעיניו. פעם ישב עם קבוצת בחורים בגיל כיתה ט, וסיפר להם שהוא לומד גמרא עם צעירים שאינם שומרי מצוות, צעירים מן הרחוב, והם באים ללמוד בשמחה. הבחורים הסתכלו עליו בפליאה: איך ייתכן? למה הם באים? אף אחד לא מחייב אותם!

הם לא האמינו, והחליטו לבוא, קבוצה אחרי קבוצה, לראות במו עיניהם. ישבו והסתכלו, ושאלו את הצעירים: למה אתם באים? ואלה ענו בפשטות: כיף לבוא ללמוד גמרא. נהנים מן החוכמה היהודית. הבחורים לא הצליחו להבין: איזו הנאה יש כאן? מה כבר יש בזה?

התשובה, אומר הרב, תלויה במה שלמדנו. אצל הצעירים האלה הגמרא נקשרה לחוויה טובה: מפגש חם, חוכמה מעניינת, שמחה. אצל הבחורים, שגדלו עם הגמרא כל יום, היא נקשרה אצל רבים למבחנים, לחובות וללחץ. אותה גמרא, אותם דפים – וחוויה הפוכה לגמרי.

מכאן לקח גדול לכל מחנך ולכל הורה: לא די ללמד את החומר. צריך לשמור שהחוויה שמסביב לחומר תהיה טובה.

מי שמרגיש שהלימוד הוא הנאה, בא ללמוד מרצונו גם כשאיש אינו מחייב אותו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

👴 למה דווקא עם סבא?

הגמרא במסכת קידושין אומרת דבר מפליא: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני, שנאמר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב". נכד שלומד עם סבו – כאילו עמד בהר סיני.

המפרשים שואלים: למה דווקא סבא? וכי הסבא חשוב מן האבא? נאמרו בזה כמה ביאורים. והרב הציע ביאור משלו, מתוך מה שרואים בעיניים.

כשאבא לומד עם בנו, הרבה פעמים יש לו הערות. למה אתה לא זוכר? למה אתה לא מקשיב בכיתה? מה יהיה במבחן? איך תתקבל לישיבה? חצי מן הזמן עובר על "למה כאן אתה לא יודע".

סבא שלומד עם נכדו אינו שואל אף פעם "למה לא ידעת" ו"למה לא הקשבת". הוא אינו מודאג מן הציונים ומן הישיבה. הוא מלמד, ומה שהנכד אינו יודע – הוא שמח להסביר. הכל בנחת, ברוגע, בשלווה: לא יודע? בוא נסביר. ותראה כמה יפה אתה כבר יודע. וזה גורם לנכד חוויה חיובית מאוד מן התורה.

אולי, אומר הרב, זו אחת הסיבות שהגמרא ראתה מעלה עצומה דווקא בלימוד עם הסבא: תורה שנלמדת באהבה ובשלווה, נקבעת בלב כמו מעמד הר סיני.

סבא שמלמד בנחת ובשמחה בונה אצל הנכד חוויה חיובית של תורה.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🌧️ שיר על הגשם

בשיעור הושמע שיר של רבי אלטר, מחבר שירי ילדים ומורה בבני ברק, שנפטר זמן קצר לפני השיעור. היה לו כישרון אדיר לחבר שירים, ואת שיריו שרים היום כמעט בכל גן ילדים.

מה הוא עשה? ילדים, וגם מבוגרים, רואים לפעמים את הגשם כדבר לא נעים. מתרטבים, יש שלוליות, אי אפשר לצאת לשחק. אפשר לראות את הגשם בצורה שלילית מאוד. והוא חיבר שיר שמח על "משיב הרוח ומוריד הגשם": עננים בשמיים, אולי ירד גשם היום, כובע על הראש, כפפות על הידיים, לא לשכוח מגפיים. היום יורד גשם, אז נשחק בבית. ובסוף: גשמי ברכה, ונגיד לה' תודה.

ומה קורה? בכל פעם שיורד גשם, הילד נזכר בשיר. נוצר אצלו חיבור בין הגשם לבין חוויה שמחה מאוד, ולכן גם את הגשם הוא רואה כטוב, כברכה שמגיעה מאת ה'.

כך היו בנויים רבים משיריו: הוא לקח דברים שאולי גורמים לילד צער או סלידה, והפך אותם לחוויה חיובית. היו לו שירים גם לחודש אלול ולזמנים נוספים. ולפעמים, אומר הרב, הצליח שיר כזה לעשות מה שגם מחנכים גדולים מתקשים לעשות: לחבר את הלב של הילד לעבודת ה' בשמחה. כי כל אדם נהנה משירים, והשיר מתחבר אצלו אוטומטית לנושא.

שיר שמח יכול להפוך דבר שהילד סלד ממנו לחוויה שהוא אוהב.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🧠 משחק האסוציאציות

צריך לדעת: האדם מקשר תמיד כל דבר לחוויה מסוימת. כל אדם שאתה פוגש, יש לך מולו רגש מסוים. לכל חג ולכל מצווה יש אצלך רגש מסוים.

מי שלמד פעם אנגלית מכיר את זה. בהתחלה אומרים לו "טייבל", והוא מתרגם בראש: "שולחן". רק אחרי התרגום עולה לו בדמיון תמונה של שולחן. אחרי זמן רב של לימוד, המוח כבר אינו מתרגם. הוא שומע "טייבל", ומיד מצייר שולחן. המילה נקשרה ישר לתמונה.

כך גם ברגשות. מנגינה מסוימת מזכירה לאדם דבר טוב, ומנגינה אחרת מזכירה לו דבר רע. מי שנשרט פעם בידי חתול, עלול לפחד מחתולים שנים רבות, גם כשאין לזה שום סיבה. קוראים לזה אסוציאציות, והן יכולות לפעול לטובה ולרעה.

וביהדות עובדים הרבה מאוד עם הכוח הזה. שימו לב: כמעט לכל חג יש שיר מיוחד משלו. כשאדם נזכר בחג, הוא נזכר בשיר, והשיר מעורר בו חוויה חיובית. אין זה מקרה. כך בונים לב שאוהב את החגים.

לכל דבר בעולם יש אצלנו רגש שנקשר אליו, ואפשר לבחור לקשור אותו לטוב.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

😊 למה חשוב לשמוח במצווה

התורה וספרי המוסר חוזרים שוב ושוב על כמה חשוב לעשות מצווה בשמחה. מלבד הערך של השמחה עצמה, יש כאן דבר יסודי מאוד.

אם אדם עשה מצווה ועורר בעצמו שמחה, מה קורה בפעם הבאה שהוא ניגש לאותה מצווה? הוא לא רק נזכר בשמחה. הוא כבר מרגיש אותה מעט. כי במוח נקשרה המצווה הזאת לשמחה. כל שמחה במצווה היא השקעה: היא קובעת את החוויה של הפעמים הבאות.

והדוגמה ההפוכה מוכרת לכולנו. אדם שכל חייו היה צריך להתפלל שחרית במהירות, כי היה פועל שרץ לעבודה. אצלו שחרית פירושה לחץ, ריצה, אין זמן. גם כשיצא לפנסיה, גם כשהוא זקן, שחרית נשארת אצלו לחוצה. לך תשכנע אותו: יש לך זמן עכשיו, התפלל בנחת! קשה לו מאוד לצאת מן הרגש הזה.

ויש גם הפוך: מי שהתרגל מילדותו להתפלל לאט, בנחת, ירגיש ביום שבו ימהר שזו כלל לא תפילה. הרבה ממה שאדם נהנה או אינו נהנה מן התפילה, תלוי בחוויה שנקבעה אצלו.

מי ששמח במצווה פעם, יחווה את השמחה שוב בכל פעם שיגיע אליה.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🏠 כשהוא נכנס הביתה

את אותו עיקרון אפשר לראות בחיי הבית. אדם יכול לגרום, בלי שהוא יודע בכלל, שאשתו תשמח כשהיא רואה אותו, או שתרגיש עצב.

אדם שכמעט בכל פעם שהוא נכנס הביתה יש לו תלונה – למה כאן ככה, ולמה כאן ככה – יוצר התניה. אחרי זמן, ברגע שהוא נכנס, עוד לפני שדיבר, עוד לפני שעשה משהו, בני הבית כבר מרגישים צניחה ברגשות. הם נסגרים. הוא עוד לא אמר כלום, אבל הכניסה שלו כבר נקשרה אצלם לביקורת.

כך גם במקום העבודה. יש מנהל שכל העובדים יודעים שהוא מעיר. ברגע שהוא נכנס למשרד, מצב הרוח של כולם יורד. הוא עוד לא אמר מילה, אבל המוח שלהם כבר קישר את פניו להערה.

ולעומת זאת: יש אדם שכולם יודעים שהוא חיובי, תמיד משמח, תמיד מאיר פנים. ברגע שהוא נכנס לבית הכנסת, כולם מחייכים. הוא עוד לא סיפר בדיחה, עוד לא אמר כלום, וכבר כולם שמחים. כי אצלם קשור שהאדם הזה מביא איתו חוויה טובה.

כל אחד מאיתנו בוחר, יום אחרי יום, איזה "פעמון" יהיו הפנים שלו לבני ביתו.

אדם יכול לגרום, בלי מילה, שבני ביתו ישמחו או יתכווצו כשהוא נכנס.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🧃 "אשרינו מה טוב חלקנו"

הרב סיפר מעשה יפה. משפחה נסעה בדרך, וכולם היו צמאים מאוד. ירדו באמצע הדרך לקנות שתייה, וחזרו לרכב. כשרצו לפתוח את הבקבוק, ראו שאין עליו את ההכשר שהם מקפידים עליו. הילדים, ילדים מחונכים, לא שתו, למרות הצמא.

כשהגיעו הביתה, סיפרה האם לאב מה היה. האב התלהב מאוד: איזו התגברות! ילדים צמאים, ובכל זאת התגברו! הוא שיבח אותם, ושר איתם "אשרינו מה טוב חלקנו", ואמר להם כמה נחת רוח הם עשו לבורא עולם.

כעבור שבועיים יצאו הילדים עם בית הספר לשיט בקיאקים. המנהל סיכם מראש שהם יגיעו ראשונים ויהיו לבדם. אבל כשהגיעו, התברר שהמקום פתוח לכולם, ולא היה אפשר להיכנס. המנהל נאלץ להודיע לילדים לחזור לאוטובוס. ילדים שחלמו על זה שבועיים – אתם יכולים לתאר את האכזבה.

ואז ניגשו שני ילדים מן המשפחה ההיא, והתחילו לחזור על מה ששמעו מאביהם: ילדים, אתם יודעים איזו מצווה גדולה אנחנו עושים? כמה נחת רוח לבורא עולם כשאנחנו מתגברים! על זה צריך לשיר "אשרינו מה טוב חלקנו". והם שרו ברמקול, בהתלהבות. הילדים קיבלו את זה מהם, כי זה בא מחבריהם ולא מן המנהל, ולאט לאט עלתה האווירה ונעשתה שמחה.

שבח אחד מן ההורים, ברגע של התגברות, הפך אצל הילדים לשיר שמחזיק אותם גם ברגע קשה.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🍬 "שהכל" או "אשרינו"?

המנהל, שראה איך האווירה התהפכה, שאל אחר כך את האם: מאיפה יש לילדים כאלה כוחות? איך הגיעו לזה? והיא סיפרה לו את המעשה עם השתייה, ואיך האב שיבח אותם ושר איתם. הוא התרגש מאוד לשמוע איך שבח אחד של אבא הפך אצל הילדים לכוח שמחזיק אותם ואת חבריהם.

וזה לא נגמר שם. עבר שבוע, והגיעה לבית דודה, שאינה באה לעיתים קרובות, והביאה סוכריות לילדים. ניגש הילד הקטן לאמו ושאל: אמא, על זה מברכים "שהכל", או אומרים "אשרינו"?

השאלה המתוקה הזאת מראה עד כמה חזקה החוויה. אצל הילד הקטן נקשר הרגע שבו קיבלו משהו, או ויתרו על משהו, לשמחה הגדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו". השבח של האבא לא נשאר ברגע אחד. הוא נעשה עוגן, שממשיך לעורר שמחה של יהדות בכל הזדמנות.

וזה לקח לכל הורה. כשהילד מתגבר, עושה מצווה, מוותר – זה הרגע לשמוח איתו בגלוי, לשבח, לשיר. ההתלהבות שלנו ברגע הזה קובעת מה ירגיש הילד בפעמים הבאות. כך הופכים את המצוות לחוויה שהילד מחכה לה.

חוויה חיובית אחת שנקשרה לשבח, ממשיכה להשפיע הרבה אחרי הרגע עצמו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🕯️ הערב שהפך חיים

הרב סיפר מעשה שהיה לפני שנים רבות, על אדם שהיה איש אקדמיה מכובד מאוד, ובהמשך נעשה ירא שמיים גדול. הוא השתתף בסמינר, ושם שמע דברים ששכנעו אותו מאוד בצדקת דרך התורה. אבל הוא לא רצה לחזור בתשובה. הוא אמר לעצמו: שטפו לי את המוח. בטוח יש כאן איזה "בלוף" שלא תפסתי. איך אברר את זה? אצל הרבנים ודאי לא ימצאו לי את החולשה.

הוא החליט: אלך לאלה שעזבו. מי שהיה פעם בן ישיבה ועזב, ודאי יודע את כל התשובות נגד. הוא פרסם בעיתון הזמנה: כל מי שהיה פעם בן ישיבה ועזב, מוזמן אלי לערב מיוחד. ובאמת הגיעו אנשים רבים, שלא הכירו זה את זה, וכולם היו שומרי מצוות לשעבר.

אחרי שהאווירה נעשתה נעימה, שאל אותם: ספרו לי, מה גרם לכם לעזוב? הוא ציפה לשמוע טיעונים של שכל, קושיות וראיות. אבל אחד אמר: אני לא סולח למלמד שלי מכיתה ו. השני אמר: אני זוכר את הרב שלי ההוא. וכך, אחד אחרי השני.

בסוף הערב התברר לו שכולם, בלי יוצא מן הכלל, סיפרו בעצם דבר אחד: היו לנו חוויות רגשיות לא נעימות, ובגללן עזבנו. הוא כל כך נשבר מן הערב הזה, עד שהוא היה המקפצה שלו לחזור בתשובה.

אנשים שעזבו את הדרך סיפרו כולם על אותו דבר: חוויות רגשיות קשות, ולא שאלות של שכל.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

⚠️ כוחה של חוויה רעה

מה ראינו כאן? כמה כוח יש לחוויה שאדם חווה. אם הייתה לו חוויה קשה סביב דבר מסוים, היא יכולה להשפיע עליו תמיד. נוצרת אצלו אסוציאציה: תורה שווה לדבר שלילי. תפילה שווה לדבר שלילי.

קשה לדמיין עד כמה זה חזק. מי שחושב שאנשים עוזבים בגלל קושיות פילוסופיות וספרים מסובכים, טועה לרוב. אצל אותם אנשים, כך עולה מן הסיפור, השורש היה רגשי: מישהו, פעם, יצר אצלם התניה קשה מאוד עם המצוות, חיבר אותן לפגיעה, להשפלה או לפחד. ומחמת זה קרה מה שקרה.

ולכן האחריות גדולה כל כך. מלמד, הורה, מחנך, כל מי שעומד מול ילד – אינו מלמד רק חומר. הוא קובע מה ירגיש הילד כשיפגוש את התורה כל ימי חייו. מילה קשה אחת, השפלה מול הכיתה, עונש שנקשר ללימוד – עלולים להפוך את התורה, שהיא חיים ושמחה, לסמל של כאב.

וזה גם מקור של תקווה. כי אם חוויה רעה כל כך חזקה, גם חוויה טובה חזקה מאוד. מי שבונה אצל ילדיו ואצל עצמו חוויות טובות של תורה ומצוות, נותן להם מתנה שמחזיקה מעמד יותר מכל הסבר.

חוויה קשה עלולה לקשור את התורה והתפילה אצל אדם לכאב, ולכן החוויה הטובה היא עניין של נפש.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

🍎 תפוח בדבש וסופגנייה

ועכשיו נסתכל על הצד החיובי. שימו לב: לכל חגי ישראל יש מאכלים מיוחדים. ואין זה מקרה. המטרה היא החוויה: שכל חג יזכיר לאדם, בכוונה, טעם טוב.

ראש השנה מזכיר את התפוח בדבש. חנוכה מזכיר סופגנייה. פורים מזכיר אוזני המן ומשלוחי מנות. פסח מזכיר מצות וחרוסת. לג בעומר מזכיר מדורה. שבועות מזכיר מאכלי חלב וגבינה. האמא שמכינה בכל חג את המאכל המיוחד שלו, אינה עושה רק אוכל. אין לנו מושג כמה זה משפיע.

כי מה קורה? כל חג יוצר אצל הילד חוויה חיובית. ואחר כך, אוטומטית, בלי שהוא רוצה בכלל, מזכירים לו חנוכה – והוא שמח. פורים – והוא שמח. החגים מעוררים בו שמחה מעצמם, כמו הפעמון.

זה סוד גדול בעבודת ה' ובחינוך: לא רק להסביר, אלא לבנות חוויה. כל שולחן שבת שמח, כל שיר בחג, כל מאכל מיוחד, כל מילה טובה בשעת לימוד – הם אבני בניין של לב יהודי ששמח במצוות.

המאכלים של החגים אינם מקרה: הם בונים חוויה חיובית שהחג מעורר מעצמו.

פרק ג · הכוח העצום של החוויה

✨ לחבר כל מצווה לשמחה

נסכם את הדרך. גילינו שבמוח האדם יש כוח עצום: הוא מחבר בין דברים. כמו הכלב שהפעמון מעורר אצלו את ציפיית האוכל, כך גם אצלנו – מנגינה, מקום, פנים של אדם, מצווה מסוימת, מעוררים רגש שנקשר אליהם בעבר.

ראינו שהמסילת ישרים לימד לעשות מצווה בזריזות גם כשאין חשק, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. ראינו שחיוך פשוט יכול לשחרר שמחה. ראינו כמה מזיקות הערות בשעת לימוד, וכמה מועיל לימוד בנחת, כמו לימוד עם סבא. ראינו את כוחו של שיר שמח, ואת כוחו של שבח אחד מאבא ברגע של התגברות. וראינו גם את הצד המפחיד: חוויה רעה עלולה להרחיק אדם מן התורה.

המסקנה המעשית פשוטה וגדולה: כל פעם שאנחנו עושים מצווה, כדאי לעשות אותה בשמחה, כי השמחה הזאת נשמרת ותחזור. כל פעם שאנחנו מלמדים ילד, כדאי לשמור שהחוויה תהיה טובה. כל חג, כל שבת, כל לימוד, הם הזדמנות להפקיד בלב רגש טוב.

