🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת וילך מצווה על מעמד "הקהל": אחת לשבע שנים, בשנה שלאחר השמיטה, מתכנס כל עם ישראל — "אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" — לשמוע את המלך קורא בתורה. שני שיעורים אלה חושפים שתי תובנות שלכאורה קטנות, אך מגלות עומק גדול באהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: מדוע היה צריך לצוות במפורש להביא גם את הטף, וכיצד מגלה סיפור של ילד קטן את סוד מספרן הגדול של תרי"ג המצוות.
בפרשת וילך אנו קוראים על מצוות הקהל: "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף". שואלים חז"ל: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע — טף למה בא? מביא רש"י תשובה: "לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם". והתורה עצמה מפרשת מיד את הטעם: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם". מדוע מביאים דווקא את הילדים הקטנים, שאינם מבינים כלל את הנשמע? כדי לקבל יראת שמים — מעמד גדול שבו כולם מתאספים, שומעים את המלך קורא דברי תורה, מכניס בלב הילדים יראת שמים, אף אם עדיין אינם מבינים את המילים.
עיקרון דומה מופיע במשנה במסכת אבות, שם נאמר על רבי יהושע בן חנניה: "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ". מבאר הברטנורא: מיום שנולד, לא הוציאה אמו את עגלתו מבית המדרש. מסביר בעל "תפארת ישראל": המטרה הייתה שאוזניו של התינוק ידבקו בדברי תורה — קדושת דברי התורה נכנסת דרך סגולה גם בתינוק המונח בעגלה, אף שאינו מבין כלל את הנשמע. וזו בדיוק אותה שאלה: "טַף לָמָּה בָּאִים"? — הרי הם אינם מבינים ואינם זוכרים, ואם כן, לשם מה מצווה התורה במפורש להביא אותם? התשובה זהה: כדי לקבל יראת שמים דרך סגולה, וכדי לתת שכר להוריהם על כך שטרחו והביאו אותם.
מסופר על ילד קטן שראה רב יוצא מישיבה, מוקף בתלמידים רבים שרוצים לשאול אותו שאלות. גם הילד רצה לשאול, נדחק בין התלמידים עד שהגיע אל הרב. "יש לי שאלה", אמר. "כן, בני, שאל", ענה הרב. אמר הילד: "כתוב במשנה: 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת'. איני מבין. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לזכות את ישראל, למה לא נתן להם מספר קטן של מצוות, שכולם יוכלו לשמור אותן? למה נתן כל כך הרבה, כשחלק מהאנשים מתקשים לקיים את כולן?" חייך הרב ואמר: "תשובה נפלאה יש לזה. כשאתה נועל נעליים, האם אתה מכניס את שתי הרגליים בבת אחת?" "לא", השיב הילד, "קודם רגל אחת, ואחר כך השנייה". "וכשאתה לובש גרביים — גם שם קודם רגל אחת ואחר כך השנייה, נכון? וכשאתה קושר את שרוכי הנעליים — גם זה לא בבת אחת, קודם נעל אחת ואחר כך השנייה". "כן", השיב הילד. "אז תשמע", אמר הרב, "הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כל כך, ומחפש כל דרך לתת לנו שכר, עד שאמר: בין כך אתם נועלים קודם רגל ימין ואחר כך שמאל — אז בואו אתן לזה סדר של מצווה: תנעלו ימין לפני שמאל. בין כך אתם קושרים את הנעליים בזו אחר זו — אז בואו אתן לזה סדר: תקשרו שמאל לפני ימין. הקדוש ברוך הוא נתן לנו מצוות בדברים שבין כך אנחנו עושים, כדי שנקבל עליהם שכר".
הילד הלך לכיתתו וסיפר לחבריו את מה שלמד, וכולם התלהבו מאוד. באותם ימים הורי אחד הילדים, שהיה כהן, חזרו מחוץ לארץ עם מתנה: נעליים ללא שרוכים. כהן, העולה לדוכן, מתקשה לקשור נעליים כי צריך שתהיה ידיו נקיות — ונעליים ללא שרוכים היו אז חידוש נדיר. אך הילד סירב לקבל אותן: "איני רוצה נעליים בלי שרוכים — איך אקיים את המצווה הנפלאה לקשור נעל שמאל ואחר כך נעל ימין?" כל כך חדרה בו שמחת המצוות. ומכאן שבים לשאלה מהפרק הקודם, "טַף לָמָּה בָּאִים": שאלת חז"ל אינה מתייחסת לכך שהם באים — הרי בין כך יבואו עם הוריהם — אלא לכך שהתורה טרחה לצוות זאת במפורש. והתשובה זהה לגמרי: כדי שכאשר נביא אותם מתוך ציווי ה', נזכה גם על כך לשכר. וכדאי להתבונן: יש הרבה מאוד מצוות כאלה שבין כך היינו עושים — כמו האכילה, השינה, ההנאה מהטבע — וה' הפך אותן למצוות כדי לתת לנו שכר עליהן. כמה ראוי, אם כן, להודות לקדוש ברוך הוא על מצוות כאלה — שהרי כאשר מודים על המצווה, זוכים לשמוח בה, וכבר כתבו בעלי המוסר שמצווה הנעשית מתוך שמחה שווה הרבה יותר ממצווה הנעשית ללא שמחה. יזכנו הקדוש ברוך הוא לראות תמיד כמה אבא טוב יש לנו, שמחפש רק דרכים לתת לנו שכר.