🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת שופטים קובעת שהמלך חייב לכתוב לעצמו ספר תורה, "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו". אך חז"ל מגלים שלמלך היה למעשה חיוב בשני ספרי תורה — אחד שהיה מונח בבית גנזיו, ואחד שהיה קשור אליו תמיד, לכל מקום שהלך. מדוע חייב המלך בכפול ממה שחייב כל אדם אחר? השיעור הבא מגלה כאן יסוד גדול שנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.
מבארים חז"ל שלמלך היה חיוב לכתוב שני ספרי תורה — יותר מכל אדם רגיל, שחייב בספר תורה אחד בלבד. בדרך הרמז, אפשר לבאר עניין זה על פי דברי החובות הלבבות: ביחס לחסדים שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד, מתחייב האדם בעבודה בהתאם. מי שמקבל טובה גדולה יותר, חייב לא רק להודות להשם יותר, אלא גם לעבוד אותו יותר מאדם רגיל. אדם רגיל, המינימום שלו הוא לימוד תורה, שהוא כמו ה"אלף-בית" של העבודה. אך מי שהתברך במשהו מיוחד — מחויב בהודיה יתרה, ובעבודה יתרה, בהתאם לחסד שקיבל.
מביא הרב דוגמה מהגמרא: אדם רגיל כורע בתפילת שמונה עשרה רק בברכות "אבות" ו"מודים" — סך הכל ארבע כריעות. כהן גדול, לעומתו, כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, בכל תפילת שמונה עשרה. ומלך, מאחר שקורא בתורה מתוך עמידה, אינו זוקף כלל — הוא נשאר משתחווה על הקדוש ברוך הוא לאורך כל התפילה. מבאר הרב שהכוונה בכך היא שכל מי שקיבל חסדים גדולים יותר, זקוק להכנעה גדולה יותר. כהן גדול שזכה למעמד הגדול הזה, חייב יותר הכנעה, ולכן כורע יותר; ומלך, שקיבל חסד גדול עוד יותר, כורע כל הזמן. וכן מבאר החובות הלבבות: אם מי שקיבל חסד גדול יותר אינו מגביר בהתאם את עבודתו, הוא מפסיד את מה שקיבל — ואף נענש חמור יותר על דברים דקים, שאדם רגיל לא היה נענש עליהם כלל. שכן הוא מחויב בדרגת תורה גבוהה יותר מאדם רגיל, וזה עצמו הרמז לחיוב שני ספרי התורה: משהתברך המלך בחסד המיוחד להיות מלך, יש לו כביכול "תורה חדשה" משלו, המחייבת אותו בעוד עבודה ועוד הודיה.
קושיה: הגמרא מספרת ששאול המלך חטא חטא אחד ואיבד את מלכותו, ואילו דוד המלך חטא פעמיים ולא איבד את מלכותו. כיצד ייתכן הדבר?
מובא בספרי האחרונים תירוץ: יש מצוות שאדם אחר יכול לקיימן במקומי — ואם אני נכשל בהן, זהו פגם, אך לא פגם חמור ביותר, כי בסופו של דבר המצווה כן התקיימה בעולם באמצעות מישהו אחר. אך יש מצוות שרק אני, ולא אף אחד אחר בעולם, יכול לקיימן — ואם אני נכשל בהן, זהו פגם חמור בהרבה, כי המצווה כלל לא התקיימה. מצוותו של שאול, שציווה עליו שמואל הנביא להמתין, הייתה מצווה שרק שאול עצמו יכול היה לקיימה — ומשלא שמע, הוא נענש בחומרה. חטאיו של דוד, לעומת זאת, לא היו דברים ייחודיים לו בלבד.
לפי מה שביארנו לעיל, אפשר להוסיף עוד זווית: שאול המלך היה המלך הראשון של עם ישראל. כל המלכים שאחריו המשיכו שלשלת אחת אחרי השנייה — אצל בית דוד לפי הייחוס, ואצל מלכי ישראל בדרך אחרת — אך כולם היו המשך של מלוכה קיימת. שאול, לעומת זאת, קיבל להיות המלך הראשון — חסד ייחודי שאיש לפניו לא זכה לו — ולכן היה חייב עבודה בהתאם, גדולה יותר אף מדוד. וכאשר לא עמד בכך, איבד את הכל. זהו לימוד גדול לכל אחד מאיתנו: יש להיות ער תמיד לחסדים שאנו מקבלים מה', ולא להתעלם מהם — כי הם, ממש כמו אצל המלך, מחייבים אותנו בעבודה בהתאם. אדם בריא, אדם עם ילדים, אדם נשוי — כל אחד לפי מה שיש לו יותר משיש לאחרים, מחויב בעבודה גדולה יותר, יתר על שורת הדין, כדי להראות לקדוש ברוך הוא את הכרת הטוב שיש לו על החסדים שהוא משפיע עליו.