החיוך הוא המצווה הקלה ביותר לקיים, והקשה ביותר לזכור. הוא אינו עולה כסף ואינו לוקח זמן, ובכל זאת חז״ל אמרו עליו שהוא טוב יותר מכוס חלב, וקבעו שמי שמקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. השיעורים שלפניכם עוברים על הנושא שלב אחר שלב: המקורות בתורה ובחז״ל, החובה ההלכתית, הכוח שיש לחיוך על הלב של המחייך עצמו, הקשר בין הארת פנים למטה להארת פנים מלמעלה, והחיוך בבית, בבית המדרש ובשעות הקשות. שיעור 11 הוא סדנה מעשית לאימון החיוך, ושיעורים 12–17 מעמיקים לפי ״ספר החיוך״: המדע, עשר הסיבות לחייך, הצלת נפשות, החיוך שבעיניים, השמחה כבחירה וסולם קניין המידה. כל שיעור מסתיים במשימה מעשית לשבוע ובשאלות לדיון.
בברכת יעקב אבינו ליהודה נאמר:
על הפסוק הזה הגמרא במסכת כתובות מביאה דרשה מפתיעה. כנסת ישראל אומרת לפני הקדוש ברוך הוא: ״רבונו של עולם, רמוז בעיניך דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא״ – רמוז לי בעיניך, שמתוקות מיין, והראה לי את שיניך, שמתוקות מחלב. ומיד:
״מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ולבן שנים מחלב – אל תקרי לבן שנים אלא לבון שנים.״
כתובות קיא ע״ב״מלבין שיניים״ פירושו להראות לחבר את השיניים הלבנות, כלומר לחייך אליו. רבי יוחנן קובע שהחיוך הזה טוב יותר מלהשקות אותו חלב.
המלבין שיניים הוא המחייך: הוא מראה לחברו פנים שוחקות.
המלבין עושה כל כך טוב לשני, עד שהשיניים של המקבל מלבינות – הוא מחייך בחזרה.
הרב בנימין פינקל מסביר ששני הפירושים אמת, ״כי כמים הפנים לפנים״: כשאחד מחייך ועושה טוב לשני, גם השני מחייך עמו.
בישיבת סלבודקא היו מתארים אדם ההולך ביום קר וסגרירי, ופתאום בא מולו אדם ומגיש לו כוס חלב חם (בימינו נאמר: קפה חם ומתוק). כמה טוב נעשה לו בלב! ורבי יוחנן אומר שהמלבין שיניים לחברו טוב יותר מזה.
הגרש״ז אויערבך נתן דוגמה חזקה עוד יותר: אדם עומד במקום שעוברים בו אנשים עייפים וצמאים, ומגיש לכל אחד כוס חלב. זה חסד גדול, אפילו הצלת נפשות. ובכל זאת, מי שעומד ואומר שלום ליהודי מכל הלב, בחיוך, חשוב יותר. מדוע? מי שנתן חלב החיה את הגוף, ומי שחייך השקה את הנפש.
המהר״ל: כשאדם מראה לחברו פנים שוחקות, זו מעלה אלוקית שאינה גשמית, ולכן היא טובה יותר מיין וחלב, שהם גשמיים. ישראל אומרים בכך שאינם מבקשים את הטובה הגשמית, אלא שה׳ יאהב אותם.
גם תחילת הפסוק נדרשה על החיוך: ״חכלילי״ מלשון חייך־לי בעיניים, וזה שווה יותר מלהשקות את החבר יין. אפשר לומר ששני חלקי הפסוק הם כנגד שני סוגי חיוך: ״חכלילי עיניים״ הוא החיוך האמיתי, זה שמקמט את השרירים שליד העיניים, ו״לבן שיניים״ הוא חיוך של השפתיים בלבד. גם הוא, כשאינו מלא, עדיין טוב מכוס חלב.
מורה ביקשה פעם מתלמידיה לכתוב את שמות כל חבריהם לכיתה, וליד כל שם את הדבר הנחמד ביותר שאפשר לומר עליו. בסוף השבוע הכינה לכל תלמיד פתק עם כל המילים הטובות שכתבו עליו חבריו. הילדים קראו וחייכו, והלכו הביתה.
שנים אחר כך נהרג אחד מאותם תלמידים במלחמה. בבית ההורים הוציא האב מהארנק של בנו דף מקומט: אותו פתק, שנשמר שנים רבות. חבריו לכיתה, שהגיעו לנחם, סיפרו אחד אחרי השני: ״גם אני שומר את שלי במגירה״, ״שלו נמצא באלבום החתונה״. כולם שמרו.
מילה טובה וחיוך אינם עולים דבר, אבל ״נשארים לנצח למקבלם״.
בכל בוקר השבוע, לפני שמתחילים בעיסוקי היום, לתת חיוך אמיתי (״חכלילי עיניים״) לשלושה אנשים: אחד מבני הבית, אחד מהחברים ואחד שבדרך כלל לא שמים אליו לב.
״שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.״
אבות א, טומפתיע שדווקא שמאי, הידוע כמחמיר וקפדן, הוא שאומר ״הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״. והדבר מעורר שאלה. הלל היה רגיל לעורר את שומעיו לעשות מעשי חסד, גם כאלה שאינם מחויבים מן הדין. שמאי, לעומתו, דיבר בעיקר על חובותיו של האדם. אם כן, אמרתו מלמדת שקבלת אדם בסבר פנים יפות היא חובה, ולא מעשה חסד של לפנים משורת הדין. ומדוע?
מדרך הטבע אדם בוחן מה דעת האחרים עליו: האם הם אוהבים אותו, או חלילה מזלזלים בו. את דעתם הוא לומד מהבעת פניהם כשהם עומדים מולו. פנים מחייכות מביעות הערכה ופתיחות. פנים חתומות וחסרות הבעה משדרות זלזול, וזה מעיק על העומד מולן.
לכן מי שאינו מחייך למי שעומד מולו, מעביר לו תחושת זלזול, והדבר אסור. קבלת אדם בסבר פנים יפות אינה חסד אלא חובה, כדי שהזולת לא ירגיש מזולזל.
טעות לחשוב שהמשנה עוסקת רק באורח שבא לבית. ״מקבל״ כאן הוא גם ״מקביל״: בכל פעם שאדם נמצא מול הזולת, הוא חייב להראות לו סבר פנים יפות. ברחוב, בתור בחנות, במדרגות של הבניין.
״והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.״
אבות דרבי נתן, פרק יגהרב פינקל מדגיש: ברור שזה לא פוטר מלתת מתנות טובות. אבל כשנותנים, ונותנים בסבר פנים יפות ובחיוך, זו שלמות החסד. ונתינה מתוך עצבות ופנים זעופות חסרה מאוד.
המשנה אומרת ״כל האדם״, בלי הבדל. על רבן יוחנן בן זכאי העידו ״שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק״ (ברכות יז ע״א). ואביי היה אומר שאדם ירבה שלום ״עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות״.
לבחור מקום אחד ״ניטרלי״ (תור, מעלית, תחנה) ולהקפיד להקדים שם שלום בחיוך לכל מי שפוגשים, כמו רבן יוחנן בן זכאי.
תלמיד שלמד מסכת בבא קמא בא לפני הסבא מסלבודקא ושאל: ״ילמדנו רבנו, מה מוסר ההשכל היוצא ממסכת זו?״
ענה לו הסבא: בדיני רשות היחיד ורשות הרבים יש רמז לתורה שבין אדם לחברו. פניו של אדם הם רשות הרבים, וליבו הוא רשות היחיד. אין אדם עושה ברשות הרבים מעשים שיש בהם תקלה לחברו. לכן יכבוש כל אדם את יצרו ויסביר לחברו פנים יפות. אבל בליבו, ברשות היחיד שלו, יש לו רשות לעשות כאדם העושה בתוך שלו, ושם יעשה גם את חשבון נפשו.
בסלבודקא היו אומרים שמי שהולך עם פנים זעופות הוא מזיק. זה ״בור ברשות הרבים״. כמו שאסור לחפור בור ברחוב, שמא ייפול בו מישהו, כך אסור להסתובב עם פנים זועפות, כי מי שנתקל בהן ״נופל״: מתמלא כעס, מתח ודכדוך.
הרב פינקל מתאר עד כמה זה מעשים בכל יום: היעדר סבר פנים יפות גורם למחלוקת, למתחים ולכעסים, ״והעצבני הזה לא מבין מה הוא עשה לשני, ולא יודע מה הבעת פניו גרמה״. ופעמים שבחור שכבר רצה ללמוד ראה יחס של קור ואדישות, וזה היה הרגע המכריע שבגללו לא חזר לבית המדרש.
מובא בשם החזון איש שאדם שפניו רציניות ועצובות כל הזמן, אילו היה בית דין נוהג, היה לוקה מלקות, מפני שהוא מפחיד בני אדם ומצער את הבריות. וכבר נאמר ״כי באפם הרגו איש״ – לפעמים בכעס שעל הפנים אפשר ״להרוג״ אדם.
רש״י מפרש: נחמיה הגיש כוס יין למלך, והמלך חשד בגלל פניו הרעים שמא שם סם המוות בכוס. נחמיה פחד מהעלילה, והסביר שפניו רעים בגלל ירושלים החרבה. למדנו מכאן כמה מסוכנות ״פנים רעים״: הן מעוררות חשד ופחד, גם כשאין בלב שום רעה.
אחד מנכדי הסבא מסלבודקא היה צריך לעבור את הגבול, דבר שהיה כרוך בסכנה גדולה. הוא בא לבקש ברכה. שאל אותו הסבא עם מי הוא הולך, והנכד אמר שעם בחור פלוני. אמר לו הסבא: ״אל תלך עמו. בחור זה פניו זעופות, ואני מפחד שחסרות לו זכויות לעבור את הגבול בשלום.״
מכאן אפשר ללמוד כמה זכויות אפשר לקנות בחיוך נחמד לחבר ובהרגשה הטובה שנותנים לשני, וכמה זכויות מפסידים בפנים זעופות.