יהי רצון שנזכה תמיד לחבר כל מצווה וכל פעולה לחוויה חיובית. ואז, בעזרת ה', רק נזכיר את המצווה, וכבר יתעורר בלבנו אותו רגש של שמחה ואהבה לבורא עולם.

מי שמחבר כל מצווה לחוויה טובה, יזכה שעצם הזכרת המצווה תעורר את לבו לשמחה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

📜 הסעיף הראשון בשולחן ערוך

השיעור הקודם עסק בכוח של האדם לחוות חוויה בלי שקרה דבר: המוח מקשר בין דברים, ומעורר רגש שנקבע בעבר. ילד שאצל הוריו הייתה השבת נפלאה, ימשיך בדרך כלל לחוות את השבת כנפלאה כל חייו, גם בלי לעבוד על זה. עכשיו נראה איך אפשר להשתמש בכוח הזה במצווה אחת מסוימת, ולבנות ממנה חוויה חיובית שמלווה את האדם כל ימיו.

הרמ"א פותח את השולחן ערוך, בסימן א סעיף א, כך: "שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים".

הגאון מווילנא מראה מאין זה בתורה: נאמר על נח "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", שהיה כל הזמן עם בורא עולם. וכן נאמר "אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו". והגר"א מפליג עוד יותר: אל תאמר שזה רק כלל גדול. זו כל מעלת הצדיקים. צדיק הוא מי שהולך תמיד כששם ה' לנגד עיניו.

זה מפליא. צדיק הוא דבר רחב מאוד, יש בו מעלות רבות. איך אפשר לומר שכל מעלתו היא זו? ועוד שאלה, מעשית יותר: איך מקיימים את זה היום? לאדם יש המון דברים בראש. מי יכול לחשוב כל היום על בורא עולם?

הרמ"א פותח את השולחן ערוך ב"שויתי ה' לנגדי תמיד", והגר"א אומר שזו כל מעלת הצדיקים.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🗣️ קריאת שמע: מחשבה, דיבור ומעשה

בגלל הסעיף הזה תלויים במקומות רבים שלטים של "שויתי", בבתי כנסת ובבתים, עם ציור של מנורה ובלעדיו. אבל איפה המצווה כתובה בתורה? בתהילים נאמר "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". וחובת הלבבות מוצא לזה מקור בקריאת שמע: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ".

איך ראה זאת בקריאת שמע? אפשר לחלק את הפרשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא המצוות, התפקיד של האדם: "שמע ישראל" – אמונה, "ואהבת" – אהבת ה'. אחר כך התורה כבר אינה מוסיפה מצוות חדשות. כל השאר מלמד איך מפנימים את זה, איך חיים את האמונה ואת האהבה.

וזה נעשה בשלוש פעולות: במחשבה, בדיבור ובמעשה. "על לבבך" – לחשוב. "ודברת בם" – לדבר עליהם, עם הילדים ועם כולם. "וקשרתם לאות על ידך" – לעשות מעשים. אלה שלושת הדברים שפועלים על האדם, ויש שמשווים זאת לשיטות טיפול מוכרות בימינו.

וחובת הלבבות אומר: אם התורה כתבה שהדברים יהיו "על לבבך", סימן שיש מצווה לחשוב על האמונה ועל אהבת ה' ככל שאפשר. ויש שכתבו שגם "והיו לטטפת בין עיניך" רומז לכך: שאהבת ה' תהיה כמו תכשיט על הראש, זיכרון שעומד תמיד בין העיניים.

התורה מלמדת להפנים את האמונה ואת אהבת ה' בשלוש דרכים: מחשבה, דיבור ומעשה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

👁️ לצייר את השם מול העיניים

המשנה ברורה מביא דבר מפורסם בשם האר"י ז"ל: איך מקיימים "שויתי ה' לנגדי תמיד"? שיצייר האדם את אותיות שם הוי"ה מול עיניו, ועל ידי זה יזכור את בורא עולם תמיד. לא סתם לזכור, אלא לראות את האותיות.

בעבר עבדו על זה חסידים רבים. הם עמלו לראות את האותיות האלה לפני עיניהם, והצליחו להחזיק בכך זמן רב.

והנה, אם תנסו היום, כמעט לא תמצאו אנשים שמצליחים להחזיק מעמד. נסו בעצמכם. אדם שמצייר את האותיות בדמיונו יראה, בדרך כלל, שאחרי זמן קצר הן בורחות לו מן העיניים. הוא אינו מחזיק יותר מדקה. בעבר רבים הצליחו, והיום, משום מה, זה לא הולך.

מה קרה? מה השתנה, שהיום קשה כל כך להצליח במה שפעם הצליחו בו רבים? כאן אנחנו חוזרים לנושא של השיעור הקודם, לכוח ההתניה. כשרוצים לדעת מה פועל על האדם, צריך לשאול תמיד: איזה רגש הדבר הזה מעורר בו?

האר"י הורה לצייר את אותיות השם מול העיניים, אבל היום רוב האנשים אינם מצליחים להחזיק בזה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

😟 למה המחשבה בורחת

הרמ"א מדבר על שויתי מתוך יראה: שיחשוב האדם שהוא עומד לפני המלך הגדול, וממילא יתבייש ויירא. אצל רבים, לצייר את האותיות פירושו לשים לפני העיניים מחשבה של פחד. ואדם אינו מסוגל, בדרך כלל, להחזיק מול עיניו פחד לאורך זמן.

בעל ספר הברית כותב על כך דברים ברורים: מי שמצייר תמיד את השם מתוך רגשי פחד, זו אינה הדרך שתחזיק, כי קשה לאדם מאוד להתמיד בה.

ולפי מה שלמדנו על ההתניה זה מובן היטב. אם אדם חושב תמיד שבורא עולם עומד מעליו כמו משגיח, כמו מנהל שבודק כל צעד, הגוף של האדם אינו אוהב להרגיש פחד. ומה קורה לו? אוטומטית הוא דואג לזרוק את המחשבות האלה. נוצרת אצלו סלידה מהן, ואין לו שום סיבה לרצות להחזיק בהן.

לא האותיות בורחות. הפחד בורח, והאותיות בורחות איתו. ומכאן גם הפתח לתיקון: אם נשנה את הרגש שמחובר לאותיות, אולי גם נצליח להחזיק בהן.

מחשבה שמעוררת פחד, הגוף דוחה מעצמו; מחשבה שמעוררת אהבה, הגוף רוצה להחזיק.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

💝 עצת ספר הברית

ובאמת, בעל ספר הברית מציע עצה אחרת. לא בדיוק מה שאמר הרמ"א, אלא לצייר את השם מתוך אהבה. שיצייר האדם את ה' כמי שמביא לו המון טוב: עזר לו בחיים, נתן לו מתנות רבות, חיים טובים, פרנסה, ילדים, נכדים. כשאדם מצייר כך, זה נותן לו חשק עצום.

בלשונו של ספר הברית: יצייר אהבת ה', ויידע שזו לו הצלחה אחר הצלחה וטובה אחר טובה. ואז הנפש מרוצה בזה וחפצה בו, מתמסרת באהבה, נותנת מחשבתה לדבוק בו, גילה בזכרון שמו יתברך ושמחה להרהר בו. כוחותיה מתפשטים ומתרחבים מרוב החשק והשמחה.

אם אדם מצייר את שם ה' כמי שאוהב אותו ושמח בו, אז, אדרבה, הוא ירצה להחזיק בזה. הזיכרון של ה' גורם לו שמחה גדולה, ולכן הלב אינו בורח אלא נמשך.

זה הבסיס לכל ההמשך. השאלה אינה רק האם אני זוכר את ה', אלא איזה רגש מתעורר בי כשאני זוכר אותו. מי שבונה בלבו קשר של אהבה, יגלה שהזיכרון נעשה קל ומתוק.

מי שמצייר את ה' כמי שאוהב אותו ומיטיב לו, לבו שמח בזכרונו ורוצה להחזיק בו.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

⚓ להפקיד בבנק של האותיות

ובימינו נכתבה עצה מעשית בספר "שערי אהבה". המחבר אולי לא הכיר את מה שהפסיכולוגיה קוראת "עוגנים", אבל הוא כתב בדיוק את הרעיון הזה, והבין שכך התכוונו המשנה ברורה ובעל ספר הברית.

העצה: בכל פעם שקורית לאדם חוויה נפלאה, חוויה חיובית ומשמחת – נולד נכד, היה טיול נחמד, מאכל מיוחד, בשורה טובה, חידוש יפה בלימוד – והוא רוצה להודות לבורא עולם, שישים מול עיניו את אותיות השם. לאט לאט, פעם אחרי פעם, יקרה דבר מופלא: האותיות האלה יזכירו לו אוטומטית מלא דברים טובים.

זה בדיוק כמו הפעמון. אם בכל דבר חיובי אדם מצייר את האותיות ונזכר בבורא עולם, האותיות יגרמו לו אהבה ושמחה. ובכל פעם שיראה אותן, יחזרו אליו החוויות הטובות שהיו לו בעבר. הוא קבע את הרגש יחד עם דבר מסוים, וכל פעם שידמיין את הדבר הזה, יחווה שוב את הרגש.

אפשר לומר זאת במשל של בנק: בכל חוויה טובה אדם מפקיד באותיות. ומי שהפקיד הרבה, ירגיש הנאה עצומה כשיסתכל בהן, נעימות ואהבה ושמחה גדולה עם בורא עולם.

מי שמצייר את אותיות השם בכל חוויה טובה, בונה עוגן שיעורר בו אהבה ושמחה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🛡️ למשוך מן הבנק ברגע קשה

ומה שמפקידים בבנק, אפשר גם למשוך. בשפה של היום אומרים שבעזרת עוגנים חיוביים אפשר לבטל ולהחליש הרבה רגשות שליליים. לא נלמד כאן קורס בפסיכולוגיה, אבל נראה איך זה עובד ביהדות.

אדם שחווה את האותיות בחוויות חיוביות, ולאט לאט הפקיד בהן הרבה, עשה מהן עוגן חזק. עכשיו קרה לו דבר שלילי: צרה, עצב, דבר שמכביד. הוא רוצה להשתחרר. מה יעשה? יחשוב שוב על אותן אותיות. ואוטומטית, בלבו, יתחילו להתעורר החוויות הטובות. כי האותיות מזכירות לו שבורא עולם אוהב אותו, וכמה טוב עשה איתו. ולאט לאט ירגיש שחרור.

ולא רק זה. העצה הזאת מתאימה במיוחד לצעירים, שעומדים פעמים רבות בניסיונות, כשהיצר בוער ולא קל להם. בשעת ניסיון, כשמתעוררות בלב מחשבות שאינן מצד הקדושה, יוכל לעורר לפני עיניו את אותיות השם. ואחרי שהשקיע בהן והפקיד בהן את נועם הקדושה, הוא יגלה שיש בהן אמצעי חזק מאוד. הן יעזרו לו פעמים רבות להינצל מעבירות.

מה שנבנה ברגעים הטובים, הוא שמציל ברגעים הקשים.

מי שהפקיד באותיות רגעים טובים, יכול לעורר אותם בשעת צער או ניסיון ולהשתחרר.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🧲 למה קשה לזכור את הטוב

יש דבר נוסף שמשתמשים בו הרבה בפסיכולוגיה החיובית. לאדם, ברוך ה', קורים הרבה דברים נחמדים במשך היום. אבל שאלו אדם בסוף היום: מה היה טוב היום? על פי רוב הוא לא יצליח לענות. נסו בעצמכם, ותראו כמה קשה להיזכר בדברים החיוביים שהיו במשך היום.

אם היה משהו שלילי, הוא ייזכר בו תוך רגע. אבל את החיובי קשה לזכור. יש עצה ידועה לזוגות: ביום חמישי או בסוף השבוע, נסו להיזכר יחד בחוויות החיוביות שהיו במשך השבוע. ותראו כמה זה לא קל.

המשל שמשתמשים בו הוא כזה: למוח יש כמו סקוץ' לדברים השליליים, הם נדבקים בו מיד. ולדברים החיוביים יש לו כמו טפלון, הם מחליקים ממנו. הוא אוהב לקלוט את השלילי, ואת החיובי לא תמיד.

אם כך, אין לחכות שהזיכרון הטוב יישאר מעצמו. צריך לעשות משהו כדי שהחוויה הטובה תיקבע בלב. והשאלה היא איך.

הטוב מחליק מן הזיכרון והרע נדבק בו, ולכן צריך לעבוד כדי לשמור את הרגעים הטובים.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🎉 לחגוג את הטוב: שהחיינו

אחת העצות הפשוטות שקיימות: לעשות חגיגה סביב הדבר הטוב שקרה. אירוע קטן, משהו שמסמן אותו. והנה, ביהדות יש לזה דוגמה מפורשת. קנית דבר חדש? אומרת ההלכה: ברך שהחיינו. זה רעיון אדיר לחוויה חיובית. אתה לוקח את הדבר, מברך שהחיינו, אולי קורא לבני הבית שיענו אמן – וזה נעשה חוויה שנכנסת ללב חזק. הלב נשאר רענן שעות רבות.

ואותו רעיון בדיוק אדם יכול לעשות בכל דבר טוב שקורה לו. משהו נחמד קרה? הוא מדמיין את שם ה', אומר בלבו: וואו, בורא עולם, כמה נתת לי! הוא מתפעל, מעלה את הרגש, ושם מול עיניו את האותיות. ואז החוויה נעשית חזקה הרבה יותר.

וגם העוגן נעשה חזק יותר. האדם מרוויח פעמיים: עכשיו הוא חווה את הטוב בעוצמה, ואחר כך, בכל פעם שיצייר את האותיות, יחווה חוויה נפלאה עוד יותר.

כך מצווה אחת, ברכה אחת, הופכות רגע חולף לאוצר שנשמר בלב.

ברכת שהחיינו היא דרך לקבוע חוויה טובה בלב, ואותו כוח יש לציור השם מתוך הודיה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

💗 לשים את הלב

בפסיכולוגיה החיובית מלמדים מושג שנקרא מודעות: איך אדם שם לב לדברים. והביטוי "לשים לב" אומר את הכל בפשטות: לשים את הלב. לא רק לראות, אלא להכניס את הלב לתוך החוויה.

איך עושים זאת? להשהות את החוויה. להתעמק בה. לשים לב מה היה שם, מה כל כך יפה, איזה צבע היה. להתבונן. להסתכל בעיניים חדשות, כמו מי שלא ראה את זה מעולם. לספוג את החוויה ולשאוף אותה פנימה. ולדמיין: מה היה קורה אילו לא היה לי את זה?

אלה כללים שלומדים מי שרוצים לחיות חיים שמחים. ומי שעושה את הפעולות האלה, יגלה שהחוויות שלו במשך היום, גם אם לא היו מי יודע מה, נעשות מעניינות ומאירות. לא קרה הרבה, אבל משום שהשהה אותן ושם בהן את לבו, הן נשארות.

ומי שמוסיף לכל זה את זכרון ה', את אותיות השם ואת ההודיה, הופך את המודעות לעבודת ה': כל רגע טוב שנקלט בלב הוא רגע שבו ראה את חסדו של בורא עולם.

מי שמתעכב על החוויה הטובה, מתבונן בה ודמיין את העולם בלעדיה, הופך יום רגיל ליום שמח.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🌸 "שויתי" כמשקפיים ורודים

ועכשיו אפשר לחזור לשאלה הגדולה: מי יכול לחשוב כל היום על בורא עולם? אדם צריך לעסוק בהרבה דברים. בספר שערי אהבה מוצע חידוש עצום: "שויתי ה' לנגדי תמיד" אין פירושו דווקא שאדם יחשוב כל היום מחשבה מסוימת. הכוונה שיהיו לאדם משקפיים ורודים.

כלומר, שהאדם התרגל לראות את העולם כך שהוא רואה את הקדוש ברוך הוא בצורה חיובית. כשרואים את העולם מתוך הכרה שריבונו של עולם הוא הטוב והמטיב, ושכל מה שקיים וקורה בעולם בא ממנו, רואים את העולם מואר, מלא ביטחון ושמחה. כל מה שהוא יתברך החליט לעשות – לטובה.

זה "שויתי ה' לנגדי תמיד": שהאדם רואה תמיד מול עיניו את בורא עולם הטוב והמטיב. ולפי זה, ה"תמיד" יכול להתקיים כפשוטו. אין צורך לעצור את כל המחשבות. צריך שהעולם כולו ייראה דרך עדשה אחת: עולם מלא שמחה ואהבה, שה' ברא מלא טוב.

ומכאן עולה שאלה מעניינת: האם יש ביהדות מצווה להיות אופטימי? משתתפים בשיעור הציעו את מצוות השמחה ואת מצוות הביטחון בה'. ובאמת, יש כאן שני דברים: האם יש מצווה לזכור בעיקר את הטוב, והאם יש מצווה לראות את היש.

לפי "שערי אהבה", "שויתי ה' לנגדי תמיד" פירושו להתרגל לראות את העולם דרך הטוב של ה'.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

👵 למה הזקנים מאושרים יותר

יש מחקר מעניין מאוד, שבדק וגילה שבדרך כלל אנשים זקנים מאושרים יותר מצעירים. החוקרים היו מופתעים. אנשים בני שבעים וחמש ויותר, שגופם כבר חלש, מאושרים לעיתים קרובות יותר מצעירים בכוחם. ומצאו שגם אנשים שהיו מדוכאים בצעירותם נעשו מאושרים יותר בזקנתם.

מה ההסבר? לפי המחקר, משום מה אנשים מבוגרים אוהבים לזכור את הדברים החיוביים, ואילו צעירים נמשכים הרבה פעמים לשליליים. אומרים שלאדם יש אלפי מחשבות ביום, ואצל אדם רגיל, שלא עבד על עצמו, רובן הגדול – יש אומרים כשמונים אחוז – שליליות.

ולמה המבוגר שונה? כי הוא כבר ראה בחייו המון אתגרים, ובסך הכל הם הסתדרו. הצעיר עוד לא יודע. בעיניו כל דבר יכול להתקלקל. כשדבר הולך לו טוב, הוא אומר: רגע, איפה זה יתקלקל?

הרב סיפר על זקן אחד, שעלה לארץ בימי השלטון הבריטי ועבר את כל המלחמות. כשנפלו טילים, שאלו אותו: אתה לא מפחד? ענה: עברתי כל כך הרבה, הבריטים רצו להרוג אותי, במלחמות זרקו עלינו פצצות, הבגדים שלי נשרפו – ואלוקים שמר עליי. מה יש לפחד עכשיו? מי שראה כמה פעמים ה' שמר עליו, כבר אינו חושש.

