שלושה מאמרים על אותו יסוד עצמו, שנאמרו בשלוש הזדמנויות שונות, נבנים כאן לספר אחד: כולם סובבים סביב אותה דרשת חז"ל, על אותו פסוק בפרשתנו — "אל תקרא 'מה' אלא 'מאה'" — ומגלים, כל אחד מזווית משלו, כיצד מאה ברכות ביום, הנאמרות בכוונה, הן המפתח הפשוט ביותר לכל מה שהאדם מבקש בעבודת השם.
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ..."
דברים י, יבמסילת ישרים כותב שפסוק זה כולל את כל תכלית האדם בעולם הזה. חמישה דברים כתובים בפסוק: יראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו (מידות טובות), לאהבה את ה' אלוקיך, לעבוד את ה' בכל הלב, ולשמור את כל מצוותיו. זו כל השלמות, אך אומרת התורה: "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" — כאילו זה "כלום"?! אמרו חז"ל: "אַל תִּקְרָא 'מָה' אֶלָּא 'מֵאָה'". מה הכוונה? יש כאן קושיה עצומה: כשמדברים על כל השלמות בעבודת השם — יראת שמים, מידות טובות, אהבת השם, עבודה בכל הלב — זו דרגה גבוהה מאוד, מטרה קשה מאוד להשיג. וכיצד יכול להיות שהתורה מכנה זאת "מה"?
ענו חז"ל יסוד נפלא: אם במקום לקרוא "מה", תקרא "מאה" — הכוונה: אם בכל יום תודה מאה פעם ביום להשם, לא רק לברך ברכות בעל־פה, אלא שאדם באמת יודה להשם אלוקיו מכל הלב מאה פעם ביום — תוכל להשיג את כל השלמות בעבודת השם בקלות. את יראת השמים, המידות הטובות, אהבת השם, עבודת השם בכל הלב, שמירת כל מצוותיו — את הכול תוכל להשיג על ידי ההודיה.
כי ההודיה מביאה יראת שמים — כשאדם מודה להשם, הוא יפחד ממילא שלא יפסיק לתת לו, כי הוא אוהב את השם על כל מה שהוא נותן לו. יש לו מידות טובות — כי כשאדם מודה, הוא מתחיל לתת, רוצה לתת, רוצה תמיד להחזיר בחזרה — וממילא הוא נותן, אוהב לתת לאנשים, משמח יהודים. הוא עובד את השם בכוח הלב — כי הוא מודה להשם, מתפעל מכל הלב, כי הוא רגיל לדבר עם בורא עולם ולומר: "בורא עולם, כל כך הרבה הטבת אותי — איך לא אשמור מצוותיך?" זהו "אֶת כָּל הַשְּׁלֵמוּת" בבחינת "מה" — אם ככה, נבין כמה חשוב להתחזק בהודיה תמיד. כל השלמות, כל "מסילת ישרים", ניתן להשיג על ידי ההודיה. ומסיים הרמב"ם בהלכות ברכות: "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: לְעוֹלָם כָּל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת עַל שֵׁם וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" — יש להודות על כל דבר שרואים, ולזכור את החסדים, כדברי הפסוק בהמשך פרשתנו: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ".
פרשתנו פותחת: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". אומר האור החיים הקדוש: "וְהָיָה" — לשון שמחה. "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֶת הַמִּשְׁפָּטִים" — תלמדו תורה, אך תלמדו אותה מתוך שמחה, לא מתוך "עקב" — לא כמי שדש בעקביו את המצוות, שלא מעריך אותן. אדם הלומד תורה צריך להודות להשם על התורה שהוא לומד — התורה צריכה להיות מתוך שמחה. כאשר אדם לומד מתוך שמחה של מצווה, מתוך הודיה, יש לו סייעתא דשמיא בלימודו — כמו שנאמר על דוד: "ה' עִמּוֹ" בכל מקום שהלכה כמותו.