הנקודה: הסבא מסלבודקא לא דרש מאדם להיות שמח בלבו בכל רגע. ״בליבו יחשוב את חשבון נפשו״: מותר להצטער, לדאוג ולעשות חשבון נפש. אבל הפנים שייכות לרבים, ועליהן חובה של סבר פנים יפות.
לפני שיוצאים מהבית, מעיפים מבט במראה ושואלים: ״האם הפנים שלי מוכנות לרשות הרבים?״. ואם יש דאגה, משאירים אותה ״ברשות היחיד״ של הלב.
״תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים.״
סוכה מט ע״בחסד אפשר לעשות ביותר אופנים מאשר צדקה. זו מעלה של כמות.
ההבדל עמוק יותר, באיכות ובאופן המעשה: צדקה היא מצד המקבל, וחסד הוא מצד הנותן.
הרב חיים פרידלנדר מבאר את דברי המהר״ל (נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים): צדקה באה למלא את חסרונו של העני. אם המקבל אינו נצרך, אין כאן צדקה. חסד, לעומת זאת, בא מלב טוב של הנותן, שמחפש כיצד להשפיע מטובו לזולת. לכן אפשר לעשות חסד גם עם עשיר שאינו חסר דבר, כי החסד הוא מצד הנותן.
נמצא שסבר פנים יפות הוא חיוב מעיקר מידת החסד. בעשיית חסד חשוב איך אנו עושים אותו יותר ממה שאנו עושים. עיקר מעשה החסד הוא הלב שמוכנס בתוך המעשה. כמו שבמצוות שבין אדם למקום העיקר הוא כוונת הלב, כך בבין אדם לחברו: המקבל צריך להרגיש שהחסד נעשה מתוך הלב, שאכפת לי ממנו ושאני רוצה בטובתו. לקדם את פניו בשלום, בחיוך ובסבר פנים יפות, זהו עיקר החסד.
״צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו.״
שולחן ערוך, יורה דעה רמט, גאפילו בצדקה, שהיא ״מצד המקבל״, ההלכה קובעת שהפנים הזועפות מפסידות את הזכות. כסף לבד אינו מספיק.
בשפתי חיים מוסבר מדוע הנותן מתנות טובות בפנים כבושות ״כאילו לא נתן כלום״: עיקר המתנה הוא לבטא את ההערכה והחיבה שיש לאדם כלפי חברו. מי שנותן בלי סבר פנים יפות, המקבל אינו מרגיש שום הערכה, ולכן נחשב כאילו לא נתן כלום. תשומת לב היא המצרך החשוב ביותר: להראות לשני שהוא חשוב בעיני, שאני חושב עליו, על צרכיו ועל רצונותיו.
כשיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה, דעתו לא נתיישבה עד שראה יהודי רץ עם שני הדסים בערב שבת. שאל אותו לשם מה, וענה: ״לכבוד שבת״. אמר רשב״י: ״ראה כמה חביבין מצוות על ישראל״, ונתיישבה דעתו.
רשב״י מסתכל תמיד על הפנימיות. מעשה מצווה לבדו לא יישב את דעתו, אבל כשראה יהודי מחבב את המצווה, היה מרוצה. כך גם החסד עם הזולת: הוא כלי להראות לו כמה אני מחבב אותו, ולכן העיקר הוא הלב.
בכל פעם שנותנים משהו השבוע (צדקה, טובה, עזרה בבית), להוסיף לו ״ערך מוסף״: מבט בעיניים, חיוך ומשפט אחד חם.
״שמאי אומר… והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.״
״רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה.״
תשובה פשוטה: שמחה היא בפנים, וסבר פנים יפות הוא כלפי חוץ, חיוך. הרב פינקל מוסיף ש״לקבל את כל האדם בשמחה״ היא דרגה גבוהה יותר: לא רק להראות פנים יפות, אלא לשמוח באמת עם השני.
״והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות – כלומר שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר עליך שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו.״
המאירי, בית הבחירה על אבות אהמאירי מלמד שהחובה של שמאי חלה גם כשהלב אינו שמח. ״סבר״ מלשון ״סובר״: שהאורח יסבור ויבין שאתה שמח בבואו. זה חיוך שיש בו נתינה ואפילו גבורה.
״לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח… וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.״
רמב״ם, הלכות דעות ב, זהרמב״ם מציב את סבר פנים יפות בין שני קצוות: לא ליצנות ושחוק, ולא עצבות ואבל. ובמקום אחר כתב שאדם יהיה ״שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות״ (הלכות דעות א, ד). מכאן גם תשובה לשאלה ״משנכנס אדר מרבים בשמחה – וכל השנה לא?״: כל השנה יש להיות שמח, ובאדר מוסיפים.
❓ אם כבר מחייכים, למה לא לצחוק? צחוק הוא יותר מחיוך!
לא. חיוך אינו תת־צחוק. הוא עולם בפני עצמו: זרם מתוך הלב, מלא רוך, עדינות, צניעות וחיבה, וממיס אדישות. גם חיוך עצוב הוא חיוך. הצחוק עלול להביא לקלות ראש, והרמב״ם הזהיר מפניו. החיוך הוא הדרך הממוצעת.
❓ האם אנו לא מצפים שאדם יהיה רציני, ולא דווקא חייכן?
אין סתירה. על המשיח נאמר ״ולבן שיניים מחלב״. רצינות אמיתית אינה פנים חמוצות. אדם יכול להיות רציני בלבו, ולקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
האם ייתכן לחייך ולבכות באותה שעה? בשם הגאון רבי מאיר הכהן מג׳רבה (דרכי משה, על הפסוק ״ועתה אל תעצבו״) מובא שהעצבות אסורה, ושמדברי חז״ל, הקדמונים וגם הרופאים עולה שהיא קשה לגוף ולנפש ״כרעל ממית״. אבל צער אינו עצבות. אפשר להצטער בלב, ובכל זאת להאיר פנים לזולת. כשאדם עצוב ובכל זאת מחייך, זה חיוך של גבורה.
לזהות רגע אחד ביום שבו ״אין מצב רוח״, ובכל זאת לקבל אדם בסבר פנים יפות, כדברי המאירי. לרשום בערב איך זה הרגיש.
״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.״
ספר החינוך, מצווה טז (שלא לשבור עצם בפסח)ובמסילת ישרים: ״התנועה החיצונה מעוררת את הפנימית״. הכלל הזה מתאים במיוחד לשמחה: גם אם תכריח את עצמך לחייך, החיוך יביא אותך לשמחה.
רש״י בפרשת מקץ מפרש ״יפות מראה״: בשנות השובע ״הבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה״. צרות עין וקנאה גורמות לפנים רעות. ומכאן גם להפך: כמו שפנים רעות מראות על רוע לב, כך פנים רעות יוצרות רוע לב. ואדם שעושה פנים יפות, ליבו מתרחב, ואין בו צרות עין וקנאה.
במשנה באבות (ב, ט) שואל רבן יוחנן בן זכאי: ״צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם״, ורבי אלעזר עונה: ״לב טוב״. בתפארת ישראל (יכין) מפורש שלב טוב הוא לב שתמיד שמח ומזומן להיטיב לכול. איזה מעשה יביא אותנו ללב כזה? פנים יפות, חיוך.
מעניין שגם המחקר מגיע למסקנה דומה. בדרך כלל השמחה גורמת לחיוך, אבל גם ההפך נכון: החיוך עצמו גורם לשמחה. הוא מרגיע ומוריד מתחים, ואף גורם למוח להפריש אנדורפינים, שמפחיתים תחושת כאב גופני ונפשי. בניסוי מפורסם, נבדקים שהחזיקו עיפרון בשיניים בצורה שיוצרת תנועת חיוך דיווחו על יותר שמחה מנבדקים שהחזיקו אותו בשפתיים קפוצות.
ועוד נמצא: כשאדם מחייך הוא מפעיל פחות שרירים מאשר כשהוא מחמיץ פנים. קל יותר לחייך מאשר לכעוס.
חיוך מוכר ולוקח: בדרך העולם, אדם שמוכר חפץ לחברו, המוכר מצטער והקונה שמח. אבל חיוך אינו כן: מי שנתן חיוך לחברו, הוסיף שמחה גם לעצמו.
מסופר על הגאון רבי חיים פרידלנדר שהיה מתאמן לחייך מול המראה. ומסופר עליו שהיה מחייך גם בשיחת טלפון. כששאלו אותו לשם מה, הרי השני אינו רואה, ענה: ״הוא לא רואה, אבל הוא שומע את החיוך.״
וכך מצאו גם החוקרים: החיוך משנה את טון הדיבור, ומי שמחייך בטלפון נשמע חם וחברותי יותר.
כן. הטבע הבריא של האדם הוא להיות שמח ולחייך, כדברי הרמב״ם. גם תינוק שנולד עיוור מחייך, ואפילו עובר ברחם אמו מחייך. החיוך טבוע בנו, והאימון רק מחזיר אותנו לטבע. גם אדם שפניו אינן יפות, החיוך מייפה אותן.
כל בוקר, דקה אחת מול המראה: לחייך, כמו רבי חיים פרידלנדר. ובכל שיחת טלפון לחייך לפני שאומרים ״הלו״.
״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה. מהו אהיה אשר אהיה? כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. וכן אמר דוד: ה׳ צלך על יד ימינך. מהו ה׳ צלך? כצלך. מה צלך, אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות, אף הוא נותן לך כך. אף הקדוש ברוך הוא – ה׳ צלך – כשם שאתה הווה עמו, הוא הווה עמך.״
מדרש, הובא בנפש החיים שער א פרק ז״אהיה אשר אהיה״: אתנהג עמך כשם שאתה מתנהג עמי. אם יהודי מתנהג בשמחה, וכל שכן אם הוא מתנהג כך עם חברו, הוא גורם שיתנהגו עמו בשמחה מן השמים. כמו שאומר הפתגם: ״החיים הם כמו מראה – תחייך אליהם והם יחייכו אליך חזרה.״
״עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר… ולעלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא – כדין הכי נהרין ליה מלעילא. ואי איהו קיימא בעציבו – יהבין ליה האי דינא בקבליה… חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה.״
זוהר, תצוה קפד ע״בבתרגום חופשי: העולם העליון נותן לעולם התחתון לפי המצב שבו הוא עומד. אם האדם עומד למטה בהארת פנים, כך מאירים לו מלמעלה. ואם הוא עומד בעצבות, נותנים לו דין כנגדו. ולכן נאמר ״עבדו את ה׳ בשמחה״: שמחת האדם מושכת אליו שמחה עליונה.