מחקר מצא שמבוגרים מאושרים מצעירים, כי הם נוטים לזכור את הטוב ויודעים שבסוף הדברים מסתדרים.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🥛 "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"

חז"ל אמרו: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה". ובדרך צחות אמרו שהמילה "חכם" רומזת ל"חצי כוס מלאה". החכם, בטבעו, יודע לראות את החלק החיובי של החיים. וזו גם החוכמה שבזקנה: לראות את הטוב שיש בחיים. ולכן חייו של האדם מאושרים יותר דווקא בגיל המבוגר.

וזו גם הזדמנות. הרי התפקיד של האדם בחיים הוא להגיע למצב שבו, כשהוא נזכר באלוקים, הוא רואה את כל הטוב שהיה. אדם עובר בחייו המון חוויות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. והשאלה הגדולה היא: בסופו של דבר, איזה רגש מזכיר לו אלוקים? רגש של אהבה, או חלילה רגש קשה?

גם מי ששומר תורה ומצוות אינו מוגן מכך מאליו. ראינו בשיעור הקודם אנשים שעזבו את הדרך, כי התורה והמצוות הזכירו להם דברים רעים. התכלית היא "ואהבת את ה'": שזכרון ה' יעורר אהבה ושמחה.

ובגיל המבוגר, כשהאדם בטבעו כבר רואה את החיובי, זו הזדמנות נפלאה להגיע לזה: לראות את כל היש שבחיים, ולחבר אותו לבורא עולם.

חוכמת הזקנה היא לראות את החצי המלא של הכוס, ובגיל הזה קל יותר לבנות אהבת ה'.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🕊️ נפש, רוח ונשמה

יש עוד דבר יפה בעניין הזה. יש באדם נפש, רוח ונשמה, והם מחולקים לשלבי החיים. בגיל הצעיר, הנפש היא החלק הדומיננטי. באמצע החיים, הרוח. וכשאדם מגיע לגיל שישים ומעלה, החלק הגבוה ביותר שבו, הנשמה, הוא שפועל בו יותר מכל.

הנפש היא החלק ששייך למטה, והנשמה היא החלק ששייך למעלה. ואולי זה ההסבר הפנימי לממצא של המחקר. האדם הצעיר נמשך אחר הנפש הבהמית, שמושכת אותו כל הזמן להסתכל למטה: על מה שאין, על מה שחסר, על הרע.

לעומת זאת, האדם המבוגר מביט כלפי מעלה, כלפי הנשמה. והנשמה רוצה לראות את הדברים החיוביים, את כל היופי ואת כל הטוב שאלוקים ברא בעולם. הוא מסתכל לכיוון החיובי, לכיוון למעלה, ורואה את הכל יפה.

ומי שעדיין צעיר יכול ללמוד מכך: אין צורך לחכות לגיל שישים. אפשר כבר עכשיו לבחור להסתכל למעלה, ולאמן את העין לראות את הטוב.

בכל שלב בחיים שולט חלק אחר בנפש, ובזקנה מתגברת הנשמה שמביטה כלפי מעלה.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

📰 למה ממהרים לספר רעות?

למדנו ש"שויתי ה' לנגדי תמיד" פירושו שאדם ישתדל ככל יכולתו לזכור את החוויות החיוביות שבחייו, ולשים את ה' מול עיניו כחלק החי והטוב של החיים. ולכן אדם צריך להתרכז בנושאים החיוביים, כדי שיראה את בורא עולם בצורה חיובית.

ומכאן שאלה. זו אינה שאלה של איסור והיתר, ואין כוונה לדבר כאן על לשון הרע. השאלה היא: האם ראוי לאדם לספר כל מיני דברים שליליים? בימינו עושים זאת בשפע. משום מה אוהבים לספר דברים רעים.

ולמה? כי מה מדליק את האדם מהר יותר, דבר שלילי או דבר חיובי? ברור שהשלילי. מי שרוצה למשוך תשומת לב, יודע שבשורה של סכנה או של אסון תעורר מיד התרגשות. אדם שמח אינו נמצא בפחד ובבהלה, ולכן החדשות הטובות פחות "מוכרות".

אבל כשאתה מספר דבר שלילי, אתה יוצר אצל השומע תמונה של עולם רע, וממילא גם תמונה של בורא עולם, כביכול, כמי שאינו מיטיב. נכון, אפשר לומר "הכל לטובה". אבל השאלה היא מה קורה לאדם בפנים, וכמה הוא מצליח להחזיק בזה.

דבר שלילי מושך תשומת לב מהר, אבל מי שמספר אותו בונה אצל השומע תמונה עגומה של העולם.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

🏞️ הנחל שמשמש את העולם

בזוהר מסופר: רבי שמעון בר יוחאי הלך עם תלמידיו, ביניהם רבי אלעזר, רבי אבא, רבי חייא, רבי יוסי ורבי יהודה. הם הגיעו לנחל מים. רבי יוסי מעד, ונפל עם בגדיו לתוך המים. מצב לא נעים. אמר רבי יוסי: הלוואי שנחל המים הזה לא היה קיים.

אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: אסור לומר כך. הנחל הזה משמש את העולם, ואסור לבזות את משמשו של הקדוש ברוך הוא. הרי נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" – את כל אשר עשה, בלי חילוקים.

רואים מכאן שראוי לאדם לראות את העולם בצורה חיובית. גם כשהנחל הרטיב אותו, גם כשהדבר הזיק לו ברגע מסוים, הוא אינו מבטל את הטוב שבדבר. אדרבה, הוא זוכר שהנחל משקה שדות ונותן חיים לרבים.

וזה גם מה שראינו בשיר על הגשם: אדם צריך לחפש איך לראות את החיים בצורה חיובית, ולא להתלונן על כאן ועל שם ועל זה. מי שמתלונן על כל דבר, צובע את העולם באפור. מי שמחפש את הטוב, צובע אותו בוורוד.

רבי שמעון בר יוחאי לימד שאסור לבזות דבר שה' ברא, גם כשנפגענו ממנו.

פרק ד · לצבוע את החיים בוורוד

📣 בשורות ושמועות

ולסיום, משנה יפה מאוד במסכת ברכות: "על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר: ברוך הטוב והמטיב. על שמועות רעות אומר: ברוך דיין האמת".

שימו לב לחלוקה. על הטוב נאמר "בשורות", ועל הרע נאמר "שמועות". למה? לכאורה זה אותו דבר: מידע שהגיע אל האדם. אבל המשנה באה ללמד דבר נפלא. קרה דבר טוב? התקשר, ספר, בשר! בשורה היא דבר שמפיצים, שמספרים לאחרים. קרה דבר רע? מה לעשות. אל תחפש לספר אותו. איך אדם יודע על דברים רעים? הוא שמע אותם, בדרך כלשהי. הוא אינו מבשר אותם. את הרע שומעים, ואת הטוב מבשרים.

יהי רצון שנזכה לחפש ככל האפשר לספר בשורות טובות, ולראות את העולם בצורה חיובית. שנזכה, בכל גיל, להיות "זקנים" במובן של חכמים: לראות תמיד את החצי המלא של הכוס, ולראות כמה הקדוש ברוך הוא ברא עולם טוב ומיטיב.

ועצה מעשית לסיום: בכל ליל שבת, ליד השולחן, לשאול את בני הבית: מה היה טוב השבוע? כל אחד יספר. זה אינו קל בהתחלה, כי את הטוב קשה לזכור. אבל מי שמתרגל לכך, מגלה שבכל שבוע יש הרבה מאוד טוב, ושאותיות השם מתמלאות אצלו באהבה.

על הטוב המשנה אומרת "בשורות", ועל הרע "שמועות": את הטוב מבשרים, ואת הרע רק שומעים.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎤 מה זוכרים בסוף השבת?

השיעור נאמר לקראת שבת שירה, ועוסק במעלת השירה ביהדות. והוא פותח בסיפור פשוט מן המציאות.

בשבת של שבע ברכות, כמו שכולם יודעים, כולם מדברים. זה מדבר, וזה מדבר, וזה מדבר. ובמוצאי שבת, נסה להיזכר: מה אמרו? קשה מאוד. דיברו כל כך הרבה, ואי אפשר לזכור.

אבל באותה שבת קרה דבר מיוחד. יום לפני כן פנה אל הרב מנהל של בית ספר, וביקש: אני רוצה לומר להורים כמה חשוב שבכיתה לא ילמדו את המשניות סתם, אלא בניגון, כדי שיישאר. האם תוכל למצוא לי מקורות? הרב ישב וחיפש מקורות רבים. ותוך כדי כך אמר לעצמו: בוא ננסה בעצמי. אומר את דבר התורה בשבת בשירה, ונראה מה יקרה.

ומה שקרה הפתיע אותו מאוד. דבר התורה הזה, היחיד מכל השבת, לא נשכח. הוא חזר ועלה שוב ושוב, מסעודה לסעודה, עד הרגע האחרון של סעודה שלישית. כדי להבין למה, צריך לשמוע את דבר התורה עצמו.

מכל הדיבורים של שבת אחת, נשאר בזיכרון דווקא מה שנאמר בשירה.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎉 "בנערינו ובזקנינו נלך"

דבר התורה היה על פרשת בא. פרעה כבר מרגיש שהגיעו מים עד נפש. אומרים לו: עד מתי? הוא אינו מסוגל יותר, ואומר למשה: אתם יכולים ללכת. אבל מי ילך? "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים". ומשה רבנו אינו מסכים: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ... כִּי חַג ה' לָנוּ".

על מה היה הוויכוח ביניהם? חשבו: אדם שהולך לעבודה, את מי הוא לוקח איתו? ראיתם פעם אדם שלוקח את ילדיו לעבודה? לעבודה הולכים הגברים. אבל לאן לוקחים את הילדים? למקום שיש בו מסיבה, אירוע, שמחה – שמחת תורה וכדומה. לשם לוקחים את כולם.

פרעה אומר: "לכו נא הגברים ועבדו". אתם מבקשים לעבוד? לעבודה הולכים הגברים. ומשה אומר: לא ולא! בנערינו ובזקנינו נלך, כולם! למה? "כי חג ה' לנו". אצלנו עבודת ה' אינה עבודה קשה. היא חגיגה, היא מסיבה. ולמסיבה הולכים כולם.

ומכאן המשיך הרב לדבר על כמה חשוב לחנך כך, שבבית תהיה כל מצווה חגיגה. אבל את הדבר תורה הוא אמר בשירה, בניגון המוכר והשמח של "בנערינו ובזקנינו נלך".

עבודת ה' אצלנו אינה עבודה קשה אלא חגיגה, ולחגיגה לוקחים את כולם.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🏡 בית שבו כל מצווה היא חגיגה

מן הוויכוח בין משה לפרעה עולה יסוד גדול בחינוך. פרעה ראה בעבודת ה' עבודה: משהו שהגברים הולכים לעשות, ושאין לילדים מה לחפש בו. משה ראה בה חג: משהו שכולם רוצים להיות בו, הקטנים והגדולים.

וזו השאלה שכל בית צריך לשאול את עצמו: איך נראות המצוות אצלנו? האם הן נראות לילדים כמו "עבודה" של המבוגרים, דבר כבד שצריך לעשות, או כמו חגיגה, שמחה שכולם שותפים לה?

כשהמצוות בבית נעשות בשמחה, בשירה, בהתלהבות, הילד אינו צריך שישכנעו אותו להצטרף. הוא רוצה להיות שם, כמו שילד רוצה לבוא למסיבה. אף אחד אינו צריך להכריח ילד ללכת לשמחת תורה. הוא רץ לשם מעצמו.

ולכן אמר משה "כי חג ה' לנו": זה הסוד של "בנערינו ובזקנינו נלך". רק כשעבודת ה' היא חג, אפשר לקחת אליה את כולם. והדרך הטבעית ביותר להפוך אותה לחג היא השירה.

ילד שגדל בבית שבו המצוות הן שמחה, ירצה ללכת איתן כמו שהולכים למסיבה.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎶 כל השבת שרו

ומה קרה? כל השבת לא הפסיקו האנשים לשיר "בנערינו ובזקנינו נלך". בכל פעם הזכירו את זה שוב. אפילו בסעודה שלישית, רגע לפני סוף השבת, עוד שרו. מכל הדברים שנאמרו באותה שבת, אולי אף אחד אינו זוכר מה אמרו. אבל דבר אחד זכרו כולם: "כי חג ה' לנו" – אצלנו עבודת ה' היא חגיגה, ולחגיגה לוקחים את כולם. זה נשאר אצל כולם.

ואותו מנהל ביקש לקבל את דבר התורה הזה, כדי לפתוח בו את דבריו להורים. כי הוא ראה כאן בדיוק את מה שרצה להוכיח.

מה רואים מכאן? לשירה יש כוח אדיר. מה שאדם לומד בשכל, נכנס למוח, ולפעמים גם יוצא ממנו. השירה נוגעת ברגש. זה דבר שמובנה בתוך האדם, ואין גבול כמה עמוק הוא יכול להישאר.

זו בדיוק הנקודה שהמנהל רצה להעביר להורים: משנה שנלמדת בניגון אינה נשארת רק בדף. היא נכנסת אל הלב, ומשם אינה זזה.

דבר שנאמר בשירה נכנס לנפש בצורה שאינה נשכחת.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🔁 למה שיר לא נמאס

יש כאן עוד דבר מופלא. נסו לחזור על אותו משפט פעם, פעמיים, שלוש. אחרי חמש פעמים זה כבר נמאס. אבל שיר אפשר לשיר עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. למה זה אינו נשבר?

קחו לדוגמה את השיר המוכר על כך שה' תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי טוב, ועוד יותר טוב. כמה אנשים שרים אותו בלי סוף! ולמה זה לא נמאס? כי שיר אינו נוגע בשכל. הוא נוגע ברגשות, בנשמה. ובדבר שנוגע בנשמה אין לאדם בעיה לחזור עוד ועוד. אדרבה, הוא מתרגש בכל פעם מחדש.

ויותר מזה: שיר שאדם מכיר, הוא אוהב הרבה יותר משיר שאינו מכיר. בשיר חדש קשה לו להתחבר ולהנות. החזרה, שבשכל מעייפת, ברגש דווקא מוסיפה אהבה.

השכל מתעייף מחזרה, אבל הרגש והנשמה אוהבים לחזור על שיר שוב ושוב.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🌊 שירה שאינה נגמרת

וזו גם מעלתה של שירת הים, שעליה נקראת שבת שירה. אפשר לשיר אותה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, כי היא מגיעה מן הרגש, ואינה נגמרת. היא לא נאמרה פעם אחת על שפת הים ונשכחה. היא נעשתה חלק מן התפילה.

בכל יום, גם ביום חול רגיל, אנחנו אומרים בתפילת שחרית "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". לו הייתה זו רק ידיעה היסטורית, די היה לקרוא אותה פעם בשנה. אבל שירה חוזרים עליה, כי בכל פעם היא מעוררת מחדש את ההודיה על הישועה.

ויש שהוסיפו בזה עוד. במקומות מסוימים, מתפללי ותיקין החליטו לפני כמה שנים לשיר את שירת הים בכל יום, ולא רק לאמרה. ויש חסידים ששרים אותה בראש חודש בניגון מיוחד.

ומה הדבר מלמד אותנו? שהתורה עצמה בחרה לשמור את הרגע הגדול של קריעת ים סוף לא כסיפור, אלא כשיר. כי מה שנשמר בשיר, נשמר בלב, דור אחרי דור.

את שירת הים אומרים בכל יום, כי שירה שבאה מן הרגש אינה מתיישנת.

פרק ה · מנגינת הנשמה

📜 "חקים לא טובים"

עכשיו נלמד את הסוגיה של השירה. היא מתחילה בגמרא במסכת מגילה (דף לב): "אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים".

מה פירוש הכפל? "קורא בלא נעימה" ו"שונה בלא זמרה" – מה ההבדל בין שני החלקים? אין זה כפל סתם. "קורא" הולך על המקרא, על החומש: מי שקורא בתורה בלי טעמי המקרא, קורא יבש. ו"שונה" הוא מלשון משנה: מי ששונה את המשניות בלי לזמר אותן. בזמנם היה נהוג לומר את המשניות בניגון.

גם היום חוזרים לזה. יש מי שהוציאו את פרקי אבות כולו בניגון: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", וכן הלאה. בבתי ספר רבים עושים זאת, והילדים נהנים מאוד ושרים. בזמן המשנה, כשעוד לא כתבו את התורה שבעל פה, היו השירים והניגונים חלק מן הדרך לזכור.

ומה פירוש "חקים לא טובים"? מי שלומד בלי ניגון, כביכול מתייחס לתורה כמו לדבר יבש. הוא אינו מרגיש שזו חגיגה. אילו הרגיש שזו חגיגה, היה שר.

רבי יוחנן אמר שמי שקורא ושונה בלי ניגון, עליו נאמר "גם אני נתתי להם חקים לא טובים".

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎼 נעימה וזמרה

ומה ההבדל בין נעימה לבין זמרה? בשיעור עלו כמה הצעות. נעימה היא כנראה משהו שקט, רגוע. אדם שקורא לאט, במתינות, נהנה מכל מילה, "מנעים" את המילים. זה עדיין אינו שיר. וזמרה היא כבר שיר של ממש, מזמור, ניגון.

טעמי המקרא בפסוקי התורה שייכים יותר ל"נעימה". הם אינם שיר, אבל הם נותנים לכל מילה את מקומה ואת טעמה. ומי שקורא בלי זה, קורא יבש. כמו אדם שקורא תהילים במהירות, בלי שום רגש – נראה כאילו הדברים אינם מעניינים אותו, כאילו התורה אצלו אינה טובה ואינה מתוקה.

והגמרא ממשיכה: הקשה אביי על רבי יוחנן. משום שאדם אינו יודע להנעים את קולו, תקרא עליו את המשך הפסוק "וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם"? הרי הפסוק ממשיך וכאילו אומר שמגיע לו מוות. איך ייתכן עונש חמור כל כך?

לכן פירש אביי את הפסוק אחרת, כדברי רב משרשיא: מדובר בשני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואינם נוחים זה לזה בהלכה. הם אינם באים לדון זה עם זה. ומי שדן לבד, בלי חברותא שתתווכח איתו ותבדוק את דבריו, קשה לו מאוד להגיע לתשובה ברורה. עליו נאמר "משפטים לא יחיו בהם".

"נעימה" היא קריאה מתונה שנהנית מכל מילה, ו"זמרה" היא שיר של ממש.

פרק ה · מנגינת הנשמה

✅ ההלכה: ללמוד בנעימה

ומה למעשה? הפוסקים כתבו שדברי רבי יוחנן לא נדחו לגמרי. אביי דחה רק את החומרה הגדולה, כאילו מי שאינו מנגן ראוי לעונש חמור. אבל ודאי שראוי לאדם לנגן את מה שהוא לומד. מי שאינו עושה כך, כביכול נאמר עליו "חקים לא טובים". ורק כשהאדם מנגן, התורה נראית אצלו "חקים טובים".