לא כמו שמצוי הרבה אצל אנשים, שלומדים תורה מתוך עצבות פנימית — רוצים להגיע להישגים, ורואים תמיד רק את מה שחסר. במקום זאת, צריך אדם להתבונן בזכות העצומה שיש לו בכלל לפתוח את התורה, לפתוח את הגמרא — שהרי מילה אחת של תורה שקולה כנגד תרי"ג מצוות. כשאדם מודה להשם על התורה, מובטח לו שלא ישכח את לימודו — כמו שכתוב בקצות החושן, שמי שמברך ברכת התורה בכוונה, מובטח לו שלא ישכח את לימודו.
אומר הזוהר הקדוש, בפרשתנו: השם יתברך נתן לכל אדם מאה מפתחות של שפע — מאה שערי ברכה, שדרכם נפתחים כל הצינורות בשמים. את המתנה הזו נתן לכל נשמה לפני שירדה לעולם. איך פותחים אותם? על ידי שמברכים את הברכות בכוונה. ולכן יש יצר הרע מיוחד על ברכה בכוונה — הוא רוצה למנוע מהאדם את כל השפע, ברוחניות ובעיקר ברוחניות, שלא יקבל את מה שהוא אמור לקבל לפי שורש נשמתו.
בספר הרבנית — על הרבנית קניבסקי — מסופר סיפור מעניין, שהייתה הרבנית נוהגת לספר: אברך שלמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים, לפני שנים רבות, נהג להדר תמיד לקנות כל פרי חדש שיוצא, כדי לברך עליו ברכת "שהחיינו". אף שהיה מדלי דלים, לא הייתה לו כמעט פרוטה — ידע כמה חשוב להודות להשם, וחיפש תמיד לברך את ברכת השהחיינו. כל פרי חדש שיצא, היה קונה, בכל מחיר שנדרש. הערבי בעל החנות כבר הכיר אותו, וכל פרי חדש שהגיע — ידע שהוא יבוא לקנות אותו.
יום אחד הגיע פרי מנגו חדש, יקר במיוחד. הוציא עליו האברך סכום גדול. הערבי, שראה זאת, התפעל: "יש לי כסף רב, ואני לא מוציא לאכול פירות חדשים כל כך הרבה כסף. ואתה, שאין לך כמעט כסף — איך אתה מוצא כל כך הרבה כסף?" הרים את הרצפה בחנות, והראה לו כמה כסף טמון יש לו מתחת לרצפה. "יש לי כל כך הרבה כסף, ובכל זאת אני לא מוציא כדי להתענג על פרי חדש שיוצא. ואתה, מה יש לך?" הוא לא ידע את הסוד: כל מה שהיהודי מחפש הוא להודות, להעלות, לשבח, לברך את בורא עולם — ברכת שהחיינו על כל פרי חדש, על כל דבר חדש שיוצא — להודות ולשבח את השם.
וההמשך מפתיע: עברו כמה ימים, ואותו ערבי מת בפתע פתאום. הוציאו את חנותו למכירה פומבית. אותו אברך, שידע מה יש שם מתחת לרצפה — מה שאף אחד אחר לא ידע — מיהר וקנה את החנות, מצא שם את האוצר שהוטמן, ונהיה עשיר גדול. וכל זה בזכות מה? בזכות שהיה מהדר לברך, לשבח את השם על כל דבר חדש שזוכה בו.
כל זה בזכות ברכות. אנשים מחפשים כל מיני סגולות, רצים למקומות שונים — כל זה טוב ונכון, אבל שורש הכול נמצא אצל האדם, בכל ברכה וברכה שהוא מברך. שם נמצא כל האוצר שהוא מחפש, כל סגולה, כל שפע, כל דבר החסום לו — כי אלו הן מאה מפתחות השפע שהזוהר הקדוש מדבר עליהם, שבהם הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ודרכם משפיע את השפע.
