בפרשת האזינו, בתוכחתו הגדולה לעם ישראל, קורא משה רבנו לעם בשם קשה: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". שני שיעורים אלה, הנאמרים בסמיכות לימים הנוראים, חושפים מדוע נבחר דווקא הכינוי "נבל" לתאר את מי ששוכח את חסדי ה' — ומראים כיצד אותה תוכחה עצמה היא, למעשה, המפתח לתשובה השלמה ביותר: תשובה הנובדת מתוך אהבה.
מובא בשם הגאון רבי יוסף רוזין (הרוגוצ'ובר) הבחנה נפלאה: מה ההבדל בין אדם הלוקה במידה רעה כלשהי — למשל גאווה או אכזריות — לבין אדם כפוי טובה? מי שלוקה בגאווה או באכזריות, אף שהוא חסר תיקון, עדיין נחשב "בן אדם" — פשוט אדם שאינו שלם, שעדיין צריך תיקון והשלמה. אך מי שאינו מכיר טובה כלפי מי שהיטיב עמו, אינו בגדר "אדם" כלל — הוא גרוע יותר מכל בעל מידה רעה אחרת.
מקור לדברים אלה ניתן למצוא בפרשת השבוע עצמה. כשעם ישראל אינו מכיר טובה, קורא לו הקדוש ברוך הוא "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". מבאר הרמב"ן: מי שאינו מכיר טובה נקרא "נבל" משום שהוא נופל מבחינת בני אדם — כמו שקוראים לבהמה שמתה "נבלה", שנפלה ומתה, וכמו שקוראים לעלה שנשר מהעץ "עלה נובל". כל דבר שיורד ממדרגתו נקרא "נבלה". וכך גם באדם: בכל מידה רעה שאדם חוטא בה, הוא נשאר "אדם חוטא" — אבל אדם שלא מכיר טובה, כביכול נופל מדרגת "אדם" לגמרי, ונעשה כמו נבלה, כפי שכתוב "עַם נָבָל וְלֹא רַחוּם".
מוסיף הרב סיפור נאה: בעבר נהגו הגאונים בבבל לצום בראש השנה, מתוך "רעדה" ויראה — כמו שכתוב "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה". והיה מנהג עממי שבחוץ לארץ הדגים בים "רועדים" לפני ראש השנה. אך כתוב במקום אחר, "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי הַיָּעַר... כִּי בָא לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ" — לשון שמחה! מבאר הזוהר (במדבר, קח ע"א) שיש חילוק בין עבודת ה' בחוץ לארץ לבין עבודת ה' בארץ ישראל: בחוץ לארץ עובדים את ה' מתוך יראה ורעדה, ואילו בארץ ישראל עובדים את ה' דווקא מתוך שמחה — "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". לכן, בארץ ישראל, אפילו הדגים "רוקדים" מתוך שמחה. עיקר עבודת ה' בארץ ישראל היא מתוך "הודו לה' צבאות". בורא עולם רוצה לשלוח לנו שפע וברכה — צריך רק שנהיה כלי קיבול לכך, על ידי הכרת הטוב וההודיה, ולא נהיה "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם".
ממשיך הפסוק: "הַ-לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם? הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". מפרש רש"י: "וכי לפניו אתם עושים כן, שיש בידו להיפרע מכם, ושהיטיב לכם בכל הטובות? עם נבל ששכחו את העשוי להם". ומבאר האור החיים הקדוש שהמילה "תגמלו" היא לשון גמול — במקום לגמול טובה תחת טובה, כפי שגמל להם ה', הם משלמים רעה תחת טובה. מונה בעל התורים ארבעה חסדים שכלולים בפסוק זה: "אָבִיךָ" — ה' ברא את האדם; "קָּנֶךָ" — קנה אותנו לעבדים בהוציאו אותנו ממצרים; "עָשְׂךָ" — עושה כל אדם מעשה חדש; "וַיְכֹנְנֶךָ" — תיקן לנו קניין נצח, את התורה והמצוות, לזכות בהם לחיי עולם הבא. וכל ארבעת החסדים הללו, אומר האור החיים, נשכחים על ידי מי שנקרא "נבל".
כותב רבנו בחיי בעל חובות הלבבות (שער חשבון הנפש, פרק ג): כאשר אדם עושה חשבון נפש לפני בוראו, עליו להתחיל דווקא בהודיה על עצם התהוותו בעולם החיים. יתבונן: אילו אמו הייתה משליכה אותו לרחוב, והיה עובר אדם שאוסף אותו — כמה היה אסיר תודה לו! והנה, הקדוש ברוך הוא דואג לכל צרכיו, בגשמיות וברוחניות, מרגע לידתו ואילך. איך אפשר שלא להתבונן בכל החסדים הללו, ולא להודות עליהם? וכתוב בספר ראשית חוכמה שהתבוננות זו בחסדי ה' היא שמביאה את האדם ליראה — שהרי איך אפשר למרוד באותם דברים ובאותם איברים עצמם שהקדוש ברוך הוא גמל בהם טובות?
וכאן טמון סוד גדול לימים אלה, ערב שבת תשובה ויום הכיפורים: כאשר אדם מתבונן בחטאיו בלבד, זה מוליד תשובה — אך תשובה שאינה מגיעה למלוא עומקה. אך כאשר אדם מתבונן, לצד חטאיו, גם בכל אינסוף החסדים שהקדוש ברוך הוא עשה עמו — "כמה גמל איתי, ואני גמלתי לו רעות תחת אהבתו" — זה מוליד תשובה מסוג אחר לגמרי: תשובה מתוך אהבת ה', "תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה", שעליה אמרו חז"ל שזדונות נהפכות לו לזכויות. כל זה מרומז בפרשתנו בהמשך הפסוק: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" — משה רבנו מוכיח את עם ישראל על שכחת מי שחוללם וגידלם. יהי רצון שנזכה בימים אלה, ימי אלול ועשרת ימי תשובה, לעשות תשובה שלמה מתוך התבוננות בחסדי ה', ומתוך הכרת הטוב הזאת נזכה לאהבת ה' עצומה, ולגאולה שלמה במהרה בימינו.