מכאן הלכה למעשה: לימוד תורה ותפילה צריך לעשות בנעימה ובזמרה, ולא באופן יבש וחסר חיות.

אבל צריך להבין: למה כל כך חשוב לנגן? למה הגמרא רואה בזה ערך כה גדול, עד שמי שאינו מנגן, כביכול מזלזל בתורה כולה, כאילו קיבל חוקים לא טובים? הרי הוא קורא את אותן מילים בדיוק. מה מוסיף הניגון?

בשיעור הובאו ארבעה טעמים, וכל אחד מהם מאיר צד אחר של הקשר בין הלב לבין התורה.

גם אם אין זה חמור כרבי יוחנן, ראוי מאוד ללמוד ולהתפלל בנעימה ובזמרה ולא באופן יבש.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🔍 טעם ראשון: לרדת לעומק

הטעם הראשון שנאמר במפרשים: הלימוד בנעימה מסייע לחדד את ההבנה ולרדת לעומקם של דברים. כשאדם לוקח דבר ומתחיל לנגן אותו, הוא חושב עליו עוד פעם. הוא מתעכב, חוזר, מתבונן. וכך הוא יורד לעומק.

ויש לזה רמז יפה. כשמספרים לשאול המלך על דוד, אומרים לו שיש בן לישי שהוא "יֹדֵעַ נַגֵּן". לפי הפשט, הוא יודע לנגן בכינור. אבל חז"ל דרשו את המילים האלה על דוד כתלמיד חכם, על ידיעתו בתורה ועל כוחו לשאת ולתת בה.

לכאורה הגמרא לקחה פסוק והוציאה אותו מפשוטו. מה הקשר בין נגינה לבין עומק בתורה? והביאור היפה: הגמרא באה ללמד איך אדם זוכה להגיע למצב שבו הוא יורד לעומקה של ההלכה. כשהוא לוקח דבר ומנגן אותו, מתעמק בו וחושב עליו שוב ושוב, כך הוא יורד לעומק הדברים.

הניגון מסוגל מאוד לעזור לאדם לרדת לעומקם של דברים. מי ש"יודע נגן" בתורה, יודע גם לשאת ולתת בה.

הניגון גורם לאדם לחזור על הדבר ולהתבונן בו, וכך הוא יורד לעומקם של דברים.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🤖 טעם שני: ידע או אהבה?

הטעם השני, ואולי העיקרי: הזמרה מאפשרת חיבור רגשי עמוק יותר לתוכן הנלמד. בואו נחשוב: האם מצוות לימוד התורה היא לדעת חומר, כמו שלומדים באוניברסיטה? מה המטרה של לימוד באוניברסיטה? לדעת. רופא לומד כדי לדעת לרפא, מהנדס לומד כדי לדעת לבנות.

והנה בימינו קמה הבינה המלאכותית, שעוד רגע יודעת כמעט הכל. כל שאלה שתשאל, היא תדע לתת לך תשובה. הרב סיפר כיצד היא עזרה לו באותו בוקר: בהוראות טכניות במחשב שלא ידע להפעיל, ובאיתור תקלות באתר אינטרנט שאיש לא הצליח למצוא. היא סרקה, חשבה, והביאה רשימה מסודרת. וגם בשאלות הלכה, היא עונה לא רע. ודאי שאסור לסמוך עליה לבדה, צריך לבדוק, אבל בדברים הפשוטים היא קולעת לא מעט.

אם כן, נשאל: אם הבינה המלאכותית תדע הכל, האם נהיה פטורים מללמוד? אם המטרה היא רק לדעת – אולי. אבל זו אינה המטרה.

איפה כתובה מצוות לימוד תורה? פעם אחת: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" – ללמוד כדי לעשות. אבל יש מקום נוסף, שאנחנו אומרים בכל יום בקריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ... וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְדִבַּרְתָּ בָּם". איך תאהב את בורא עולם? על ידי שתלמד, תתעמק בדבריו ותבין מה הוא רוצה. ללימוד יש מטרה נוספת: להתחבר לבורא עולם.

אם התכלית הייתה רק לדעת, הבינה המלאכותית הייתה פוטרת אותנו; אבל לומדים כדי לאהוב את ה'.

פרק ה · מנגינת הנשמה

❤️ כשאדם שר, הוא מתחבר

ואם המטרה היא להתחבר, נשאל: מתי אדם מתחבר? כשהוא קורא טקסט באופן טכני, כמו טופס של מס הכנסה? אפשר להתחבר גם כך, אבל החיבור חלש מאוד.

אבל כשאדם שר את הדברים, הכל משתנה. הוא קורא את המשנה הראשונה בברכות, "מאימתי קורין את שמע בערבית", בניגון, והמילים מתעוררות. הוא קורא "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל" בשירה, ובני ישראל יוצאים ביד רמה – והוא מתלהב, ממש מרגיש את ישועת ה'. זה מחבר אותו לבורא עולם הרבה יותר מכל קריאה יבשה.

ולכן הלימוד מתוך שירה הוא מעלה גבוהה מאוד. הזמרה מאפשרת חיבור רגשי עמוק לתוכן הנלמד, והחיבור הזה הוא בדיוק תכלית הלימוד: לאהוב את ה'.

בזה התורה שונה מכל מדע. את המדע אפשר להעביר למכונה. את האהבה אי אפשר. אדם יכול לשאול את המחשב מה כתוב, אבל רק הוא עצמו יכול לשיר את הדברים ולהתרגש מהם. ולכן גם בעידן שבו הכל ידוע, הלימוד בניגון נשאר צורך של הנשמה.

קריאה טכנית מחברת מעט; מי ששר את הדברים מרגיש אותם ומתקרב לבורא עולם.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🧠 טעם שלישי ורביעי: לזכור ולקיים

הטעם השלישי מובא בתוספות במקום: הלימוד בנעימה מסייע לזכור את החומר הנלמד באופן טוב יותר. וכך נאמר בפסוק: "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ". כשהלימוד נעשה שעשוע, כשאדם אוהב את השיר ונהנה ממנו, הוא אינו שוכח.

והראיה מן החיים: הזמירות של שבת. רבים יודעים בעל פה את "יה ריבון", את "ידיד נפש" ואת שאר הזמירות. איך? פעם בשבוע זה לא מספיק כדי לזכור דבר בעל פה. אבל כולם זוכרים, כי את הזמירות לא אומרים – שרים אותן. דבר שאדם שר, קל לו הרבה יותר לזכור.

והטעם הרביעי, שעלה בשיעור מפי המשתתפים: מי שמנגן את הדבר, רוצה לקיים אותו. כי הוא אוהב אותו, הוא מתחבר אליו, והדבר נעשה אצלו חוויה. ומה שאדם אוהב, הוא רוצה לעשות.

נמצא שהניגון פועל בכל השלבים: הוא מעמיק את ההבנה, מחבר את הלב, מחזק את הזיכרון ומעורר רצון לקיים. ניגון אחד – ארבע מתנות.

מה שאדם שר, הוא זוכר; ומה שהוא אוהב, הוא רוצה לקיים.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🌙 הלומדים בקול מנגנים

אפשר לשאול: האם צריך ממש לשיר, או שהכוונה היא שלא ילמד יבש, אלא בניגון מסוים ובהתלהבות? הרב שלח את השאלה הזאת לתלמיד חכם אחד: האם באמת כל תלמידי החכמים שרים כשהם לומדים?

התשובה שקיבל הייתה סרטון: תלמיד חכם גדול, שנמצא לבדו בבית המדרש בלילה, ואינו יודע שמישהו רואה אותו, ולומד בניגון. אין קהל, אין מי שיתרשם. הוא פשוט לומד כך, כי כך הלימוד נכנס אל הלב.

ועוד אמר לו מישהו כלל פשוט: תבדוק את אלה שמקפידים על מה שאמרה הגמרא, שצריך ללמוד בקול. הלומדים בקול – כמעט כולם מנגנים. ואלה שאינם מנגנים? בדרך כלל הם גם אינם לומדים בקול.

והגמרא במסכת עירובין מספרת על ברוריה, אשתו של רבי מאיר, שמצאה פעם תלמיד שלמד בלחש. אמרה לו: הרי כתוב "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה" – אם ערוכה ברמ"ח האברים שלך, היא משתמרת. ואם לאו, אינה משתמרת. ככה לומדים תורה: בכל הגוף, בקול, בחיות.

תלמידי חכמים רבים לומדים בניגון, ובמיוחד אלה שלומדים בקול כפי שציוו חז"ל.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎙️ שיר של ממש או ניגון של לימוד?

נשאלת השאלה: האם הכוונה שאדם יעשה מכל משנה שיר, עם לחן ומקצב? או שהכוונה היא שלא ילמד באופן יבש, אלא בניגון מסוים, בהתלהבות?

כשאדם קורא "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", אפשר לקרוא את זה כמו רשימה, ואפשר לקרוא בניגון הלימוד המוכר, שעולה ויורד, שואל ומשיב. הניגון הזה אינו שיר שנכתב לכבוד המשנה, אבל הוא מכניס בה חיים. ייתכן שזו כוונת הגמרא: לא דווקא שירה במובן של מנגינה מוגדרת, אלא לימוד בהתלהבות, שבו הקול והלב שותפים.

ואת שני הדברים אפשר לראות בעולם הלימוד. יש מי שמחברים לחנים ממש למשניות ולפרקי אבות, כמו בבתי הספר. ויש תלמידי חכמים שלומדים גמרא בניגון הלימוד שלהם, לבדם, שעות ארוכות.

המשותף לשניהם הוא העיקר: הלימוד אינו נשאר על הדף. הוא עובר דרך הקול, ומשם אל הלב.

אין חובה להלחין כל משנה, אבל צריך שהלימוד יהיה בקול, בניגון ובהתלהבות, ולא בקריאה יבשה.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🥀 "התורה חוגרת שק"

ועל לימוד התורה בלילה נאמר: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה". התורה נקראת "רינה". כך לומדים תורה: ברינה, בשירה, בשמחה.

רבנו יונה, בספר היראה, כותב לגבי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום מילים חריפות מאוד: "כי התורה חוגרת שק על הקורא בלא טעמים". תשמעו איזה ביטוי! שק הוא בגד של אבל. הביטוי ממחיש את הצער, כביכול, של התורה, כשהיא נקראת בלי הנגינה הראויה לה.

יש שאומרים שאולי זה נאמר רק על מי שקורא בספר התורה בציבור. אבל הרעיון מובן, ויש מן הפוסקים שהרחיבו את הדבר: אדם צריך לקרוא כל פסוק בטעמו, גם במהלך הלימוד הרגיל, על פי הכלל של הגמרא "כל הקורא בלא נעימה".

ומי שאינו יודע את הטעמים? אינו צריך להיבהל. אפשר לקרוא בניגון פשוט ונעים, וזה כבר מוציא את התורה מן היובש. ובשיעור, כשהמלמד מלמד בניגון ובהתלהבות, השומע יוצא בזה, כדין שומע כעונה. העיקר הוא שהתורה לא תיקרא כמו מסמך, אלא כמו שיר אהבה.

רבנו יונה כתב שהתורה מתאבלת על מי שקורא בה בלי טעמים.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🍯 "דבש וחלב תחת לשונך"

במדרש מופיע משפט מדהים: הקורא את המקרא בנעימת קולו, בהתאמה הנכונה, עליו נאמר הפסוק "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ". אדם שמתענג מכל מילה, ומנגן אותה כראוי – מתחת ללשונו דבש וחלב.

ולמה דווקא דבש וחלב? הביאור יפה מאוד. מתיקות הניגון והנעימה מוסיפה מתיקות לדברי התורה, והופכת אותם לערבים לאוזן ולנפש – זה הדבש. וכשם שהחלב מזין את הגוף, כך הקריאה בנעימה מזינה את הנשמה, ומעמיקה את הקשר לתורה – זה החלב.

יש כאן שני דברים: הנאה ומזון. הדבש מתוק, אבל אינו מזון של יום יום. החלב מזין, אבל אינו תמיד מתוק. תורה שנלמדת בניגון היא גם וגם: היא מתוקה ללב, והיא גם בונה את הנשמה מבפנים.

תראו כמה גדולה המעלה. מי שקורא את התורה בעינוג ניגונו, עליו נאמר "דבש וחלב תחת לשונך". המילים עוברות דרך הפה, והטעם נשאר.

הקורא את התורה בעינוג ניגונו, דבריו מתוקים כדבש ומזינים את הנשמה כחלב.

פרק ה · מנגינת הנשמה

✨ אשרי הזוכה להרגיש

רבי נחמן מברסלב אמר: "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה, כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר – לזכות להרגיש הנעימות שיש בתורה". ועל המילים האלה חוברה מנגינה, שבשיעור הושמעה ושרו אותה יחד: "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה".

הדברים מתחברים לכל מה שלמדנו. לימוד התורה אינו רק לדעת. המצווה היא בעיקר להתחבר: לדברים, לבורא עולם, לתורה האלוקית. ומי שאינו שר את הדברים ואינו מנגן אותם, חסר לו הרבה מאוד בדרך להתחבר אליהם.

כשאדם לומד בנעימה, יש לו חשק ללמוד. הוא מתגבר על היצר, הקשר שלו לתורה מתחזק, והזיכרון שלו משתפר. זו זכות עצומה.

וכל אחד צריך לחפש איפה הוא יכול לעשות זאת. אולי בקריאת שניים מקרא בטעמים, אולי בלימוד משנה בניגון, אולי בשירת הזמירות בשבת, אולי בניגון קטן בשעת הלימוד. לא לקרוא סתם, יבש, אלא לנגן את הדברים. כמה זכות יש לאדם שמחפש איפה לשיר את התורה.

רבי נחמן מברסלב לימד שהעיקר הוא לזכות להרגיש את הנעימות שיש בתורה.

פרק ה · מנגינת הנשמה

🎼 לסכם בשיר

נסכם את הדרך. התחלנו במציאות: דבר תורה אחד שנאמר בניגון, "בנערינו ובזקנינו נלך", נשאר בלב כולם לאורך כל השבת, כשכל שאר הדברים נשכחו. לשירה יש כוח לטעת דבר בנפש כך שלא יישכח.

אחר כך למדנו את הגמרא במסכת מגילה: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה". רבי יוחנן החמיר מאוד, ואביי דחה את החומרה הגדולה, אבל להלכה ודאי ראוי ללמוד ולהתפלל בנעימה ובזמרה ולא באופן יבש.

וראינו ארבעה טעמים: הניגון מוריד לעומק הדברים; הוא מחבר את הלב לבורא עולם, כי לא לומדים רק בשביל לדעת אלא בשביל לאהוב, וזה דבר שאף מכונה לא תעשה במקומנו; הוא מחזק את הזיכרון, כמו שנאמר "בחקותיך אשתעשע לא אשכח דברך"; והוא מעורר רצון לקיים. ראינו שהלומדים בקול מנגנים, ושהתורה, כביכול, מתאבלת על מי שקורא בה בלי טעמים, ושמתחת ללשונו של המנגן – דבש וחלב.

יהי רצון שנזכה כולנו להרגיש את הנעימות שיש בתורה, ושכל לימוד ותפילה שלנו יהיו שיר של אהבה לבורא עולם. כי חג ה' לנו.

שבת שירה מלמדת שהתורה היא שיר, ומי ששר אותה – מבין, אוהב, זוכר ומקיים.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🎭 פורים עבר – והשמחה?

פורים כבר עבר. והשאלה היא: איך ממשיכים את השמחה? זה הנושא של השיעור: איך אדם יכול לדאוג שתהיה לו שמחה תמיד.

השמחה אינה רק הרגשה נעימה. כשאדם שמח, מופרשים בגופו דברים טובים רבים. המדע מדבר על דופמין, על אוקסיטוצין, על אנדורפינים – חומרים שמיטיבים עם הגוף ועם הנפש. שמחה יכולה לרפא את האדם מבעיות רבות. היא בריאה לגוף, לנפש, ליהדות, לכל דבר שתרצה.

וגם ההפך נכון, לצערנו. כשאדם עצוב ומדוכא, הגוף נחלש. לא שהעצבות עצמה היא מחלה, אבל הגוף אינו מצליח להתמודד עם המחלות, ונעשה חולה. השמחה נותנת לאדם בריאות הנפש וגם בריאות הגוף.

אם כן, יש לנו כמה שאלות. האם יש מצווה להיות שמח? עד מתי נמשכת השמחה של אדר? מה מיוחד בחודש הזה דווקא? ואיך, בפועל, אדם זוכה להיות שמח? על כל אלה נעבור בשיעור, ונסיים בעצות פשוטות ומעשיות, שכל אחד יכול להתחיל בהן כבר היום.

השמחה מועילה לנפש ולגוף, ולכן השאלה איך ממשיכים אותה אחרי פורים היא שאלה של חיים.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

📅 "משנכנס אדר" – עד מתי?

הגמרא במסכת תענית אומרת: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". וכך מביא גם המשנה ברורה בהלכות מגילה. אבל לא כתוב שם עד מתי. האם רק עד פורים? אולי כל החודש? אולי עד פסח?

משתתף בשיעור העיר שאם "מרבים" בשמחה, משמע שתמיד יש שמחה, ובאדר רק מוסיפים עליה. וזו הערה נכונה: השמחה צריכה להיות כל השנה, ובאדר מרבים בה.

והתשובה לשאלה עד מתי מופיעה בפוסקים, ובהם החתם סופר: הכוונה היא להרבות בשמחה כל החודש כולו. ומה המקור? במגילת אסתר נאמר: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה". לא היום לבדו נהפך, אלא החודש.

אז זה מה שאנחנו רוצים: פורים נגמר, ואנחנו רוצים להמשיך בשמחה. גם באופן כללי, כל השנה, וגם במיוחד בחודש הזה, שיש בו עניין מיוחד להרבות בשמחה. בהמשך נראה גם למה.

השמחה של אדר נמשכת כל החודש, כי לא רק היום אלא החודש כולו נהפך מיגון לשמחה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

👏 מה עושים כדי להרבות בשמחה?

שאלה פשוטה: איך מרבים בשמחה? מה עושים? אוכלים עוגות? שותים מעט יין? פעם, כשנשאלה השאלה, הגדולים התחילו לחשוב על כל מיני דברים חשובים. וילדה קטנה חזרה מן הגן וסיפרה מה לימדו אותם שם, בלי הרבה חוכמות: שרים, רוקדים, מוחאים כפיים, שומעים שירים.

בספרים חיפשו רבות מה פירוש "מרבים בשמחה", ונתנו תשובות שונות. אבל יש ספר שאומר תשובה פשוטה מאוד, קרובה לתשובה של הגן. אדם צריך להיות שמח תמיד, בלבו. אבל את הביטוי החיצוני צריך להגביל. אי אפשר לשיר ולרקוד כל היום. אין זו צורה שבה אדם חי.

