השיעור נמסר בערב שבת קודש פרשת האזינו, הנקראת בפי רבים "שבת שירה" — שהרי בפרשה זו קוראים את שירת האזינו, שירתו הגדולה של משה רבנו. אולם גם בהפטרה של אותה שבת יש שירה: שירת דוד המלך, "אֲשֶׁר דִּבֶּר לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל" (תהלים יח, א).
שירת דוד המופיעה בהפטרת פרשת האזינו אינה כתובה במקום אחד בלבד. היא מופיעה פעמיים בתנ"ך: פעם אחת בספר שמואל ב, פרק כב, ופעם אחת בספר תהלים, פרק יח. שני הנוסחים דומים זה לזה מאוד, אך אינם זהים לגמרי, ויש ביניהם כמה הבדלים. ההבדל המפורסם ביותר נמצא בפסוק המסיים את השירה: בספר שמואל כתוב "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ", ואילו בספר תהלים כתוב "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ". מילה אחת, ושתי צורות. עצם הכפילות הזאת — שירה אחת, בשני נוסחים, בשני ספרים — מעוררת מאליה את השאלה: מדוע הוצרכה השירה להיכתב פעמיים, ומדוע דווקא כך נחלקה?
שאלה נוספת נוגעת דווקא למיקומה של השירה בספר תהלים: מדוע נקבעה דווקא בפרק חי? הלוא ידוע לכל, שמספר הפרקים בתהלים אינו מקרי. דוד המלך עצמו חיבר את הספר וקבע את סדרו, ולא איזו חלוקה חיצונית שנוספה מאוחר יותר, וחז"ל התייחסו לא אחת למספרי הפרקים בתהלים כאל רמז לתוכנם.
הנה שני רמזים ידועים, להמחשה. מזמור התודה, הפותח במילים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ", הוא פרק ק בתהלים — כנגד מאה הברכות שחייב אדם לברך בכל יום. ומזמור הענווה, הפותח במילים "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי, וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי", הוא פרק קלא — כנגד גימטריית המילה "ענוה", העולה בדיוק קלא.
"ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי, וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א)
אם כן, נשאלת השאלה מאליה: מה בין המספר חי לבין שירת דוד, שהיא שירת הודיה על כל הניסים שנעשו לו? התשובה נעוצה במילה "חי" עצמה. "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם" — כך זעק חזקיהו המלך בשירתו, לאחר שנתרפא ממחלתו. מי שהוא חי — הוא זה שמודה. וכפי שנוהגים לומר בברכת "מודים" שבתפילת שמונה עשרה: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". מי שחי באמת, מודה לקדוש ברוך הוא.
"חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם"
ישעיהו לח, יט — משירת חזקיהו המלךומכאן גם שמו של הפיוט הנאמר בכל שבת בפסוקי דזמרה: "נשמת כל חי". מדוע נקרא כך דווקא? מפני שרק מי שיש בו נשמה חיה, מודה באמת לקדוש ברוך הוא. ואף בירושלמי מובא רעיון דומה ביחס ללולב יבש, שנפסל למצווה, בהתבסס על הפסוק "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה". לא המתים משבחים את הקדוש ברוך הוא, אלא רק החיים. דבר שיבש ומת, אינו יכול עוד לשבח.
ומעתה מובן היטב מדוע שירת דוד, שכולה הודיה על חסדי ה' וניסיו, נמצאת דווקא בפרק חי בתהלים. ההודיה והחיות הולכות תמיד יחד. אדם שמודה — הוא אדם חי. ואדם שאינו מודה, גם אם גופו נושם, יש בו משהו שדומה למת.
בתוך שירת דוד מופיע פסוק קצר, שיש בו השלכה מעשית עצומה לחיי היום־יום של כל יהודי:
"מְהֻלָּל אֶקְרָא ה', וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהלים יח, ד)
לפסוק זה יש כמה פירושים, ולא נאריך כאן בכולם. יש שביארו שכוונת דוד היא לומר הלל ושבח מראש, על העתיד. ויש שביארו, שעצם השבח להקדוש ברוך הוא — עוד לפני כל בקשה — הוא הגורם לכך שכאשר האדם מבקש את בקשתו, הוא נענה. נתמקד כאן בפירוש שלישי, המובא במדרש תהלים (שוחר טוב) על מזמור זה, ויש בו יסוד עמוק במיוחד.