כל השפע מגיע מ״אור פניו״ של הקדוש ברוך הוא. וכך אמרו ישראל (מדרש תהלים ד): ״אין לנו אלא הארת פניך, שנאמר: אלקים צבאות השיבנו, האר פניך ונושעה.״ ובברכת כהנים, ״יאר ה׳ פניו אליך״, מפרש רש״י: יראה לך פנים שוחקות.
וכיצד זוכים ל״אור פניך״? על ידי שאנחנו מאירים פנים, ״אהיה אשר אהיה״. ולכן אפשר לבאר שזו גופא הבקשה ״ברכנו… באור פניך״: שהפנים שלנו יהיו מאירות, כי השפע של השמחה מגיע מאור פניו של ה׳. וכשאדם מאיר פנים לזולת, הוא זוכה שגם ה׳ יאיר לו פנים, ואין ברכה גדולה מזו.
״כי האדם עץ השדה״. העץ זקוק לחום השמש כדי לגדול, ועץ בלי שמש נובל ומתייבש. כך האדם, ובמיוחד הילד, זקוק לחום ולהארת פנים כדי שנפשו תתפתח. הכול מגיע מהארת פנים: אנחנו מאור פניו של ה׳, והזולת מאור פנינו. ״בואו ונהיה השמש של העולם.״
עם ישראל הוא ״עם סגולה״, ויהודים מחפשים סגולות: לפרנסה, לשפע, לנחת מהילדים. והנה מפורש במדרש ובזוהר שהשמחה והארת הפנים מזכות את האדם בכל השפע הזה.
כשאומרים בתפילה ״ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך״, לכוון: ״ריבונו של עולם, תן לי פנים מאירות, שאוכל לשמח את בניך״. ואחרי התפילה, להאיר פנים לראשון שפוגשים.
רבי ברוקא חוזאה היה מצוי בשוק בי לפט, ואליהו הנביא היה מתגלה אליו. שאל אותו: ״יש בשוק הזה בן העולם הבא?״ אמר לו: ״לא״. בתוך כך באו שני אנשים. אמר לו אליהו: ״גם אלו בני העולם הבא״.
הלך אליהם רבי ברוקא ושאל: ״מה מעשיכם?״ אמרו לו: ״אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו, טרחינן ועבדינן להו שלמא.״ – אנשים שמחים אנחנו, ומשמחים את העצובים. וכשאנחנו רואים שניים שיש ביניהם מריבה, אנחנו טורחים ועושים ביניהם שלום.
תענית כב ע״אמכל אנשי השוק, דווקא שני אלה, שלא נזכר עליהם שום מעשה גדול אחר, הם בני העולם הבא. למה?
״כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.״
בבא מציעא נח ע״במלבין פני חברו ברבים נמנה עם העבירות החמורות ביותר, עד שאמרו ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים״. והנה, ההפך מהעבירה הגדולה ביותר צריך להיות המצווה הגדולה ביותר: לשמח ולכבד בני אדם. לכן מכל אנשי השוק, דווקא המשמחים הם בני העולם הבא.
ויש כאן הקבלה נפלאה. על המלבין נאמר ״יורדין ואין עולין״. ו״בני העולם הבא״ פירושו, כנראה, שיש להם עולם הבא בלי גיהנום כלל. מידה טובה מרובה: כמו שהמלבין פני חברו נשאר למטה, כך המשמח נמצא למעלה בלי הפסקה.
״ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם, ובזה רוב התורה – לשמח לאדם.״
אגרת הגר״אובהקדמה לנפש החיים כותב רבי חיים מוולוז׳ין על רבו הגר״א, שהיה רגיל להוכיח אותו כשראה שאינו משתתף בצער של אחרים: ״וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם – לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות.״
ומובא שכאשר שאל הסבא מסלבודקא את רבי ישראל סלנטר מה יהיה המוטו של הישיבה, ענה: ״להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״. זה תפקיד האדם בעולמו.
כשאדם מצטער, השכינה אומרת ״קלני מראשי, קלני מזרועי״. ואם על צער של רשע כך, קל וחומר שהשכינה שמחה כשיהודי טוב שמח. נמצא שהמשמח את חברו משמח את בורא העולם, ״כמה שכר ישלם מלך העולם למי שמשמח את בניו?״ (וכעין זה במהרש״א לתענית שם).
מצווה בלי זמן: חסד הוא מעלה גדולה, אבל לא תמיד יש לו זמן. אדם שמתרגל לומר שלום בחיוך, מתרגל להרוויח מצווה גדולה בלי זמן.
להיות ״בדחן של השוק״: לחפש כל יום אדם אחד שנראה עצוב, ולהוסיף לו קצת שמחה, במילה טובה, בחיוך או בבדיחה עדינה.
״ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות… או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס… וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את ה׳.״
רמב״ם, הלכות יסודי התורה ה, יאהרמב״ם קובע מפורשות: פנים זועפות של בן תורה הן חילול השם, וסבר פנים יפות הוא קידוש השם. וכך בגמרא (יומא פו ע״א): מי שקורא ושונה, ״ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו.״
במשנה בסוף מסכת יומא מבואר שעבירה קלה שאחרים למדו ממנה לזלזל הופכת לחילול השם, שעליו נאמר ״אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון״. ולהפך: קידוש השם הופך כל מצווה קטנה למצווה גדולה מאוד. אמירת שלום בחיוך היא פעמים רבות קידוש שם שמים, ״ראו אלו שלמדו תורה, כמה יפה הם מתנהגים״.
בספר שלום רב מובא מעשה ברב במברגר, שאמר שלום ליהודי משכיל, התעניין בו, וזכה על ידי כך להחזירו בתשובה. כעבור כמאה וחמישים שנה יצאו מאותו יהודי יותר מחמשת אלפים נפשות, כולם שומרי תורה ומצוות. אמירת שלום אחת כראוי גרמה לחמשת אלפים יהודים שומרי תורה. (גם הרב וולבה כתב בעלי שור, חלק ב, על מעשה שאירע עמו בעניין זה.)
דווקא בבית המדרש זה המקום להרבות בהלבנת שיניים. מי שמגיע בבוקר לפני הלימוד ואומר לחברו ״בוקר טוב״ בחיוך, נותן לו חשק ללמוד. ואפילו בשעת ויכוח, כשבוערת ״ריתחא דאורייתא״ והם ״נעשו אויבים זה לזה״, ״לסוף נעשו אוהבים זה לזה״. הוויכוח בלימוד מסתיים בחיוך.
הגר״ח שמואלביץ היה אומר: ״ואהבתם את הגר כי גרים הייתם״. בחור חדש שבא לישיבה הוא בבחינת גר. האירו לו פנים, חייכו אליו, ושאלו לשלומו ואיך הוא מסתדר.
״וענקים לגרגרותיך – אם משים עצמו כענק זה שרפוי על הצואר… תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.״
עירובין נד ע״ארש״י מפרש שהענק (שרשרת) רפוי ואינו לוחץ על הצוואר. כך צריך האדם להיות נעים ומרוצה לבריות. ועל זה נאמר שתלמודו מתקיים בידו. חז״ל נותנים כאן עצה כיצד הלימוד יישאר אצל האדם ולא יישכח: להיות נעים לבריות.
יוסף עצמו היה אסור בבית הסוהר, ודי היה לו בצרותיו. מטבע העולם, אדם בצרה מתכנס בתוך עצמו. ואלה היו סריסי פרעה, אנשי השלטון שהשליך אותו לכלא. ועוד: אדם בבית הסוהר ממילא אין פניו צוהלות. על כורחך יוסף הבחין שהיום פניהם רעים יותר מאתמול, והבחנה כזו דורשת תשומת לב מיוחדת. הם לא אמרו דבר, ויוסף שם לב, היה אכפת לו, ושאל. ומשאלה אחת זו נפתח פתח ישועתו, ״להחיות עם רב, לפליטה גדולה״.
להיות ״יוסף״: לשים לב לאדם אחד שפניו נפולות, ולשאול בעדינות ״מה שלומך היום?״. ובבית הכנסת או בבית המדרש, להאיר פנים במיוחד לאדם חדש.
״בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם הראשון, דכר ונוקבא אתבריאו… עד דנסר לון קודשא בריך הוא… לאסתכלא אנפין באנפין. וכיון דאסתכלו אנפין באנפין, כדין אתסגי רחימותא בעלמא.״
זוהר, חלק ב רלא ע״אלמה ניסר הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון? כדי שבני הזוג יסתכלו פנים מול פנים. וכשהם מסתכלים זה על זה באהבה, ״מתרבה אהבה בעולם״. החיוך בין איש לאשתו מוריד שפע טוב לעולם כולו.
ההערכה לבן הזוג אינה מתבטאת רק במילים, אלא גם בהבעת הפנים. בני זוג שמחייכים זה לזה כשמבטיהם נפגשים משדרים: ״אני מעריך אותך, אתה חשוב לי״. ויש ציפייה מיוחדת לחיוך ברגע שהבעל נכנס הביתה. כניסה בפנים חתומות משדרת זלזול, ואף נראית כמו כניסה הביתה ״בדיעבד״.