ובחודש אדר אמרו חז"ל: כאן אתה יכול לתת לשמחה ביטוי חיצוני. מדי פעם לשמוע שירה ומוזיקה, לרקוד מעט, למחוא כפיים. כמובן לא לצאת לרחובות בלי גבול, אבל לעשות פעילויות שמבטאות את השמחה שאתה מרגיש בפנים.

צריך שהשמחה תתחיל מבפנים. אבל כשנותנים לה ביטוי בחוץ, היא גדלה. וזה "מרבים בשמחה": הביטוי החיצוני מוסיף שמחה.

באדר מותר וראוי לתת לשמחה ביטוי חיצוני: שירה, ריקוד ומחיאות כפיים, מתוך שמחה פנימית.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🎶 שיר אחד נוסף בסעודה שלישית

הרב סיפר דוגמה מן הישיבה שבה למד. הייתה זו ישיבה שהקפידה מאוד לשמור על המסורת. זה היה המוטו שלה. היא הייתה מן הישיבות הנדירות שעברו מחוץ לארץ לארץ ישראל בשלמותן, עוד לפני השואה, ועברו גם את המאורעות הקשים, ובכל מקום שמרו בדיוק על מה שנהגו.

היה נהוג שבכל שבת בסעודה שלישית שרים "מזמור לדוד" ו"ידיד נפש", ולאחר מכן נאמרת שיחה של המשגיח או של ראש הישיבה. כך בכל שבת. ורק בחודש אלול הייתה תוספת של שיר אחד של אלול, משירי הרחמים והתשובה.

שנה אחת החליט המשגיח, שלא ברור מאיפה היה לו האומץ, לשנות. הוא ראה כמה השירה משפיעה על הבחורים. ובאמת, את "מזמור לדוד" ו"ידיד נפש", שרים כל שבת, בחורים רגילים בקושי שמים לב. כבר בחודש חשון אמר להם: אני מבקש להוסיף שיר אחד, כל השנה. זה היה מאורע חריג מאוד, אבל כך עשו.

עברו כמה חודשים, והגיע אלול. הבחורים לא ידעו מה לעשות. המסורת אומרת שבאלול מוסיפים שיר. אבל כבר הוסיפו! ישבו והחליטו, ואתם יכולים לתאר כמה קשה היה להחליט לשנות מסורת, שמוסיפים עוד שיר. ובאלול שרו שני שירים נוספים. זו דוגמה ל"מרבים בשמחה": לעשות פעילות שאינך רגיל בה. אם אתה רגיל להיות יבש, מותר לך באדר לשים מעט שירה, לעשות משהו שמח באמצע היום.

שיר אחד נוסף, ששובר מעט את השגרה, יכול להוסיף שמחה גדולה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🗓️ הלכה שנוגעת לחודש

יש כאן חידוש גדול: הלכה שאינה נוגעת לימים מסוימים, אלא לחודש. רבים אינם נותנים את הדעת לכך, גם בקרב צעירי הצאן. כמעט כל ההלכות נוגעות לימים: שבת, פסח, סוכות. מתי מצאנו הלכה שנוגעת לחודש שלם?

סיפרנו קודם על חודש אלול, וזו דוגמה אחת. ויש עוד דוגמה, שמשתתף בשיעור הזכיר: שלושים יום לפני פסח שואלים ודורשים בהלכות החג. ואנחנו נמצאים עכשיו בדיוק בתקופה הזאת, שלושים יום לפני פסח.

ועל זה נספר סיפור יפה, שקשור גם לפורים וגם לפסח. המן הרשע הגיע לאחשורוש ושכנע אותו להרוג את היהודים. מה הייתה טענתו? הגמרא במסכת מגילה מביאה שאמר: הם מוציאים את כל השנה ב"שה"י פה"י" – "שבת היום, פסח היום".

כולם שואלים: וכי פסח כל השנה? פסח הוא שבעה ימים. שבת היא פעם בשבוע. מה פירוש "כל השנה"? אבל המן הרשע ראה את היהודים בעין רעה, וחשבון השנה שלו נראה אחרת לגמרי.

רוב ההלכות נוגעות לימים, ולכן מפליא שיש הלכה של שמחה לחודש שלם.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🧹 "שבת היום, פסח היום"

בשיעור תואר הדבר בהומור. המן בא אל יהודי ביום חמישי בבוקר, ומבקש: אולי תוכל להסיע אותי למקום מסוים? והיהודי עונה: יום חמישי? איך אפשר! עוד מעט שבת. מתי שבת? מחר בערב. ומה הבעיה עכשיו? אתה לא מבין, צריך להכין לשבת. היום קונים, מחר מבשלים. ביום חמישי היהודי כבר אינו עובד: הגיעה שבת.

ואחר כך מגיע ראש חודש, ופורים עבר, ואחרי זמן קצר היהודים כבר יוצאים לחופש. שואלים אותם: מה יש? פסח. ומתי פסח? בעוד כמה שבועות. אז למה כבר יצאתם לחופש? צריך להתכונן לפסח! ויש כאלה שעוד מחנוכה כבר מתכוננים. אמר המן: איך אפשר איתם? כל השנה "שבת היום, פסח היום".

המן, שהיה לו עין רעה, התרגז על היהודים: כל הזמן יש להם שבת או פסח, ולא עובדים. הוא ראה בזה בטלה. אבל מי שמסתכל בעין טובה רואה את אותו דבר בדיוק, ורואה בו יופי: עם שחי מחג אל חג, שעובר מהכנה לשמחה ומשמחה להכנה. היהודים תמיד בחגים, תמיד בשמחה.

זו אותה מציאות, ושתי עיניים שונות. מה שהמן ראה כחיסרון, הוא אחד הסודות של השמחה היהודית.

מה שהמן ראה כבטלה, הוא בעצם יופיו של עם שחי מחג אל חג בשמחה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

😄 כוח השחוק של אדר

ולמה דווקא חודש אדר מיוחד לשמחה? בספר יצירה מבואר שיש התאמה בין מערכות הזמן לבין האדם: "עולם, שנה, נפש". כשם שבאדם יש שנים עשר כוחות – שינה, הילוך, ראייה, שמיעה ועוד – כך יש בשנה שנים עשר חודשים. והכוח שבנפש האדם שכנגד חודש אדר הוא כוח השחוק.

מכאן למדו: מי שחשקה נפשו להשתלם בעניין השמחה והצחוק, הזמן המסוגל ביותר לעבודה הזאת הוא חודש אדר. לא רק נאמר שבאדר צריך לשמוח, אלא שזו העת שבה הכוח הזה פתוח יותר.

המשל שהובא: כשם שיש קרקע ראויה יותר לגדל זיתים, כך גם בין כוחות הנפש יש חודש המסוגל לגדל שמחה. וכשם שמלך חכם משתמש בכל קרקע לגידול המתאים לה ביותר, כך המלך משתמש בכל חודש לפי העניין המתאים לו.

אם כן, חודש אדר הוא מתנה גדולה שניתנה לנו משמיים, כדי שנזכה להשתלם בשמחה. וגם אחרי שעבר פורים, זה עדיין חודש אדר. אם נרצה, נוכל בחודש הזה, הרבה יותר בקלות, לקנות את מידת השמחה, ומשם להאיר את כל השנה.

לפי ספר יצירה, חודש אדר הוא כנגד כוח השחוק שבנפש, ולכן הוא הזמן המסוגל ביותר לקנות שמחה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

📜 מגילה כל החודש

ויש לזה ביטוי גם בהלכה, בהלכה נדירה מאוד, שכמעט אף אחד לא ייתקל בה בחייו. המשנה הראשונה במסכת מגילה אומרת: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר". ובתלמוד הירושלמי נאמר: "כל החודש כשר לקריאת המגילה", שנאמר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה".

ויש מן הפוסקים שהביאו זאת להלכה: אדם שמשום מה לא הצליח לקרוא את המגילה בפורים – נתקע במקום כלשהו, היה במצב שלא איפשר לו – יכול לקרוא אותה בשאר ימי החודש. ולכאורה קשה: הרי המשנה מפורשת שהמגילה נקראת בימים מסוימים בלבד!

והתירוץ היפה שהובא: המגילה אומרת "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". לכאורה היה צריך לקרוא לחג "פור". למה "פורים", בלשון רבים? כי המן הפיל שני גורלות: אחד על היום ואחד על החודש, "מיום ליום ומחודש לחודש". ושני הדברים התהפכו: גם היום נהפך לשמחה, וגם החודש.

מי שקורא בפורים, זוכה בשניהם יחד: ביום וגם בחודש. על זה מדברת המשנה. ומי שלא הצליח לקרוא ביום, אומר הירושלמי, לפחות יקרא בחודש. כי פור המן נהפך לפורנו, והחודש כולו נעשה חודש של שמחה.

בירושלמי נאמר שכל החודש כשר לקריאת המגילה, כי גם היום וגם החודש נהפכו לשמחה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🎲 מה לא ידע המן

ועכשיו ננסה להבין: מה כל כך מיוחד בחודש אדר, שהתהפך כולו אלינו? הגמרא מספרת: כיוון שנפל הפור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד.

מעניין: המן חשב שכל החודש מושפע מכך שמשה מת בו. ולמה זה כל כך שימח אותו? המהר"ל מסביר דבר נפלא. אדר הוא החודש האחרון בשנה, לפי מניין החודשים שמתחיל מניסן. החודש השנים עשר, החודש הסופי. והמן אמר: נפל הפור על החודש האחרון, כדי לרמוז שזה הסוף של עם ישראל. ויש לי ראיה: משה רבנו מת בחודש הזה, כי זה החודש של הסוף.

אבל דבר אחד לא ידע המן: שאצל עם ישראל הסוף הוא סימן להתחלה גבוהה יותר. ולכן משה רבנו נולד באותו יום שבו מת. המיתה אינה סוף, אלא לידה חדשה, גבוהה יותר.

המן לא ידע שאצל עם ישראל אין מושג של סוף. כל סוף הוא רק התחלה של דבר גבוה יותר. כשאתה רואה דבר שהולך ומתקלקל, דע לך: עכשיו הולך להיפתח דבר גדול יותר.

המן חשב שאדר, החודש האחרון, הוא סוף לעם ישראל, ולא ידע שאצלנו הסוף הוא התחלה.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🌱 "ממית ומחיה ומצמיח ישועה"

וזה גם ה"נהפוך הוא" של פורים: דווקא הצרה עצמה נהפכה לישועה. בפורים לא רק שמת הצורר, אלא שהמיתה שלו הייתה פתח לישועה גדולה.

חשבו: באותו זמן לא הייתה שום אפשרות שהיהודים ילכו ויילחמו באויביהם. איך קרה הדבר? משום שהמן גזר שהגויים יהרגו את היהודים, וגזירת המלך לא הייתה ניתנת לביטול. ולכן נעשה ההפך בדיוק: ניתנה ליהודים רשות לעמוד על נפשם ולהכות באויביהם. פור המן נהפך לפורנו. הגזירה שלא ניתן היה לבטל, היא עצמה הולידה את הישועה. הסוף נעשה פתח להתחלה חדשה.

כל היהדות בנויה על היסוד הזה. אנחנו אומרים בתפילה: "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". כשאתה רואה צרה, כשאתה רואה דבר שנראה כמו מוות, דע לך: אל תראה את זה כשבר. הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה, ומתוך זה מצמיח ישועה.

וזה חודש אדר: חודש שמראה לעם ישראל שאין אף פעם סוף. תמיד זו רק התחלה חדשה. גם בתקופות קשות שעוברות על עמנו, כשאיננו יודעים עדיין לאן הדברים הולכים, אפשר לחכות בביטחון להתחלה החדשה שתצמח מתוכן.

בפורים הצרה עצמה נעשתה פתח לישועה, וזו הדרך שבה יהודי מביט על כל משבר.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

📝 חידושים שנכתבו בין טיפול לטיפול

הרב הביא דוגמה מוחשית לחיים. תלמיד חכם אחד, שהיה שקוע כל חייו בכתיבה ובמסירת שיעורים, גילה בגיל מבוגר שהוא חולה במחלה קשה. הציעו לו טיפול חדש, שדרש להגיע לבית החולים בירושלים פעמים רבות. לא הייתה לו ברירה, והוא עבר לגור בירושלים למשך חצי שנה ויותר.

אבל היה לו שיעור קבוע, שנמסר כבר שלושים שנה, בכל שבת. והיה חשוב לו מאוד לא לבטל אותו. לכן חזר בכל יום חמישי הביתה, כדי למסור את השיעור, ובתחילת השבוע שב לירושלים.

ומה עשה שם, בין טיפול לטיפול? באותם ימים לא היה מחשב. מה שיש לפניך, זה מה שיש. הוא לקח איתו שני ספרים ומחברת: חומש עם תרגום יונתן, וספר "תורה תמימה". והחליט להגשים חלום ישן: לעבור על כל תרגום יונתן, מתחילת התורה ועד סופה, ולהוציא ממנו את כל החידושים, את כל הרעיונות היפים שאינם מופיעים במפרשים המפורסמים. יום שלם היה לפניו, והוא ישב יום ולילה ועשה זאת, עד שעבר על כל התורה, מבראשית ועד "לעיני כל ישראל".

והפלא: הוא כתב הרבה מאוד בחייו, ומכל כתביו יצא לאור עד היום רק מעט. אבל מה שכתב אז, בבית החולים, יוצא כל שבוע בעלון, עם הוספות, ונלמד עד היום. הוא עוד ראה בחייו את הנכדים עוסקים בזה, ואמר: "תורה שלמדתי באף, היא שעמדה לי". אף אדם אינו רוצה להיות חולה. אבל מתוך המחלה צמחה דווקא היצירה שנשארה.

דווקא מתוך תקופת מחלה צמחה עבודה תורנית שהפכה לעלון שבועי שנלמד עד היום.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🔭 כל אדם יכול לראות זאת

את היסוד הזה, שהסוף הוא התחלה, יכול כמעט כל אדם לראות בחייו שלו. תחשבו על רגע שבו נראה לכם שהכל נסגר: תוכנית שלא הצליחה, דלת שננעלה, תקופה קשה. ועכשיו, כשמסתכלים לאחור, רואים פעמים רבות שדווקא משם נפתחה דרך חדשה, שלא הייתה נפתחת אלמלא אותו "סוף".

הקושי הוא שבזמן אמת איננו רואים זאת. כשאנחנו באמצע, הכל נראה כמו שבר. רק אחרי שנים אפשר לספר איך זה התחיל ולמה זה היה טוב. כך גם בתולדות עם ישראל. היו משברים לאומיים גדולים, ואחריהם באו שינויים רבים, גשמיים ורוחניים. מתוך משברים כאלה צמחו גם התעוררות ותנועה של תשובה, דברים שאיש לא צפה מראש.

ולכן הרב אמר על התקופה שבה נאמר השיעור, תקופה קשה שעברה על עם ישראל: אנחנו עדיין באמצע, ואיננו יודעים עדיין לאן זה מוביל. אבל ייתכן שבעוד כמה שנים יהיו כאן אנשים שיוכלו לספר איך זה היה ההתחלה של דבר חדש וטוב.

זה מה שחודש אדר מלמד: לא לחכות לסוף הסיפור כדי לשמוח. אפשר לשמוח כבר עכשיו, מתוך אמונה שהסוף שאנחנו רואים הוא רק פתח.

כשמסתכלים לאחור, רואים פעמים רבות שמה שנראה כסוף היה דווקא תחילתו של דבר טוב.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

❤️ שמחה מאריכה חיים

ועכשיו נעבור מן היהדות אל המחקר, באופן כללי. צריך לדעת: שמחה היא בריאות. יש על זה חומר בלי סוף, ונביא רק ראשי פרקים.

אדם שמח נוטה לאורח חיים בריא יותר. הוא עושה יותר פעילות גופנית. השמחה מחזקת את מערכת החיסון. היא עוזרת להתמודד עם מתחים. היא מגינה על הלב, ואדם שמח שומר על לבו.

ויותר מזה: השמחה מאריכה חיים. מחקר אחד עקב אחרי עשרות אלפי אנשים במשך שנים רבות, ומצא שאנשים פסימיים היו בסיכון גבוה יותר למות, לעומת אלה שהיו מאושרים. אדם שמח, בעזרת ה', יש לו סיכוי טוב יותר לחיות ימים רבים.

אם כן, "מרבים בשמחה" אינו רק עניין של הרגשה טובה בחודש אחד. זו עצה לחיים כולם, לגוף ולנשמה. והשאלה היא איך עושים זאת בפועל. לסיום, נביא כמה עצות פרקטיות, פשוטות, לא מסובכות, שכל אחד יכול לנסות.

מחקרים מראים שאדם שמח מתמודד טוב יותר עם מתחים, שומר על לבו, וחי יותר.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🙏 דקה של תודה

העצה הראשונה, והקלה ביותר. בשנים האחרונות היא התפרסמה מאוד בעולם: אדם קובע לעצמו כמה דקות, ואפילו דקה אחת ביום, שבה הוא מודה. אפילו באופן כללי.

אדם מודה לקדוש ברוך הוא שהוא בריא. שהוא יכול לבוא, לשמוע שיעורים. שהוא שומע, רואה, הולך. דברים שנראים מובנים מאליהם, ובאמת הם מתנות עצומות. על זה יש היום מחקרים בלי סוף. פסיכולוגים טוענים שהכלי הקל ביותר ליישום, לחיים של שמחה ובריאות, הוא לקבוע לעצמך זמן שבו אתה מודה לה' על הדברים הטובים שיש לך.

אין צורך בהכנה מיוחדת, בספרים או בכלים. דקה אחת. אפשר בבוקר, אחרי התפילה, ואפשר בלילה, לפני השינה. מי שמתמיד בזה, מגלה שהעין שלו מתחילה לחפש את הטוב גם במשך היום, כי הוא כבר יודע שבערב ירצה למצוא על מה להודות.

וזה מתחבר ליסוד של חודש אדר: מי שמודה, רואה את הטוב. ומי שרואה את הטוב, שמח.

הכלי הפשוט ביותר לחיים שמחים הוא לקבוע זמן קבוע ביום להודות לה' על הטוב.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

📔 מגילת אסתר פרטית

העצה השנייה קשורה למגילת אסתר. שיהיה לכל אחד "מגילת אסתר" משלו. לא רק המגילה שקראנו בבית הכנסת, אלא מגילה פרטית: סיפורים של ניסים, של חסדים, של דברים מעניינים שקרו לו. כשיבואו אליו נכדים, יהיו לו סיפורים לספר.

אין אדם שלא עבר הרבה מאורעות בחייו. הבעיה היא שרובם אינם זוכרים אותם. אדם שזוכר את הסיפורים שלו, ויודע לספר אותם לאחרים, הוא בדרך כלל אדם עם שמחת חיים גדולה. לכן כדאי לכל אחד שתהיה לו מחברת, רגילה או אלקטרונית, שבה הוא כותב את החסדים שראה.

