🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
השיעור נמסר ביום ראשון, ט"ו באלול, בשבוע שבו נקראת בבתי הכנסת פרשת כי תבוא - הפרשה הגדושה בברכות ובקללות. מתוך אותה פרשה עולה שאלה עתיקה, שכל מי שקורא בתורה נתקל בה ואינו מוצא לה מענה מיידי: היכן, בכל התורה כולה, כתובה בפירוש המצווה להודות לבורא עולם, לשמוח לפניו ולשיר לו שירה? מצווה שכה יסודית, שכה חוזרת ונשנית בדברי חז"ל ובסידור התפילה - היכן שורשה בכתוב עצמו?
זו לא שאלה של סקרנות בעלמא. אנו מדברים כל כך הרבה על ההודיה, על השמחה, ועל השירה - בבית הכנסת, בשולחן השבת, בכל דרך ודרך של עבודת השם - עד שראוי לעצור ולשאול: מניין זה בא? האם זו רק הנהגה טובה שקבעו לנו החכמים, או שמא זהו יסוד הכתוב מפורש בתורה עצמה, ורק אנו לא הבחנו בו?
פרק אמי יודע היכן כתובה בתורה המצווה להודות להשם, המצווה לשמוח, המצווה לשיר לקדוש ברוך הוא? איפה זה מופיע? אנחנו מדברים כל כך הרבה על ההודיה, על השמחה, על השירה - איפה זה כתוב בתורה, שבורא עולם כל כך רוצה שנודה ונשיר? מי שיודע להשיב על כך - שיזכה. באמת זו חידה גדולה.
ובחסדי שמים, נמצא הדבר בתורה. לא סתם רמז קל, אלא - כפי שיתבאר להלן על פי הגמרא - דבר הכתוב במפורש למדי, אם רק יודעים היכן לחפש אותו ואיך לקרוא אותו נכון.
מתוך העיסוק המתמשך בשאלה זו זכיתי, בחסדי שמים, להוציא לאור חוברת שלמה שכל עניינה לגלות היכן כתובות בתורה המצוות הללו של השמחה, ההודיה והשירה. שם החוברת - "השמחה, ההודיה והשירה". ניתן להשיג אותה בארגון "קול תודה", בין אם בחינם ובין אם בתשלום - חוברת נפלאה שכל תוכנה מוקדש לבירור העניין הזה: היכן, בתוך פסוקי התורה עצמם, טמון היסוד לחיוב זה.
במאמר זה נביא, "בקיצור נמרץ ועל רגל אחת", חלק ממה שמבואר בהרחבה בתוך אותה חוברת - תחילתו של אותו מקור מפורש, כפי שהוא עולה מתוך פרשת השבוע.
בפרשת השבוע ישנו פסוק מפורסם מאוד, שבו מבארת התורה מדוע באות כל אותן קללות נוראות על עם ישראל - תשעים ושמונה קללות ועוד שתיים, מאה קללות בסך הכול.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל."
כל מי שקורא פסוק זה נעמד תמה: מדוע כל כך הרבה צרות? שואה איומה - וכבר ראינו במו עינינו כיצד שואה איומה אכן פרצה בעולם, ביום שישי, י"ז באלול תרצ"ט, ערב שבת קודש פרשת כי תבוא - וכי כל זה בא רק בגלל שאדם לא קיים מצוות מתוך שמחה? אדם מקיים מצווה כלשהי, קלה כחמורה, אלא שהוא אינו שמח בשעת קיומה - וכי בשל כך יבואו עליו כל כך הרבה צרות, עד כדי שואה? לכאורה זה אינו "מידה כנגד מידה". כיצד ניתן ללמוד כך מן התורה?
את הביאור לכך מלמדת אותנו הגמרא במסכת ערכין, דף י"א עמוד א'.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה? רב מתנה אמר, מ"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה.
גמרא, ערכין י"א ע"אכלומר: הגמרא באה ומלמדת אותנו שהפסוק הזה עצמו - אותו פסוק שממנו לומדים על עונש הקללות - הוא בעצמו המקור שממנו יודעים שבורא עולם רוצה שנשיר לפניו. זהו, אם כן, אותו מקור מפורש בתורה לחיוב השירה שביקשנו למצוא בתחילת הדברים.
כדי להבין את הדברים לאשורם, מסבירה הגמרא את הפסוק כך: אין כוונת התורה, כשהיא אומרת "תחת אשר לא עבדת", לכך שהאדם לא קיים את המצוות. קיום מצוות, כשלעצמו, אינו נקרא "עבודה" - הוא נקרא "שמירת מצוות" או "שמיעה למצוות". "עבודה", לעומת זאת, היא דבר שבלב, כמו הכתוב "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם".