בספר מאמר אפרים מובא: חתן צעיר וצדיק ישב כל זמנו ולמד, ובקושי דיבר עם אשתו. הכלה הרגישה מועקה ובדידות, ופנתה לרבי יהושע לייב דיסקין, ״השרף מבריסק״. הרב הבטיח לה: ״אדבר עם בעלך והכול יסתדר.״
למחרת שלח הרב לקרוא לחתן לבוא בשעה אחת בצהריים. החתן התרגש מאוד: ״מה רוצה ממני גדול הדור?״ כשהגיע, אמר לו הרב שלום, ולא דיבר עמו דבר. עברה רבע שעה, ועוד רבע שעה. בשעה אחת וחצי כבר לא יכול החתן להתאפק: ״רבנו, מה רצה כבודו ממני? אני במתח גדול!״
השיב לו הרב: ״רציתי שתרגיש פשוט מה אשתך מרגישה, כשאינך מדבר עמה מאומה.״ החתן הבין, ומאז שינה את דרכו.
אם לכל אדם חשובים החמימות והחיוך, לילדים הם חשובים שבעתיים. ״כי האדם עץ השדה״: כשם שהפרחים נפתחים לאור השמש, כך הילד נפתח לחום ולאהבה, ובלעדיהם הוא נעשה סגור ומופנם. תינוק מחייך כבר בשבועות הראשונים לחייו, וככל שההורים מחייכים אליו יותר, כך הוא גדל חייכן יותר.
אדם שאיבד את עבודתו התחיל לעבוד כמלווה בהסעת ילדים לתלמוד תורה. העבודה הייתה קשה לו: הילדים השתוללו, והוא הרגיש עצבות ותסכול. יום אחד התווכח עם הנהג מי צריך לפתוח את דלת הרכב, והשניים באו לדין תורה לפני הגאון רבי בן ציון אבא שאול.
אמר הרב למלווה: ״אתה יודע איזו זכות יש לך כשאתה פותח את הדלת? אתה פותח את דלת ההיכל להכניס ספר תורה! הילד שבא ללמוד תורה הוא ספר תורה חי.״
מאותו יום הייתה בו רוח חדשה. כל ילד התקבל במאור פנים: ״ברוך הבא, כמה טוב לראות אותך היום!״. הוא חייך אל הילדים חיוך אמיתי, שר איתם וסיפר להם סיפורי צדיקים. כעבור ימים ספורים פגש אותו אב בבית הכנסת: ״הבן שלי לא הסכים ללכת לתלמוד תורה. עכשיו הוא מבקש כל בוקר שייקחו אותו כבר להסעה, בגלל המלווה החדש.״ ראו עד היכן כוחו של מאור פנים.
בכתבה ביתד נאמן (״עם חיוך מול המחלה״) מסופר על תלמיד חכם שחלה במחלה קשה שהתפשטה בכל גופו. כשהודיעו לו, הוא ואשתו החליטו להתמודד, כלשונה, ״בחיוך״. הוא כינס את הילדים, הסביר להם בסבלנות מה עומד לקרות, ״ובחיוך שליווה אותו לאורך כל התקופה הלא קלה״ הרגיע אותם שאין מה לדאוג.
בימי הטיפולים המשיך למסור שיעורים, ובחדר הבידוד ישב בבגדיו שלו עם הגמרא, עד שהרופאים שנכנסו שאלו בחיוך: ״מי כאן החולה?״. כששאלו את אשתו אם החיוך הזה היה רק כלפי חוץ, ענתה: ״בעלי אינו מסוגל לחייך רק בחוץ.״ בחסדי שמים הבריא, והיום הוא מגיע לחזק חולים.
סיכום הסדרה: החיוך הוא מתנה עצומה מריבונו של עולם. הוא מחזיר שמחה לעצובים, מפיג מתחים, משבית ריבים, משחרר לחוצים, מחזיר כוח למנוצחים, מחבר בנישואים, מאריך ימים, ומרווה כמו מים טובים. הוא חובה (שמאי), לב החסד (המהר״ל), קידוש השם (הרמב״ם), ומושך עלינו את ״אור פניך״ מלמעלה.
לפני שנכנסים הביתה, עוצרים רגע ליד הדלת ומכינים חיוך. הדבר הראשון שבני הבית יראו יהיה פנים מאירות. ״אל תתן לעולם לשנות את החיוך שלך, תן לחיוך שלך לשנות את העולם.״
דמיינו אדם שנכנס למכון כושר. הוא מרים משקולות לזרועות, רץ על ההליכון בשביל הלב והריאות, ועושה כפיפות בטן. אחרי שנה הגוף שלו חזק ובריא. אבל יש אזור אחד שהוא הזניח לגמרי: הפנים.
אנחנו משקיעים בטיפוח הגוף, ומשאירים את הפנים ליד המקרה. הדאגות והעייפות מעצבות את הבעת הפנים, ורבים מסתובבים עם פנים ״כועסות במנוחה״. גם כשהם אינם כועסים, השרירים ״ננעלו״ בתנוחה של מתח וכובד. בשיעור הקודם למדנו ש״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״ ושרבי חיים פרידלנדר התאמן מול המראה (שיעור שישי). כאן לומדים איך עושים את זה בפועל.
מאיר גואטה, מרצה ומאמן בתחום השמחה, אומר בפשטות: הפנים הם שרירים. בפנים יש עשרות שרירים, ורובנו משתמשים רק בחלק קטן מהם, בעיקר כדי ללעוס או להביע דאגה. שרירי החיוך נחלשים מחוסר שימוש. ומי שלא רץ מעולם ומנסה לרוץ שני קילומטרים, השרירים כואבים לו למחרת. כך בדיוק בחיוך.
התרגיל: ״החיוך הקבוע״ (המקביל ל״פלאנק״ בחדר הכושר)
יוסי עמנואל (״דוקטור חיוך״) מביא מחקרים שלפיהם החזקת חיוך, אפילו מלאכותי, דקה אחת גורמת למוח לשחרר חומרים של שמחה. המוח מזהה את כיווץ השריר ומפעיל את ״בית המרקחת״ הפנימי.
למתקדמים – תרגיל העיפרון: מחזיקים עיפרון נקי לרוחב בין השיניים, בלי שהשפתיים נוגעות בו. זה מכריח את שרירי החיוך להתכווץ. אפשר לעשות את זה בזמן שוטפים כלים. (זה הניסוי המפורסם שהוזכר בשיעור השישי.)
לפעמים הבעיה אינה בשרירי הפנים אלא במתח שבגוף כולו. בלחץ, הכתפיים מתכווצות, הצוואר נתפס והלסת ננעלת, ולנסות לחייך אז זה כמו לפתוח דלת נעולה בכוח. מרסיה בריר, בשיטת ״תרגילי מוח״, מציעה שני תרגילים:
מניחים את קצות האצבעות על מפרק הלסת, מתחת לאוזניים, פותחים מעט את הפה ומעסים בסיבובים, תוך כדי פיהוק ארוך ומשוחרר. אחרי דקה הפנים מתרככות, והחיוך עולה בקלות, ״כמו עפיפון ברוח״.
עומדים זקוף, מרימים ברך ימין ונוגעים בה במרפק שמאל, ואחר כך ברך שמאל במרפק ימין. דקה בקצב איטי ורגוע. התרגיל מרגיע, ומאפשר לחיוך האמיתי, זה שמגיע מהעיניים, לעלות.
הסיבה העיקרית שאיננו מחייכים היא הפרשנות שלנו למה שקורה. מישהו חתך אותנו בכביש, והפירוש האוטומטי הוא ״חוצפן!״, והפנים נופלות. תרגיל ״היהלום״ מבוסס על הרעיון שכל מצב הוא גוש פחם, ובתוכו מסתתר יהלום. התפקיד שלנו הוא ללטש: לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. בכל פעם שהפנים נופלות, עוצרים, נושמים ושואלים: ״איזה סיפור אחר אפשר לספר על המצב הזה, שיגרום לי לחייך?״
הסיפור הישן: בריון.
היהלום: אולי הוא ממהר לבית החולים? אולי קרה לו משהו דחוף?
הסיפור הישן: איזה ילד מסורבל, נהרס השטיח!
היהלום: ברוך ה׳ שיש לי ילד בריא שיש לו כוח לשפוך, ושיש לי שוקו ושטיח.
בפעמים הראשונות זה מרגיש מאולץ. אבל כמו בחדר כושר, ככל שמתאמנים, המוח מתרגל לחפש את הטוב לבד. זה בעצם ״דן את כל האדם לכף זכות״ – שהזכרנו אצל יוסף (שיעור תשיעי).
יש רגע אחד ביום שקובע יותר מכל רגע אחר: הרגע שבו הנשמה חוזרת לגוף. בשניות הראשונות אחרי היקיצה הלב פתוח במיוחד.
אדם שמתחיל את הבוקר בחיוך יוצר לעצמו תנופה טובה לכל היום.
מקובל בפסיכולוגיה (החל ממקסוול מלץ) שלוקח כ־21 יום ליצור הרגל חדש. בשלושת השבועות הקרובים מקבלים את ״סדר החיוך״:
אל תצפו שזה יהיה קל בהתחלה. היצר ילחש: ״אתה צבוע״. עונים לו בחיוך: ״אני לא צבוע, אני מתאמן. אני בונה את הכלים שיחזיקו את האור.״ וכמו שלמדנו מספר החינוך – אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
מדפיסים טבלה של 21 ימים ומסמנים ✔ בכל יום שבו עמדו בשלושת השלבים. כדאי למצוא ״שותף אימון״ – חבר או בן משפחה שמתאמן יחד. ובכל ערב רושמים רגע אחד שבו החיוך עזר.
בשיעור הראשון למדנו: ״טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב״. אבל הקורא הביקורתי עשוי לשאול: האם זו מליצה? הרי בחלב יש סידן, חלבון וויטמינים, והחיוך הוא בסך הכול כיווץ של שרירי הפנים. איך ייתכן שהרוחני גובר על הגשמי בצורה מוחלטת כל כך? בספר החיוך מראים שגם המחקר המודרני מגיע, בדרכו, אל מה שאמרו חז״ל.
בשנת 1990, בעיר פארמה שבאיטליה, ערכה קבוצת חוקרים בראשות פרופ׳ ג׳אקומו ריזולטי ניסויים בקופים, כדי להבין כיצד המוח מתכנן תנועות יד. אחד החוקרים נכנס למעבדה ואכל גלידה. הקוף ישב והתבונן בו בלי לזוז, אבל המכשירים שמדדו את פעילות מוחו הראו שהאזור האחראי על ביצוע הפעולה נדלק, כאילו הקוף עצמו אוכל את הגלידה. כך התגלו ״נוירוני המראה״.