ושימו לב: מאיזה רגע מתחיל הנס במגילת אסתר? "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ומה עשו? פתחו את "ספר הזכרונות". שם נזכרו כל הדברים הטובים שעשו לו. ואמרו בדרך רמז: יהודי שרוצה להרוג את ה"המן" שלו, את העצב ואת הייאוש, מה יעשה? יפתח את ספר הזכרונות שלו. יקרא שם על כל הטוב שה' עשה איתו, ובעזרת ה' יצליח לנצח.

והעצה השלישית: לחפש את האהבה. לחפש אהבת ה', לראות את הטוב שהקדוש ברוך הוא עושה איתי, ולחפש גם אהבת ישראל: איפה אני יכול לאהוב יותר.

מי שזוכר וכותב את הניסים שבחייו, פותח בשעה קשה את "ספר הזכרונות" שלו.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🤝 מה עושים האנשים המאושרים

עשו מחקר יפה: מה גורם לאנשים להיות מאושרים? עברו על אנשים מאושרים וחיפשו את דפוסי החשיבה המיוחדים להם. הראשון: הם מקדישים זמן ומטפחים את הקשרים שלהם, עם המשפחה ועם החברים. הם אינם אומרים "כבר הייתי אצלו" או "אין זמן". יש ברית מילה – הולכים. יש שבת – פוגשים חברים, פוגשים משפחה. גם ההגעה לשיעור, מלבד לימוד התורה, היא מפגש עם חברים, וזו בריאות.

הרב סיפר שפגש פעם אדם שאמר לו שאינו מגיע לשיעורים, כי הוא לומד בזום. הוא סיפר זאת בשמחה, והרב לא רצה לקלקל לו. אבל בלבו חשב: אולי הוא לומד טוב, אבל זה לא כל כך בריא. קשה לאהוב אנשים דרך מסך. כדי לאהוב אנשים צריך לראות אותם באמת, ולא רק באופן וירטואלי.

יש לזה גם הסבר ביולוגי. מדברים על "נוירוני מראה": כשאדם רואה מישהו מסתכל עליו, משהו עובר ביניהם. כשהשני מרחם עליו, חומל עליו, הוא מרגיש זאת באותו רגע. במפגש של ממש זה עובר הרבה יותר. בזמן שלא הייתה ברירה, כמו בימי הקורונה, למדו כך. אבל באופן כללי, הפגישה פנים אל פנים היא חלק מן השמחה.

דפוס נוסף: לאנשים המאושרים קל להודות על כל מה שיש להם. הם מחפשים תמיד על מה להודות.

אנשים מאושרים מטפחים קשרים, נפגשים פנים אל פנים, ומודים בקלות על מה שיש להם.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🍽️ הכיור המלא

האנשים המאושרים גם מדמיינים את עתידם מתוך אופטימיות. ויש סיפור יפה, שקרה באמת, שמראה מה פירוש לראות טוב.

אישה אחת הגיעה לבית של חברתה. בזמן שישבו, נכנסה חמותה של בעלת הבית. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, ראתה שהכיור מלא כלים, וניגשה ומיד התחילה לשטוף את כל הכלים. האורחת הסתכלה וחיכתה לראות מה תגיד בעלת הבית. אבל היא לא אמרה כלום, ונראתה רגועה לגמרי.

אחר כך שאלה אותה האורחת: זה לא מפריע לך? את לא רואה? חמותך כביכול אומרת לך שאת לא יודעת לנקות! היא נכנסה, ראתה כיור מלא, ושטפה. זה כמו לומר לך שאת לא מסתדרת עם הבית, שאת צריכה שיעזרו לך. איך את מסוגלת לשתוק?

ענתה לה בעלת הבית: כך זה כבר כמה חודשים. וכל יום אני אומרת תודה לאלוקים, שיש מי שבא ועוזר לי ורוצה לעזור לי. מעולם לא חשבתי שהיא באה להעיר לי. אותו כיור, אותו מעשה – ושתי הסתכלויות הפוכות. אחת רואה ביקורת ונפגעת, והשנייה רואה עזרה ומודה.

אותו מעשה אפשר לראות כביקורת או כעזרה, ומי שבוחר לראות טוב – חי באושר.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🌤️ הזדמנות בכל קושי

יש פתגם ידוע: הפסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות, והאופטימי רואה את ההזדמנות בכל קושי. בכל מקום הפסימי רואה מה קשה כאן. והאופטימי, בכל קושי, מחפש: איפה יש כאן הזדמנות לעשות משהו מיוחד?

ועוד דפוסים של אנשים מאושרים: הם ממהרים להגיש עזרה לחבר ולעובר אורח, וזה עוזר מאוד לאדם להיות מאושר. הם יודעים ליהנות מן ההנאות של החיים ולחיות בהווה. יש אדם שמביאים לו את הדבר היפה ביותר, ואחרי דקה הוא כבר ממשיך הלאה. פעם, כשראו נוף יפה, נהנו ממנו. אחר כך התחילו לצלם אותו, והיום מצלמים ומיד שולחים לאחרים שייהנו. ומה איתך? תצלם אם תרצה, אבל קודם תחווה את ההנאה.

הם מתעמלים לעיתים קרובות, וזה בריא מאוד. ללכת ברגל ככל האפשר, ובמיוחד בשמש. הם מחויבים למטרות ולשאיפות ארוכות טווח: קובעים לעצמם מטרה ומנסים לעמוד בה, ולא כל יום משהו אחר. והם יודעים לצמוח מתוך משבר, כמו שלמדנו: הסוף הוא סימן להתחלה.

כל אלה אינם סודות גדולים. הם הרגלים קטנים, שכל אחד יכול לבחור בהם, ומי שמתמיד בהם משנה את חייו.

האופטימי רואה הזדמנות בכל קושי, עוזר לאחרים, נהנה מן ההווה ויודע לצמוח ממשבר.

פרק ו · מרבים בשמחה – עד מתי?

🎉 השמחה שממשיכה

נסכם את הדרך. שאלנו: פורים עבר, ומה עם השמחה? וראינו שהשמחה של אדר אינה נגמרת בפורים. היא נמשכת כל החודש, כי לא רק היום נהפך מיגון לשמחה, אלא גם החודש. ולכן גם המגילה, לפי הירושלמי, כשרה לקריאה כל החודש, ו"פורים" נקרא בלשון רבים: שני גורלות, של היום ושל החודש, ושניהם התהפכו.

ראינו שבאדר מותר וראוי לתת לשמחה ביטוי חיצוני, כמו השיר הנוסף בסעודה שלישית. ראינו שלפי ספר יצירה אדר הוא כנגד כוח השחוק, ולכן הוא הזמן המסוגל ביותר לקנות את מידת השמחה, כמו קרקע שמתאימה לגידול זיתים. וראינו שמה שהמן ראה בעין רעה, "שבת היום, פסח היום", הוא יופיו של עם שחי משמחה לשמחה.

ולמדנו את היסוד העמוק ביותר: המן חשב שהחודש האחרון הוא סוף, ולא ידע שבשבעה באדר מת משה ובו ביום נולד. אצלנו כל סוף הוא התחלה גבוהה יותר. ומי שיודע זאת, יכול לשמוח גם כשהוא באמצע הקושי, כי הוא יודע שה' ממית ומחיה ומצמיח ישועה.

ולבסוף ראינו עצות פשוטות: דקה של תודה בכל יום, מחברת של ניסים, חיפוש האהבה, מפגש פנים אל פנים, עין טובה כמו בסיפור הכיור, עזרה לאחרים, הנאה מן ההווה, הליכה בשמש ומטרות ארוכות. יהי רצון שנזכה לשמוח בשמחה אמיתית, בריאה ושלמה, לא רק באדר אלא כל השנה.

השמחה של אדר נמשכת כל החודש, ומלמדת לשמוח כל השנה מתוך ידיעה שכל סוף הוא התחלה.

פרק ז · סיפור מההפטרה

📜 הפטרה אחת – כל החיים

השיעור פותח בטענה מפתיעה: לפי ההפטרה שבית כנסת או קהילה קראו בשבת אחת, אפשר לראות כמעט את כל אורחות החיים שלהם. איך הם מתנהגים, איך הם מתייחסים למסורת ולשינויים, ועוד הרבה דברים – הכל לפי דבר אחד בלבד: איזו הפטרה הפטירו.

נשמע הזוי? בואו נראה. באותו שבוע קראו את פרשת פקודי, בשנה מעוברת. הדבר הפשוט ביותר: קוראים פקודי, מפטירים בהפטרת פקודי. אבל בחוץ לארץ, בעבר, לא נהגו בשנה כזאת לקרוא את הפטרת פקודי. למה?

בשבוע שלפני כן, בפרשת ויקהל, לא קראו את ההפטרה של ויקהל, כי הייתה פרשת שקלים, אחת מארבע הפרשיות, וקראו את הפטרת שקלים. ועכשיו הגיעה פרשת פקודי.

בחוץ לארץ עשו חשבון: את הפטרת פקודי כבר קראו השנה, ביום טוב שני של סוכות. מי שיפתח מחזור לסוכות של חוץ לארץ יראה שביום השני קוראים את ההפטרה הזאת. ויש לזכור: שתי ההפטרות מתאימות לפרשת פקודי, כי בשתיהן מדובר על השלמת בניין בית המקדש. אם כן, מה עדיף?

מן ההפטרה שקהילה בחרה לקרוא בשבת אחת, אפשר ללמוד הרבה על כל דרכה בחיים.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🕍 המנהג של חוץ לארץ

וכך אמרו, ועוד הראשונים כבר דנו בזה: גם הפטרת ויקהל מתאימה לפקודי, וגם הפטרת פקודי מתאימה. הכל מתאים. והיות שאת הפטרת פקודי כבר קראת השנה בחג הסוכות, ואילו את הפטרת ויקהל לא קראת השנה בכלל, כי הייתה פרשת שקלים – עדיף לקרוא את הפטרת ויקהל.

נחזור בקצרה, כדי שיהיה ברור. עקרונית, הפטרת פקודי היא המתאימה לפרשת פקודי. אלא שאותה כבר שמעו ביום טוב שני של סוכות. את הפטרת ויקהל לא שמעו השנה, כי היא נדחתה מפני פרשת שקלים. ושתיהן מתאימות. לכן בחוץ לארץ, בשנה כמו השנה, נהגו לקרוא את הפטרת ויקהל.

ההיגיון ברור ופשוט: מי ששמע כבר הפטרה אחת, מוטב שישמע את השנייה, וכך לא תיפסד הפטרה שלמה במשך השנה. זה מנהג שנולד מתוך מציאות מסוימת: מציאות שבה יש יום טוב שני של גלויות.

ועכשיו השאלה מגיעה לארץ ישראל. אבל כדי להבין אותה, צריך לשמוע סיפור על ירושלים.

בחוץ לארץ העדיפו את הפטרת ויקהל, משום שאת הפטרת פקודי כבר קראו בסוכות.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🏚️ חורבת רבי יהודה החסיד

בירושלים ישבו הספרדים כמעט תמיד. תמיד הייתה בה קהילה ספרדית. אבל האשכנזים לא יכלו לשבת בה במשך שנים רבות. מה היה הסיפור?

לפני כשלוש מאות שנה הגיע לירושלים רבי יהודה החסיד, עם קבוצה גדולה של תלמידים ומשפחות, מתוך שאיפה לקרב את הגאולה. ולצערנו, זמן קצר מאוד אחרי שהגיע לירושלים, הוא נפטר. תלמידיו לא התייאשו. הם החליטו להקים בית כנסת וקהילה בירושלים, למרות שרבם נפטר.

אבל לא היה להם כסף. הם לקחו הלוואות מן התושבים הערבים, על דעת שיצאו להתרים בחוץ לארץ ויגמרו את בניין בית הכנסת. הבעיה הייתה שלא היה להם רב, לא אדמו"ר ולא קהילה מאורגנת, ואנשים בחוץ לארץ לא ראו זאת בעין יפה. היה להם קשה מאוד לגייס כסף.

בעלי החוב ציפו לכספם, ויום אחד פרצו, שרפו את בית הכנסת, ולקחו את כל המקום של היהודים. ומאז, במשך שנים רבות, יהודי אשכנזי לא יכול היה להתגורר בירושלים בבטחה, כי ראו בכל אשכנזי חייב לאותו חוב. אשכנזים שרצו לבוא לירושלים נאלצו להתחפש לספרדים. המקום נשאר חורבה, ונקרא "החורבה של רבי יהודה החסיד".

בית הכנסת של תלמידי רבי יהודה החסיד נחרב בגלל חובות, ולאחר שנים רבות נבנה מחדש.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🏛️ בית הכנסת קם מחדש

עברו כמאה שנה, והעניין התחיל להירגע. אשכנזים התחילו להגיע לאט לאט, עוד אחד ועוד אחד, והקהילה הלכה ונבנתה.

ואז, כך סיפר הרב, יצא חוק של הסולטן הטורקי, שבימיו שלט בארץ: חוב שעברו עליו ארבעים שנה – פקע. היהודים שמחו, ובאו ואמרו: אם החוב פקע, הקרקע חוזרת אלינו. הרי את הקרקע קנינו כדין, ורק היינו חייבים לכם כסף. לא היה קל להוכיח זאת. היה צריך להביא אישורים מן השלטון בטורקיה, והיה מעורב בזה גם משה מונטיפיורי. ובסוף הצליחו: הוכח שהיהודים צודקים, והשיגו גם אישור לבנות.

באמצע המאה התשע עשרה בנו סוף סוף את בית הכנסת מחדש, בניין חדש ומפואר. ומשם התחיל היישוב היהודי בירושלים לגדול ולפרוח. הגיעו המוני יהודים, מונטיפיורי שכנע אותם לצאת מחוץ לחומות, אל משכנות שאננים, ואחר כך קמו שכונות נוספות, ובהן מאה שערים. היישוב פרח, גדל, וגדל.

וכאן, כשהאשכנזים בירושלים היו כבר קהילה גדולה, עלתה שאלת ההפטרה: מה נקרא בשנה מעוברת בפרשת פקודי? בחוץ לארץ קראנו את הפטרת ויקהל. אבל כאן, בארץ, אין יום טוב שני של סוכות, ולא קראנו את הפטרת פקודי אף פעם.

בבניין בית הכנסת מחדש התחיל היישוב האשכנזי בירושלים לגדול ולפרוח.

פרק ז · סיפור מההפטרה

3️⃣ שלוש אפשרויות

לכאורה התשובה פשוטה: הטעם של חוץ לארץ בטל. בארץ אין יום טוב שני, ולא שמענו את הפטרת פקודי בסוכות. אם כן, נקרא את הפטרת פקודי, כמו שראוי לפרשה.

אבל זה לא כל כך פשוט. יש יהודים יקרים שאינם אוהבים לשנות. הם אומרים: בחוץ לארץ קראו את הפטרת ויקהל, וגם היום לא משנים. מנהג אבותינו בידינו. ואחרים עונים להם: מה הקשר? בחוץ לארץ הייתה סיבה. כאן המציאות אחרת, ובטל הטעם – בטלה התקנה. מה אכפת לנו מה היה בעבר?

והיה גם מנהג שלישי. יש מי שאמרו: יש לי פתרון. נעשה גם כמו בחוץ לארץ וגם כמו בארץ. נקרא את שתי ההפטרות. כך הכי בטוח, גם זה וגם זה.

אלה הם שלושת המנהגים: הפטרת פקודי, כי השתנתה המציאות; הפטרת ויקהל, כי כך נהגו אבותינו; ושתיהן יחד. והיו באמת בתי כנסת שנהגו כך, ובתי כנסת שנהגו כך. ועכשיו נראה שזה אינו רק סיפור על הפטרה. זו שאלה מהותית, שנוגעת כמעט לכל חיינו.

בארץ ישראל בטל הטעם של חוץ לארץ, ועל רקע זה נוצרו שלושה מנהגים שונים.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🕎 נרות חנוכה בפתח החצר

השאלה הגדולה היא: מה עושים כשהמציאות משתנה? האם כשהמציאות משתנה, משתנה גם ההלכה? נביא כמה דוגמאות.

בחוץ לארץ, איפה הדליקו נרות חנוכה? בתוך הבית. למה? כי אם יראה אותך גוי עוין מדליק בחוץ נרות שמזכירים את ניצחון היהודים, הוא עלול להרים אבן ולשבור את החנוכייה, ואולי גם יותר מזה. עד היום, ברוב מקומות הגלות, יהודים חוששים להדליק בחוץ, ומדליקים בתוך הבית.

לפני יותר משבעים שנה הגיעו יהודים רבים לארץ ישראל. הגיע חנוכה, והם התחילו להתלבט: כאן אין ממי לפחד. אדרבה, אנשים שרואים נרות חנוכה שמחים ומברכים. הרב סיפר ששכנה שאלה אותו פעם למה הוא אינו מדליק בפתח החצר, כמו שנהגו פעם, כי היא רוצה לראות את נרות החנוכה. השכנים אינם כועסים. הם מחכים לראות את הנרות.

אז מה עושים היום? יש הנוהגים להדליק בפתח החצר, כדין הגמרא, ויש פוסקים שהחמירו בזה מאוד. ומנגד, חלק מן החסידים ממשיכים להדליק בתוך הבית, בחלון. שואלים אותם: הרי הגמרא אומרת בפתח החצר! והם עונים: מנהג אבותינו בידינו. כך נהגו בחוץ לארץ, וכך ממשיכים.

בגלות הדליקו בתוך הבית מפחד, ובארץ ישראל עלתה השאלה אם לחזור לפתח החצר.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🧵 התכלת שחזרה

ועוד דוגמה מדהימה: התכלת. במגילת אסתר נאמר שמרדכי יצא מלפני המלך "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר". התכלת הייתה צבע של מלכות. ובמשך דורות רבים התכלת נעלמה. ההסבר המקובל הוא שכנראה השלטון הרומי לא הסכים שיהודים ילבשו תכלת, כי זה לבוש של מלכות, שמור למלכים. לאט לאט הפסיקו להשתמש בה, והיא נשכחה. במשך דורות איש לא ידע מה היא.

לפני כשלושים וחמש שנה הציג יהודי תלמיד חכם ראיות רבות, גם מן המחקר המודרני, שזו התכלת שעליה דיברה התורה. ראיות מכאן, ראיות מכאן, והדבר נעשה מקובל על רבים. הוא הלך לגדולי ישראל ושאל: מה אתם אומרים? והנה, רובם לא נתנו הוראה ללבוש תכלת. למה? הרי לא התווכחו עם הראיות.

