🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
בשבת שלפני פורים קוראים בתורה ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק״ (דברים כה, יז). אנחנו לא יודעים היום לזהות את עמלק, ובכל זאת המצווה נשארת. השיעורים שלפניך שואלים: איזו מלחמה יש לנו היום בעמלק, ואיך מנצחים בה?
התשובה העוברת בכל השיעורים: עמלק הוא הכוח שמפריד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מרגישים. והדרך לנצח אותו היא הכרת הטוב וההודיה.
בפרשת ויקרא נאמר על קורבן העוף ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ״ (ויקרא א, טו): הכהן מפריד את הראש מן הגוף. מכאן שם עמלק: ״מולק״ שמפריד. מה הוא מפריד? את הידיעות שבמוח מן הלב. אדם יודע שיש בורא, אבל האמונה לא יורדת אל הלב.
האדמור מקוצק אמר על הפסוק ״אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ״: באיזו דרך? בדרך שבין המוח ללב. שם נמצא עמלק.
מצוות ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״ (דברים ד, לט) היא בדיוק המצווה לעקור את הפירוד הזה.
איך מורידים אמונה מן המוח אל הלב? בהודיה. ולכן כל הלכות ההודיה בנויות כך שהן מעוררות את הלב: מודים בפומבי, לפני הרבה אנשים, כמו קורבן תודה וארבעים הלחמים, ברכת הגומל בעשרה, מגילת אסתר שנקראת לפני רבים, ונרות חנוכה שמדליקים בחוץ. מודים בקול, כי הקול משפיע על הלב. ואף אחד לא יכול להודות במקומנו: כל אחד אומר ״מודים״ בעצמו, כי שליח לא יכול להעביר רגש.
״צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק״ (שמות יז, ט): ״צא״ בגימטריה תשעים ואחד, כמו ״אמן״. על ידי אמונה נלחמים בעמלק.
המכילתא אומרת על ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״: ״יבוא עם כפוי טובה וילחם בעם כפוי טובה״. ומאין כפיות הטובה? לשון הפסוק ״אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ״ היא לשון מקרה. עמלק הוא שורש ״הכל במקרה״: מי שחושב שהכל מקרה אינו מכיר טובה למי שגרם לו. ולכן ״כופר״ הוא גם מי שכופר בבורא וגם מי שאינו מודה.
ומתי בא עמלק? בפרשת בשלח נאמר: ״וַיִּרִיבוּ... הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן״ (שמות יז, ז), ומיד אחר כך ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. בשעה של קושי, כשאדם חושב שה׳ שכח אותו, עמלק פנימי מופיע בלב. וזה קורה כשאנחנו שוכחים את החסדים.
והפרשה שבספר דברים אחרי ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ היא פרשת הביכורים, שעניינה הכרת הטוב וההודיה על מה שקיבלנו.
הגמרא במסכת מגילה אומרת שקוראים פרשת זכור לפני פורים כדי להקדים זכירה לעשייה. בפורים אנחנו ״הורגים את עמלק״ בלי לפגוע באדם, והשיעור שואל איפה: מי הוא עמלק שאנחנו מוחים?
עמלק הוא לשון ״מולק״, מפריד, והוא אוהב לשלוט במקום של פירוד: ״בְּרְפִידִים״ קרוב ל״פרידים״. כוחו של עמלק הוא הפירוד.
המהר״ל מסביר שאסתר זכתה להיות שליחת הגאולה כי תלתה את הדבר באחר: היא אמרה למלך את הדבר ״בשם מרדכי״ (אסתר ב, כב), ולא אמרה ״אני עשיתי״. ומי שתולה את הטוב באחרים ראוי שהגאולה תבוא על ידו. ובאותו לילה בדיוק נדדה שנת המלך וקרא בספר הזכרונות, וכל הדברים התהפכו ברגע אחד. זה לא מקרה.
רש״י על ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז, טז) מבאר: אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק. מה פירוש שהשם והכיסא אינם שלמים?
הגמרא בפסחים (נ ע״א) אומרת: לא כעולם הזה העולם הבא. בעולם הזה השם נכתב בצורה אחת ונקרא בצורה אחרת, ובעולם הבא ייכתב כמו שהוא נקרא. בעולם הזה מברכים ״הטוב והמטיב״ על הטוב ו״דיין האמת״ על הרע, ובעולם הבא תהיה ברכה אחת, כי יראו שכל מה שנראה רע היה טוב. והפסוק ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד, ט) מבטא זאת.
ועמלק הוא הקליפה שמטילה ספק: ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ״, האם ההנהגה כולה טובה. לכן מצווה לזכור שכל מה שנראה לנו רע, אין פירוד בינו לבין הטוב. הכל אחדות אחת.
רש״י מביא משל על הפסוק ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״: אדם הרכיב את בנו על כתפיו ויצא לדרך. כל מה שהבן ראה וביקש, האב נתן לו. פגשו אדם, ושאל הבן: ״ראית את אבא?״. אמר לו האב: ״אינך יודע היכן אני?״ והשליכו מעליו, ובא כלב ונשכו. כך ישראל אמרו ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ״ - ״איפה הוא?״ - והקדוש ברוך הוא השאיר אותם לעמלק.
ועל עמלק נאמר ״וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים״ (דברים כה, יח). יראת שמים היא הכרת החסד שה׳ מחייה את כל הבריאה בכל רגע. מי שמכיר בזה, מגיע ליראה מיד: ״וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה׳ וַיַּאֲמִינוּ בַּה׳״ (שמות יד, לא). ולכן מצווה לא ללכת אחרי הלב והעיניים (במדבר טו, לט), כי הרהורים באים להשכיח את ההכרה הזו.
מדרש מביא שכשקיבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות לו משכן. ״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה״ (תהילים ק, ב). אין עבודת ה׳ אלא בשמחה. ולכן כשיש שמחה, תשרה השכינה, וכשהשכינה שורה, אין מקום לעמלק שמכסה על הכיסא.
והנביא אומר ״פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם״ (תהילים קב, יח): כשאין לאדם זכויות, די שהוא עומד, מודה ומברך.
משה אמר ליהושע ״צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר״ (שמות יז, ט). למה דווקא מחר? הנציב מבאר שבני ישראל התלוננו בלי שיהיה להם צמא באמת, מתוך דאגה ״מה יהיה״. השיעור לומד: מלחמת עמלק היא מלחמת ה״מחר״. ה׳ נותן לאדם כוחות לרגע הזה, ולא למחר. מי שדואג ממחר מרגיש חולשה כי עוד לא קיבל את הכוחות לזה.
הפתרון: להתמקד ברגע הנוכחי. כך בתפילה אנחנו אומרים ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״ וההווה בראש: העיקר שאנחנו ממליכים אותו עכשיו. ״אַתָּה״ בלשון תשובה הוא לשון ״עכשיו״. עכשיו אפשר להיות שמחים, לראות את החסדים, ולמחות את עמלק.
מלחמת עמלק היא ההחלטה לחבר את הידיעה אל הלב, ולהודות. מי שמודה בקול ובשמחה, מוחה את עמלק.