תאי העצב האלה הם הסיבה שכשאנחנו רואים מישהו מקבל מכה אנחנו מתכווצים, וכשאנחנו רואים מישהו מפהק, אנחנו מפהקים אחריו. וכשאנחנו מחייכים לאדם שמולנו, נוירוני המראה שלו ״קולטים״ את החיוך, ומפעילים במוחו את אותם אזורים שהיו פועלים אילו חייך הוא עצמו מתוך שמחה.
שלמה המלך הקדים את החוקרים באלפי שנים. המוח שלנו הוא כמו מים: הוא משקף את מה שעומד מולו. מי שמחייך לחברו ״מדליק אצלו את האור, גם אם המתג שלו היה כבוי״. (על הצד הרוחני של ״כמים הפנים לפנים״, כלפי מעלה, ראו שיעור שביעי.)
הגוף, שברא הבורא יתברך, נע כל הזמן בין שני מצבים:
אדם עומד מול פנים כועסות וזעופות. המוח מזהה ״סכנה״ ומפריש הורמוני דחק (קורטיזול ואדרנלין). הגוף מתכונן ל״מלחמה או בריחה״: מערכת העיכול נעצרת, מערכת החיסון מושהית, הקשב נעשה צר. אין מקום ליצירתיות ולאהבה, והגוף אינו פנוי לקלוט הזנה.
החיוך משדר: ״השטח בטוח. אתה רצוי.״ המוח מפריש אוקסיטוצין (תחושת קרבה ורוגע), דופמין (עונג ומוטיבציה) וסרוטונין (מצב רוח טוב ושלווה). כלי הדם מתרחבים, מערכת העיכול חוזרת לפעול והקשב נפתח. (על האנדורפינים ראו שיעור שישי.)
ומכאן חזרה אל החלב: אדם במצב של לחץ יתקשה לעכל אפילו כוס חלב, כי מערכת העיכול שלו ״כבויה״. לכן:
החלב הוא הדלק, והחיוך הוא התנעת המנוע. מה יועיל הדלק הטוב ביותר – החלב, העזרה החומרית, העצות הטובות – אם הלב של הזולת נעול והמערכת כבויה? החיוך הוא שפותח את האדם לקבל שפע. הוא הופך את הגוף ״מכלא של מגננה לכלי קיבול של ברכה״.
מכאן מסיק בעל ספר החיוך: מי שגורם לחברו צער, פחד או בושה בפנים חמוצות, אינו פוגע רק ברגשותיו, אלא גם בגופו. ומי שמאיר פנים בבית, בעבודה ובבית הכנסת הוא ״מרפא ציבורי״, שמחלק ״תרופות״ בלי מרשם ובלי תשלום. כשמבינים שהפנים הן ״רשות הרבים״ (שיעור שלישי), ושכל הבעת פנים נרשמת במוחו ובגופו של הזולת, מבינים ש״כעס הוא נשק, וחיוך הוא מגן״.
מסופר על הגרש״ז אויערבך, שהיה ידוע במאור פניו, שניגש אליו פעם אדם שבור, שסבל מחרדות קשות ומכאבים גופניים בעקבות מצבו. הרופאים נתנו לו כדורים, אבל הנפש לא נרגעה.
הרב לא אמר לו דברי תורה עמוקים ולא נתן לו סגולות. הוא אחז בידו בחום, הביט בעיניו וחייך אליו את חיוכו המוכר, המלא אהבת ישראל.
לימים סיפר אותו יהודי: ״ברגע שהרב חייך אליי, הרגשתי כאילו זרם עובר בגופי. הכאב בכתפיים נעלם, והנשימה שלי, שהייתה כבדה במשך שבועות, נפתחה. החיוך שלו עשה מה שאף כדור לא הצליח לעשות.״
לאור כל זה, הרגע היומיומי שבו אנחנו עומדים מול המראה עם מברשת השיניים מקבל משמעות חדשה. אם החיוך הוא ״חלב״ שמחיה נפשות, השיניים הן הכלים שדרכם עובר השפע. הן כמו ״כלי שרת״: הגביע שמחזיק את היין, הצלחת שמגישה את המזון. וכמו שבבית המקדש הכלים היו צריכים להיות טהורים ונקיים, כך הכלים שבהם אנחנו מאירים פנים לעולם.
עור של בהמה שנכתבו עליו פרשיות נעשה תפילין קדושות. צמר שנעשה ממנו ציצית מתקדש. ספר תורה קדוש, ולכן גם המעיל שעוטף אותו חייב בכבוד. ועכשיו, מה תפקיד השיניים? רק ללעוס? אדם שמחליט שהשיניים שלו הן הכלי שבו הוא מקיים ״ואהבת לרעך כמוך״ וגמילות חסדים, הופך אותן ל״חפצא של מצווה״, כמו אתרוג או שופר. והכלל הרוחני שמביא ספר החיוך: הקדוש ברוך הוא שומר על כלי העבודה שלו.
על כך מובא סיפור שמתהלך בישיבות, ומיוחס לגדולים שונים: תלמיד חכם זקן, שהיה מחייך לכל אדם, לא נזקק מעולם לסתימה. כשהתפלא רופא השיניים, ענה לו: ״השיניים האלה מעולם לא נשכו אדם, ולא לעסו רכילות על יהודי.״ בספר החיוך מציינים שגם אם נתייחס לסיפור כמשל, הוא מלמד על הקשר בין השימוש שאדם עושה באיבר לבין קדושתו. מי שרואה בפיו ״מקדש מעט״, לא יכניס אליו מאכלים אסורים, לא יוציא ממנו מילים אסורות, ויצחצח אותו בחרדת קודש, כהכנת הכלים למצווה הבאה.
״תראו כמה אני יפה.״ השיניים מולבנות כדי להיראות צעיר ומצליח. המוקד הוא אני.
״אני רוצה שיהיה לך נעים לראות אותי.״ היהדות אינה מתנגדת ליופי, אבל משנה את המוקד: מטפלים בשיניים כדי שהחיוך והמילה הטובה יעברו לזולת בצורה נקייה ונעימה.
בפעם הבאה שעומדים מול המראה, חושבים לא רק על הניקיון, אלא על הילד שיחזור מבית הספר ויזדקק לחיוך הזה, על בני הבית שייכנסו בדלת, על הקופאית בסופר. כולם מחכים ל״חלב״ שלנו, ועלינו להגיש אותו בכלי נקי ומאיר. המברשת מנקה את הלכלוך הגשמי, והחיוך הופך את הכלי לכלי של מצווה.
בכל צחצוח שיניים השבוע, לחשוב על אדם אחד שנפגוש היום ושזקוק לחיוך שלנו. וכשנכנסים לחדר, לכיתה או הביתה – לחייך ראשונים, ולתת ל״נוירוני המראה״ של הסובבים לעשות את השאר.
🙏 תפילת כלי השרת – בזמן צחצוח השיניים
״ריבונו של עולם, הנני מכין את כלי השרת שלי – השיניים – לעבודתך הקדושה. זכני שהכלי הזה ישמש היום רק לטובה, רק לברכה, רק להאיר פנים לבריותיך. תן לי שהפה שלי יוציא רק מילים של תורה, תפילה ועידוד. ושכל חיוך שיעבור דרך השיניים האלה יהיה חלב לנשמות, אור לעולם, וקידוש שמך הגדול.
שמור על הכלים האלה – כי הם משמשים אותך. ותן שהם יישארו שלמים, בריאים וחזקים – כדי להמשיך ולהאיר את העולם בשמחה.
זכני אבינו, שהכלים יהיו תמיד נקיים וראויים, שהפה שלי יהיה בית מקדש מעט, ושכל חיוך שיעבור דרך השיניים הללו יהיה קורבן של אהבה – קירוב הלבבות אליך ואל בריותיך. אמן, כן יהי רצון.״
מתוך ״תפילה על פרק 3״, ספר החיוךיוסף לא היה ראש ישיבה ולא גביר. הוא היה יהודי פשוט, שנפטר בשיבה טובה, ובהלווייתו לא נאמרו הספדים גדולים. זמן קצר אחרי פטירתו הופיע בחלומו של גבאי בית הכנסת השכונתי. שאל אותו הגבאי: ״יוסף, איך קיבלו אותך שם? הרי היית יהודי פשוט…״
פניו של יוסף זהרו, והוא חייך את חיוכו המוכר: ״הודיעו לי שיש לי זכויות עצומות. שאלתי: בזכות מה? הרי לא חיברתי ספרים. ענו לי: בזכות שהארת פנים לכל בריאה. הארת פנים לבריותיו של הקדוש ברוך הוא היא הדבר האהוב עליו ביותר.״
ולפני שנעלם ביקש: ״לך לרב בית הכנסת, ובקש שידבר עם הקהל על הארת פנים. אנשים חושבים שזה נימוס, ואינם יודעים שזה מפתח לגן עדן.״
אנחנו רגילים למדוד עבודת ה׳ במאמץ: לקום מוקדם, להוציא כסף רב על אתרוג, לנקות לפסח. אבל דווקא פעולה ״קטנה״, שאינה דורשת אלא הזזה קלה של שרירי הפנים, מכילה עוצמה עצומה. בספר החיוך משווים את החיוך ל״מולטי־ויטמין רוחני״: כמו טבלייה אחת שיש בה כמה ויטמינים, כך פעולה אחת של הארת פנים מפעילה מערכת שלמה של מצוות.
