פרשת כי תבוא נפתחת באדם העולה לירושלים עם ראשית פרי אדמתו ומצטווה לשמוח בכל הטוב. היא מסתיימת בתוכחה קשה, שבמרכזה המילים: “תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”. כיצד נעשתה השמחה ציר שעליו סובבת הברכה כולה?
שני השיעורים שעליהם מבוסס הספר מבקשים לקרוא את הפרשה כמסע אחד. התורה אינה דורשת חיוך מלאכותי ואינה מענישה אדם על רגש חולף. היא מלמדת להבחין בשפע, לייחס אותו לנותן ולהפוך אותו לעבודה של הודיה. כשהטוב מתקבל כמובן מאליו, הקשר נסתם; כשהוא נעשה ברכה ושירה, נפתחים שערים.
פרק אהחקלאי רואה תאנה שביכרה, קושר עליה גמי ומקדיש אותה לביכורים. לאחר מכן הוא עולה לירושלים, מגיע לבית המקדש, מוסר את הטנא לכהן וקורא את סיפור יציאת מצרים והכניסה לארץ. רק אז אומרת התורה: “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך”.
השמחה איננה רק תגובה לפרי. היא נולדת מן הסיפור השלם: הייתי חסר בית, השם הוציא אותי מעבדות, הביא אותי אל הארץ ונתן לי פרי. מקרא הביכורים מציל את האדם מן האשליה שהכול מובן מאליו.
מנגד עומדת התוכחה ובה תשעים ושמונה קללות קשות. בתוך התיאור מופיע הטעם: “תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”. לכאורה אין יחס בין המחדל לעונש. האם עצבות לבדה חמורה כל כך?
הפסוק אינו מתאר אדם שלא קיבל דבר, אלא אדם שהיה לו “רוב כל”. הבעיה איננה שלא הצליח להרגיש עליז בכל רגע, אלא שהשפע הרב לא הוליד אצלו הכרה, הודיה ועבודת השם.
“כוונת כל המצוות – שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו”.
רמב״ן, סוף פרשת באאמונה והודיה אינן שתי מטרות נפרדות. מי שמאמין שהחיים והטוב באים מן הבורא אינו נשאר בידיעה מופשטת; הוא מודה. ומי שמודה מעמיק את אמונתו, מפני שהוא שוב ושוב מזהה את יד השם בתוך חייו.
בתורה מופיעות שתי מסגרות מפורשות של הודיה: ברכת המזון לאחר אכילה ושביעה, ומקרא ביכורים על ראשית פרי האדמה. בשתיהן עומדת ארץ ישראל במרכז. דווקא כשהארץ נותנת פירות וכשהאדם שבע, עליו לזכור שהבית, האדמה והמזון הם מתנה.
בשעת ביכורים מביאים את הפירות המתוקים עצמם. זה איננו הזמן לענווה מדומה האומרת “אין לי כלום”. כדי להודות צריך תחילה להכיר ביושר: יש לי טוב, הוא ממשי, והוא ניתן לי מאת השם.
פרק גהפירוש הראשון מוכר: עשו את עבודת השם מתוך שמחה. השמחה אינה תוספת קישוטית; היא מגלה שהמצווה רצויה ויקרה. הפירוש השני, שהובא בשם הכוזרי, קורא את הפסוק כך: כאשר אתם נמצאים בשמחה – עשו ממנה עבודה להשם. בואו לפניו ברננה, הודו וספרו ממי בא הטוב.
לפי דרך זו, “תחת אשר לא עבדת... בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” פירושו: היית במצב של שמחה מחמת רוב הטוב, אך לא עשית מן השמחה עבודת הודיה. השפע נשאר סגור בתוך עצמו.
באורחות צדיקים מובא שמצווה הנעשית בשמחה זוכה לערך רב לאין שיעור ממצווה שהייתה למשא. לכן אי אפשר לשפוט מצוות רק לפי גודלן החיצוני. מעשה קטן שנעשה בלב ער, במאור פנים ובהתלהבות עשוי להיות יקר ממעשה גדול שנעשה בכבדות.
זוהי דרך נוספת להבין “הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה”. איננו יודעים את שכרן, וגם איננו יודעים כמה לב, אמונה ושמחה הוכנסו בכל מעשה.
פרק דחז״ל מספרים שבימי דוד מתו בכל יום מאה אנשים, עד שתיקן דוד שיברכו ישראל מאה ברכות בכל יום והמגפה נעצרה. ברכה הנאמרת בכוונה עוצרת את מרוץ החיים: מי ברא את הפרי, מי מחזיר את הנשמה, מי נותן דעת ומי מכין את צעדינו.
בשיעור הובא הקשר בין מאה הברכות לבין מאה צדדים של תוכחת כי תבוא – תשעים ושמונה הקללות ושני פסוקי הסיכום. הרמז אינו בא במקום הפשט, אלא מדגיש תיקון אחד: כנגד חיים שנשכח בהם מקור הטוב, נבנית מערכת יומית של מאה רגעי הכרה.
מזמור ק׳ בתהילים הוא “מזמור לתודה”, ובתוכו נאמר: “עבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה”. לאחר מכן באה ההכרה: “דעו כי השם הוא אלוקים, הוא עשנו”. השמחה נעשית הודיה רק כשהאדם יודע מי נתן לו את חייו ואת כל אשר לו.
“בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ”.
תהלים ק, דבשיעור הובא רמז בשם האר״י: בהיפוך אותיות המילה “קללה” ניתן לשמוע קריאה של הלל להשם. המספר מאה חוזר במאה ברכות, במזמור ק׳ ובמאה שערי הברכה שעליהם דיברו צדיקים. המסר ברור גם בלי חשבון האותיות: הלל והודיה הופכים את היחס למציאות ומאפשרים לברכה להתגלות.
החידושי הרי״ם קשר את “מאה שערים” שמצא יצחק למאה שערי שפע. כל ברכה הנאמרת מתוך הכרה פותחת בלב פתח לקבל, לראות ולהשיב תודה. אדם שמודה אינו קונה את השפע; הוא נעשה כלי שאינו מחמיץ אותו.
להבחין: לעצור ולנסח מה טוב קיבלתי. לשייך: לזכור שהיכולת, האדם, המקום וההזדמנות באו מאת השם. להודות: לומר ברכה בכוונה, מזמור לתודה או משפט אישי. כך “רוב כל” אינו חולף לידנו; הוא נעשה שמחה, אמונה ואהבת השם.