לכן מבארת הגמרא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך" - כלומר, תחת אשר לא עשית עבודה להשם אלוקיך, בעת שהיית בשמחה ובטוב לבב.
מי הוא זה שנקרא "שמח וטוב לב"? אדם ששמח וטוב לבו, מדוע הוא כזה? מרוב כל - יש לו כל טוב, שפע, ברוך השם אין לו מחסור: אוכל טוב, לימוד טוב, ועוד ועוד דברים נפלאים שהעניק לו בורא עולם. הוא שמח וטוב לב.
ובאה התורה ואומרת לו: באותו זמן עצמו, כשאתה שמח וטוב לב מרוב הטוב שיש לך, מוטלת עליך חובה נוספת - לעשות "עבודה". ואיזוהי אותה עבודה שצריכה להיעשות דווקא בשעת השמחה והטוב לבב? לשיר, להודות ולשבח את בורא עולם.
כך מבארת הגמרא את הפסוק: התורה מצווה אותנו כאן, בפירוש, לשיר, להודות ולשבח לבורא עולם, בשעה שאנו שמחים וטובי לב מרוב הטוב שהעניק לנו הבורא. זהו ביאור דברי הגמרא, ונמצא לפי זה מקור מפורש בתורה עצמה לחיוב ההודיה, השמחה והשירה לפני בורא עולם.
אם כבר עמדנו על היסוד הזה, בואו נבין מכוחו דבר נפלא נוסף. מסופר, שבימי דוד המלך היו מתים בכל יום, יום-יום, מאה איש. חז"ל חקרו ובדקו מה סיבת הדבר הנורא הזה, עד שגילו: הסיבה לכך היא שעם ישראל אינו מודה כראוי להקדוש ברוך הוא, ולכן בכל יום מתים מאה איש.
מנין ידעו חז"ל שזו הסיבה? מובא בספר "הלבוש" שהדבר נודע להם ברוח הקודש. אך מעבר לכך, ננסה להבין את הדבר בעצמנו, וניווכח שההסבר נפלא ומדויק להפליא.
אם בכל יום מתים מאה איש, חיפשו חז"ל: היכן מופיע בתורה המספר "מאה" בהקשר של עונש? ומצאו: מאה קללות בפרשת כי תבוא - תשעים ושמונה קללות ועוד שתיים, מאה בסך הכול, ובכללן כל חולי וכל מכה. ומדוע מגיעות כל אלה? כפי שראינו לעיל - "תחת אשר לא עבדת", תחת שלא עבדת בשמחה, לא עשית עבודה להשם מתוך שמחה, לא שרת לו על כל הטוב.
אמרו חז"ל: הרי כאן מאה קללות, שבאות משום שאין מודים כראוי. אם כן, בואו ונתקן לעם ישראל להודות בכל יום מאה פעמים. ומה יקרה אז? מאה כנגד מאה - מאה ההודיות יתקנו את מאה הקללות. כך כתבו המפרשים: על ידי מאה הודיות ביום, ניצולים ממאה הקללות.
מכאן נובעת התקנה הידועה, שכל יהודי מחויב לברך בכל יום מאה ברכות. לא מדובר בדרישה שרירותית, אלא בתיקון מדויק, מספר כנגד מספר: מאה ברכות והודיות ביום, כנגד מאה הקללות שבפרשת כי תבוא, ומרפאות את שורשן - חוסר ההודיה מתוך שמחה.
ומכאן גם מובן מדוע הלך דוד המלך וכתב את "מזמור לתודה" - בפרק ק' בתהלים. כמה פעמים צריכים להודות להשם בכל יום? מאה פעמים. לכן, בפרק ק' - כנגד אותו מספר - כתב דוד המלך את מזמור התודה.
ומה מונח באותו מזמור? התורה כבר לימדה מה הן הקללות הבאות "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" - תחת שלא עשית עבודה להשם מתוך שמחה. ובא דוד המלך וכותב, כביכול, ליהודים היקרים: אל תגיעו למצב הזה. למה תפסידו את קרבת השם מתוך שמחה? עשו עבודה להשם דווקא כשאתם נמצאים בשמחה. ומהי אותה עבודה? בואו לפניו ברננה - בשירה, בהודיה, בתודה על כל הטוב שהעניק לכם.
אל תפסידו את קרבת השם מתוך שמחה - בואו לפניו ברננה, הודו לקדוש ברוך הוא על כל הדברים הטובים, ותנצלו ממאה הקללות ותזכו לרוב שפע וברכה. השם יזכנו.