פרשת וירא
האיל של תודה
המלמד תורה
בכל בוקר, לפני שיהודי פותח ספר, הוא מברך את ברכות התורה. אחת מהן מסתיימת במילים: "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל". חז"ל לא תיקנו לומר "אשר לימד" או "אשר נתן", בלשון עבר, אלא "המלמד", בלשון הווה. כאילו הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו עכשיו, ממש ברגע זה.
ובאמת כך הוא. בתנא דבי אליהו מובא שכל היושב ושונה, הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו. כמו מורה פרטי שיושב ליד התלמיד, כך הקדוש ברוך הוא כביכול יושב ליד כל יהודי שלומד, פותח את ליבו ומכניס לראשו את דברי התורה.
וכי איך יכול בן אדם קטן, עשוי בשר ודם, להבין אפילו משהו קטן מהתורה הקדושה והנשגבה? רק בעזרתו של ה'. לכן בכל רגע שיהודי יושב ולומד, מתחדשת עוד נתינת תורה, וה' הוא "המלמד תורה לעמו ישראל".
האיל שבסבך
ומכאן לעקדת יצחק. אחרי שאברהם אבינו עקד את בנו על המזבח, והמלאך קרא לו לעצור, כתוב:
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (בראשית כב, יג).
ויש כאן כמה שאלות:
ראשית, אברהם לא נצטווה להקריב איל. הוא נצטווה לעקוד את יצחק, ואחר כך נצטווה לעצור. למה היה צריך להקריב את האיל?
שנית, במשנה בפרקי אבות (ה, ו) מובא שאילו של אברהם אבינו הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, בסוף ששת ימי בראשית. עד כדי כך? ה' ברא איל מיוחד כבר בבריאת העולם, רק כדי שיוקרב אחרי העקדה?
ושלישית, את השופר בראש השנה תוקעים דווקא בקרן של איל. אמרו חז"ל: "תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם" (ראש השנה טז, א). העיקר בעקדה הוא יצחק, שמסר את נפשו. מה הכוח המיוחד של האיל, שזכירתו יכולה להעביר את ה' מכסא דין לכסא רחמים?
רצון גדול לעשות נחת רוח
בספרים מובא הסבר אחד. אברהם אבינו השתוקק כל כך לעשות את רצון ה', עד שהחתם סופר כותב שהעצירה ברגע האחרון הייתה קשה לו במידה מסוימת יותר מן ההקרבה עצמה. יום שלם של הכנה, השכמה בבוקר, הליכה ארוכה, ופתאום, ברגע האחרון, עוצרים אותו. ואברהם, שכולו היה ביטול לרצון ה', עצר מיד.
לפי זה, האיל בא למלא את הרצון הגדול של אברהם להקריב קרבן לה'. אבל ההסבר הזה עדיין לא מסביר למה אנחנו מזכירים את האיל לדורי דורות, ולמה יש בו כוח כל כך גדול.
תודה מיד
נתבונן ברגע שאחרי העקדה. אברהם עמד בניסיון הגדול ביותר. הוא שמע מפי המלאך: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב, יב). הוא קיבל את יצחק בנו בחזרה, חי ושלם, כמו מתנה חדשה. והוא ידע שכל ההצלחה לעמוד בניסיון באה רק בסיעתא דשמיא.
באותו רגע ליבו של אברהם התמלא בהכרת טובה עצומה. הוא רצה להודות לה', ולא מחר ולא כשיחזור הביתה, אלא עכשיו, מיד.
כך הוא בכל מתנה. מי שמקבל מתנה גדולה מחבר, לא יחכה יום או יומיים כדי לומר לו תודה. מי שבאמת מכיר טובה, אומר תודה מיד. גם בהלכה רואים זאת: המשנה ברורה מעיר שלא ראוי לדחות את ברכת "אשר יצר", אפילו לזמן קצר. תודה צריך לומר מיד.
וזה היה האיל. הוא היה קרבן התודה של אברהם אבינו, התודה הגדולה על כל מה שעבר עליו ועל כל מה שקיבל. ומפני שההודיה כל כך חשובה ואהובה לפני ה', הוא הכין לה איל מיוחד כבר מששת ימי בראשית.
היסוד
האיל של אברהם הוא קרבן תודה. ההודיה אהובה לפני ה' כל כך, שהוא הכין לה מקום כבר בבריאת העולם. ומי שמודה לה' מיד, בלב שלם, מעורר עליו רחמים גדולים.
תכלית הבריאה
בסוף מסכת אבות (ו, יא) כתוב: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז). העולם נברא כדי שבני האדם יכירו את ה' ויודו לו. ההודיה היא תכלית הבריאה.
לכן יש לאיל כוח כזה. מי שמודה לה' מדלג מעל כל המקטרגים, ונכנס למקום גבוה שבו אין שום קטרוג, אלא רק הודיה ושבח. ולכן בראש השנה אנחנו מזכירים לא רק את העקדה, אלא גם את האיל, את התודה הגדולה של אברהם אבינו.
גם אנחנו
גם לנו יש בכל יום מתנות גדולות. כל דבר תורה שזכינו להבין, כל חידוש קטן שנכנס לליבנו, הוא מתנה ישירה מה', "המלמד תורה לעמו ישראל". ואיך מודים? כמו אברהם: מיד, בשמחה, מכל הלב.
כשאנחנו מברכים בבוקר את ברכות התורה, אפשר להתבונן לרגע: ה' אוהב אותי, ויושב כביכול לידי ומלמד אותי. ומי שמרגיש כך, ליבו מתמלא אהבה לבורא עולם.
יזכנו ה' לברך את ברכות התורה כראוי, להודות לו מיד על כל טובה, ולשיר לפניו שיר חדש בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.
📚 עוד חומרי לימוד על פרשת וירא – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/t/parasha.html
המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/