וכך מובא במדרש בשם רבי יהודה: יש לקרוא את הפסוק "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה', וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" בסדר הפוך מסדרו הכתוב — "סְרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ". כלומר, אין לקוראו כפשוטו, כאילו תחילה משבח האדם את ה' ובעקבות כך הוא נושע, אלא יש להפוך את סדר הדברים: קודם באה הישועה מן האויבים, ורק לאחריה בא השבח. ולכאורה קשה: אם כן, מדוע כתבה השירה את הפסוק בסדר ההפוך מתוכנו?
"אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: סְרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ"
מדרש תהלים (שוחר טוב), מזמור יחתשובה לכך ניתן ללמוד מפסוק דומה, המופיע מעט לאחר מכן באותו ספר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל; יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (תהלים כ, ו). גם כאן לכאורה סדר הפסוק תמוה: קודם "נרננה בישועתך", ורק אחר כך "ימלא ה' כל משאלותיך" — כאילו השמחה קודמת למילוי הבקשה. אבן עזרא ורד"ק, וכן רוב המפרשים, מבארים כאן כמו במדרש: יש לקרוא את הפסוק בסדר הפוך למשמעותו. הכוונה היא, שכאשר ימלא ה' את משאלות ליבך — אז נרננה בישועתך.
"נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל; יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (תהלים כ, ו)
מדוע באמת נכתבו שני הפסוקים הללו בסדר ההפוך, ולא בסדר הפשוט? נראה שבזה טמון יסוד גדול, הנוגע לכל יהודי הזקוק לישועה — וכמעט כל יהודי זקוק, כמעט בכל יום, לישועה כלשהי, באיזה עניין שהוא. יש כמובן עצה ידועה לישועה — לתרום לצדקה, וזו עצה מנוסה ומועילה. אך ישנה כאן עצה נוספת, שכדאי לכל אחד לנסות בעצמו, ולראות כיצד היא פועלת בשטח.
כאשר יהודי מקבל על עצמו מראש שברגע שתבוא לו ישועה הוא יודה עליה לקדוש ברוך הוא בלב שלם, הוא כביכול "מבטיח" מראש שהוא יֵדע להעריך ולהודות. והקדוש ברוך הוא, שיודע מראש שאדם זה יֵדע להודות, ממהר לעשות עמו ניסים. זהו בדיוק סדר הפסוק ההפוך: "מאויבי אוושע" — קודם באה הישועה, "ואז אהלל את ה'" — משום שהקדוש ברוך הוא כבר ידע מראש שכך יהיה.
בעל השיעור מספר, שיהודי אחד התקשר אליו ביום הכיפורים, וסיפר שהתחיל להרגיל את עצמו בעצה הזו: לקבל על עצמו מראש להודות לקדוש ברוך הוא על כל ישועה שתבוא לו. אותו יהודי ניסה את העצה בפועל, וראה בחוש שהיא עובדת — בכל פעם שקיבל על עצמו מראש שברגע שתבוא הישועה הוא יודה עליה, ראה שהקדוש ברוך הוא ממהר לעשות עמו ניסים.
ומכאן אפשר להבין גם את תחילת השירה עצמה. השירה נפתחת במילים: "וַיֹּאמַר: אֶרְחָמְךָ ה' חִזְקִי" (תהלים יח, ב). מבארים רש"י והתרגום, ש"אֶרְחָמְךָ" הוא לשון חיבה ואהבה, כעין "וְאָהַבְתָּ", ואילו התרגום מתרגם "וְתִרְחַם". הקדוש ברוך הוא משתוקק, כביכול, שכל יהודי יאהב אותו. וכאשר הקדוש ברוך הוא יודע שאם יעשה נס לאדם מסוים — אותו אדם לא ישכח ולא "יִשְׁמַן וְיִבְעָט", אלא יאהב את ה' ביתר שאת וישיר לו שירת הודיה — הקדוש ברוך הוא מרבה לעשות עמו ניסים.
זהו אפוא סוד הפסוק "מהולל אקרא ה' ומן אויבי אוושע": הקדוש ברוך הוא יודע מראש שכאשר יושיע את האדם, האדם יהלל את שמו, ומשום כך הוא ממהר להושיעו. וכן בהמשך השירה: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל" — הקדוש ברוך הוא רואה שאנו עתידים לרנן בשמו, וממילא הוא ממלא את כל משאלות ליבנו.
מי שמקבל על עצמו להודות לקדוש ברוך הוא — לא פעם אחת בלבד, אלא כדרך קבע, למשל להתבונן לפני כל תפילה, בשעת אמירת "מודים", ולהיזכר בניסים שנעשו לו ולהודות עליהם באמת — זוכה לראות כיצד הקדוש ברוך הוא ממלא את משאלות ליבו. וכפי שסיימה השירה עצמה: "יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ". אמן ואמן.