הרב סיפר שפגש פעם רב חשוב, שנותן הכשר על ציציות של תכלת. שאל אותו: למה הרב נותן הכשר? ענה: נסעתי למקום שעושים אותה, בדקתי, ונראה באמת שזו התכלת, ושהם עושים כמו שצריך. ואז שאל אותו: והרב עצמו לובש תכלת? ענה: לא. רבי אינו לובש, ולכן גם אני אינני לובש.

ההכשר אומר: בדקתי, זה הצבע המיוחס לתכלת. אבל ללבוש? אבותינו לא לבשו, גם אנחנו איננו לובשים. ולעומת זאת, יש יהודים רבים אחרים שלובשים תכלת, ואומרים: מה אכפת לנו שהסבא לא לבש? היום יש ראיה – למה לא ללבוש?

גם כשהוצגו ראיות לתכלת, רבים אינם לובשים אותה כי כך נהגו אבותיהם, ואחרים לובשים.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🏔️ האם חובה לעלות לארץ?

ועוד דוגמה: האם יש היום חובה לעלות לארץ ישראל? בעבר, לפי רוב השיטות, לא היה בזה חיוב. למה? כי המצב בארץ היה קשה מאוד. היה עוני, היו מגפות, רעב, רעידות אדמה. מתלמידי הגר"א שעלו לארץ, נפטרו רבים מאוד מתוך הקשיים. במצב כזה אי אפשר לומר שחייבים לבוא. מי שעלה – אשרי חלקו, אבל לא היה חיוב.

היום, ברוך ה', המצב שונה לגמרי. למרות כל מה ששומעים, הרב טען שלפי הסטטיסטיקה ארץ ישראל היא היום מן המקומות הבטוחים ביותר ליהודי בעולם. בארץ כל אירוע מדווח ומעורר סערה, ובמקומות אחרים קורים דברים קשים רבים ואיש אינו מדווח עליהם.

אם כן, האם חייבים היום לעלות? שוב, תלוי את מי אתה שואל. מי ש"קורא את הפטרת פקודי", כלומר מי שאומר שהשתנתה המציאות והשתנה הדין, יאמר: היום חייבים לעלות לארץ ישראל, כי כל התנאים שמנעו את החיוב בטלו. ומי ש"קורא את הפטרת ויקהל" יאמר: בעבר לא היו חייבים, וגם היום לא. המציאות השתנתה, אבל זה אינו משנה לו. הוא הולך תמיד עם מה שהיה.

ויש גם את הדרך שלישית, שעושה גם את זה וגם את זה. ונגיע אליה בסוף.

גם השאלה אם יש חובה לעלות לארץ ישראל תלויה בשאלה: האם שינוי המציאות משנה את הדין.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🤔 למה לכל אחד יוצאת מסקנה אחרת?

ועכשיו הרב רצה להסביר דבר עמוק ונפלא, שכדאי מאוד לשים אליו לב. כשאתה שואל רב, או כל אדם: למה אתה פוסק כך? מה הוא אומר בדרך כלל? למדתי את הסוגיה, הבנתי אותה כך, ולכן יצא לי שהדין כך וכך.

אבל האם באמת אדם מחליט רק על פי השכל, לפי מה שלמד בסוגיה? זה מעניין מאוד. אדם אחד לומד את הסוגיה, ויוצא לו דבר אחד. אדם אחר לומד בדיוק את אותה סוגיה, ויוצא לו ההפך. אחד לומד ויוצא לו שדבר מסוים אסור באיסור חמור, והשני לומד ויוצא לו שהוא מותר. איך ייתכן? האם הכל תלוי רק באופן הלימוד?

נראה שיש בזה עומק רב יותר. והמחקר המודרני הגיע לזה בדרכו. פרופסור דניאל כהנמן, יהודי, זכה בפרס נובל על גילוי גדול: שאנשים, גם כשהם מקבלים החלטות כלכליות, כמו בבורסה, אינם מחליטים רק על פי השכל. חלק גדול ממה שגורם להם להחליט הוא הרגש.

זה נשמע הפוך מכל מה שחשבו. הרי האדם הוא יצור רציונלי! ובשביל זה, בדיוק משום שזה כל כך מפתיע, ניתן על כך פרס נובל. אבל התורה ידעה זאת הרבה לפני כן, וכך גם אחד מגדולי המשגיחים.

שני אנשים לומדים אותה סוגיה ומגיעים למסקנות הפוכות, ויש לכך שורש עמוק יותר מן השכל.

פרק ז · סיפור מההפטרה

⚖️ השופטים והשוחד

פעם, כך סופר בשיעור, ביקש אדם לפסול שופט מלשבת בדינו, משום שלטענתו קיבל השופט טובות הנאה מן הצד שכנגד. השופטים שדנו בבקשה הגיעו למסקנה שאנשים במעמד כזה הם מורמים מעם, וטובת ההנאה אינה מטה אותם מלפסוק אמת.

אבל התורה אומרת אחרת: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". ובאותה תקופה אמר על כך רבי מאיר חדש, המשגיח בישיבת חברון, תלמידו של הסבא מסלבודקה וגאון במחשבה: השופטים האלה לא הבינו מה הם אמרו.

והוא הסביר: למה אדם שמקבל שוחד פסול? לא בגלל הכסף. הראיה: אדם יכול לומר על פרה ששחט אם היא כשרה או טריפה, ואנחנו מאמינים לו, למרות שאם יאמר "טריפה" יפסיד סכום גדול. עד אחד נאמן באיסורים. אם כן, הכסף עצמו אינו מה שמבטל את נאמנותו.

הפירוש הוא כך: כשאני מקבל מאדם משהו, אם אני אדם מוסרי, יש לי רגש של הכרת הטוב כלפיו. וכשאני יושב לדין, גם אם לא ארצה, השכל והרגש מתחברים, והרגש מתגבר. הוא גורם לשכל לחשוב, בלי שאני מרגיש, שהאדם הזה זכאי. ולכן אמר: מה שהשופטים אמרו, שהשוחד אינו מטה אותם, פירושו כביכול שאין להם רגשות של הכרת הטוב. ואם יש רגש כזה, אין דבר כזה שאדם אינו מוטה. כך ברא ה' את לב האדם.

רבי מאיר חדש לימד שהשוחד פוסל משום הכרת הטוב, שמטה את השכל בלי שהאדם מרגיש.

פרק ז · סיפור מההפטרה

💓 כל אחד והנטייה של לבו

שימו לב: את זה אמר המשגיח עוד לפני שהגיע המחקר המודרני והראה שהרגש מכריע גם בהחלטות שנראות רציונליות. והתורה אמרה זאת עוד הרבה קודם: השוחד יעוור עיני חכמים. לא עיני רשעים, עיני חכמים. גם החכם ביותר אינו חסין מפני רגש.

ומכאן לכל מה שראינו. פעמים רבות נראה שרב מסוים פוסק כמעט תמיד לפי הנטייה שהרגש שלו נותן. אם יש לו רגש עמוק לשמור על מנהגי העבר, תראה אותו בכל שאלה הלכתית נוטה לשמור על מה שהיה. הוא ידליק נרות חנוכה בבית, יקרא את הפטרת ויקהל, ולא ילבש תכלת, ועוד רשימה ארוכה של דברים.

ולעומתו יש רב שהנטייה שלו היא: אין לנו דין לשמור על העבר כשאין טעם. הגענו למציאות חדשה, השתנתה המציאות – השתנה הדין. הוא יקרא את הפטרת פקודי, ידליק נרות חנוכה בפתח, ילבש תכלת, וגם כאן הרשימה ארוכה.

אפשר למצוא זאת בהרבה תחומים. כל אחד נותן משקל לצד אחר, וכמעט בלתי אפשרי לאדם להתגבר על כך. זו המציאות של האדם: הרגש שלו נוטה לכיוון מסוים, והשכל הולך אחריו. ואין זה גנאי. כך נברא האדם, ומי שיודע זאת, יכול לשפוט את עצמו ואת אחרים בהבנה ובענווה.

הנטייה הרגשית של כל אדם מכוונת את פסקיו בכל השאלות כולן, וקשה מאוד להתגבר עליה.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🔀 להקל או להחמיר

ועוד דוגמה לנטייה כזו. יש רבנים שתמיד, בכל ספק, תראה אותם נוטים להקל. דוגמה מפורסמת היא הרב עובדיה יוסף, שהרבה להשתמש בכלל "כוחא דהיתרא עדיף", כוחו של המתיר עדיף. ומנגד יש רבנים שפעמים רבות נוטים להחמיר.

וגם כאן, אין זו שאלה של שכל לבד. אלה שנוטים להקל עושים זאת פעמים רבות משום שהם רוצים שכולם יוכלו לשמור את ההלכה. הרב עובדיה, כך הובא בשיעור, חשש מאוד: אם אחמיר בשביעית, ואומר שההיתר אסור, אנשים לא ישמעו לי, ולא ישמרו את השביעית כלל. עדיף שאקל, ויישמרו כמה שיותר.

אלה שמחמירים סוברים הפוך: אם נקל, אנשים יאמרו – מקלים, ויתחילו להקל לגמרי, ובסוף לא יישאר כלום. מי שהולך בכיוון הזה, ימשיך בו כמעט בכל שאלה.

ושוב: לכל צד יש היגיון, ולכל צד יש רגש שמניע אותו. מי שרוצה להבין את המחלוקות שבעולם התורה, צריך להבין לא רק את הראיות, אלא גם את הלב שמאחוריהן. ועכשיו נשאל: האם יש דרך שלישית? האם אפשר להגיע לאמצע?

יש פוסקים שנוטים להקל כדי שכולם יוכלו לשמור, ויש שנוטים להחמיר מחשש שהקולות יתרבו.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🏘️ החזון איש בבני ברק

אנחנו רוצים להגיע לדרך הממוצעת. זו הדרך של מי שקוראים את שתי ההפטרות. וכאן מגיע החזון איש.

החזון איש הגיע לארץ ישראל עוד לפני השואה. הוא בא לארץ מתוך אידיאל, כי רצה לבוא לארץ הקדושה. וכשהגיע, הוא לא התיישב בירושלים, אלא הלך לבני ברק, שהייתה אז כמעט כפר, חולות. למה לא לירושלים?

בירושלים של אותם ימים היה ויכוח גדול בשאלה איך להתייחס למי שפרקו את עול המצוות. היו שאמרו: צריך להיבדל מהם ככל האפשר, עד הקצה, ושלא יהיה לנו שום קשר איתם. ולעומתם, דרכו של הרב קוק הייתה: אדרבה, להתחבר אליהם, לומר להם כמה חשוב מה שהם עושים, לקרב אותם ולרומם אותם.

החזון איש לא רצה לא את זה ולא את זה. הוא הלך לבני ברק, והקים שם יישוב חדש, ומצא דרך חדשה. ועל מה היא בנויה? על משנה אחת במסכת שביעית.

החזון איש לא בחר באף אחד מן הקצוות, והקים בבני ברק דרך חדשה.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🌾 המגל והמחרשה

המשנה במסכת שביעית אומרת: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית: המחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה – אסור. לאיסור ולהיתר – מותר".

כלומר: יש לך חנות לכלי עבודה. בשנת השמיטה אסור לך למכור מחרשה, כי מה כבר יעשה בה הקונה? יחרוש בשביעית, וזה אסור. אבל מגל מותר למכור. למה? כי אפשר להשתמש בו גם להיתר, למשל לחתוך פירות של הפקר.

ושואל החזון איש: אינני מבין. הרי יש כאן איסור דאורייתא של "לפני עיוור לא תתן מכשול". בא אליך אדם שחשוד על השביעית, שאינו שומר אותה היטב, ומבקש לקנות מגל. יש לך ספק: אולי הוא רוצה לקצור בו בשדהו באיסור, ואולי לחתוך פירות הפקר. ספק דאורייתא – לחומרא! למה המשנה מתירה?

והתשובה של החזון איש היא יסוד הדרך הממוצעת שלו.

המשנה מתירה למכור בשביעית כלי שאפשר להשתמש בו גם להיתר, והחזון איש שואל למה אין חוששים.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🤲 מחמירים בשביעית ומקלים בלא תשנא

אומר החזון איש: אם אחמיר בספקות, יוצא שנמנע מעצמנו חסד ודרכי חיים ושלום כלפיהם. אמנם החמרתי בשביעית, אבל הקלתי באיסור של חסד. ויותר מזה: אסור להרבות שנאה ותחרות בינינו לבינם.

מה קורה ליהודי הזה, שאמרת לו: לא תקבל ממני את המגל? מה הוא מרגיש? הוא נפגע, ומתרחק. ונמצא שהחמרת בשביעית, אבל הקלת בלאו דאורייתא של "לא תשנא את אחיך בלבבך", ובעוד איסורים. החמרת בצד אחד, והקלת בצד אחר, חמור לא פחות.

ולכן, כך שקלו חז"ל בפלס עד כמה יש להחמיר ולמשוך ידינו מהם, בלי לגרום לנזקים גדולים יותר. ומה הכריעו? אם ודאי שהוא מבקש ממך לעבור איסור – אינך יכול. זה איסור גמור, ואין מה לעשות. אבל אם יש צד שהוא רוצה להשתמש בדבר להיתר, עדיף שתקל, כדי שתוכל לעשות חסד ולא תעבור על "לא תשנא".

וזו, אומר החזון איש, הדרך הממוצעת והישרה. לא החמרה שמנתקת, ולא היתר שמוחק את הגבולות, אלא שקילה של כל המצוות יחד: גם השביעית, וגם החסד והשלום.

מי שמחמיר בספק ומונע חסד, עלול להכשיל את עצמו באיסור שנאה ופירוד.

פרק ז · סיפור מההפטרה

🛤️ שתי ההפטרות

ועכשיו מובן גם למה החזון איש לא התיישב בירושלים. הוא לא קיבל את השיטה הקיצונית שאומרת להיבדל לגמרי. אם תיבדל לגמרי, איך תקרב אותם? וגם לא הסכים להתקרב לגמרי, כאילו כולנו אותו דבר. כי אם תעשה כך, בסוף כולנו נהיה כמוהם, וזה מסוכן מאוד.

לכן הלך לבני ברק, הקים יישוב חדש, ושם הנהיג את הדרך הממוצעת: מצד אחד לא לדחות אותם, לא לנתק מהם כל קשר. ומצד שני לא להתמזג. מצד אחד לקרב, ומצד שני לשמור על הגבול. אפשר להביא לזה דוגמאות רבות, וזו הדרך שבין שני הקצוות.

וזה בדיוק המשל של ההפטרה: מי שקורא את שתי ההפטרות. הוא אינו אומר שהעבר אינו חשוב, ואינו אומר שהמציאות החדשה אינה חשובה. הוא מחזיק בשניהם יחד.

ומה הלקח לכל אחד מאיתנו? לדעת שגם בנו פועל הרגש, ושהוא מטה את שכלנו בלי שנרגיש. מי שיודע זאת, ילמד לשקול בענווה, להבין את מי שחושב אחרת, ולחפש את הדרך הישרה, שבה התורה כולה, על כל מצוותיה, נשמרת יחד. יהי רצון שנזכה לכך.

הדרך הממוצעת אינה דוחה ואינה מתמזגת: היא מקרבת מצד אחד ושומרת מצד שני.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

📜 "לא תקום ולא תטור"

בפרשת קדושים אנו קוראים: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". אלה שתי מצוות לא תעשה, ומיד אחריהן המצווה הגדולה של אהבת הרֵעַ. השיעור עוסק בהן כלימוד עיוני: מה בדיוק נאסר, מתי האיסור חל, ואיך אפשר בפועל לקיים אותו.

השאלה רחבה יותר ממה שנדמה. יש להבחין בין יחס ליהודי שפגע בנו לבין יחס לאויבים מבחוץ, ובין נקמה שנובעת משנאה לבין פעולה שמטרתה למנוע רע בעתיד. בשיעור הזה עיקר העיון הוא באיסור כלפי בני עמנו, והשאלה כלפי אויבים מבחוץ נשארה להמשך.

אחרי השואה נשאלה שאלה כואבת: האם צריך לנקום? היו יחידים שביקשו לצאת לפעולות נקמה. אבל הקול שנשמע אז ברוב העם היה אחר: הנקמה הטובה ביותר היא לבוא לארץ ישראל, לבנות אותה, ולהקים משפחות. כל ילד יהודי שנולד הוא התשובה הגדולה ביותר למי שביקש להשמיד.

בשיעור הוצגה תמונה שצולמה ברחבת הכותל ביום השואה: אישה בת מאה וארבע, ניצולת שואה, שביקשה מכל צאצאיה לבוא ולהצטלם יחד. מאישה אחת יצאה משפחה שלמה, רחבה, שממלאת את הרחבה. זו תמונה שאין מה להוסיף עליה.

המצווה מלמדת מתי נקמה ונטירה אסורות, וגם מתי זכירת העוול אינה בכלל האיסור.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🪓 המגל והקרדום

רש"י מביא על הפסוק את דברי חז"ל, ודבריו מוכרים לכולם. אדם אמר לחברו: השאילני את מגלך. אמר לו: לא. למחר בא השני וביקש: השאילני את קרדומך. אמר לו: איני משאיל לך, כשם שלא השאלת לי. זו נקימה.

ואם השאיל לו, אבל אמר לו: הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי – זו נטירה. כלומר, הוא עשה את הטובה, אבל צירף אליה את החשבון הישן. המעשה נראה נדיב, והמילים מגלות שהפגיעה עדיין שמורה בפנים.

מכאן עולה שאלה פשוטה, ויסודית. האם העבירה היא האמירה "איני כמותך"? או שמא עצם הזיכרון בלב – כשאני זוכר מה שעשו לי וכואב לי עליו – כבר הוא איסור נטירה? במילים אחרות: האם האיסור הוא בפה או בלב?

השאלה הזאת אינה רק דקדוק. היא קובעת מה נדרש מאיתנו: לשתוק, או לעבוד על הלב עצמו. ואם הדרישה היא על הלב, צריך גם להבין איך אפשר בכלל לעמוד בה.

נקמה היא לסרב כפי שסירבו לך; נטירה היא להיטיב ולהזכיר את העוול.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🧹 הרמב"ן והחינוך: מחיקת החטא מן הלב

הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר את סדר המצוות בפסוקים. תחילה ציוותה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אחר כך הוסיפה: לא רק שלא תשנא, אלא גם לא תנקום ממנו ולא תשמור בלבך את מה שעשה לך. כי ייתכן שאדם אינו שונא את חברו, ובכל זאת זוכר את החטא בלבו. לכן הזהירה התורה שימחה את פשע אחיו מלבו, ורק אחר כך ציוותה שיאהב אותו.

יש כאן מדרגות: לא לשנוא, לא לנקום, לא לשמור בלב – ומשם לאהבה. הרמב"ן אומר במפורש שהמצווה היא למחות את החטא מן הלב.