קשה לצוות על הלב לאהוב. החיוך מציע דרך עוקפת, דרך המעשה. בספר החינוך (מצווה רמג) מבואר ששורש המצווה הוא שהעולם נבנה על ידי אהבה ושלום בין הבריות. החיוך אומר בלי מילים: ״אני אוהב אותך, הטוב שלך חשוב לי.״
בחור ישיבה שקדן הרגיש בודד ו״שקוף״ בין מאות הבחורים, עד שהחליט לעזוב. הוא ארז בשקט את המזוודות והחל לגרור אותן לכיוון היציאה. במסדרון עבר מולו אברך מבוגר, תלמיד חכם, שלא הכיר אותו אישית. כשראה אותו, פניו אורו. הוא עצר, חייך חיוך רחב וחם ואמר: ״שלום עליכם! איזה יופי לראות אותך! הפנים שלך מאירות את בית המדרש שלנו.״
הבחור קפא, מלמל ״תודה״, חזר לחדר ופרק את המזוודות. לימים, כשנעשה רב ומחנך, סיפר: ״באותו רגע הרגשתי שמישהו אוהב אותי, שאני רצוי. החלטתי שאם יש מקום שבו מחייכים אליי כך, אני נשאר.״
הגר״א כתב באגרתו ״ובזה רוב התורה – לשמח לאדם״ (ראו שיעור שמיני). חסד שבגוף גדול מחסד שבממון: הכסף חיצוני לי, והחיוך הוא אני. וכמו שלמדנו בשיעור הרביעי, חסד אפשר לעשות גם עם עשיר. גם האדם העשיר ביותר זקוק לחיוך, וזה חסד שאינו יכול לקנות בכל כספו.
״מה הוא רחום – אף אתה רחום״. ויש תואר אחד של הקדוש ברוך הוא שאנחנו שוכחים לחקות: מאיר פנים. בברכת כהנים: ״יאר ה׳ פניו אליך ויחנך״, ודוד המלך מבקש: ״אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה״. המאיר פנים לזולת ״לובש את המדים״ של הקדוש ברוך הוא. הרב שלום ארוש מדגיש: מי שמסתובב בפנים נפולות משדר שה״בעל הבית״ שלו קשה, חלילה, ומי שהולך בשמחה מעיד שיש לו אבא אוהב וטוב.
יש מי שחושב: ״זו זכותי להיות חמוץ, קמתי על צד שמאל.״ אבל התורה אוסרת לצער את הזולת, ובספר החיוך מוסבר שאונאה אינה רק במילים: פנים זעופות הן ״אלימות שקטה״. מי שנכנס הביתה או לכיתה בפנים של ״תשעה באב״ גורם לסובבים לשאול: ״מה עשיתי? אולי הוא כועס עליי?״ כמו שנזהרים לא לדרוך לאדם על הרגל, נזהרים לא ״לדרוך לו על הנשמה״ במבט זועף. (ובספר מובא סיפור על אברך שבמשך חצי שנה בירך בחיוך שכן מריר, ניצול שואה, עד שהשכן שאל אותו בדמעות: ״למה אתה מחייך אליי?״, ולבסוף נעשה מתפלל קבוע.)
זו אחת הדרכים שהתורה נקנית בהן (אבות ו, ו). בעלי המוסר מסבירים שהעול הכבד ביותר הוא העול שבלב. חיוך של השתתפות אומר: ״אני רואה אותך, אתה לא לבד״. כך הגרש״ז אויערבך עצר ברחוב בחור שהלך בראש מושפל, הניח יד על כתפו ואמר: ״אני לא יודע מה עובר עליך, אבל הקדוש ברוך הוא אוהב אותך מאוד, וגם אני שמח מאוד לפגוש אותך הבוקר.״ הבחור סיפר לימים שהחיוך הזה היה בשבילו ״כמו חמצן לצוללן שטובע״.
כל יהודי בעל חזות דתית הוא ״שלט חוצות״ של הקדוש ברוך הוא (ראו שיעור תשיעי).
הרב יעקב גלינסקי סיפר שבטיסה ישב לידו קצין בכיר, חילוני מוצהר, שהפנה את ראשו לחלון בהפגנתיות. הרב הוציא תפוח, שטף אותו, הושיט לקצין בחיוך: ״אולי אדוני ירצה?״ הקצין סירב בקרירות. כעבור שעה ביקש הרב מהדיילת שתי כוסות מים, והגיש אחת לקצין: ״ראיתי שלא שתית כל הטיסה, שיהיה לרוויה.״
החיוך העקבי והדואג סדק את הקרח. הם שוחחו כל הדרך, ובסוף הטיסה לחץ הקצין את ידו של הרב: ״כל חיי גדלתי על שנאה לחרדים. החיוך שלך והדאגה שלך לכוס מים הראו לי פנים אחרות של היהדות. בשבת הקרובה אלך לבית הכנסת.״
בדורנו, ״הטביעה״ היא לפעמים בים של בדידות וייאוש. החיוך יכול להיות חבל ההצלה. (על כך נרחיב בשיעור הבא.)
הרמב״ם פוסק שגם עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת צדקה. מאין? צדקה היא נתינה ממה שיש לי למי שחסר לו. יש עשירים בכסף שהם עניים בשמחה. חיוך לקופאית העייפה, לנהג האוטובוס, למנקה הרחובות – זו צדקה טהורה, והיחידה שבה הנותן נשאר עם יותר.
האורח לא בא לאכול את הבשר שלנו; הוא בא להרגיש רצוי. וכבר למדנו מאבות דרבי נתן (שיעור שני) שהנותן בפנים זעופות כאילו לא נתן כלום, והמקבל בסבר פנים יפות כאילו נתן כל מתנות טובות שבעולם.
״גר״ במובן הרחב הוא כל מי שנמצא בסביבה חדשה: העובד החדש, המתפלל החדש בשכונה שאינו מוצא סידור, הילד שעבר כיתה ועדיין אין לו חברים. ״כי גרים הייתם״ – אנחנו יודעים מה זה להרגיש זר. החיוך הוא הגשר שהופך אותו מ״אחר״ ל״אח״.
היהלום שבכתר – נחת רוח לבורא: כשאדם מצטער, השכינה אומרת ״קלני מראשי, קלני מזרועי״ (סנהדרין מו ע״א, וראו שיעור שמיני). קל וחומר שהיא שמחה כשאדם שמח. כמו אב שרואה את ילדיו שמחים, ולבו מתרחב. מי שזוקף את ראשו ומחייך מתוך אמונה, אומר לקדוש ברוך הוא: ״אבא, העולם שבראת טוב, ואני שמח בו.״ והדרך לאהוב אותו – לשמוח בילדים שלו.
לכתוב את עשר הפאות על כרטיס קטן. כל ערב לסמן אילו ״פאות״ קיימנו היום בחיוך. ובמיוחד: לחפש השבוע ״גר״ אחד – תלמיד חדש, שכן חדש – ולחייך אליו בכוונה.
לו היו שואלים את התנאים והאמוראים ״מהי המצווה הגדולה ביותר?״, מה היינו מצפים לשמוע? אולי מסירות נפש, אולי לימוד תורה יומם ולילה, אולי צומות או נתינת כל הממון לצדקה. אנחנו רגילים לחשוב שגדולה נמדדת בקושי. בשיעור הזה נלמד שהמצווה הגדולה נמצאת ״במרחק של מתיחת שריר קטנה בפנים״.
״כל המלבין פני חבירו ברבים – כאילו שופך דמים.״
בבא מציעא נח ע״בהגמרא מסבירה: ״אזיל סומקא ואתי חיורא״ – כשאדם מתבייש, האודם בורח מפניו והן מלבינות. באותו רגע, מסביר בעל ספר החיוך, כוח החיות שלו מסתלק. הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. רצח רגיל הורג את הגוף, והלבנת פנים הורגת את הנפש: את הכבוד העצמי, את הרצון לחיות. לכן החמירו חז״ל עד ש״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים״, ומנו את המלבין בין ה״יורדין ואין עולין״ (ראו שיעור שמיני).
לכל רעל יש נוגדן. אם לגרום לאדם בושה ועצבות הוא מוות נפשי, מהי הפעולה ההפוכה? להחיות אותו: להחזיר את הדם לפניו, לגרום לו להרגיש רצוי, חשוב, אהוב וקיים. במילים פשוטות – לשמח אותו.
״אזיל סומקא ואתי חיורא״ – הדם בורח מהפנים.
כאילו שופך דמים.
״יורדין ואין עולין״.
מחזיר את הצבע לפנים.
מחייה נפש – ״תחיית המתים היומיומית״.
״בני העולם הבא״, כמו הבדחנים בשוק.
לכן מכל אנשי השוק, אליהו הנביא הצביע דווקא על שני ה״אינשי בדיחי״ (תענית כב ע״א). בספר החיוך מכנים אותם ״יחידת החייאה״: הם זיהו בשוק אנשים ש״מתים מבפנים״, תחת עול החובות, הצרות והבדידות, וניגשו אליהם עם ״בלון חמצן״ של חיוך ובדיחה.
הסיפור מבוסס על עדותו של הרב אשר קובלסקי. בבית אבלים בירושלים ישבו בנים על אביהם, יהודי פשוט ובעל חסד שתמיד האיר פנים. באמצע השבעה נכנס אדם שאיש לא הכיר, והתיישב בפינה בשתיקה. אחד האחים שאל אותו: ״הכרתם את אבא?״
״לא הכרתי אותו לעומק,״ ענה האיש בעיניים אדומות, ״אבל אבא שלכם הציל את חיי. לפני כמה שנים הייתי במצב כלכלי ונפשי נורא. הרגשתי שאין לי טעם לחיות, והגעתי להחלטה נוראה. יצאתי לרחוב כמו סהרורי. ואז עבר מולי אבא שלכם. הוא לא הכיר אותי, אבל עצר לרגע, הסתכל לי בעיניים, חייך חיוך ענק ואמר: ׳בוקר טוב ידידי! שיהיה לך יום נפלא ומבורך!׳
חשבתי: אם אדם זר ברחוב מסוגל לחייך אליי ככה, אולי העולם לא כל כך שחור. חזרתי הביתה, ולא עשיתי את המעשה. אני חי היום, וילדיי חיים, בזכות ה׳בוקר טוב׳ של אבא שלכם.״
האחים ישבו המומים. אביהם קיים פיקוח נפש כפשוטו, בזכות הרגל פשוט של הארת פנים.