בפרשתנו לומדים בשולחן ערוך את חיוב מאה הברכות: "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מִמְּךָ כִּי אִם לְיִרְאָה". חז"ל העריכו מאוד את חשיבותן, עד שכל המגפות והצרות תלויות במידת הברכות שאדם מברך בכוונה. כותב הב"ח (סימן מו): עד היום קיימת הגזרה שהייתה בזמן דוד המלך — כשהייתה מגפה שהמיתה מאה איש ביום, תיקן דוד המלך מאה ברכות בכוונה, ובכך עצר את המגפה. כך היה מייעץ גם הרב שלמה זלמן אוירבך לאנשים בצרה: "תתחזקו במאה ברכות — אל תחפשו, תתחזקו במאה ברכות בכוונה." וכך גם הרב שך: לאנשים המבקשים ישועה, היה אומר תמיד — דבר ראשון, להתחזק בברכות בכוונה.
סיפר תלמיד חכם גדול שנעשה חולה, ונכנסו לרב שך לשאול מה לעשות. אמר להם: "אני אגיד לכם — אני הייתי מחנך את עצמי באמירת מאה ברכות, שיהיה 'ברוך' — ברוך, ו'אתה' — אתה, כל מילה." זה מה שגדולי ישראל דבר ראשון מקפידים עליו, כי זה הדבר שהכי מקפידים עליו בשמים. ידוע שהיו באים אנשים לשמוע את הרב שך מברך ברכת המזון ואשר יצר — פניו היו לוהטות, כי היה מזכיר את שם השם ברוך הוא בכוונה עצומה.
כפי שכתוב בספר "מעשה איש" (חלק ד, פרק יד): החזון איש היה נוהג לומר ברכת "אשר יצר" בעמידה בפינה, מסובב פנים אל הקיר, ולא עשה שום דבר אחר באותה שעה — כאילו הוא עומד בברכת שמונה עשרה. בספר "מרבה חיים" (עמוד רפא) מספר הגאון רבי חיים דרוזין: "ראיתי באורח החזון איש, שכל פעם שהוא מברך ברכת 'אשר יצר', היה נעמד ופניו מוסבות אל הקיר, והתאמץ כל כך בברכה, עד שכל גופו רעד ממאמץ הברכה." רואים בזה את דברי בעל "חובת הלבבות" — כיצד צריך לומר ברכת השבח לשם יתברך: שיתפנה מכל מעשה העולם הזה והעולם הבא, ויפנה ליבו מכל המחשבות המטרידות.
הרב שמואל וואזנר נשאל פעם: מהי הדרך לזכות לברך את הברכות בכוונה? השיב: העצה — לברך כל ברכה מתוך הכתב, מהסידור. וכן היה אומר הגאון רבי צדקה, ראש ישיבת "תורת ישראל": הדרך לכוון היא להתרגל לחלק את הברכה לשלושה חלקים, ולפני כל חלק לעצור מעט ולהתבונן. אחרת, אדם בשגרתו, במרוצתו, שוכח בכלל אם בירך או לא. וכך היה אומר הסטייפלר: כשהאמא מברכת בכוונה, זה משפיע על יראת השמים של כל הבית.
כותב בעל התורים, בחומש דברים (פרק ו): מי שמברך מאה ברכות בכוונה בכל יום, ניצל משכחת התורה. ומזהיר ה"פלא יועץ" (ערך ברכות): מי שמברך במהירות, בלא כוונה — "אֵין זֶה מְבָרֵךְ, אֶלָּא מְנָאֵץ" — וטוב ממנו שלא היה מברך כלל. אדם המברך את כל ברכותיו באות ובתיבה, בכוונה — "זֶה הָאוֹת אִם הוּא אִישׁ טוֹב", מסיים הפלא יועץ. אדם רוצה ישועה — יקבל על עצמו לברך את ברכת המזון בכוונה. אנשים מחפשים כל מיני סגולות, ומוכנים להוציא הון רב, ואינם יודעים שדי לברך ברכת המזון מתוך הסידור, בכוונה — יקח חמש דקות — ואיזו ישועה תבוא.
יהי רצון שנזכה כולנו להתחזק במאה ברכות בכוונה, לברך אותן מתוך הכרת הטוב לבורא יתברך על כל החסדים שגמל עמנו — ונהיה דוגמה לכולנו, קידוש השם, שמשפיע אהבת השם לכל הסובבים אותנו. ונזכה בעזרת השם לגאולה השלמה, בבניין בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.