גם ספר החינוך כותב כך: נצטווינו שלא נשמור בלבנו את מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שלא נגמול לו על מעשיו – אפילו מזכירת חטאו בלבד נמנענו. וגם הרמב"ם בהלכות דעות כותב שימחה את הדבר מלבו ולא יטור אותו.

אם כן, לדעת הראשונים האיסור אינו רק במילים. גם מי שלא אמר דבר, אבל שומר את העוול בלבו, נכנס לגדר נטירה.

לדעת הראשונים, האיסור חל גם על השמירה בלב, בלי אמירה כלל.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

⌨️ כשאין כפתור מחיקה

כאן מתעוררים שני קשיים. הראשון: אם העבירה היא כבר בלב, למה חז"ל תיארו דווקא מקרה שבו הוא אומר "איני כמותך"? גם בלי לומר דבר, כבר עבר.

הקושי השני גדול יותר. כל אחד חווה לפחות פעם בחיים שמישהו העליב אותו באמת, לא בדבר קטן. בשיעור הובאה דוגמה של אדם שסיכם מראש תשלום על שירות, ובא הצד השני, יחד עם קרובים רבים, והרעיש עליו בצעקות. בסוף נמצא פתרון והחוב שולם, אבל הצעקות והעלבון נשארו. הוא לא אשם בדבר, והכל סוכם מראש.

ואחרי שהסיפור נגמר, נשאלת השאלה: איך מוחקים דבר כזה מן הלב? עוד לא המציאו לאדם כפתור "מחק". אדם אינו שולט על כל המחשבות שעולות בו. הזיכרון עולה מאליו, ואי אפשר לצוות עליו להיעלם.

אם כן, מה התורה מבקשת? האם היא דורשת מאיתנו דבר שאינו בידינו? כדי להבין, צריך לדייק במילה שבחרה התורה.

אדם אינו שולט על כל מחשבה, ולכן צריך להבין מה בדיוק התורה דורשת.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🍇 "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים"

התורה לא אמרה "לא תזכור". היא אמרה "לא תטור". ומה פירוש המילה? בשיר השירים אומרת הכלה: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ... שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים". שמו אותי לשמור על הכרמים, עמדתי בשמש ולכן השחרתי. "נוטרה" היא שומרת.

אם כן, "לא תטור" פירושו: לא תשמור. לא נאסר עליך לזכור, נאסר עליך לעשות פעולה של שמירה. וכך מפרש רש"י בגמרא את לשון "נוקם ונוטר": שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו. הוא אינו מפסיק לחשוב עליו.

יש אנשים שעברו פגיעה קשה, והיא חוזרת אליהם שוב ושוב בלי שליטה. זה מצב שצריך לטפל בו בדרכים מקצועיות, והוא אינו ענייננו כאן. אבל גם אצל אדם רגיל יש מנגנון דומה: הוא נפגע, ובמקום לסיים עם הפגיעה הוא חוזר אליה. למה הוא עשה לי את זה? ולמה? וכל רגע הוא מלבה את הכעס מחדש.

על זה אומרת התורה: אל תשמור. אל תעשה לזה "שמירה" כמו במחשב. עזוב, הרגע, ותן לדבר להימחק לאט לאט. זו מצווה שאדם יכול לקיים.

"לא תטור" פירושו לא תשמור: האיסור הוא על פעולת השמירה, לא על הזיכרון.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🗣️ למה הגמרא תפסה את "איני כמותך"

עכשיו מובן גם הקושי הראשון. קשה מאוד להגדיר מתי אדם "שומר" ומתי הזיכרון פשוט עולה מעצמו. זה תחום לא מוגדר, ואי אפשר לסמן בו קו מדויק.

אבל כשאדם אומר "איני כמותך", ברור מה קורה. באותו רגע הוא מעורר מחדש את כל הרגשות, פותח שוב את החשבון ומחזיר אותו לחיים. לכן חז"ל בחרו דווקא במקרה הזה: כאן הוא ודאי עובר.

אין זה אומר שבלי אמירה הכל מותר. מי שעושה פעולת שמירה – שאינו מפסיק לחשוב על הפגיעה ומלבה אותה – עובר גם בלי לומר מילה. וכך גם מי שמספר את הדבר לאחרים: אם הוא מספר כדי להירגע ולהתייעץ, זה דבר אחד. אבל אם הוא מספר כדי להתעצבן מחדש ולהחזיק את הכעס חי, גם זו שמירה.

הכלל הוא: הזיכרון אינו העבירה. ההזנה של הזיכרון, השמירה הפעילה עליו, היא העבירה.

האמירה היא הסימן המובהק לנטירה, אבל גם בלי אמירה – מי ששומר את הכעס עובר.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🛡️ זכירה לשם העתיד

נשאלה בשיעור שאלה על סיסמה כמו "לא נשכח ולא נסלח", שנשמעה פעמים אחדות בשיח הציבורי. האם מותר לומר כך? והתשובה שנכתבה בזה היא: הכל תלוי במטרה.

אם אדם אינו רוצה לסלוח מפני שהוא שונא, ומבקש שיבוא עונש על מי שפגע – זו בדיוק השמירה שהתורה אסרה. אבל אם המטרה אינה העבר אלא העתיד – לזכור כדי שהדבר לא יחזור, ללמוד ממנו ולהישמר – אין בזה בעיה כלל. האיסור הוא על שמירה "סתם", שמירה של טינה.

ראיה לכך מדוד המלך. לפני מותו ביקש משלמה בנו לטפל בשמעי בן גרא, שקילל אותו קללה נמרצת. לכאורה זו נקמה. אבל דוד הבין שיש בדבר תועלת לממלכה: כדי להעמיד את המלכות ולחזק את כבודה, צריך שכולם יראו שאין פוגעים במלך.

כשפעולה נעשית לתועלת – להעמיד סדר, לחזק את מה שצריך לעמוד – אין בה איסור נקמה ונטירה. וכך גם מי שזוכר מה שהיה כדי ללמוד ממנו ולהישמר בעתיד. החשבון אינו עם האדם שפגע, אלא עם מה שצריך להיבנות הלאה.

זכירה שמטרתה למנוע פגיעה עתידית או להעמיד סדר אינה בכלל "לא תטור".

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

✋ הירושלמי: היד הימנית והיד השמאלית

אחרי שהבנו מה אסור, נשאלת השאלה המעשית: איך אדם מוריד את זה מן הלב? נאמרו בזה שש דרכים, וקל לזכור אותן: שלוש מן הראשונים – הירושלמי, הרמב"ם והחינוך – ושלוש מדרכי הלימוד – קבלה, חסידות ומוסר.

הירושלמי מביא משל. אדם אחז כלי בידו הימנית, ובטעות פגע בידו השמאלית. כאב עצום. האם תחזור היד השמאלית ותיקח את הכלי כדי להכות בחזרה את היד הימנית? הרי זה אותו אדם, ואותו גוף. אף אחד לא עושה כך.

וזה, אומר הירושלמי, הקשר בין "לא תקום ולא תטור" לבין "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם מרגיש שכולנו עם אחד, גוף אחד, הוא מבין שנקמה בחברו היא מכה בעצמו. מי שנוקם, דופק שוב ושוב על היד שלו.

זו הדרך הראשונה: לא לשכנע את עצמך שהפגיעה לא כאבה, אלא להרחיב את ההסתכלות. מי שפגע בך אינו זר. הוא חלק מאותו גוף.

כל ישראל גוף אחד, ומי שנוקם בחברו דומה למי שמכה יד אחת בחברתה.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🏖️ הרמב"ם: ארגז החול

הדרך השנייה היא של הרמב"ם, שמלמד שמי שמבין כי עסקי העולם הזה הבלים, אינו רואה בהם דבר שכדאי לנקום עליו. בשיעור הומחש הדבר במשל. ילד קטן בנה ארמון בארגז חול, וילד אחר בא ושבר לו אותו. הוא רץ אל אביו, שהוא מלך: אבא, תעניש אותו! תראה לו מה זה! אתה מלך, אתה יכול לעשות לו הכל.

המלך אינו מגיב. הוא יודע שארמון בחול אינו שווה דבר, ואין כאן סיבה לנקום. וכך אדם מבוגר: הוא מבין שעסקי העולם הזה, פחות או יותר, הבלים. חבל להרוס חיים שלמים בשביל ארגז חול.

ובשיעור הובא סיפור מוכר על הגר הצדק מווילנא, בדורו של הגר"א. כשעמדו להוציא אותו להורג שאלו אותו מה יעשה בשמיים למי שהלשינו עליו. הוא סיפר שכילד, כשבנו שבר את מה שבנה בחול, רצה שאביו יעניש. אביו אמר לו שכשיגדל יבין שאין זה עניין. כך, אמר, כשאגיע לשמיים ואראה כמה הבל הוא העולם הזה, לא יהיה לי שום רצון לנקום בכם.

זו מדרגה גבוהה מאוד. אבל גם מי שאינו מגיע אליה יכול לשאול את עצמו בכל פגיעה: האם זה ארמון, או ארגז חול?

מי שמבין עד כמה עסקי העולם הזה קטנים, אינו מוצא בהם סיבה לנקום.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

📨 החינוך: "ה' אמר לו קלל"

הדרך השלישית, המפורסמת מכולן, היא של ספר החינוך. כשקורה לאדם דבר רע מחברו, עליו להאמין שהכל מאת ה'. אילו לא רצה הקדוש ברוך הוא שהדבר יקרה, הוא לא היה קורה. ואם נתן לו להתקיים, סימן שיש בו תועלת, גם אם אינה נראית.

וכך אמר דוד המלך על שמעי בן גרא, כשקילל אותו ואנשיו רצו להתנפל עליו: "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל". דוד לא ראה לפניו את שמעי, אלא את השליחות שמאחוריו.

אם כן, למה לנקום באדם? הוא אינו אלא שליח. ומי שכועס על השליח במקום להבין את השליחות, מפספס את מה שבא אליו. במקום לשאול "למה הוא עשה לי", שואלים: מה רוצים ממני מן השמיים.

שלוש הדרכים של הראשונים משלימות זו את זו: הירושלמי מלמד לראות את הפוגע כחלק ממני, הרמב"ם מלמד לראות את הפגיעה בגודלה האמיתי, והחינוך מלמד לראות את היד שמאחורי הכל.

מה שקרה לאדם בא מאת ה', והפוגע הוא רק שליח.

פרק ח · איסור נקמה ונטירה

🌿 קבלה, חסידות ומוסר

שלוש הדרכים הבאות באות מתורת הקבלה, מן החסידות ומספרי המוסר. המקובלים אומרים: כפי שאדם מתנהג למטה, כך מתנהגים עמו למעלה. אם אתה מוחל ומוותר לחברך, גם בשמיים מוחלים לך ומוותרים לך. במחילה אחת קטנה אדם זוכה שימחלו לו על דברים רבים.

בחסידות מדברים הרבה על ביטול היש. מי שמבטל את עצמו אינו נפגע כל כך, וגם אינו פוגע באחרים. פגעו בך? למה לעשות מזה עניין גדול כל כך? חלק גדול מן הכאב בא מכך שאדם עושה מעצמו דבר גדול. מי שמקטין את ה"אני", מקטין גם את העלבון.

ובספרי המוסר מובאת עצה פשוטה ומעשית: לשבת וללמוד את הלכות נקמה ונטירה. הלימוד עצמו פועל על האדם. מי שעוסק בהלכות האלה, מבין מה נדרש ממנו ומתרגל אליהן, נעשה לאט לאט אדם שאינו נוקם ואינו נוטר.

שש הדרכים אינן חלופות זו לזו, וכל אחד יכול למצוא את הדרך שמדברת אליו. כולן מובילות לאותו מקום: לב נקי, שמסוגל לקיים "ואהבת לרעך כמוך".

מחילה למטה מביאה מחילה למעלה, ביטול היש מקטין את העלבון, ולימוד ההלכות עצמו מרפא את הלב.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

🎧 האוזניות שחזרו לבקש

כמעט כולנו מכירים את הרגע הזה. מישהו לא נהג בנו יפה, ואחרי זמן הוא חוזר לבקש טובה.

מה עושים?

״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳״ (ויקרא יט, יח). פתחנו בדוגמה של חז״ל שרש״י מביא, והעברנו אותה אל אוזניות יקרות.

ביקשתי מחבר להשאיל לי, והוא סירב. אחר כך הוא מבקש ממני. אם אומר שאיני משאיל מפני שהוא לא השאיל לי, זו נקמה. אבל גם אם אשאיל ואוסיף שאני איני כמותו — הפגיעה עדיין נשמרת בתוך הטובה. זו נטירה.

המעשה החיצוני נראה יפה. נתתי. ובכל זאת הלב מגיש יחד איתו חשבון ישן.

לכן השאלה אינה רק אם נתתי. היא גם מה הבאתי איתי בזמן שנתתי.

נטירה יכולה להופיע גם כאשר נותנים, אם שומרים את הפגיעה.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

💔 אין כפתור מחיקה

מכאן שאלנו שאלה שלא קל לשאול: האם אסור גם לזכור בלב?

הבאנו את דברי הרמב״ן על הפסוק. גם כשאדם אינו שונא, הוא עלול לזכור את החטא בליבו; התורה מבקשת להעביר את פשע האח וחטאתו מן הלב.

אבל איך עושים את זה? אחרי אירוע כואב אי אפשר פשוט ללחוץ על מחיקה.

הרב סיפר על מחלוקת קשה סביב תשלום בדירת אירוח. הפרטים האישיים אינם נחוצים לנו כאן, אבל השאלה שעלתה מתוכה מוכרת: חוויה שנשארה ככאב, איך משחררים אותה?

עצרנו על המילה תטור. כמו נוטרה את הכרמים, השומרת על הכרם (שיר השירים א, ו). התורה אינה אומרת שאין זיכרון. היא מזהירה מפני השמירה עליו: חזרה, העלאה ודישה שמטפחות את הכעס.

לא מוחקים בכוח. מפסיקים לתת לפגיעה מקום של קבע.

האיסור אינו למחוק זיכרון, אלא לא לשמור ולטפח את הפגיעה.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

🤲 יד אחת נגד השנייה

התחלנו בדרך הראשונה שהבאנו מן הירושלמי.

אדם עובד בפטיש, ובטעות פוגע בידו השנייה. האם היד שנפגעה תיקח עכשיו את הפטיש ותכה את היד הראשונה?

זה נשמע מופרך. שתי הידיים שייכות לאותו אדם. נקמה רק תוסיף כאב לגוף שכבר כואב.

כך התבוננו במילים ״ואהבת לרעך כמוך״. אנחנו עם אחד. הפגיעה אמיתית, אבל גם השייכות אמיתית. אם אחזיר, לא אוציא את עצמי מן הכאב; אפגע שוב בתוך הגוף שאני חלק ממנו.

המשל אינו אומר שלא קרה דבר. הוא משנה את התמונה של מי שעומד מולי. מול האויב שבמחשבה מופיע אדם ששייך איתי לאותו עם.

כאן מתחילה עבודה: לזכור את החיבור דווקא ברגע שבו הכי קל לשכוח אותו.

היד כואבת. אבל הגוף מבקש רפואה, לא מכה נוספת.

משל הירושלמי מלמד לראות את עם ישראל כגוף אחד.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

👁️ לא להפוך את הכאב לעולם

הדרך השנייה הובאה בשם הרמב״ם: להתבונן עד כמה ענייני העולם הזה חולפים, ולא לעשות מן המריבה את כל החיים.

המשל שהבאנו היה לילד שארגז החול שלו נשבר. ברגע הכאב זה נראה כמו עולם שלם. אבל האם נכון לשאת את המריבה הזאת בכל שעה ולהוסיף לה עוד צרות?

מכאן עברנו לדרך של ספר החינוך. לזכור שהכול מגיע בהשגחת בורא עולם. הוא יודע את מה שאיננו יודעים, ורואה גם את הטובה שעדיין איננו רואים.

הזכרנו את דברי דוד על שמעי: ״ה׳ אָמַר לוֹ קַלֵּל״ (שמואל ב טז, י). האמונה הזאת מאפשרת להרפות מן הרצון לסדר הכול באמצעות נקמה.

לא קבענו מה הייתה הסיבה לפגיעה מסוימת. למדנו להזמין אל הכאב גם אמון בה׳.

אני לא מוכרח לשמור את החשבון לבדי. אפשר להניח אותו בידיו.

הרמב״ם והחינוך מציעים פרופורציה ואמונה בהשגחה.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

✨ כשמוותרים כאן

אחר כך עברנו אל הדרכים שהבאנו מן הקבלה ומן החסידות.

הראשונה מחברת בין הנהגת האדם כאן לבין ההנהגה כלפיו למעלה. כשאדם מוותר ומוחל, הוא מבקש שגם בשמיים ינהגו איתו ברחמים וימחלו על חטאיו.

מול הרצון להחזיר עלבון הונחה שאלה אחרת: כמה אני עצמי זקוק למחילה? כמה טוב לי כשאינם מחזיקים נגדי כל טעות?

בחסידות הודגש ביטול היש. לא להעמיד את האני הפגוע במרכז של כל מחשבה. העלבון יכול להיעשות הזדמנות לעבודה על המקום שהאני תופס.

זו עבודה שקשה לעשות ברגע של סערה, אבל היא פותחת דרך. לא להוסיף עוד סיפור שבו הכול מסתובב סביב מה שעשו לי, אלא לפנות מקום לדבר גדול יותר.

הוויתור אינו רק מה שאני נותן לחבר. הוא גם המקום שאני פותח בתוכי.

מחילה וביטול האני הוצגו כדרכים לעבודת הלב.

פרק ט · לשחרר את מה שכואב

📖 ללמוד עד שזה נכנס ללב

הדרך האחרונה באה מבעלי המוסר. איך מגיעים אל כל המחשבות היפות האלה בזמן אמת? לומדים.

לומדים הלכות שבין אדם לחברו, ובפרט לא תקום ולא תטור. חוזרים עליהן בעיון ובהתמדה. הלימוד נותן למילים להיכנס אל הלב, כך שברגע הקשה הן אינן רעיון חדש שצריך להתחיל לחפש.

לצד זה הזכרנו עין טובה. איננו יודעים תמיד מה עובר על האדם האחר, מה גרם לו להתנהג כך ומה אינו נראה לעינינו. לכן אפשר לחפש דרך לדון לכף זכות.

עברנו על שש הדרכים: השייכות של עם אחד, הפרופורציה, האמונה בהשגחה, בקשת המחילה, ביטול האני והלימוד. כולן מזמינות להפסיק לטפח את הפגיעה.

הזיכרון עשוי להישאר. אבל אפשר ללמוד לחיות בלי לשמור עליו כעל אוצר.

וכשהלב משתחרר מעט, יש בו שוב מקום לאהבה.

לימוד ההלכות, עין טובה ודין לכף זכות מסייעים לשחרר נטירה.

סיכום השיעור: עולם הרגש היהודי – ספר מאוחד