אדם שהציל את בן המלך ממוות וגרם לו לחייך – האם המלך יתחשבן איתו על מיסים קטנים? בוודאי שלא; הוא יפתח לו את אוצרותיו. כך הקדוש ברוך הוא: כשאנחנו משמחים יהודי, אנחנו משמחים את ״בני בכורי ישראל״. ובספר החיוך מבארים שזה פירוש ״בני העולם הבא״ שבגמרא: מידה כנגד מידה. המלבין ״יורד ואינו עולה״, והמשמח ״עולה ואינו יורד״. מי שהפך את חייהם של אחרים לגן עדן בעולם הזה, נכנס לגן עדן בעולם הבא.
במשנה באבות (ב, ט) נשאלת השאלה ״איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם?״ ורבי אלעזר עונה: ״לב טוב״, ובפירוש יכין: לב ״שתמיד שמח ומזומן להיטיב לכל״ (ראו שיעור שישי). מי שמסוגל לראות דם אוזל מפני חברו ולא לעצור, יש בו אכזריות. ומי שעוצר את מרוץ חייו כדי לחייך לאדם עצוב, מעיד על עצמו שיש לו לב טוב, ושהוא ניצח את האדישות.
״האם ארגז העזרה הראשונה שלי מוכן?״ בבוקר, מול המראה, לא שואלים רק ״איך אני נראה?״. כי ברגע שיוצאים מהדלת פוגשים ״פצועים״: הפקיד שכולם צועקים עליו, הנהג שנמאס לו מהפקקים, הילד שחזר מבית הספר עם כישלון במבחן, בני הבית העייפים מעמל היום. הם אינם צריכים כסף ולא הרצאות. הם צריכים שנחייה אותם.
״שליחות יומית״: כל יום לפחות אדם אחד שנחזיר לו את הצבע לפנים – במילה טובה, בחיוך, בברכת ״בוקר טוב״ חמה כמו של האבא מהשבעה. בערב לרשום: את מי החייתי היום?
🙏 תפילת המחייה
רבונו של עולם, אבא שבשמיים, הנני עומד/ת לפניך בבוקר הזה, בשעה שהעולם מתעורר לחיים חדשים, ואני מבקש/ת ממך להתעורר גם אני: מתרדמת האדישות, מחלום האגואיזם, ממאסר העצבות. גיליתי סוד מרעיד, אבא: שהפה שלי אינו רק פה. הוא ארגז עזרה ראשונה נייד. הוא יחידת החייאה שיכולה להציל חיים.
הפוך אותי ל״אמבולנס רוחני״. תן לי עיניים שרואות את הפצועים. תן לי אוזניים שמזהות את זעקות השקט. תן לי לב שמזהה מתי מישהו מת מבפנים. ותן לי את האומץ להפסיק: להפסיק את המרוץ שלי, להפסיק את הטלפון, להפסיק את הבהילות – ולחייך. להזרים דם. להעניק חיים. להיות המחייה, לא הרוצח.
יש אנשים בחיי שקשה לי לחייך אליהם. אנשים שפגעו בי, אנשים קשים. עזור לי גם איתם. עזור לי לזכור שגם הם ילדים שלך, שגם הם נושאים פצעים שאני לא רואה. תן לי את הכוח להיות גדול/ה יותר מהכאב שלי, ולהחיות גם כשאני עצוב/ה.
ברכני, אבא. תן לי את הכוח, תן לי את האומץ, תן לי את החיוך. ובזכות זה, אולי גם אני אזכה להיות מהבדחנים, מהמשמחים, מבני העולם הבא. לא בגלל מה שלמדתי, ולא בגלל כמה תרמתי, אלא בגלל שבכל יום – החייתי. אמן, כן יהי רצון.
מתוך ״תפילת המחייה״, ספר החיוךנכנסים לחנות יוקרה, ואיש מכירות ניגש עם חיוך רחב ומושלם, ״כאילו נגזר ממגזין״. השיניים לבנות, השפתיים מתוחות, ובכל זאת מרגישים קור. לעומת זאת, סבא שמביט בנכד: השפתיים בקושי זזות, אבל הפנים כולן זורחות, ואנחנו מרגישים עטופים בחום. מה ההבדל? העולם קורא לזה ״אינטואיציה״. התורה והמדע, כל אחד בשפתו, קוראים לזה ״החיוך שבעיניים״.
בשיעור הראשון ראינו ש״חכלילי״ נדרש מלשון ״חייך־לי״, ושני חלקי הפסוק הם כנגד שני סוגי חיוך. עכשיו נעמיק: הפסוק מלמד על שני רבדים של נתינה.
החלב הוא מזון בסיסי, קיומי. תינוק זקוק לו כדי לחיות. הוא מזין, מרגיע ונותן ביטחון. כך חיוך השיניים אומר: ״אני מכבד אותך, אני רואה אותך.״ זו נתינה חיצונית, וזה השלב של שמאי: ״סבר פנים יפות״.
היין אינו הכרחי להישרדות, אבל הוא מרומם את החיים, משמח ומחמם את הלב. כך חיוך העיניים אומר: ״אני אוהב אותך, אני שמח בקיומך.״ זו נתינה של הנשמה, וזה השלב של רבי ישמעאל: ״בשמחה״.
זה בדיוק הסולם שלמדנו בשיעור החמישי, בין שתי המשניות. ובספר החיוך מראים שיעקב אבינו כבר רמז אליו בפסוק אחד: מתחילים ב״חלב״ – ״סור מרע״, לא להזיק ולתת לאנשים ביטחון; ושואפים ל״יין״ – ״עשה טוב״, לשמוח באמת בזולת ולאהוב אותו.
אל תזלזלו ב״חלב״! חיוך של נימוס לשכן או לפקיד הוא חשוב מאוד. העולם זקוק לו, והוא מקיים עולם. אבל לא נעצרים שם. ״לבן שיניים״ זה טוב; ״חכלילי עיניים״ – זו אהבה.
באמצע המאה התשע עשרה חקר נוירולוג צרפתי, גיום דושן, הבעות פנים, וגילה שיש שני סוגי חיוך:
החידוש: את השריר שסביב העין קשה מאוד להפעיל ברצון. הוא מתכווץ כשיש שמחה אמיתית בלב. לכן כשאדם מחייך רק בפה, המוח של מי שמולו קולט: ״זה נימוס״. וכשהעיניים בורקות, הוא מבין: ״זו אמת״.
❓ אם את שריר העין אי אפשר להפעיל ברצון, איך אפשר להתאמן בחיוך של העיניים?
על ידי מחשבה. מתחילים בשיניים (״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״, שיעור שישי), ובאותו רגע חושבים מחשבה טובה על האדם שמולנו: ״איזה יהודי יקר״, ״כמה ה׳ אוהב אותו״, ״אני מאחל לו רק טוב״, ״מה יפה שהוא קיים בעולם״. כשהמחשבה עוברת בלב, השריר הקטן שסביב העין מתכווץ מעצמו. ״הניצוץ יידלק, היין יימזג.״
בתקופת הקורונה, כשכולם עטו מסכות, הפה והשיניים היו מכוסים, ורק העיניים נראו. ואז התגלה מי מחייך באמת. מי שהתרגל רק ל״לבן שיניים״ – חיוכו נעלם מאחורי המסכה, ואנשים לא הרגישו את חומו. אבל מי שהגיע ל״חכלילי עיניים״, המסכה לא הפריעה לו: העיניים המשיכו לזרוח ולחמם.
המסכה נעשתה מבחן: האם הגענו ל״יין״, או שנשארנו רק ב״חלב״?
⚠️ אזהרה: לא לשפוט. ״חיוך בעיניים״ הוא מתנה, לא מבחן לאחרים. יש אנשים ביישנים שקשה להם להביט בעיניים. יש מי שמתמודד עם קשיים שבגללם הבעות הפנים שלו פועלות אחרת. ויש מי שעובר תקופה קשה ועושה מאמץ עליון לחייך בפה, אף שעיניו עייפות ועצובות – וזה חיוך של גבורה (ראו שיעור חמישי). אסור לומר על אדם ״העיניים שלו לא צוחקות, הוא צבוע״. אנחנו לא בודקים אחרים; אנחנו עובדים על עצמנו.
״חיוך מסכה״: מול המראה, מכסים את הפה בכף היד ומנסים להעביר שמחה בעיניים בלבד. ולפני כל מפגש השבוע (עם תלמיד, עם בן משפחה) – שנייה אחת של מחשבה טובה עליו, ורק אחר כך החיוך.
הערה למורה: השיעור עוסק במחלה קשה. כדאי לשים לב לתלמידים שיש להם בן משפחה חולה, ולהדגיש את המסר המרכזי: השמחה כבחירה וככוח.
המסדרונות של המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם שקטים בדרך כלל. שקט של פחד, של אנשים שקיבלו בשורה מרה. אבל מחדר אחד בקצה המסדרון בקעו קולות מוזרים: לא בכי ולא אנקות, אלא צחוק. צחוק מתגלגל, שמרעיד את הקירות. הרופאים הרימו גבה, האחיות חייכו במבוכה. בחדר שכב הרב קלמן גולדשמידט. הגוף היה מחובר לצינורות, אבל הנשמה רקדה.
כשקיבל רבי קלמן את האבחנה, המצב היה קשה. כל אדם היה עלול ליפול לעצבות; זה טבעי – הגוף חולה, והנפש מתכווצת. אבל רבי קלמן, שהיה הולך בדרכו של רבי נחמן מברסלב, החליט באותו רגע החלטה ששינתה את התמונה. כך אמר לעצמו:
״קלמן, הרי כל המחלות באות מקלקול השמחה… אם אני אהיה עצוב עכשיו, אני בעצם עוזר למחלה. אז מה התרופה? התרופה היא לעשות דווקא. התרופה היא לצחוק.״
רבי קלמן גולדשמידט, כפי שהובא בספר החיוךהוא לא צחק כי היה לו מצחיק. הוא צחק כי רצה לחיות. וזו לא הייתה הדחקה: רבי קלמן ידע היטב מה מצבו. הוא פשוט הבין שהפחד הוא אויב, ובחר שלא לתת לו לשלוט.
בראיון מצולם אמר: ״אני אומר למלאך המוות: אתה בסך הכול סבל. אתה רק מעביר אותנו דירה, מעולם אחד לעולם אחר. אז למה שאפחד ממך?״
איך יוצרים ודאות בתוך חוסר ודאות? רבי קלמן סיפר: ״עשיתי הסכם עם הקדוש ברוך הוא. קיבלתי על עצמי ללמד את הדף היומי. המחזור נמשך שבע וחצי שנים. אמרתי לריבונו של עולם: אבא, התחייבתי ללמד דף כל יום, אתה צריך להשאיר אותי בחיים כדי שאסיים את המחזור.״ ובחיוך שובב הוסיף: ״ואמרתי לחברים – אל תלמדו מהר! שייקח לנו ארבע עשרה שנה!״
ההומור הזה, היכולת להפוך את הפחד לשיחה משעשעת עם הבורא, נתן לו כוח לקום מהמיטה בבקרים שבהם חולים רבים אינם מסוגלים לפקוח עיניים. הוא חי ״מדף לדף, מחיוך לחיוך״.
רבי קלמן קרא לצחוק העמוק ״ריצה פנימית״: ״אני לא יכול לרוץ בחוץ, אז אני מריץ את האיברים בפנים.״ בצחוק עמוק הסרעפת עולה ויורדת והריאות מתמלאות אוויר, והמוח משחרר אנדורפינים, משככי הכאב הטבעיים של הגוף (ראו שיעור שישי).
רבי קלמן לא שמר את ה״תרופה״ לעצמו. הוא העביר מפגשים לחולים אחרים ולימד אותם להסתכל על הצרות מלמעלה. הוא היה מצביע על ראשו הקירח ואומר: ״תראו איזה יופי – חסכתי כסף על שמפו! אני קם בבוקר, והשיער כבר מסודר!״ כשאני צוחק על המצב, אני משתחרר ממנו: אני כבר לא ״קורבן״ של המחלה, אלא ״צופה״ שמשועשע ממנה.
❓ האם אין כאן זלזול בצער? הרי מותר לאדם להצטער!
בשיעור החמישי למדנו שצער אינו עצבות, ושאפשר להצטער בלב ובכל זאת להאיר פנים. רבי קלמן לא התעלם מהמציאות. הוא בחר איך לעמוד מולה: ״גם כשעומדים על סף התהום, יש לנו שתי אפשרויות: ליפול לתוכה בבכי, או לפרוש כנפיים של חיוך ולעוף מעליה.״ הוא בחר לעוף.
רבי קלמן החזיר את נשמתו לבורא, והשאיר צוואה: ״אנשים מחכים שיקרה משהו נורא כדי להתעורר על החיים שלהם. למה לחכות כדי להתחיל לשמוח?״ ולנו, ה״בריאים״, הוא אומר: יש לכם רגליים שהולכות? אוויר בריאות? אז למה לבכות על פקק תנועה, ולכעוס כשהקפה נשפך? החיוך הוא הדרך לומר לבורא עולם: ״תודה שנתת לי עוד יום.״ (ועל חיוך מול המחלה ראו גם בשיעור העשירי.)
״דיאטת ענבים״ לנשמה (מתורתו של רבי קלמן): כמו שבוררים ענבים וזורקים את הרקובים, כך בוררים את המחשבות. מחשבה עצובה – לפח. מחשבה שמחה – ״לאכול ולברך״.
1. ״הסכם חיים״: לקבל על עצמנו פרויקט רוחני קטן (לימוד קבוע, חסד קבוע), ולבקש מהקדוש ברוך הוא כוח וחיים כדי להשלים אותו.
2. בכל פעם שמתלוננים על דבר קטן – לעצור ולהיזכר ברבי קלמן, שצחק במסדרון בבית החולים, ולמצוא בדבר הקטן משהו מצחיק.
קל להנהן בהסכמה כשקוראים על מעלת החיוך בכורסה נוחה. קל להחליט ״מחר אהיה נחמד״ כשהכול רגוע. אבל המבחן האמיתי מגיע ב״שטח האש״: כשחוזרים הביתה מותשים, כשהילדים בוכים, כשנהג חותך אותנו בכביש. אז הידע נשאר בראש, והפנים נשארות חתומות. המרחק בין השכל ללב הוא המרחק הגדול ביותר בעולם.
רבי ישראל סלנטר לימד ששינוי מידה אחת בנפש קשה יותר מלימוד הש״ס כולו. המידות הן ״טבע שני״, ולשנות טבע צריך תוכנית עבודה – לא סיסמאות, אלא אימון. ספר החיוך משרטט ״סולם״ של חמישה שלבים:
שורש הפנים החמוצות הוא כמעט תמיד שיפוטיות. המוח סורק את האדם שמולנו ומוצא מיד את הפגמים: ״למה הוא לבוש ככה?״, ״למה הוא מפריע?״. וכשהמוח מלא מחשבות של דין, שרירי הפנים מתכווצים. אי אפשר לחייך באמת למי שדנים אותו לחובה. בשיעור האחד עשר תרגלנו את ״תרגיל היהלום״ על המצבים שקורים לנו; כאן הוא מופנה אל האדם עצמו: כמו סוחר יהלומים שרואה את הנצנוץ מתחת לשכבת הבוץ, אומרים לעצמנו לפני מפגש: ״האדם הזה הוא בן של הקדוש ברוך הוא. גם אם ההתנהגות שלו כרגע אינה נעימה, הנשמה שלו מאירה.״ החיוך שיוצא אז הוא ״חיוך של גילוי אוצר״.
״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ (שיעור שישי). אנשים מחכים שהרגש יבוא: ״כשאהיה שמח – אחייך״. היהדות אומרת: ״תחייך – ותהיה שמח״. הגוף הוא הקטר, והרגש הוא הקרון.
המזוזה בפתח הבית היא קו הגבול בין העולם שבחוץ לבין הבית. מנשקים את המזוזה, מותחים את שרירי הפנים לחיוך, נושמים עמוק – ורק אז פותחים את הדלת. ״את הבוץ אני משאיר בחוץ, פנימה אני מכניס אור.״ בני הבית זכאים לגרסה הטובה ביותר שלנו.
עצה מעשית שמביא יוסי עמנואל מניסיונו: כשמרגישים עייפות בנהיגה, מחייכים חיוך גדול, אפילו מוגזם. לדבריו, המוח מפרש את החיוך כאירוע משמח ומעורר את הגוף, והעייפות נעלמת. (כמובן, זה אינו תחליף לעצירה ולמנוחה כשצריך.)
מסופר על יהודי ירא שמיים שפתח מכולת. הוא היה ישר מאוד והסחורה טרייה, אבל הפרנסה צלעה. הלך לרבו ושאל: ״אני מקפיד על משקלות צדק, נותן מעשרות – למה אין ברכה?״ שאל אותו הרב: ״איך אתה מקבל את הלקוחות?״ ״בכובד ראש,״ ענה, ״כמו שיהודי צריך להיות.״
חייך הרב: ״כאן הטעות. הלחם שלך משביע את הגוף, אבל הפנים שלך מרעיבות את הנשמה. ממחר, חייך לכל לקוח כאילו הוא האורח החשוב ביותר שבא אליך הביתה.״
בהתחלה היה לו קשה, אבל הוא התאמן. אנשים התחילו לבוא למכולת לא רק בשביל החלב, אלא בשביל ה״בוקר טוב״ של ר׳ יעקב. המכולת נעשתה מרכז השכונה, והפרנסה נפתחה.
הפה שמחייך והפה שמדבר הם אותו איבר. מי שדיבורו מלא תלונות (״אוף, כמה חם״, ״איזה שירות גרוע״) נועל את שרירי החיוך. דיבור חיובי ״משמן את הצירים״. הכלל: לפני הערה או בקשה – מקדימים מילה טובה או תודה.
״למה הכלים עדיין בכיור?״
״למה זה כל כך יקר?״
״תודה רבה על ארוחת הערב הטעימה! אשמח אם תפנו את הכלים.״
״יש לכם סחורה יפה מאוד. אפשר לקבל הנחה?״
אי אפשר לומר מילה טובה בפנים זעופות. המילה הטובה היא ה״מתנע״ של החיוך.
יש ימים שבהם הכובד מנצח. מידות טובות אינן רק תוצאה של אימון; הן גם מתנה משמיים. בשם הסטייפלר מובא: ״כל הצלחה רוחנית תלויה בתפילה״. לכן לא משאירים את החיוך ליד המקרה, אלא מבקשים עליו – בברכת ״שמע קולנו״, או ברגע של התבודדות – במילים שלנו:
״ריבונו של עולם, זכה אותי להיות ׳מאיר פנים׳. עזור לי לראות את הטוב בילדיי, בבני ביתי ובחבריי. תן לי את הכוח לחייך גם כשקשה לי, ושעל ידי החיוך שלי אקדש את שמך בעולם ואשמח את בריותיך.״
על פי ספר החיוך, פרק 13הרב שלום ארוש מלמד: ״אין שמחה בלי הודיה, ואין הודיה בלי שמחה״. מי שמרגיש ש״מגיע לו״ הכול, תמיד יהיה מאוכזב, ופניו חמוצות. ומי שחי בתודעה ששום דבר אינו מובן מאליו, מופתע לטובה מעצם זה שהוא נושם ושיש לו כוס מים – ומחייך. (את תרגיל ״מודה אני״ בחיוך, עוד במיטה, למדנו בשיעור האחד עשר.)
סולם הקניין בקצרה:
מתחילים בתרגיל אחד ועובדים עליו שבוע. כשהוא נעשה טבע שני, מוסיפים עוד אחד. ואם נכשלים יום אחד – סולחים לעצמנו וממשיכים מחר.
לבחור שלב אחד מהסולם ולהתחייב אליו לשבוע. לנהל ״יומן חיוך״: בכל ערב לכתוב שלושה רגעים שבהם חייכנו. ולהדביק מדבקה של 😊 במקום שרואים בכל יום (על המראה, ליד הדלת), כתזכורת.